שואל ומשיב/ד/א/כז

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן כז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין תקנת שו"ם נראה לי דבר חדש בטעמו של דבר דל"ש תקנת שו"ם בנ"מ ונבאר הדברים באורך דהנה בנדוניית חתנים חידש ר"ת ב' ענינים א' בנדוניא שלא נתן עדיין האב הוה אומדנא דלא נתן רק ע"מ שתהנ' בתו וגם באם כבר נתן שיחזיר בשנה ראשונה כלו ובשני' מחציתו ובאמת שתי אלה צ"ב אם במה שחידש בנדוניית חתנים שלא גבה דאינו צריך ליתן דאומדנא דלא ניתן רק ע"מ שתהנה בתו וקשה דאם כן מה נ"מ בין נתן ללא נתן ועיין בפסקי מהרא"י סי' רס"ז שהרגיש קצת בזה וכתב דאם הבעל מוחזק לאו משום ספק הוא אלא שגמר ואסח דעתי' האב מיני' וכ"ז תימה מנ"ל לר"ת ולחדש כזאת וגם מה שחידש ר"ת לתקן תקנה שיחזיר אף כשתפס משום שלא יהי' עגמת נפש ואסמכי' על קרא ותם לריק כחכם וזה תימה דהכי בשביל סמך זה ניקו ונעשה תקנה להפקיע ירושת הבעל. וע"כ נראה דהנה הפ"י הקשה בכתובות דף מ"ג איך שייך לומר לשיטת רש"י דאף בפוסק לתת לבתו יורש הבעל והא הוה מלוה ובעל אינו יורש בראוי ובק"א כתב דהוה מלוה של החתן עצמו ע"ש ולפ"ז נראה לי דזה באמת מה שנחלק ר"ת על רש"י דלרש"י עיקר חיובו של האב היה להבעל וא"כ לא הוה ראוי ולפ"ז ז"ש ר"ת דהא הוה אומדנא שלא כתב רק ע"מ שתהנה בתו וא"כ שוב עיקר חיובו היה לבתו והבעל בא מכח אשתו וא"כ שוב הוה ראוי ואין הבעל יורש בראוי. ויש לי להמתיק הדברים דבאמת הב"ש סי' נ"ג ס"ק יו"ד כתב דאף דלא אמרינן אומדנא בהתחייבות היינו כשזה שמתחייב לו הוא חי כמו בבת אשתו משא"כ בבתו שהיא מתה ולפ"ז זה תלוי בזה לרש"י דאמרינן דנתחייב להחתן ולא הוה מכח אשתו א"כ אף שהאמת שלא רצה להתחייב להחתן רק שתהנה בתו הרי לא אמרינן אומדנא בהתחייבות אבל לר"ת דעיקר החיוב הי' לבתו והרי מתה וז"ב כשמש. והנה הפ"י הקשה וכן הקשו כל האחרונים דאיך יורש צ"ב הא הוה מלוה שעמו וקיי"ל בבכור דפלגי מספק ולפענ"ד הנני יוסיף להפליא דמהראוי כאן דאפילו פלגא לא לירש דשאני התם דכל שהלוה הבכור לעצמו הרי הוא מוחזק דהא מלוה להוצאה נתנה אבל נצ"ב דעכ"פ היא מוחזקת ג"כ בנכסים וא"כ ודאי דלא חשוב הבעל מוחזק שהיא שלה בעצם והבעל אינו בא רק מכחה וכבר הבאתי למעלה דברי הא"מ דצ"ב הוה כלא הגיע זמן שתגבה ולא מתורת ירושה היא כלל ע"ש ולפ"ז י"ל דזה שחידש ר"ת דכיון דשייך עגמת נפש א"כ בטלו שלא יהי' בידו מלוה שלא הגיע זמנה ועשו שיבא מכח ירושה והרי מלוה הוה ראוי ואינו יורש וצריך להחזיר כלו בשנה ראשונה ובשני' פלג' כמשפט מלוה שעמו בבעל ובבכור איברא דאני בתשובה אחת דחיתי דברי הא"מ דגם בנצ"ב צריך לבא מכח ירושה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי'. אך מה שנראה לדעתי דנצ"ב הוה הכל במתנה להבעל רק שחז"ל תקנו שהבעל יקבל על עצמו אחריות שאחר מותו יצטרך להחזיר לאשה וא"כ כל שמתה אינו חייב כלל דהא נתנתה לו במתנה כל ימי חייו ורק כשהיא תחיה לאחר מות בעלה הוא צריך להחזיר אבל כשמת זכה בו. ולפ"ז נראה לי דזה שחידש ר"ת דכל שמתה בתוך שנתה א"כ אם נימא דאינו בא מכחו וכאלו הבעל הי' לו הדבר זה נקרא ותם לריק כחכם דהא אין שם מלוה כלל ע"ז רק מתנה וזה ודאי חשוב אומדנא דרצה ליתן במתנה גמורה ולא תהנה בתו כלל וזה היתה התקנה ולפ"ז בנ"מ שוב לא שייך לומר ותם לריק כחכם דהא באמת שלה הם לגמרי ואינו מתנה כלל ולא שייך ותם לריק דאטו בשביל זה נפקיע ירושה והוא באמת לא נתן רק לבתו ומשמיא זכו לי' בשביל ירושה שזוכה ופשיטא שלא הפקיעו ירושה ועוד יתכן להמתיק יותר דדוקא אם הוא מכח ירושה פשיטא דלא שייך להפקיע ירושת הבעל בשביל סמך בעלמא אבל נצ"ב דמכח ירושה היה ראוי וע"כ צ"ל דלא משום ירושה הוא רק דהוה מלוה שלא הגיע זמנה להפרע כמ"ש הא"מ או מתורת מתנה שנתן לו אבי האשה וא"כ עכ"פ לא שייך ירושה ושוב לא הפקיעו ירושת הבעל רק מה שנתן לו אבי האשה מתנ' וזה שפיר יכלו חז"ל להפקיעו בשביל סמך ותם לריק כחכם ושפיר תיקן ר"ת ושפיר שייך תקנת ר"ת ומעתה בנ"מ שוב שייך ירוש' דהא היא שלה לגמרי ולא הוה מלוה כלל וא"כ לא שייך תקנת ר"ת ולפ"ז אותן נ"מ שנפלה לה בירושה ועדיין לא גבתה דהוה ראוי שוב בודאי שייך תקנת ר"ת דהא אין הבעל יורש בראוי ובזה מבואר היטב דברי המהרי"ל סי' ש"ד שכתב אף שמדינא יורש הבעל נ"מ וכ"כ הגהת אשר"י נכסים שירשה בחייה אף שלא גבתה ומתה בעלה יורש' אבל ר"ת תיקן שיחזיר בשנה ראשונ' ושניה ומזה תמה הח"מ כאן דמשמע דשייך תקנת ר"ת אף בירושת נ"מ ולפמ"ש א"ש דשם דהוה ראוי שגם היא לא גבתה עכ"פ לגבי בעל הוה ראוי ושוב הוה שייך בזה תקנת ר"ת דהא שייך עגמת נפש ובאמת שתמוה דעת הגהת אשר"י דהיאך הוה יריש הבעל מצד דינא דש"ס דהא הוה ראוי ועכ"פ דברי מהרי"ל אינו סותר למ"ש הרא"ש דשם בראוי מיירי והא דהוצרך הרא"ש לומר דוקא בירוש' שנפלה משום דבסתם נ"מ שייך לומר אדעתא דהכי לא נתן אבל בירושה לא שייך אומדנא דאדעתא דהכי לא נתן דהרי נפלה ממילא ולא מפקעינן ממונא משום ותם לריק דירושה לא מפקינן בשביל זה וכמ"ש ודו"ק היטב ובב"מ האריך ולא מצאתי דבר רק במ"ש בסוף דבריו במה שמחולקים הפוסקים די"א ליורשים וי"א לנותני הנדוניא והקשה הוא למה לא נימא הנכסים בחזקתן וכתב דספק פלוגתא לא שייך הנכסים בחזקתן והוא כתב דוחק אבל באמת כבר כתב המלמ"ל דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ובחבורי חלק לשבעה על נחלת שבעה הארכתי בזה ואכ"מ. וראיתי בהפלאה בק"א סי' קי"ח ס"ק י"ג שתמה על הרא"ש והאחרונים שכתבו דל"ד לנדוניית חתנים דאמרינן אומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו דשם מיתה טבעית וכאן נהרגה והו"ל אונסא דל"ש וכמו אכלו ארי דהוה אונסא דל"ש ולא אסיק אדעתי' וע"ז תמה דל"ד דשם קיבל עליו כל אונסא דמתיליד אמרינן דאונסא דל"ש לא קבל עליו ולא רצה להתחייב והא דלא התנה בפירוש שלא יתחייב בזה משום דהוה אונסא דל"ש אבל כאן אמרינן אומדנא שלא כתב רק ע"מ שתהנה בתו וא"כ אדרבא אם אירע אונס דשכיח היה מקום לומר הי' לו להתנות אבל אונסא דל"ש לא היה לו לאסוקי אדעתא ובודאי לא נתרצה רק אם תהנה בתו ועוד דהוה כמו אונס רחמנא חייבי' דלא אמרינן דמה לו ולאנסו וה"ה כאן הרי לא נתחייב רק ע"מ שתהנה באונסו ומה נ"מ שקרה אונס ע"ש שהניח בקושיא ובאמת שזה תימה רבה. ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז דלא שייך אומדנא שלא רצה להתחייב רק בדבר שאינו תלוי בדעת שניהם אבל בדבר התלוי בדעת שניהם לא אמרי' דניהו דזה לא רצה להתחייב השני לא הי' מתרצה רק שיכנס לבית הספק ולפ"ז צריך ביאור בנדוניית חתנים דאמרי' דהוה אומדנא דלא רצה האב להתחייב הא תלוי בדעת שניהם דגם זה השני לא רצה עד שיתחייב אף שתמות בתו. אך נראה כיון דגם אם הי' להיפך שמת החתן היה רצונו של החתן שלא יתן הכתובה כ"ז שהנדן בבית אביו וא"כ הרי נודע מ"ש הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ס"ח דדבר שהוא טובת שניהם אף שתלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא ולפ"ז שפיר חידש ר"ת אומדנא זו וז"ב. שוב ראיתי שהדבר מבואר באהע"ז סי' נ"ג דאין חילוק בין האב הפוסק לבתו או לבנו ובח"מ שם ס"ק י"ט תמה בזה דודאי האשה גובית כתובתה מדינא דש"ס אף שלא נתן האב הנדוניא ע"ש ולפמ"ש הדבר מוכרח דאל"כ לא הי' שייך האומדנא לר"ת (ולדעת הח"מ והב"ש צריכין לדחוק דזה אומדנא גדולה ואף בתלוי בדעת שניהם אמרינן וכמ"ש הנוב"י שם לחלק בתירוצים ובפוסק לבנו לא היה אומדנא גדולה וזה דחוק דאדרבא מדידיה לדידה האומדנא יותר גדולה כדאמרו בש"ס דלראב"ע מדידיה לדידה אמרינן אומדנא ולא להיפך מכ"ש לרבנן. איברא דלפ"ז תמוה לראב"ע דמחלק הש"ס דע"כ לא אמרו ראב"ע רק מדידיה לדידה שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה אבל מדידה לדידיה דמשום אחתוני הוא והא אתחתנו להו הרי כיון דמדידה לדידי' לא שייך אומדנא א"כ גם מדידיה לדידה היאך שייך אומדנא והא לא הוה טובת שניהם דהא היא נתרצית לתת לו ואף שתמות ממילא מה מועיל אומדנא גבי דידיה הא אמרינן דהיא לא נתרצית רק ע"מ שיתחייב. אך נראה דכל הטעם של הנוב"י הוא מטעם דכל שהוא לטובת שניהם א"כ שניהם רוצים בהטלת התנאי שמא יקרה להיפך ולא יפסיד הוא אבל אם אינו טובת שניהם ודאי לא נתרצה זה בתנאי זה דלמה לו לכנס לבית הספק ולפ"ז זה שייך לגבי מוכר פרה אבל כאן כל הא דאמרינן דמדידה לדידיה לא שייך אומדנא הוא משום דהיא סגי לה באחתוני וכעין דאמרו אשה בכל דהו ניחא לה וא"כ שפיר אמרינן דהחתן לא נתרצה רק ע"מ חיבת ביאה ולא שייך לומר דהא הכלה לא נתרצית רק בהחלט דזה אינו דמצד הכלה לא אכפת לן דהיא ודאי נתרצית דהא לדידה סגי לה באחתוני וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דלשיטת ר"ת דאף בנישואין ס"ל לרבנן אומדנא א"כ הי' להש"ס לומר ולראב"ע אמר לך דלא שייך אומדנא רק קודם שנשאת אבל לאחר שנשאת לא ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דראב"ע לית לי' אומדנא משנשאת הוא משום דלא שייך אומדנא כיון שתלוי בדעת שניהם ומסתבר לי' לראב"ע דבין כשמת הבן או הבת מחוייב ליתן כל אחד מה שפסק וא"כ לא שייך אומדנא ולפ"ז יקשה א"כ גם במן האירוסין נימא הכי דלא שייך אומדנא וע"ז חילק דשם לא שייך טובת שניהם דאשה סגי לה באחתוני והאיש אינו רוצה רק ע"י חיבת ביאה וז"ב כשמש ודו"ק. ועכ"פ נחזור לענין דרבנן שפיר ס"ל אומדנא וס"ל דגם כשפסק האב על הבן שייך אומדנא וכמ"ש ולפ"ז נראה לי דזה שכתב הרא"ש דזה דוקא היכא שהי' מיתה טבעית אמרינן אומדנא אבל מה שלא אסיק אדעתא כגון הריגה דאונסא דל"ש הוא מנ"ל דתהי' אומדנא גדולה כ"כ עד שתהיה מועיל אף בתלוי בדעת שניהם וכמו שאנו אומרים ביבמה שמה שאירע לאחר מיתה אינו חושש הבעל מכ"ש בהריגה דאונס דל"ש הוא ודאי אינו חושש וא"כ עכ"פ לא הוה אומדנא גדולה וכבר הורינו הח"ץ והנוב"י דבאומדנא שאינה גדולה לא שייך אומדנא בדבר התלוי בדעת שניהם ושפיר כתב הרא"ש דבדבר דלא עלה על דעתו לא שייך אומדנא. ובזה נראה לפענ"ד דלכך אח"כ כשבא הרא"ש לדין משום תקנת ר"ת שיחזיר בשנה ראשונה לא היה הרא"ש יכול לחלק דבמיתה שאינה טבעית לא תיקן ר"ת דלא עלה על דעתו וכמו שהקשה המהרא"י בפסקיו שם ולפמ"ש אתי שפיר דשם מצד התקנה לא שייך לומר דלא תיקן על דבר דל"ש דבאמת ע"כ לא כתב הרא"ש רק לענין אומדנא דאנו דנים בזה שייך לחלק בין דבר דשכיח או לא שכיח אבל במה שתקן ר"ת משום ותם לריק כחכם א"כ אדרבא אם בדבר דשכיח ואסיק אדעתי' ואפ"ה תיקן ר"ת משום ותם מכ"ש בדבר דלא שכיח דלא הי' לו להתנות וז"ב כשמש והח"מ והב"ש רוצים להגיה דמ"ש דאין חילוק בין פוסק לבתו ובין שפוסק לבנו קאי על תקנת ר"ת דזה תקן גם בבנו ולפמ"ש נהפוך הוא דדוקא באומדנא שייך לומר כן דאל"כ לא שייך האומדנא משא"כ בתקנה ועיין בהפלא' מ"ש בס"ק י"ד וכבר קדמו הח"ץ ז"ל סי' ס"א הנ"ל ולעיל בסוגיא דנדונית חתנים הארכתי הרב' בענינים אלו ואם באחת יתקנו הדברים שכתבתי שם וכאן היה מקום ליישב הרב' קושיות אך שלא נפניתי ועכ"פ במ"ש למעלה לפרש האומדנא דמשום ראוי קאתינן עלה א"כ אתי שפיר קושית הט"ז חו"מ סי' סמ"ך ובח"ץ שם ודו"ק ואכ"מ להאריך בזה. אח"כ מצאתי בשו"ת הרב מו"ה בצלאל אשכנזי שכתב בסי' י"ב וסי' י"ג דהטעם של הרא"ש דלא תקנו רבינו תם וסייעתו רק בנדוניא ובלשון נדוניא אין נ"מ בכלל הנה זה כדברי הבית מאיר ומי יגלה עפר מעיניו והי' רואה שהדבר מפורש כדבריו והיה שמח מאד וגם ראיתי שם שמ"ש הרא"ש ירושה שנפלה לה לאו דוקא וכל נ"מ בכלל ואני נדחקתי לעיל לקיים לשון הרא"ש ורמ"א שהעתיק ירושה דוקא אבל א"צ רק כל נ"מ בכלל וא"כ הטעם שכתבתי למעלה אתי שפיר ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם ענינים נפלאים:

והנה בשנת תרי"ד הגיעני מכתב מהרב מו"ה אהרן אלעזר פשקיס ני' אבד"ק קאטה במדינת הגר בענין תקנת שו"ם ואמרתי להעתיקה כאן. הנה זה ה' שנים אשר נעדר שם הרב אבד"ק קאטה והשאיר אחריו בנים ובנות ובשעת חימום הספד נדבו הכשרים בעם לקבץ סך ידוע ולהיות מונח כאשר יגדלו הבנים והבנות לצורך נישואיהם ולשאר צרכיהם ולא לתת להם חלק כחלק בשוה רק כפי אשר יראה האפטרופוס הממונה ע"ז לגבות הכסף והנה הכסף לא בא לידי גבייה וזה שנה עמד אחי היתומים אשר רצה להשיא אחותו הגדול' בשידוך הגון למשפחתו וכאשר ראה כי לא יספיק הכסף המובא מהאנשים הנ"ל כתת רגליו לפני אנשים נדיבים עד אשר מצא כפלים מאשר הי' לה ע"י הנודרים הראשונים וכעת מתה אחותו בלי ז"ק ר"ל והוצרך הבעל להחזיר לערך ז' מאות זהובים ובגדים ותכשיטים והנה אחיהם הרב ני' המקבץ טוען כי לו מגיע המעות אחרי כי הוא נתנם כפי המבואר סי' קי"ח והאפטרופסים טענו כי אין מגיע לו רק מה שקיבץ בעצמו אבל מה שהי' לה לערך ז' מאות זהובים כפי מה שנדרו בשעת חימום ההספד זה הוה כירושה מאביהם ומגיע להיורשים וע"ז חלק מעכ"ת עם איזה רב בזה והסכימו שישאלו את פי ובקש למהר תשובתי.

והנה אף כי מעלתו לא ביאר הדברים כי בתחלה כתב שלא בא לידי גוביינא ואח"כ כתב שלפי ערך הי' ד' מאות זהובים על חלקה וכפי הראות כפי הפנקס מהנודרים היו המעות מונחים ביד הנודרים רק שעומד לגבות וזה המקבץ גבה אותם ובאמת זה תמוה איך לקח ד' מאות זהובים על בתולה אחת והלא הנודרים נתנו על כל צרכי הבנים והבנות ולא יתחלק חלק כחלק ואולי הסכימו האפטרופסים ע"ז ואני לא ידעתי וע"כ אני מוכרח לכתוב לפי הבנתי במכתבו והנה מעלתו האריך והביא דברי הב"ש סי' קי"ח ס"ק כ"ה דביתומים ג"כ מחזירים כאילו השיא אבי' בחיי' ע"ש. וע"ז כתב מעלתו דמכל מקום כאן לא זכו היורשים דאף שנדרו ולא מצי לחזור בם כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ח מכל מקום אין להם זכייה בגוף המעות והביא דברי הש"ע חו"מ סי' קכ"ה ס"ה והאריך אי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוה קנין ממש או לא והנה בזה הוא מבוכה גדולה וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות ובחבורי יד שאול סי' רנ"ח הארכתי הרבה בזה אלא שכאן אין מקום לכ"ז דניהו דלא הוה קנין גמור היינו כ"ז שלא קבצם אבל כל שכבר קבץ א"כ פשיטא דלא נתנו לזה רק לקיים נדרם וזכו היורשים למפרע וזה המקבץ סייע לדבר מצוה שקבץ מה שנדרו אבל המעות הוא של היורשים וז"ב ופשוט וגם לפמ"ש שם בספרי דברי המהרי"ט בראשונות סי' כ"ב ומח"א הלכות צדקה סי' ב' ויש"ש פ"ד דב"ק דדוקא אם לא נדר לעניים ידועים הוא דלא הוה אמירה לגבוה אבל בעניים ידועים הוה אמירה לגבוה כקנין גמור ע"ש וא"כ כאן דאותן אנשים נדרו לעניים ידועים דהיינו הבנים והבנות של הרב ז"ל וא"כ בכללות הבנים והבנות מגיע להם והוה כקנין גמור וא"כ הוה קנין גמור ואף דיש לומר דכיון דלא מבורר כמה מגיע לכל אחד א"כ לא שייך קנין גמור דאין ברירה מכל מקום ענין זה דאין המקבץ זוכה בו זה ודאי דהוה של היורשים. והנה מ"ש מעלתו ראיה דאמיר' לגבוה אינו קנין ממש מהא דאמרו בנדרים דף מ"ג מ"ט דר"י קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה והרי שם הוא עני באות' שעה ואין לו מה יאכל א"כ הוה קנין גמור משעה שנדר וע"כ דאינו ק"ג והוא תימא לפענ"ד דאף אם נימא בכ"מ אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט וכקנין גמור זהו את רצה ליתן לעני זה ורשאי לתנם לו אבל כאן הרי זה הנודר אסור לההנותו דזה נדר הנאה ממנו ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל הובא בר"ן נדרים דף ט"ו וביו"ד סי' ר"כ מ"מ עכ"פ אי אפשר לומר דמשע' שנדר נקנה לזה דא"כ יהיה אסור לקבל ממנו וא"כ שפיר קאמר כיון דלא זכה עד שיבא לידו שוב הוה כמקבל ממנו וז"ב ופשוט. ובזה מיושב מ"ש הרא"ש שם דלא זכה עד שיבא לידו משום דהמקבל יכול לחזור בו והקשה מעלתו דלמה דקדק הרא"ש מצד המקבל ת"ל דהנותן יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ובאמת שיפה הקשה ובר"ן פירש באמת כן. ולמ"ש אתי שפיר דבאמת מבואר בסי' קכ"ה ס"ה דאם נדר לתת לעני א"י לחזור בו ורצה הרא"ש לפרש אף במתנה לעני כמו כאן דמצד הנותן א"י לחזור בו מ"מ כאן כיון דהמקבל יכול לחזור בו וא"כ כיון שכאן אסור לקחת ממנו שוב הוא לא רצה לתת רק שיהנ' המקבל וכל שאמר א"א לא זכה בו כדאמרו בכריתות כ"ד וא"כ שוב ל"מ כאן ויכול לחזור בו הנותן ודו"ק היטב.

ומה שהביא מעלתו דברי המח"א סי' ז' שכתב בשם מהר"ש יפה דמעני לעני יכול לשנות הנה אמת שהמהר"ש יפה כתב כן אבל המח"א מסיק שם דיש לחלק בין אם נדר סתם לעניים ובין אם פרט לאותו עני וכן מבואר בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' כ"ב ואני ביד שאול שם הסברתי הדבר והראיתי הדבר מפורש ברדב"ז שהובא במח"א וקצה"ח ואני כתבתי דהדבר מבואר בשיטה מקובצת בב"ק דף ל"ו גבי יד ענים דכתב בהדיא בשם הר"ם סרקסטה דאם נדר לעני ידוע אינו יכול לחזור ע"ש וא"כ אין לפקפק עוד ומ"ש מעלתו מהא דיתנו' לעני הנמצא ראשון ולמה לא יזכה בה בעצמו הנה כבר קדמו הקצה"ח סי' רי"ב ע"ש ובחבורי שם הבאתי דבריו ודחיתי דבריו דבעני זה ודאי א"י לשנותו יעו"ש ועכ"פ בנ"ד ודאי כל שכבר גבה אותם הרי הוא של היורשים וכמ"ש. ומ"ש מעלתו דאף אם נימא דאמיר' לגבוה הוה כקנין גמור מ"מ הרי יכול לשאול על נדרו ובזה הקשה על הש"ך חו"מ סי' פ"ז ס"ק נ"ח דלמה יצטרך לשבע הא יש לו מיגו דאי בעי מתשילו ע"ז. הנה לק"מ דשם לא מועיל שבועתו דעל מה שהבטיח לתת לחבירו ל"מ שאלה ודוקא אם אדם נשבע על עצמו שייך שאלה משא"כ כאן דל"מ שאלה מה שנשבע לחבירו וז"פ ומ"ש לתמו' על הר"ן במ"ש בפרק אלמנ' ניזונית דדיבור קל ממעש' והקש' מיבמות הנה יעיין בקצה"ח סי' רנ"ה שהקש' ג"כ כן ובמק"א הארכתי ליישב ואכ"מ.

נחזור לענינינו דאף דיכול לשאול מ"מ כל שלא שאלו ונתנו א"כ קיימו נדרם וזכו בהם היורשים ואדעתא דידהו נתן להם. ומה שכתב מעלתו בגוף דברי הט"ז שכתב דכל שהאב נתן או שאר קרובים מחזירין להנותן אף שלא נתן משלו משום לא פלוג ע"ז כתב מעלתו דזה דחוק והוא נתן טעם דמשום ותם לריק כחכם עשו חז"ל שיתנה בשעת קידושין דיחזור בשנה הראשונה ולא הוה מתנה עמ"ש בתורה דמי יימר דקעקר ואף שלא התנה הוה כמו שהתנ' וא"כ לא עקרו חז"ל ירושת הבעל ולכך אף שאחרים נותנים הנדוניא לא עקרו כלל ירושת הבעל דהוה כהתנו בשעת הקידושין והנה לפ"ז כיון דהוא מכח תנאי היו צריכין להתנות ולא הוה כמו שהתנה דבשלמא אם הוא תקנת חז"ל א"כ אף שלא התנה כמו שהתנ' אבל כל שבאמת חז"ל עצמם לא העמידו דבריהם לעקור ירושת הבעל מכח תקנתם בשביל עגמת נפש רק משום עגמת נפש תקנו שיתנ' וא"כ כל שלא התנה במה יתעקר תקנת חז"ל ואדרבא לא עשה כפי תקנת חז"ל שמתנה וז"ב ופשוט. וגם יפה כתב מעלתו דאומדין דעת הנודבים שיהי' לכל היורשים לעת המצטרך יפה כתב בזה. ומ"ש מעלתו דהיכא דתלוי בדעת שניהם ל"ש אומדנא כמ"ש התוס' בכתובות מ"ז באמת שיפה דחה דכאן אין שייכות להבעל בזה דמה נ"מ למי יחזיר ומ"ש להקשות על התוס' בכתובות מ"ז הנ"ל דכתבו דאחר מיתת הבעל אינו מקפיד הבעל ותמה מעלתו דהא הוה קפידא רבה שהרי יתבטלו הקידושין והוה בעלתו בעילת זנות והאריך בזה דלכך דוקא באירוסין כתבו התוס' ולא בנשואין במחכת"ה לא ראה דברי הב"ש בסי' ל"ח דבכה"ג לא מקרי בעילת זנות ועיין בססי' קנ"ז ס"ק וא"ו ובשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' נ"ד וסי' נ"ו שכתב בהדיא דבחייו אינו רוצה בב"ז ולא לאחר מותו ע"ש ובאמת א"צ והדבר ברור דבכה"ג שהוא בדרך קידושין ונשואין אף שנתבטלו אח"כ לא הוה בעילת זנות למפרע וכיוצא בזה כתב המלמ"ל פי"ח מא"ב דאף לר"א דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה היינו בלי קידושין אבל כל שהי' בדרך קידושין ונשואין אף שנודע אח"כ שהוה קידושי טעות מ"מ לא נעשית זונה דהא לא נתכוין לב"ז והיו בדרך קידושין וה"ה כאן ודו"ק. והנה אח"כ כשהגדתי זאת השאל' להרב הגאון מוה' יעקב יוטש נ"י עוררני דכיון דאביהם מת ובשעת החימום של ההפסד אמרו זאת ל"ש זכי' למת וא"כ לא זכו מכח ירושה והשבתי לו דהרי אמרו מותר המת ליורשיו וא"כ מבואר דזכו היורשים מתורת ירוש'. שוב נזכרתי שכן מבואר ברמ"א חו"מ סי' ר"י ס"ג ואף דשם מבואר כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה המת מ"מ המעיין בגוף תשובת הרשב"א סי' שע"ה ימצא דטעמו משום דיש זכייה למת והביא ראי' מהך דמותר המת ליורשים וא"כ ה"ה בזה שנדרו לכבוד המת שישיאו בנים ובנות שלו פשיטא דהוה לכבודו ואף שבחבורי (עודנו בכתובים) על יו"ד סי' שס"ג הבאתי דברי הרא"ש במ"ק שאין קנין למת הנה מצאתי במחנה אפרים הלכות זכייה סי' ל"א שהאריך בזה אבל כ"ז אינו ענין לנ"ד דשם מיירי אם זה רוצה לחזור בו ממה שזכה למת אבל כל שזה קיים נדרו ואינו רוצה לחזור בו פשיטא דהבנים של מת יורשים זכותו ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף