שואל ומשיב/ד/א/מט

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן מט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין ביאת יבם קטן בן תשע שנים.

נתתי לבי לבאר המחלוקת שבין רש"י ותוס' בקידושין דף י"ט א' ביאת בן תשע ביבם קטן אי הוה מן התור' ומה טעם יש בו. והנה בתחלה אמרתי לעיין על מה שחידש ר"י ברזילי דקטן שחידש לו אביו אשה הוה קידושין מן התורה כמ"ש המלמ"ל פ"ו מגירושין וכמה קולמסים נשתברו בזה. והנה כבר כתבתי בזה תשובה ארוכ' וכעת חדשות אני מגיד דהנה לכאורה קשה לי מה מועיל מה שהאב מזכה לו וזכין לאדם שלא בפניו והא כי יקח איש אשה כתיב ובעינן שיקח איש האשה ויהיו הליקוחין מצד האיש וכאן המקדש הוא הקטן וא"כ עיקר הליקוחין מצד האשה וזה בודאי לא מועיל ומה מועיל הזכות שמזכה לו הא אנן בעינן שיקח איש והקיחה יבא מצד האיש ובזה ל"ש זכיה אמנם האיר ד' עיני ומצאתי דבר נפלא במכילתא פרשת משפטים על פסוק ואם אחרת יקח לו ואמרו ע"ז מכאן שחייב אדם להשיא בנו הקטן וכן הוא אומר והודעתם לבניך ולבני בניך מהיכן יזכה אדם לבני בנים אם לא ישא בנו קטן ועיין במפרש שם שהעיר דלא מצינו אישות לקטן ואף יעוד לא שייך בקטן אמנם נראה דבאמת הר"י ברזילי יצא לו מכאן דגם קיחת האב מקרי קיחה וקרינן בי' כי יקח איש אשה. איברא דזה שייך בכסף ושטר דקיחת האב מקרי קיחה ונתינה אבל ביאת הקטן מה מועיל והא הוה ביאת זכות דקטן הוא. אך נראה דבאמת כבר אמרו בסנהדרין דף ס"ט דדורות הראשונים היו מולידין בני שמנה ותשע וא"כ שוב לא הוה ביאת זנות ושפיר יכול להשיא בנו קטן ויוליד בנים דאף דאנן קי"ל דאין קטן מוליד היינו בדורות שלנו אבל דורות הראשונים היו מולידין ושוב הוה הקיחה מצד הבן בעצמו שהרי יכול להוליד והאשה אינה רק קרקע עולם ולכך חייב להשיא בנו קטן וז"ש והודעתם לבניך ולבני בניך שיזכה לבני בנים שאם לא היו יכול להוליד אז הי' כביאת זנות שמטיל זרע על עצים ואבנים כיון שאינו מוליד ולפ"ז בדורות שלנו שאין הקטן מוליד א"כ ביאה ל"מ ואין אישות לקטן אבל קידושי אביו מועיל ומקרי קיחה ומכאן יצא לו להר"י ברזילי שיטתו דיש קידושין באב שמקדש לבנו הקטן אשה ואנן ס"ל כיון דהשתא אין הקטן מוליד שוב אין יכול האב לקדש אשה לבנו הקטן דכל שא"י להשיא אותו בקטנותו שוב אין זכות לו לקדש. ולפ"ז סמוך לפרקו דמצוה להשיא סמוך לפרקו כדאמרו בסנהדרין דף ע"ו שוב אפשר דהוה קידושי תורה. ולפ"ז אני אומר דזה טעמו של רש"י דביבם קטן דא"צ להיות הקיחה מצד היבם דכבר אגידה ביה מצד האח שוב הוה ביאת בן תשע ביאה כדאמרו בסנהדרין דף ס"ט דכ"ע מודו דבן תשע ביאתו ביאה וז"ב בכוונת רש"י שוב זכיתי ומצאתי בירושלמי פ' האשה רבה ה"ז ובפ"ק דקידושין ה"ב שביאר בהדיא דהא דביאת בן תשע פוסל ביבמתו הוא בשביל דבן תשע היו מולידין בדורות הראשונים ושמחתי מאד שזכיתי למצוא דעת קדושים ונתברר בזה שיטת הר"י ברזילי ושיטת רש"י הנ"ל ודו"ק היטב. ואם חומה היא נראה לפענ"ד ליישב בזה כל הקושיות שהקשו על הר"י ברזילי דמה שהקשו בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' מ"א ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס"ב וסי' ס"ג דא"כ מצינו אישות לקטן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא דממעט אשת קטן סתם ממעט ויוכל להיות אף בפחות מבן תשע ונמצא לפי דורות הראשונים הא דממעט מאשת קטן הוא דוקא בפחות משמנה דאל"כ באמת יכול האב להשיא לו אשה וגם כל דבעי יעוד לבנו קטן הוא לדורות הראשונים בפחות מבן תשע וא"כ בכה"ג לא מצינו אישות לקטן ולדידן באמת א"י להשיא לפחות מבן י"ג אבל לקדש יכול באמת וכמ"ש ורק הא דממעט אשת קטן ע"כ בכה"ג דא"י האב לקדש דהכתוב דיבר סתם בכל הדורות והרי בדורות הראשונים לא נתמעט מאשת איש קטן כשהוא יותר מבן תשע דהא אדרבא חיוב על האב להשיא ואישות קרינא בי' דהא התורה חייבה בכל פרטי חיובי אישות דכתיב אם אחרת יקח לו איברא דלפ"ז צריך להבין דלפי מה שכתבתי בסברת רש"י דלכך בביאת יבם מועיל אף בקטן משום דכבר אגידא בי' ול"צ לקיחה שיהיה מצד המקדש דכבר אגידא בי' ולפ"ז יש לי מקום עיון אם נימא דמעות הראשונות לקידושין נתנו וא"כ לבסוף כשמיעדה לבנו אין מועיל דיש לומר דדוקא לו יכול ליעדה במעות הראשונות דהוה כמקדש לאחר שלשים אבל כאן הרי יעדה לאחר. ואולי יש לומר דבתחלה מיעדה כדין יעוד או לו או לבנו ואח"כ נתברר הקידושין ואם נימא דל"מ בכה"ג דאין ברירה עכ"פ יש לומר דאם מתחלה יעדה שתהיה לבנו ודאי מועיל. ולפ"ז יש לומר דבכה"ג מועיל אף בבן קטן כיון דכבר אגידא ביה וא"כ אח"כ כשנגמרו הקידושין יוכל האב ליעדה לו דהא כבר אגידא ביה במקצת ועכ"פ ניתן לשם קידושין וגם יש להסתפק דכל שקדשה אף שלא בירר למי מקדשה אם לו או לבנו בכה"ג יש לומר דלא שייך ברירה וגם מ"ש דכיון דאין צריך דעתה א"כ היא כבר נתקדשה ותולה בדעת עצמו אם הוא או בנו לא שייך ברירה ועיין גיטין דף כ"ה דבכה"ג אדרבא גרע טפי ובודאי ל"מ וצ"ע בזה. עכ"פ יש ליישב בזה מה דפריך הש"ס מה הוה עלה והקשו שם בנוב"י דהא כבר נפשט דא"כ מצינו אישות לקטן. ולפמ"ש יש לומר דלמ"ד יש ברירה ומעות הראשונות לקידושין נתנו שוב מצינו לומר דבכה"ג מועיל הקידושין ואיצטריך קרא למעט ממיתה וכמ"ש רש"י לענין יבם. ובזה מיושב מה שהקשו דא"כ למה תקנו נשואין לחרש יקדשנו אחר וגם דקטן יכול להיות בר הויה ע"י אחר דמ"ל אחר ומ"ל אב ולפמ"ש שנא ושנא דדוקא אב יכול לקדש דהתורה חייבו להשיא בנו קטן לא אחר וגם מה שרצו שם בנוב"י השואלים שם לחלק בין סמוך לפרק דיכול לקדש והוא דחה דאין חילוק ולפמ"ש דבר גדול דברו וגם מ"ש שם דדוקא אם האב מקדש לו אבל לא מועיל שיעמוד האב אצלו לפמ"ש דמי לקטנה דהא האב יכול לעמוד אצלו דהתורה נתנה לו רשות וכמ"ש. ובזה יש ליישב הא דאמרו בכתובות דף ע"ז גבי טעות אשה אחת ואם בעלו קנו ופירש"י דגם בקטן אם בעל קנה לאחר שקידש בכסף וכתב רש"י במהד"ק שהובא בשיטה מקובצת שם דביאת בן תשע מועיל אף בקטן ותמהו כלם דלמה עדיף ביאה מכסף ושטר ועיין באבני מלואים סי' מ"ג.

ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא מועיל קידושי קטן הוא משום דכתיב כי יקח איש וכמ"ש רש"י בדף ע"ד שם והיינו מטעם שכתבתי דבעינן שיבא מכח האיש ולפ"ז בשלמא כסף ושטר או ביאה לבד לא מועיל דכיון דאין לו דעת א"כ אינו בר קיחה אבל כל דכבר קידש בכסף ואח"כ בעל הרי אמרו בחולין דף י"ב דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית ליה לקטן וא"כ בשלמא בביאה לבד או כסף לבד מנ"ל דנתכוין לשם קידושין אבל כל דקידש ואח"כ בעל לשם קידושין הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש ונפלא. שוב ראיתי במה שנסתפקתי אם מועיל היעוד לבנו אף דלא בירר בתחלה דלימוד ערוך הוא בקידושין שם דאומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי אפילו בסוף שש וכ"כ הרמב"ם פ"ד מעבדים ה"ז וביאר בהדיא דכל שהיה בנו גדול ונתן רשות לאביו ליעד לו הרי אומר האב בפני שנים הרי את מקודשת לבני והוא פסק דמעות הראשונות לקידושין נתנו וע"כ דמתחלה לא קדשה רק שניתן לשם קידושין שאם ירצה ליעדה שלא יצטרך לתת לה מעות אחר ואף דבש"ס אמרו לרבנן דהוה כמו שקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום היינו לא דקדשה מעכשיו רק דלמפרע נעשה כמו שקדשה מעכשיו ולאחר שלשים ועיין בפ"י שם שפירש כן בהדיא ולפ"ז נראה לי ברור דבכה"ג למאן דס"ל דקידושין הראשונים חלו למפרע בכה"ג לא שייך יעוד לקטן וכמ"ש למעלה דדמי לביאה ומיושב היטב מה דאמרו מה הוי עלה וגם דברי התוס' בסנהדרין שנתקשו שם בנוב"י הוא וחתנו הגאונים זצלה"ה. ובזה נראה לפענ"ד הא דפירש"י דמשל לרבנן דהיינו מיעוד אנו למדים דמועיל באחר שמקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום והקשו התוס' דבעלמא אנו למדין מהמשל לנמשל וכאן להיפך ועוד דלא מיירי כאן בבא אחר וקדשה. ולפמ"ש יש לומר דרש"י פירש דמיירי באמר לה מעכשיו וא"כ באמת אם רוצה הבן ליעדה צריך לומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בעדך וכמו שפירש"י בחומש ועיין לח"מ שכתב שפליג על רבינו או דמיירי בלא נתן רשות ולפמ"ש יש לומר דפליגי בזה דרש"י ס"ל דאמר לה מעכשיו וא"כ שוב ל"מ קידושי הבן ולכך צריך לקדש הבן לעצמו בכסף שקיבל ויעודי האב נתבטל שהרי חזר בו וא"כ שפיר נלמוד מזה דמעכשיו ולאחר שלשים לא חלו קידושי שני כמו שצריך הבן ליעדה לו בעצמו ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד מה ששמעתי מקשים על רש"י דס"ל דביאת בן תשע הוה ביאה מן התורה ביבום וכמ"ש בקידושין דף י"ט וביבמות דף צ"ו משמע מרש"י עצמו דאינו רק כמאמר וכבר כתבתי בזה בתשובה אחת בשם כבוד אבי מורי הגאון ני' וגם מה שנראה לי. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הסברא הוא כיון דא"צ לעשות קנין א"כ ביאת בן תשע ביאה גמורה ולפ"ז במקום שיש אחין אחרים פשיטא דכל שבא הקטן ליבם דעושה מעשה קנין חדש דפשיטא דאגידה לגבי האחין טפי ממנו דמצוה בגדול ומעתה שם דמיירי עם שאר אחין פשיטא דאינו ביאה גמורה ודו"ק ועיין תוס' גיטין דף מ"ם ע"ב שכתבו התוס' דיבם קטן א"י לגרש קודם שיגדיל וכתב הפ"י דלמא משום דבעינן מדרבנן בעל ע"ש ועיין בבית מאיר סי' קס"ז מ"ש בזה ולפענ"ד מצד הסברא מסתבר דא"י לגרש בקטנותו דאין מעשה קטן כלום ושאני ביאה דאתרבי לי' וכמ"ש ודו"ק:

והנה לכאורה יש לומר בביאור המחלוקת שבין רש"י להתוס' אי ביאת בן תשע הוה מן התורה דבאמת בקטן יש חשש שמא ימצא סריס והוה אשת אח שלא במקום מצוה רק דלרבנן דר"מ אזלינן בתר רובא דלאו סריסים הם ולפ"ז הא באמת היא בחזקת איסור עומדת לו דאף דאמרינן אשה בחזקת היתר לשוק עומדת היינו ליבם גדול דהתורה אמר' שמותר ליבם אבל ביבם קטן כל דמה"ת ביאתו לאו ביאה שוב עומדת בחזקת איסור אשת אח עודנה עד שיגדיל והי' לאיש וא"כ שוב שייך סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא דבשלמא לרש"י דביאת בן תשע חשוב ביאה מה"ת ביבם וא"כ שוב אזדא לה חזקת אשת אח ושפיר אזלינן בתר רובא אבל להתוס' כל דמה"ת אין ביאתו ביאה עדן בחזקת אשת אח לגבי' ושוב שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת אשת אח ואסור מן התור' לדעת קצת הקדמונים ולדעת קצת עכ"פ מדרבנן אמרינן סמוך ואף דמדרבנן עשו אותו כמאמר פשיטא דיש מיעוטא הסמוך לחזקת אשת אח דאסור עכ"פ מה"ת. ובזה נראה לפענ"ד דאף לשיטת התוס' דאין ביאת בן תשע רק מדרבנן היינו דמה"ת אין ביאתו ביאה ואסור ליבמה מה"ת דשייך סמוך מיעוטא לחזקה אבל כל דתקינו רבנן דביאת בן תשע הוה כמאמר וא"כ אזל לה עכ"פ חזקת אשת אח מדרבנן שוב לא שייך להעמידה בחזקת אשת אח מן התור' וכמ"ש הר"ש כעין זה בפ"ב דטבול יום דכל דאתרע החזקה עכ"פ מדרבנן שוב לא שייך להעמידה על חזקתו דאינו כמו שהיה מתחלה דמתחל' היה חזקה בריאה ולא אתרע כלל ולפ"ז גם כאן כל דרבנן תקנו ביאה כמאמר שוב לא שייך להעמיד על חזקת אשת אח דאתרע לה ושוב לא שייך סמוך ומותר גם מה"ת דאזלינן בתר רוב דלא הוה סריסים. ובזה מיושב היטב הא דאמרו ביבמות דף קי"א קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והא לאו בר הכי הוא ומשני אביי יבמה יבא עליה כל דהו והקשה המהרש"א הא מה"ת אין הקטן מיבם ע"ש שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דבעינן מה"ת בר הקמת שם לאחיו שוב שייך לומר סמוך מיעוטא לחזק' דאתחזיק איסור אשת אח מן התור' דהא בעינן להקים לאחיו שם בישראל וליכא ושוב לא יכלו רבנן לעשות כמאמר בגדול דשאני קטן דלאו בר הקמת שם הוא אבל כיון דאמרינן דיבמה יבא עליה כל דהו משמע ניהו דקטן אין ביאתו ביאה מה"ת אבל בחזקת אשת אח אינו וכל דרבנן התירו שוב אינה בחזקת אשת אח ולא שייך סמוך מיעוטא לחזקה (ודברי התוס' ביבמות דף כ' ד"ה יבא תמוהים הם כאשר עמדתי עליהם במק"א דהא כפי הנראה הקשו קושית הש"ס בדף קי"א הנ"ל) ובלא"ה נראה לי דלא שייך סמוך מיעוטא לחזקה לפמ"ש הרשב"א במשמרת הבית דלכך אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור בהמה בחייה משום דכל דחזינן שאנשים רוצים ומתעסקים לבטל החזקה וע"פ רוב הם יכולים לבטל החזקה רק שהמיעוט א"י לבטל החזקה מחזקינן להו שהם מן הרוב שיכלו לבטל החזקה ולפ"ז כיון דמדרבנן תקנו ביאה כמאמר בגדול לא שייך לחוש שמא סריס הוא דע"פ רוב הוא מבטל החזקת אשת אח ע"פ יבום כדין ולא שייך סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז אם נימא דבעינן בר הקמת שם א"כ שוב אינו מתעסק לבטל החזקה דהא היבום הוא להקים לאחיו שם בישראל וא"כ שוב הוה סמוך מיעוטא לחזק' דאינו מתעסק כלל לבטל החזקה ולכך מרבינן יבמה יבא עלי' כל דהוא ושוב לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דעכ"פ מתעסק לבטל החזק' ובר הקמת שם הוא לכשיגדל ודו"ק היטב. וגם נראה דלאבא שאול דאמר דכל הכונס יבמתו לשם נוי כאלו פוגע באשת אח ולפ"ז קטן דלאו בר הקמת שם הוא ולאו בר כוונה הוא הי' אסור ליבם ורק דלרבנן יבמה יבא עלי' מ"מ. ובזה יש לומר דלכך אמרו יבמה יבא עליה כל דהו והיינו דהמקש' הוה ס"ד דבעינן שיתכוין להקמת שם וקטן לאו בר הקמת שם הוא וע"ז משני דלרבנן דיבמה יבא עליה כל דהו ולרבא מיחדיו דעכ"פ הותרה וכבר הארכתי בתשובה והבאתי דברי הנימוק"י בשם הרמב"ן והב"ש דגם לאבא שאול לא בעינן לשם יבום מה"ת ואינו רק מדרבנן והארכתי בזה לדחות דברי הנוב"י מהד"ק סי' נ"ד ע"ש שהאריך בענין הלז ולפמ"ש מיושב קושייתו גם הקשה שם קושית מהרש"א הנ"ל ובמהד"ב הזכירוהו שזה קושית המהרש"א והאריך ויש סתירה שם מתשו' לתשובה כמ"ש על הגליון ואכ"מ ע"ש סי' ק"מ וקמ"ט ועיין ברמב"ן ביבמות דף צ"ו שהאריך בסתירת דברי רש"י בענין קטן בן תשע ליבום ודו"ק:

וראיתי לדו"ז הגאון בישועת יעקב סי' ק"ע שהביא ג"כ ראי' לשיטת רש"י מהך דיבמות דף קי"א והרגיש בדברי המהרש"א וכתב שתירוצו דחוק ובאמת שהוא דחוק אבל ת"ל כבר ביארתי הדברים על נכון ומ"ש ראי' לרש"י מהא דאמרו בסוטה דף כ"ד דכוות' בשומרת יבם שקדמה שכיבת יבם לבועל והאמר רב קנה לכל והקשה דלמה לא מוקי כגון שבא עליה בהיותו יבם קטן בן תשע שנים וביאתו ביאה ומ"מ שומרת יבם היא דעדיין לא קנה אותה יבם לשיטת התוס' וע"כ כשיטת רש"י ע"ש ולק"מ לפענ"ד דלהתוס' דאין קונה ביבמה א"כ לא קרינא ביה שכיבת בעל דאינו יבמה כלל וגם ביאתו לא חשיבא ביאה דאין ביאת קטן כלום וכאילו הטיל מום דמי לשיטת התוס' וחידוש היא שחדשה התורה לרש"י דביאתו חשיבה ביאה לענין יבום וז"ב ופשוט ואנן בעינן שכיבת בעלה קודם וזה אינו בעל ולא מקרי ביאה כלל וז"פ.

ומ"ש להקשות על רש"י מהא דאמר הש"ס בסנהדרין דף ס"ט דאזלינן בד"נ בתר רוב מהא דקטנה בת ג' שנים מומתין על ידה וניחוש דלמא איילונית היא ומוקי לה בקבל עליו וקשה אמאי לא הביא מהא דממעטינן מיתה באשת קטן ומוקי לה בקידושין דף י"ט ביבם קטן בן תשע וקשה דלמה לי קרא הא הוה התראת ספק שמא סריס הוא ואין רשאי ליבם ולא הוה אשת איש וע"כ דאזלינן בתר רוב וע"כ צ"ל דקרא אתי כגון שהגדיל היבם הקטן ולא בא עליה משהגדיל ואח"כ בא עליה אחר קודם שבא עליה היבם משהגדיל דאז ראינו שאינו סריס ומ"מ אשת קטן קרינן בי' דעדיין לאו אשתו גמורה הא וא"כ לרש"י פשיטא דמקרי אשת גדול דהא לרש"י כבר קנה אותה בקטנותה רק דממיתה פטרו הכתוב באשת קטן אבל כל שהגדיל פשיטא דמקרי אשתו גמורה וע"כ כשיטת התוס' ובאמת שזו קושיא גדולה וע"ש מ"ש בזה ע"ד חריף ולא העלה ביאור הדברים וחסר יבואנו ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה באמת הדבר תמוה דהיאך אפשר דלא ניזיל בתר רוב בד"נ הא בחולין דף י"א למדו מרוצח ועדים זוממין וכדומה דאזלי' בתר רוב אף בד"נ וכבר תמה בזה בחידושי הר"ן שם בסנהדרין ונדחק ובתשו' הארכתי בזה בכמה מקומות וכעת נראה בפשיטות דודאי במקום שהתור' אמרה דאזלינן בתר רוב בד"נ ולא משכחת לה באופן אחר פשיטא דאזלינן בתר רוב גם בד"נ וא"כ ברוצח ובעדים זוממין דפשיטא דהתור' לא מיירי כגון שהראש מגולה וכמ"ש התוס' במכות דף ז' דהתור' לא מיירי בגווני דחיקי כזו וע"ש במהרש"א א"כ בודאי אזלינן בתר רוב גם בד"נ אבל במקום דמשכחת לה בלי רוב רק דכעת קרה מקרה החיוב מיתה ע"פ רוב אפשר דלא אזלינן בתר רוב כגון בבן סורר ומורה דמשכחת לה בתלתי ירחי דהוכר העובר ורק דאנו דנין דאזלינן בתר רוב ואף בתרי ירחי סגי וע"ז אמרינן דאזלינן בתר רוב ושפיר מקשה דמנ"ל דבכה"ג אזלינן בתר רוב וכן בהכחישו עדים בעיבורא דירחא וכן בהא דמומתין על ידה דאטו לא משכחת מיתה דהבא על א"א במקום דהיא גדולה וניכר שאינה אילונית ורק דכעת אירע מקרה דהיא קטנה שפיר מקשה דלמה לא אזלינן בתר רובא. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בקידושין דף יו"ד דאמאי מקשה ודלמא אדעתא דהכי לא קדשה הראשון והא יכול להקשות דלמא הוא קידש אדעתא דהכי ג"כ ואפ"ה אינו חייב על ביאת היבם דדלמא איילונית היא ואינה מתיבמת ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דשוב מקשה דהא בזה רבתה התורה מאשת קטן דאזלינן בתר רוב דאל"כ למה אצטריך למעט ממיתה וא"כ כשם דאזלינן ביבם בתר רובא דלאו סריס ה"ה דאזלינן ביבמה בתר רובא ולכך מקשה דלמא אדעתא דהכי לא קידש ונתבטלו הקידושין למפרע ואינה א"א כלל ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דל"מ למפרך מהאי קרא דממעט אשת קטן דכל דהתורה גלתה דאזלינן בתר רוב ולא משכחת באופן אחר שוב פשיטא דאזלינן בתר רובא בד"נ וז"ב שוב ראיתי בר"ן שכתב ליישב דכל דאי אפשר בענין אחר פשיטא דאזלינן בתר רובא והוא כעין מ"ש אלא שאני הרחבתי הדברים. ועכ"פ מיושב היטב קושית הישועות יעקב הנ"ל ודו"ק היטב ועיין בספר בני אהובה שכתב בתשובה אחרונ' שם הנספח להספר בסוגיא זו וכתב ככל דברי הר"ן אלו ע"ש ויש כמה דברים שצ"ע שם וגם דברים פשוטים ועיין בשעה"מ פ"א מאישות מ"ש בדברי המהרש"א בקידושין דף יו"ד שם ומה שהקש' שם מהא דלא מייתי הש"ס מהא דמחייב בקטנ' מאורסה סקילה ולא ניחוש שמא אילונית היא ע"ש הנה לפמ"ש מיושב גם זאת ודו"ק:

והנה במה שפלפלתי בענין יבם קטן בן ט' אי ביאתו ביאה מן התורה ביבמתו או רק מדרבנן השבתי כלפי סנאי' של זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' קט"ז במעש' שנפל לפני קטן יבמה ובעודנו קטן נשתדך לו בת זוגו ובמלאות לו י"ג שנים ולא הביא ב' שערות ביקש אבי הבת להשיא לו בתו ושאלו אם יש למנוע משום דמבואר בסי' קנ"ט ברמ"א דאם נפלה יבמה לפניו אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו והאריך זקני הח"ץ להשיג על הרמ"א דביבמתו לא שייך תקנת רגמ"ה דלא מקריא אשתו וגם זיקה אינו רק דרבנן והוי תרי דרבנן ע"ש. ואני אומר אף יהיבנא לי' דלא כרמ"א היינו בגדול דזיקה אינו רק מדרבנן ולא שייך בזה חרגמ"ה אבל בקטן כיון דא"א לקדש ולישא כ"ז היותו קטן ורבנן לא תקנו נישואין לקטן וליבם יוכל ליבם לשיטת רש"י מה"ת ולהתוס' עכ"פ מדרבנן וא"כ פשיטא דחל עליו מצות יבום קודם שהגיע לפרק נישואין ופשיטא דלא יוכל להנשא עד שיפרוק מעליו עול היבום שחל עליו מקודם וכבר כתב אא"ז הח"ץ בעצמו דעיקר תלוי אם השידוך קדים לא חל הזיקה עליו ואם הזיקה קודם לא חל השידוך עליו ואני אומר דאף דהשידוך קדים כיון דהשידוך לא הי' רק לאחר שיגדל והזיקה חל עליו מקודם א"כ לא אתי הקישור השידוכין ומבטל לזיקה דיכול לקיים המצוה ומצוה רבה קעביד לבנות בית אחיו וא"ל דלדידן מצות חליצה קודם דז"א דבקטן שא"י לחלוץ ודאי מצות יבום קודם ובפרט בקטן לא שייך טעם של אבא שאול כ"כ דפוגע באשת אח שלא במקום מצוה דקטן לאו בר עונשין הוא ומיהו יש לומר דהיא עכ"פ מוזהרת וא"כ אדרבא הקטן לאו בר כוונה הוא ולא יוכל לקיים המצוה כהוגן דז"א דגם לאבא שאול קטן וחרש יוכלו לכוין לשם מצוה ועיין בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ח והארכתי בזה בתשובה וא"כ בקטן ודאי הזיקה קודמת וכמ"ש הח"ץ בעצמו בשם הגהת מרדכי כנלפענ"ד. והנה אחר כמה שנים עוררני הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' במ"ש המהרש"א בסנהדרין דף נ"ה ע"ב ברש"י ד"ה קנאה שכתב דקנאה ליורשה שלא תפטר עוד בחליצ' וכתב המהרש"א דמ"מ אינו מטמא לה דלא הוה רק מדרבנן דביאת בן תשע אינו רק כמאמר בגדול כמ"ש התוס' וע"ז הקשה דאף דנימא דרש"י ס"ל כאן כשיטת התוס' דאינו רק מדרבנן מ"מ קשה למה לא יטמא לה כיון דירית לה הו"ל כמת מצוה כמ"ש ביבמות דף פ"ט והשבתי דזה ל"ק דמלבד דהך מלתא כמה עקולי ופשורי יש בה ועיין בתוס' שם ובחידושי רשב"א אף גם דקטן לאו בר מעבד מצוה הוא וא"צ לטמאות עצמו לה וז"ב. ומה שאמר דכיון דבן תשע פטור ממית' א"כ שוב מהראוי שיתפשו קידושי שני' דכל דאינו חייב מיתה שוב תפשי קידושין באשת איש דהא בא"א הי' תופס קידושין לולא שחייב מיתה וכל שאינו חייב מיתה לא שייך לומר דאין קידושין תופשין ולכך שפחה חרופה דאין חייב מיתה עלי' ל"ש דאין קידושין תופשין בא"א וכמ"ש בא"מ סי' מ"ד גבי שפחה חרופה. הנה באמת שבתשו' ישבתי באופן אחר קושית הפ"י בגיטין דף מ"ג שעליה סובב דברי א"מ אבל גם לדברי הא"מ ש"ה ששפחה חרופה דאין מומתין על ידה משום שאינ' א"א גמורה ולכך קידושין תופסין אבל בקטן שבא על הגדולה היא נקראת א"א גמורה רק דמצד שביאתו אינו ביאה גמור' לא חייבה התורה מיתה אבל הקידושין אין תופסין ובפרט ביבמה שמצד קידושי אחין אתינן עלה.

ומה שהקש' לפמ"ש הלח"מ דביאת בן ט' הוה כמו ביאת שוגג והרי רב אמר ביבמות דף ג' דביאת שוגג קנה לכל לפענ"ד ל"ד דשם הי' ראוי עכ"פ לבעילה הקונה שאם הי' מתכוין היה קונה אבל בקטן שא"א שיתכוין והרי באמת הש"ס מקשה ביבמות דף קי"א אמאי קרי בי' להקים לאחיו שם בישראל וצריך קרא דיבמה יבא עליה וא"כ שוב עכ"פ לא קנה רק ליורשה ודו"ק היטב:

והנה בהך דר"י ברזילי האריך בנוב"י סי' ס"ד דלמה יועיל והא הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דא"ל דמגו דזכי לנפשי' דא"כ היכי נעשה כשהיא ערוה לגבי השליח דא"י לקדשה לעצמו א"כ לא יהי' יוכל לקדשה לאחר והרי התופס לבע"ח אף שעשאו שליח ל"מ כמ"ש התוס' דלא כרש"י וזה לא שמענו ועוררני תלמידי המופלג כמר סענדיר ני' דהדבר מבואר בפוסקים שהרי הר"ן כתב בפ' האיש מקדש גבי הך דאומר לשליח צא וקדש לי אשה ומת דאסור בכל הנשים דיש שדקדקו שהשליח נעשה אף במקום שא"י לקדש לעצמו דאל"כ יהיה זה מותר בקרובות השליח וכן מבואר גבי הך דשויתי' שליח ע"ש וכ"כ ה"ה וא"כ מבואר הדין דיכול לעשות שליח וגם מבואר פלפולו דאל"כ למה לא יהי' יכול לעשות שליח במקום דאסורה עליו וע"כ מטעם תופס לבע"ח. אמנם השבתי דטעמו של הר"ן כפי הנראה הוא דגזירה שמא יאמרו שקידשה לעצמו וכדומ' וע"ז כתב דא"כ יהיה מותר בקרובות השליח. אמנם דינו של הנוב"י אינו מוכרח דיש לומר דבאמת מקרי תופס לבע"ח רק ששם יש לחוש שמא עשתה גם האשה קרובתו של השליח אותו לשליח שיקח הקידושין ואותו שליח שעושה המקדש בודאי יכול לעשות שליח ועיין בב"י סי' ל"ו. מיהו יש לעיין במ"ש הש"ך חו"מ סי' קפ"ה דלא הוה השליחות חוזר לבעלים ובפרט בקידושין כה"ג וצ"ע ומכ"ש בהך דשויתי' שליח דהיא שויא לאביה שליח פשיטא דל"מ תופס לבע"ח דהרי הלוה מותר לעשות שליח שיזכה לזה המלוה מנה כמבואר בחו"מ סי' ק"ה ועיין קצה"ח שם שהאריך הרבה וא"כ אין ראיה משם ודו"ק. ובגוף דברי הנוב"י הנה מלבד דחייתו בעצמו דכל דהיא בת בחירה לא שייך תופס לבע"ח שהיא אינה מתרצית רק לזה. אבל בלא"ה תמהני דל"ד למציאה ולחוב דהדבר שתופס שוה בשוה לזה כמו לזה אבל קידושין פשיט' דמה שהוא לזה ראוי אינו מקרי לזה ראוי וכבר אמרו מסנאי דרב מכרעאי לא בעינא וא"כ אין כל אשה ראויה רק לבת גילה ואיך שייך לומר דהוה תופס לבע"ח דהרבה קפידות יש לפי כבוד המשפח' והעושר וכדומה וז"פ:

אחר זמן רב זכיתי לשו"ת הרב מוה' בצלאל אשכנזי ומצאתי בסי' ד' שהאריך ג"כ לחלוק על המהרי"ק דקידושי קטן אף ע"י האב ל"מ והביא ג"כ מהך דקידושין דף י"ט והנה מדי עברי שנית על הסוגיא לא אחדל מהציג אשר הוקשה לי בהא דפריך וא"א מיעד מצינו אישות לקטן ואני תמהתי על עצמי דהרי אמרו בהך ברייתא איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן וא"כ מה קושיא ניהו דמיעד מ"מ אשת איש לא מקריא דאיש היינו גדול והיא אף דמיועדת לזה מ"מ אינו איש ולא מתקריא אשת איש שהקטן לא מקרי איש. ומאד מאד נתקשיתי בזה הן אמת דלפ"ז צ"ב הא דר"י בר ברזילי דהיאך מועיל זכיית האב הא בתורה כתיב כי יקח איש אשה והקטן לא מקרי איש וצ"ל דבאמת מה דכתיב כי יקח איש הוא משום דבעינן שתהי' הקידושין מצדו כדאמרו כי יקח ולא כי תלקח ועיין בר"ן בנדרים דף כ"ט דמה"ט האשה אינה מקנית עצמה להבעל רק היא כמפקרת עצמה והבעל מכניסה לרשותה ע"ש וא"כ שפיר אמרה תורה כי יקח איש דכיון דבעי קנין והקטן אין לו מקום לקנות ולכך אם האב מזכה ניהו דלא מקרי איש מ"מ האב זכהו לזה וכמו בכל קניני קטן שאם יש דעת אחרת מקנה מועיל והא דקטן בעצמו א"י לקדש ולא נימא דהאשה מקנית עצמה לו ז"א דהאשה אינה מקנית עצמו רק מפקרת עצמה וכ"כ הא"מ סי' מ"ג בהדיא אבל האב שפיר מקדשה לבנו אבל מ"מ לא קרינא בי' כי יקח איש אשה ולפ"ז גם אשת איש לא מקריא דמ"מ אינה אשת איש והיא אשת קטן ושפיר ממעט אשת איש פרט אשת קטן והיא תימה גדולה וד' יודע כי מאד נתקשיתי בזה. ולחומר הנושא רציתי לומר דאיש יש לו שני פירושים אם מלשון גדול דאיש הוא גדול או לשון בעל ואדנות וזה ענין אישות דמשתמשים לענין בעל ואשה ולפ"ז שפיר מקשה דכיון דמייעד לבנו הקטן א"כ מצינו אישות לקטן והיינו דעכ"פ בעל האשה קרינא בי'. אך זה דחוק וגם קשה דלמא לכך כתיב אשת איש פרט לאשת קטן דהיינו דבעינן שתהיה אשת איש ממש דהיינו גדול והתורה ממעט ממיתה עי"ז. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דלכאורה צריך ביאור הא דבעי ר"ל אם יכול לייעד לבנו הקטן והרי כתיב בתורה ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה ופירש"י שאר כסות ועונה וכ"כ הרמב"ן ועיין בילקוט פרשת משפטים שדרש כן ומכאן למד לכל בנות ישראל שחייב הבעל בשאר כסות ועונה וקשה טובא דכי שייך חיובא לדרדקי וביאת קטן אינו ביאה ומכ"ש כסות ומזונות דלא שייך כלל בקטן וא"כ איך יתקיים הכתוב כלל.

והיא קושיא גדולה. וצ"ל דזה באמת קושית הש"ס דע"כ אתה צ"ל דאם מייעד דמצינו אישות לקטן והיינו שגם הקטן יהיה בכלל כי יקח איש אשה דאל"כ היאך משכחת לה קידושי יעוד כלל ומעתה אין מקום לקושית הנוב"י והמהרי"ט ומהרש"א וכל האחרונים דשפיר נוכל לומר דהאב יכול לקדשה ומ"מ אין האשה נקראת אשת איש וממעט אשת קטן וכמ"ש ולא קשה רק מיעוד דהיאך משכחת לה בקטן דא"כ מצינו אישות לקטן והרי לא שייך חיובא לדרדקי. איברא דאכתי קשה דא"כ מה קאמר אלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט לי' קרא תפשוט דמייעד ולשיטת הר"י ברזילי הקרא שפיר ממעט היכא דקדשה ע"י אביו והיינו אשת קטן ומ"מ אינו מייעד דהא בעי שיעשה לה כמשפט הבנות והיינו שבשעת הייעוד יהי' ראוי שיעשה לה אותן הג' דברים אמנם נראה דבאמת בלא"ה צריך ביאור היאך קרי לי' זכות הא מתחייב בשאר וכסות וכבר תמה בזה הנוב"י. אך נראה דר"י בר ברזילי סובר כסברת הרמב"ן והר"ן דמן התורה אינו מחייב רק בעונה ושארה וכסותה כולי בעונה הוא דכתיב ועיין באהע"ז סימן ס"ט וא"כ מן התור' הו"ל זכות גמור דכלהו חיובי רבנן הוא ומדרבנן ודאי יכול לקדש לבנו וא"כ ממנ"פ מדאורייתא הו"ל זכות גמור ומדרבנן שוב יכול לקדש כמ"ש הנוב"י שם דמדרבנן ודאי מועיל קידושי האב ע"ש והש"ס פריך על יעוד דאיך משכחת לה דהא גם ביאת בן תשע לא מקרי ביאה כלל ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דהרי באמת נחלקו תנאים ואמוראים בזה אם מזונות וכסות הם מן התורה כדאמרו בכתובות דף מ"ז ע"ב וא"כ יקשה למ"ד דאוריית' איך משכחת לה אשת קטן כלל דהא לא שייך בזה זכייה כלל וע"כ דמייעד.

ובזה מיושב היטב הא דאמר ר"א הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד דמדאורייתא חזיא לי' והיינו דכיון דביאתו ביאה מה"ת א"כ שוב ה"א דמתחייב מיתה אף דהוה אשת קטן דמ"מ חייב מיתה. ובזה מיושב היטב הא דבעי מה הוה עלה ותמה בשו"ת נוב"י לשיטת התוס' מה מבעי' ליה כיון דממעט מאשת קטן ע"כ דאינו מייעד דאל"כ מצינו אישות לקטן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ביאת בן תשע חשוב ביאה ומומתין על ידו ועיין בשיט' מקובצת בכתובות דף ע"ג גבי טעות אשה גרידתא דפירש הרי"ף דהיינו קידש ובעל לאלתר והקשו עליו דא"כ מה פריך מקטן שקידש דהא לא שייך בזה בעל לאלתר וכתב רש"י במהד"ק הובא בשיטה מקובצת שם דדוקא בכסף ושטר א"י לקדש אבל ביאתו ביאה כשהוא בן תשע שנים ע"ש ובאמת רש"י לשיטתו דס"ל דביבם קונה מן התורה אלמא דביאתו חשובה ביאה גמורה אמנם גם לשיטת התוס' מכל מקום עכ"פ מקרי ביאה לענין שמומתין על ידו וכיון שכן שפיר נוכל לומר דמייעד ומכל מקום הוה אשת קטן ובאמת הוה זכות דאינו חייב בשום דבר וביאתו חשוב' ביאה ובכה"ג שהוא בן תשע שנים ואף דא"י לקדש דהוא קטן מכל מקום ביאתו חשובה ביאה ושפיר משכחת לה דמייעד אבל אם נימא דחייב במזונת וכסות מה"ת שוב אי אפשר לומר דמייעד דא"כ מצינו אישות לקטן והיינו שיתחייב בכל חיובי אישות וכמ"ש ושפיר בעי מה הוה עלה. ובזה מיושב היטב דברי התוס' בסנהדרין דף נ"ב שמוקי הך דממעט אשת קטן ביעוד והוא תימה דהא דחי לה דא"כ מצינו אישות לקטן ועיין נוב"י שם וגם בשו"ת מהרב"א הקשה כן ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה דמייעד דהיינו כשהוא בן תשע ובזה מיושב גם דברי הרשב"א שכתב להקשות דלשיטת רש"י דביבמה הוא מה"ת ביאה והקרא ממעט ממיתה א"כ למה לא אוקמא ביעוד והוא תימה דא"כ תפשוט דמייעד ורב אשי רצה לדחות דאינו מייעד ולכך אוקמא ביבם וכבר תמה בזה בנוב"י שם ולפמ"ש יש לומר דבאמת אבעיא דר"ל הוא בבנו קטן אף בפחות מבן ט' ומטעם דבנו כל דהו אמר רחמנא וא"כ בזה יש לומר דאינו מייעד והקרא מיירי בבן תשע דביאתו ביאה לשיטת רש"י בשטה מקובצת כתובות הנ"ל והוא לשיטתו דביבם הוה ביאתו ביאה מה"ת וא"כ ר"א דמוקי ביבם למה לא אוקמא גם ביעוד ודוקא בן תשע ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים ת"ל:

והנה הרב מוהרב"א הקשה על הר"י בר ברזילי מהא דאמרו סוף הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ופריך בירושלמי וקטן מקדש ומשני כשבא עליה משהגדיל והנה אין לפרש דקושית הירושלמי דלא מצי לגרש כ"א משהגדיל דא"כ לשני דמגרש בגדלותו וע"כ דהקושיא היא דאף בגדלותו א"צ לגרש כלל דהא לא חלו הקידושין ולכך משני כשבא עליה משהגדיל. וא"כ קשה על הר"י בר ברזילי ובאמת שהוא תימה רבה ולפענ"ד נראה דלק"מ דבאמת כבר הבאתי קושית הנוב"י דל"מ זכייה דהא חייב במזונות וכסות וכתבתי דס"ל דאינו רק מדרבנן והנוב"י כתב דלא מיירי רק בקידש לבד דלא מתחייב עדיין עד שכנסה ולפ"ז שם שכתב לה כתובה והתחייב עצמו בכתובה ואמרינן דע"מ כן קיימה אף שכעת היא בעולה וע"ז שפיר מקרי חוב והיאך שייך גירושין הא לא חלו הקידושין וע"ז משני כשבא עליה משהגדיל וא"כ גלי דעתי' דניחא ליה בזה ושוב לא הוה חוב למפרע ועיין שו"ת כנסת יחזקאל סי' נ"ה ודו"ק היטב. אמנם יש להסתפק אם האב התחייב עצמו לתת לה כתובה והבן גדל ואינו רוצה בה אם מתחייב האב ליתן לה הכתובה או דלמא דנימא דלא כתב לה רק ע"מ שתהיה אשת בנו ולא אם תצא ותהי' לאיש אחר ועיין אהע"ז סי' נ"ג לענין נדוניית חתנים ובסי' צ' אי שייך אומדנא בהודאה אמנם אי קיימה משהגדיל פשיטא דיש לה כתובה שע"מ כן קיימה והיינו דאל"כ היו בעילתו בעילת זנות ומסתמא נתרצה הבן לתת לה אותה הכתובה. ולפענ"ד נראה דלכך בקטן צריך ליתן מאתים משא"כ בגר משום דבקטן שוב היו בעילתו ב"ז אם לא היו נותן לה מאתים כמו שהיו מתחלה דהרי היא סמכה על מאתים משא"כ בגר דבעת שגיירה נתחייב במצות ולמפרע לא הוה בעילתם ב"ז משא"כ בקטן דעכ"פ היא לא סמכה דעתה וזהו דקאמר שע"מ כן קיימה ועיין רמב"ם פי"א מאשות שכתב קטן שנשא אשה אין לה כתובה ואם הגדיל וקיימה יש לה עיקר כתובה ותמה בשו"ת מהרב"א שם דלמה שינה ולא כתב שהשיאו אביו ולפמ"ש יש לומר דרבותא קמ"ל דאף בנשא מעצמו כל שהגדיל ע"מ כן קיימה דהרי היא סמכה דעתה על מאתים וכל שתאמר שאין לה רק מנה הוה בעילת זנות ודו"ק. ולפענ"ד ראיה ברורה להר"י ברזילי דעכ"פ קידושין מדרבנן הן מהא דנקט קטן שהשיאו אביו והיאך משכחת לה והא לא היה נישואין כלל והוה כזנות בעלמא וע"כ דחל עכ"פ מדרבנן. וראיתי במוהרב"א שהביא בשם המאירי שמוקי לה בסמוך לפרקו דהוו קידושי קידושין והנוב"י סימ"ב הביא בשם הרבנים השואלים שם שרצו לחלק בין סמוך לפרקן והוא דחה אותם ובאמת שבמאירי מבואר דוקא בסמוך לפרקן ע"ש והנה אחר זה עיינתי ומצאתי בפ"ה דסוטה גבי ביאת קטן דמקנין ומשקין על ידו דשיטת הרמב"ם דקטן בן תשע מקרי ביאתו ביאה והרע"ב השיג דשכב איש אותה כתיב וקטן לא מקרי איש וכתב התויו"ט דלענין שכיבה מקרי איש ולפ"ז לענין יעוד דעכ"פ מצות עונה בעי דעונתה לא יגרע וכסות ומזונות אינו רק דרבנן א"כ שוב מקרי איש אף דהוא קטן ושפיר מקשה א"כ מצינו אישות לקטן ע"י ייעור וע"ד שכתבתי ודו"ק.

והנה הגיעני מכתב בחורף שנת תרי"ב מזבאריו וחקר אם במקדש לעובר דהיינו שהאב אומר את תהא מקודשת להעובר אם יהיה זכר אם הוה קידושין להר"י ברזילי דהא הוה מתורת זכיה ואין זכייה לעובר וגם דהא נצטרך לומר אגלאי מלתא למפרע ואנן קי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן כמבואר בהחולץ דף ל"ה וע"ז רצה לומר דבכל דבר שלא נולד חדשות רק שנתגלה כך שפיר שייך תגלי מלתא למפרע ורק בנפל שנעשה חדשות שייך לומר תגלי מלתא למפרע וע"ז אמר ר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע משא"כ בדבר שלא נשתנה שפיר אמרינן תגלי מלתא למפרע:

והנה לכאורה רציתי להביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף כ"ו לענין תמד שאם קנה בכסף מעשר קודם שתחמץ דאמרינן תגלי מלתא למפרע וקשה הא שם הוה כמו עתידות ולא שייך תגלי מלתא למפרע כמ"ש התוס' בהחולץ שם וע"כ דבכה"ג שלא נעשה חדשות גם ר"ל מודה. אמנם אחר העיון ל"ק משם על התוס' דהתוס' לא קאמרו רק בנפל דאליהו צריך לומר עתידות אבל שם כל שנתחמץ אחר כך ע"כ דהי' כח היין בחרצינם רק דאנן לא ידענו וא"כ לא הוה על לעתיד רק על אותה עת שקנה דאם לא כן לא היתה מחמץ כלל וע"כ דהי' אז יין ובכה"ג אמרינן תגלי מלתא למפרע ומה שחלק הוא בין אם נעשה חדשות והקשה על התוס' שהקשו מספיקות והרי ספיקות לא נתחדש ענין הנה באמת לק"מ דכל שנצטרך לומר שנתגלה למפרע שדעתו היה ע"ז לא אמרינן ועיין מלמ"ל פ"ו מאישות שהאריך בזה והביא חלוקו של התוס' וחלוקו של הגמ"י ע"ש ודו"ק ועיין מהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות פ"ג גבי שפעה חררת דם מפלפל ג"כ בענין תגלי מלתא למפרע:

והנה בשנת תרי"ב ג' ניסן ג' ויקרא נשאלתי מהרב החריף מוה' וואלף סאנדהויז מרישא ני' במה שאירע אחד שקידש לו אביו אשה בעודנו קטן ומת בקטנותו וקבלה האשה חליצה ואח"כ נישאת לאיש אחר והיתה עמו כעשרים שנה והי' לה בנים ממנו ומת הבעל ונשאת לכהן וכאשר נודע לב"ד שלחו לו להפרישה עד יתברר הדין וע"ז האריך מעלתו דלכאורה כיון דקידושי קטן אינם קדושין כמבואר באהע"ז סי' מ"ג ס"א א"כ ממילא החליצה ל"ה חליצה כלל ואף שקבלה חליצה מכל מקום לא גרע מאילו היתה ספק חליצה דקיי"ל סי' וא"ו ס"א דא"צ להוציא. אבל דא עקא דשיטת הר"י ברזילי וכפי הבנת המלמ"ל הוה קידושי תורה א"כ היתה צריכה חליצה מן התורה ושוב הו"ל חלוצה לכהן דכופין להוציא. והנה מעלתו כתב דזה תלוי אי יש זכייה לקטן ד"ת או לא וע"ז כתב לחדש לפמ"ש הפ"י בק"א לקידושין פ"ב סי' נ"ד דאף דאין זכייה לקטן היינו שהנותן יכול לחזור בו אבל כל שהנותן אינו חוזר ממילא זכה הקטן מה"ת. ובזה יישב קושית ספר בתי כהונה לענין יכיר ע"ש ולפ"ז אחר שתקנו רבנן דהקטן זוכה וא"י הנותן לחזור שוב ממילא זכה הקטן מה"ת ולכך הוה קידושי תורה לר"י בר ברזילי כיון שכבר תקנו רבנן דא"י לחזור ממילא נעשו קידושי תורה ובזה מיושב קושית הנוב"י והמהרי"ט מהא דמצינו אישות לקטן מה"ת ולפמ"ש הוא לק"מ דבקרא אי אפשר לומר כן דמה"ת אין זכייה לקטן כיון דיוכל לחזור בו אבל לאחר שתקנו מדרבנן דא"י לחזור שוב הוה קידושי תורה והאריך בזה. ובאמת דברי הפ"י תמוהין דלפי דבריו כל דמת הנותן ולא חזר בו שוב זכה הקטן מה"ת א"כ שוב יקשה דמשכחת לה אישות לקטן כגון שקידש האב אשה לקטן ומת האב דאז הוה אשת איש גם מה"ת ודברי הפ"י תמוהין:

והנה מעלתו הקשה על מ"ש לתרץ להר"י ברזילי דמשכחת לה אשות לקטן וכתבו דכיון דהקטן יוכל למחות שוב הוה התראת ספק ול"צ קרא למעט אשת קטן דאינו נהרג וע"ז הקשה מהא דפריך הש"ס בכתובות דף ל"ח אשר לא אורשה ופריך ארוסה בת סקילה היא וע"ז אמר דמשכחת לה שהיא ארוסה לקטן ואינה בת סקילה דהוה התראת ספק שמא ימחה ושפיר משלם קנס לפע"ד ל"ק דעכ"פ חייבי מיתות שוגגין הוה דשמא לא ימחה וחייב מיתה ואף דלא יכלו להתרות עכ"פ חייבי מיתות שוגגין מקרי ופטור מתשלומין ומ"ש להקשות מהא דאמרו בכתובות דף י"א ודף מ"ו אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה ופריך בת סקילה היא ומאי קושיא דלמא מיירי שהאב קידש לו אשה בקטנותו וזה הקטן תובע שלא מצא לה בתולים וא"כ אינה בת סקילה ולכך יש לה כתובה מנה. ולפענ"ד לק"מ כיון דהא דיכול לקדש ולהשיא הוא הכל מטעם דזכות הוא לו וכאן כיון דנאסרה עליו שהרי זינתה תחתיו ומוכרח לגרשה שוב אינו זכות בודאי הנשואין וא"כ שוב אין מגיע לה כתובה דהנשואין כמי שאינן וארוסה אין לה כתובה ולפמ"ש הנוב"י דר"י ברזילי לא מיירי רק בקידושין לבד שהוה זכות בלי חוב משא"כ נשואין הם חוב שחייב בשאר וכסות שוב לק"מ דעכ"פ נישואין לא משכחת לה. שוב ראיתי שגם מעלתו הרגיש בזה דלאו זכיה היא כל שזינת'.

והנה במ"ש למעלה דדברי הפ"י תמוהין דבאשה משכחת לה אשת הקטן כגון שאב מת לכאורה יש לדחות דהאשה בעצמה יכולה לחזור בה מה"ת ולכך לא הוה אשת הקטן אבל זה אינו דהא האשה אינה מקדשת עצמה רק שעושית עצמה כהפקר כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט ומה"ט לא שייך דעת אחרת מקנה להאשה בקטן ועיין באבני מלואים סי' מ"ג וא"כ כל שהפקירה עצמה והאב זכה בה בשביל בנו שוב א"י לחזור וז"ב. ומה שהביא דברי הרמב"ם פ"ב מסוטה דממעט משתייה קטנה אשת גדול וגדולה אשת קטן והיאך משכחת אשת קטן והביא דברי המהרי"ט והנוב"י שהאריכו בזה אבל מעלתו העיר דבר חדש דהיאך משכחת לה להעיד על הקטן או הקטנה לפמ"ש הרמב"ם פ"ו מגירושין ה"ט דאין מקבלין עדות על קטנה שעשתה ש"ק דאין מעידין על הקטן ולפ"ז כאן היאך מקבלין עדות על הקטנה או על הקטן וכן קשה מוציא ש"ר דממעט קטנה מקרא כמ"ש פ"ג מנערה ה"ב וקשה ל"ל קרא ת"ל דצריך עדים ואין מקבלין עדות על הקטנה לק"מ לפענ"ד דכל הטעם דאין מעידין על הקטן הוא מטעם כיון דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן בפניו כמו שלא בפניו דמי ועיין בחו"מ סי' ק"י דמה"ט אין מקבלין עדות על הקטן ולפי"ז לפמ"ש המאירי הובא בשיטה מקובצת ב"ק פרק הגוזל בתרא דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות שלא בפני בע"ד א"כ גם כאן מקבלין וגם לפמ"ש בחו"מ סי' כ"ח דדוקא להוציא אין מקבלין שלא בפני בע"ד אבל להחזיק מקבלין וא"כ גם כאן לענין לשתות הוא דמקבלין וגם כיון דאינו רק רגלים לדבר א"כ אפשר דהוה כמו עדות שבשטר ודו"ק וצ"ע בזה ובתשובה אחרת כתבתי בדברי המאירי האלו ואכ"מ. ומ"ש לתרץ מה שהקשה הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע' על הר"י ברזילי דכ"מ דהוא ל"מ עביד ל"מ משוי שליח וע"ז כתב מעלתו דזכייה עדיף משליחות ואף דל"מ עביד מצי לזכות לו הנה זה אם נימא דזכייה אינו מתורת שליחות אבל לשיטת הפוסקים דזכייה מטעם שליחות א"כ כל של"מ משוי שליח גם לזכות א"י וק"ו השתא בעושה שליח בפירוש ל"מ מכ"ש בזכייה. ומ"ש ראיה דבזה מיושב קושית הפ"י בגיטין מ"א גבי ח"ע דאיך יכול לקבל הגט הנה כבר הארכתי בקושית הפ"י בחבורי י"ש סי' רס"ו.

ומ"ש בשם רבו הרב הגאון המנוח מוה' וואלף אבד"ק פשווערסק זצ"ל מהא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אף דבעי שליחות וע"כ מתורת זכייה אף דל"מ עביד. והנה גם אנכי בתשובה הקשיתי כן דאיך כל טמא מביא קרבן הא כ"מ דל"מ עביד לא מצי משוי שליח והבאתי מזה ראיה למ"ש המהרי"ט דהעושה שליח בפירוש מועיל וא"כ טמא עושה שליח בפירוש. אבל העיקר נראה לפענ"ד דכל דגוף השליחות יכול לעשות עד"מ השחיטה יכול לעשות רק דאריא דאיסורא רביע עלה ובכה"ג לא שייך כל מלתא דל"מ עביד וכמ"ש המח"א הלכות שלוחין סי' ט' ע"ש ושאר עבידות אף דהתורה פסלה בזרים שוב הוה שלוחא דרחמנא רק שחיטה הוה שלוחא דידן וכמ"ש הנוב"י סי' ע"ו ע"ז במהד"ק חלק אהע"ז ובאמת אם נימא דגם בשחיטה הוה שליחא דרחמנא ל"ק כלל:

והנה מ"ש למעל' עפ"י דברי המאירי הנה בתשובה לק' פרימישלאן אודות השו"ב כתבתי דלפסול האדם הוה כד"נ ואסור לקבל עדות שלא בפני בע"ד וגם לפמ"ש הרדב"ז והנוב"י סי' ע"ב מהד"ק חלק אהע"ז כל דפתיך ביה ממונא ל"מ אמנם זה שם דאפשר לקבל בפניו אבל כאן דקטן תמיד כשלא בפניו דמי פשיטא דכ"ע מודו דמקבלין העדות בפניו דאל"כ ימשך האיסור כמה שנים ומי יודע מה יולד יום וגם האיסור הוא זכות שיש לאפרושי מאיסורא ובכל רגע שמאחר הוא איסור ובכה"ג אין ממתינין עד שיגדיל והרי בדיעבד כל שהיו העדים חולים או אונסים מקבלין שלא בפני בע"ד מכ"ש בזה דאנוס במצות התורה.

ובגוף הדין שצידד מעלתו להקל כיון דאיכא ס"ס ספק שמא אין קידושי קטן כלום כמו שהוא דעת רוב הפוסקים וא"כ א"צ חליצה כלל וגם לשיטת הר"י ברזילי כיון שכהני בזה"ז הוה כהני חזקות ולא נודע כתב היחס שלהם יש לומר דלמא לאו כהן הוא וכתב שכן כתב בשו"ת מהרשד"ם חלק אהע"ז סי' רל"ה בשבויה לכהן דמתירין מכח ס"ס וכ"כ בשבו"י ח"א סי' כ' ואף דהמהרי"ט בראשונות סי' קמ"ט כתב דחלילה לעשות ספק על כהני בזה"ז והם כהנים גמורים וכ"כ בכנס"י ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' צ"א מ"מ הוה ס"ס. הנה לפענ"ד קשה הדבר להקל דהרי מבואר ברמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ט דבעינן שיודעו ב' הספיקות ביחד אז מקרי ס"ס וכאן נודע הספק שמא צריכה חליצה קודם ואף להט"ז שחולק הא ס"ל דכל שאפשר להפסיק בין הספיקות לא הוה ס"ס וכאן אפשר להפסי' בין הספיקות ודברי שו"ת מהרשד"ם צ"ע ואפשר דעכ"פ שם נולדו שני הספיקות ביחד דבעת שרצתה לישא הכהן אמרה שהיא שבוי' או שנודע שהיא שבוי' משא"כ כאן ואם היה כאן רק איסור דרבנן דהיינו שגם להר"י בר ברזילי לא הי' רק איסור דרבנן אפשר לצדד להקל דספיקא דרבנן אפשר להקל אף בנודע הספק אחד קודם וגם לא באו שני הספיקות ביחד אבל הרי לשיטת המלמ"ל שהר"י ברזילי חושש לקידושי תורה ע"ש וא"כ אין מקום להקל בזה ועיין במנחת יעקב בכללי הס"ס מצדד להקל בס"ש דפלוגתא דרבוותא בשני הספיקות ומ"מ דעת רבים דאין להקל בזה ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דחלוצה גזרו אטו גרושה רק בספק חלוצה לא גזרו רבנן וכדאמרו ביבמות דף כ"ד וא"כ זהו בספק מציאות אם צריכה חליצה שייך לומר דמתחלה לא גזרו בזה אבל בספק פלוגתא דרבוותא הרי לשיטת הר"י ברזילי צריכה חליצה מן הדין וא"כ שייך בזה הגזירה דמחלפא בגרושה וא"כ מה מועיל שיש ספק דלמא לאו חליצה היא מ"מ הגזירה במקומה עומדת דלמא חליצה הוא ומתחלפא בגרושה וגם גוף הס"ס קשה בעיני להקל דנראה עיקר כמהרי"ט וכנס"י דמה"ת להחזי' ריעותא בכהנים בזמן הזה ופשיטא דאם לא הי' לנו הספק אחר לא היינו מחזיקין כלל זאת לספק ומה שלא יצדק בנפרד לא יצדק במחובר וע"כ לפענ"ד אם אינה מעוברת הכהנים שומעין לרחק ונכון שיגרשה אבל אם הי' כבר מעוברת ויהיה חשש לעז אני איני אומר לא היתר ולא איסור ואם יסכימו רבנים גדולים להתיר אני איני מונע. וראיתי בחידושי רמב"ן ביבמות דף כ"ד במ"ש ספק חליצה לא גזרו בה רבנן ופירש"י לאפוקי מספק והקשה דהא בספק דרבנן שרי בכ"מ לכתחלה וכתב כיון דאיכא מעשה רבה שחלץ לה לא אזלינן להקל לכתחלה ע"ש. אחר זמן רב מצאתי בשנת תרי"ג פ' בהעלתך בהא דאמרו ביבמות דף נ"א ע"ב והא ביאת בן תשע כמאמר שויא רבנן והביאו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם בשם הראב"ד שפירש ע"פ מה דאמרו בקידושין דף י"ט אשת איש פרט לאשת קטן ומוקי לה ביבם בן תשע ולכך כמאמר שויא רבנן דאין דינה כאשת איש גמורה וכתב הרמב"ן דלרב דאמר קנה לכל ואפילו בביאת חרש נמי קנה קנין גמור וכן קטן קני לכל והנה הרמב"ן לשיטתו שכ"כ הה"מ בשמו פ"ה מיבום הח"י שהרמב"ן ס"ל כרש"י דקנה מה"ת וגם שם כתב הה"מ בשם הרמב"ן דלפי שמבואר בתוספתא דא"צ דעת ולכך ביאתו ביאה ע"ש. והנה מבואר שהרמב"ן ס"ל כרש"י דגם קטן קונה וכמו חרש ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ו מפלפל בחרש אי קונה ע"ש ובתשו' תמהתי עליו הרבה דלא ראה דברי הנימוק"י וב"ש סי' קע"ד מביאו וכעת ראיתי שמבואר ברמב"ן כאן דחרש קונה לכל אף שאין לו דעת לקנות ומסתמא גם לא"ש הדין כן ועיין בנוב"י שם סי' ס"ב וגם שם לא הזכיר דברי הרמב"ן אלו ע"ש ודו"ק:

והנה בשנת תרי"ד בר"ח חשון מצאתי במדרש איכה על פסוק העיר רבתי עם אמרו כיצד הי' ישראל פרין ורבין הי' אדם משיא בנו בן שתים עשרה שנה אשה שהיא ראויה לילד והי' חוזר ומשיא ב"ב בן שתים עשרה שנה לא הי' מגיע לכ"ו עד שהוא רואה בנים וב"ב לקיים מה שנאמר וראה בנים לבניך הנה מזה מבואר כדברי זקני הב"ח דאחר שתים עשרה שנים ודאי יכול להשיא ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' ס"ב שהשואלים שם רצו לחלק דוקא בשנת י"ג יש לחוש לקידושין ולא בשנת י"ב והנוב"י דחה דבריהם ולפמ"ש יש מקום לדבריהם מהמדרש דאחר שנת י"ב היו משיאין. ומיהו אפשר דזה היה בדורות הראשונים ועכ"פ מבואר דיש לו סמך ויסוד ודו"ק וגם במכילתא שהבאתי למעלה והובא בילקוט פ' משפטים כוונו לזה ועיין בזית רענן על הילקוט שם ועיין רש"י בחלק דף ק"ד ד"ה קטנה:

ודרך אגב ארשום במ"ש הרמב"ן הובא בב"י אהע"ז ר"ס קנ"ה לחלק דאימתי ארוסה צריכה למאן דוקא בשקבלה בעצמה קידושין ולא ע"י אמה ואחיה דקטן א"י לעשות שליח והקשה אותי אחד מהבחורים בלמדנו הדבר בשנת תרט"ו דמ"ט דאין הקטן יכול לעשות שליח משום שאין יכול לעשות בעצמו א"מ שליחות והרי כאן מועיל כשקבלה בעצמה ולמה לא יועיל שליחות ואמרתי בזה דטעם דא"י לעשות שליח הוא משום שאין בכחה לזכות בקידושין לפ"ז בשלמא כשנותן לה הרי בדעת אחרת מקנה אותה מועיל משא"כ כשנותן לאמה אין כאן דעת אחרת מקנה מיהו יש לומר דמזכה לה ע"י אמה וצ"ע:

והנה בענין ספק חליצה שכתבתי למעלה דלא שייך ספק חליצה מדרבנן רק בס' במציאות אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך ספק חליצה להקל דכיון דגזרו אטו גרושה והרי לאותו מ"ד דס"ל דצריך חליצה שוב שייך הגזירה אטו גרושה הנה בשנת תרט"ו מצאתי במהרי"ק סי' נ"ד והובא ביתה יוסף ס"ק נ"ט שכתב באשה שנפלה לפני יבם מומר וסברה שמת ונשאת וכתב כיון דספק חלוצה לא גזרו רבנן וכיון דלגאונים ולמהר"ם יכולים לכתחלה להנשא אנן בדיעבד מקלינן וכתב ע"ז וא"ל דלשיטת רש"י הוה איסור ודאי דזה אינו דהרי במקום דא"א אזלינן להקל ע"ש ודבריו תמוהים במ"ש וא"ל דלרש"י הוה איסור ודאי דסוף סוף לשיטת הגאונים ומהר"ם הוה מותר וא"כ הוה ספק פלוגתא דרבוותא וכמו בכ"מ ספק חליצה לא גזרו רבנן וה"ה כאן. ולפמ"ש הוא הדבר אשר דברתי דשאני ספק חליצה דהספק במציאות א"כ שוב הוה ספק דרבנן ולא גזרו אבל ספק פלוגתא דרבוותא הא לשיטת רש"י הוה חליצה ודאית ושייך אטו גרושה דעלמא וא"כ מה מועיל ספק פלוגתא דרבוותא ודו"ק היטב כי ת"ל סייעתא גמורה לדברי ולכך הוצרך לחדש דכיון דלא אפשר מקילינן אף בפלוגתא דרבוותא ודו"ק.

ועיין ביבמות דף צ"ז ע"ב נשא אשה ומת ופירש"י אע"ג דביאתו ביאה קידושיו אינם קידושין וצ"ע לפמ"ש רש"י בכתובות דף ע"ב גבי טעות אשה אחת גרידתא הובא בשיטה שם דבמהד"ק כתב רש"י דביאת קטן בן תשע ביאתו ביאה ועיין א"מ סי' מ"ד ס"ק ב' שהאריך בזה וא"כ בנשא אשה כיון דבעל ומה גם אם היו הקידושין בביאה מהראוי שתהיה ביאתו ביאה וע"כ דרש"י חזר בו והנה בגוף דברי רש"י שכתב בקידושין דקנאה ליורשה והתוס' השיגו עליו דאמרו ביבמות דעשו ביאת קטן בן ט' כמאמר בגדול משמע דאינו רק מדרבנן. ראיתי בנוב"י מהד"ב חלק אהע"ז סי' ק"מ שכתב דרש"י פירש להיפך דמה"ת קני לגמרי ורק דרבנן עקרו הקנין ולא עשו רק כמאמר בגדול ע"ש. והנה דבר גדול דיבר בזה ומצאתי בחידושי הרמב"ן ביבמות דף צ"ז שם שפירש ג"כ כן לשיטת רש"י. אך לפענ"ד עדן אינו מחוור דמ"ט עשו כמאמר וגרעו כח התורה שביאתו ביאה. אך נראה דבאמת גוף סברת רש"י דביאתו ביאה מה"ת נראה לפענ"ד דבאמת קטן א"י לקנות דאין לו דעת ולפ"ז זהו דוקא במקום שצריך קנין אבל ביבם דזקוקה לו מצד קדושי אחיו וא"צ שום קנין ואף בשוגג קונה א"כ שוב עיקר היבום הוא רק ביאה וכמ"ש התוס' יבמות דף מ"ט ובנימוק"י פר"ג דיבמה לאו בת קידושין רק ביאה בלבד זהו מצותה וא"כ שוב כל שביאתו ביאה אף בקטן מועיל והיינו דאמר בתוספתא פ' יו"ד מיבמות כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה וכל שא"צ דעת ביאתו ביאה והיינו דביבמה קונה אף בשוגג והרמב"ן שם נסתייע לשיטתו מהך תוספתא ולפענ"ד גם לרש"י הכוונה כן כיון דא"צ דעת שוב מועיל הביאה. ומה שהקשה הרמב"ן על רש"י וכי היכן מצינו שקונה לשאר הדברים ולא לדברים האמורים בפרשה לפטרה בגט ולפטור צרה מן היבום לפענ"ד נראה דאף לרב דאמר ביבמות נ"ו קנה לכל היינו דוקא שם שהיה שוגג אבל עכ"פ היה ראוי להתכוין אם היא רוצה והו"ל כעין ראוי לבילה וכאן ג"כ ראוי לכוונה אבל בקטן שאינו ראוי לכוונה ואין בו דעה א"כ לא קנה לענין שיפטור צרה או שיפטרה בגט דהא בעי כוונה ליבום ורק לענין שיזכה בירושתה דעכ"פ הי' ביאה וממילא נקראת אשתו ולפ"ז כיון דמדרבנן הצריכו חז"ל מאמר בכל יבם גדול ויהי' כעין קידושין וא"כ שוב ביאת קטן אינו רק כמאמר שהרי כיון שאין קנינו כלום ואין קידושיו קידושין וא"כ הרי חז"ל תקנו שיהי' בדרך קידושין וזה אין לו כח א"כ הוה ביאתו כמאמר בגדול שכשם שבגדול עיקר מצות יבום בביאה ורק חז"ל תקנו שיהיה בכעין קידושין כמו כן ביאת קטן שאינו בתורת קנין וא"כ ל"ח רק כמאמר והרי המאמר ביבמה אינו כלום מה"ת דמה"ת יבמה בביאה תלה רחמנא וא"כ ה"ה להיפך ורב ס"ל דלא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול משום דביאתו הוא גרועה דאין בו דיעה כלל לקנות ובזה מיושב כמה סתירות שיש ברש"י דבאמת באשה דעלמא ל"מ ביאת קטן דשם בעי שיהיה ביאתו בתורת כוונה לקנות ולקדש בזה וקטן אין לו דעת אבל ביבמה רק בביאה תליא. ובזה מיושב מ"ש הא"מ סי' מ"ד מהירושלמי דמתניתין בקדשה בכסף אבל קדשה בביאה קידושיו קידושין. ולפמ"ש דוקא ביבמה דא"צ דעת כלל. אבל זה אינו דשם לענין קידושין קאי ולא ביבמה. אמנם קושית מהרש"א שהקשה בהא דאמר יבמה יבא עלי' כל דהו דמבואר כרש"י. לפענ"ד להוסיף דבאמת העיקר הוא דשאני יבמה דעיקר תלוי בביאה וז"ש יבמה יבא עליה כל דהו ודו"ק ועיין תוס' יבמות ס"ח ד"ה קניא ועיין בצלעות הבית לבית מאיר סי' ב' מ"ש בספק חליצה ולא נפניתי כעת:

ודרך אגב אזכור מה שאמרתי בשנת תבר"ך ש"ק נשא ב' סיון בהא דאמרו בריש קידושין בפרוטה ובשוה פרוטה והקשו בתוס' דלא הוה לי' למתני רק בשו"פ ושאל אותי אחד ש"ב הרב מוה' מאטיל ממקילניץ דא"כ גם לב"ש הית' מקודשת מספק שמא שוה דינר במדי והשבתי דהנה הר"ן נסתפק בזה. אך לפענ"ד דלב"ש לא שייך זאת דהנה בש"ס דף י"א מקשה על ב"ש ומסיק דאמרי בשויא שליח. והנה בישועת יעקב מביא קושיא בשם אביו זקני הגאון ז"ל בהא דפריך בדף י"ב על ב"ה והא בשו"פ תנן ומה קושיא לפמ"ש המלמ"ל דע"י שליח ל"מ קידושי ספק דיכול לומר אנא בקידושי ודאי רציתי וא"כ מה קושיא הא מיירי ע"י שליח דומיא דב"ש. אך יש לומר דשאני אשה דטב למיתב טן דו וגם קידושי ספק ניחא לה שיקרא לה שם בעל ואולי יקדשה אח"כ קידושי ודאי ולפ"ז זהו לב"ה אבל ב"ש דס"ל דאשה מקפדת על עצמה ול"ש טב למיתב טן דו ושוב ע"י שליח לא מקודשת בספק קידושין ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף