שואל ומשיב/ד/א/כח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן כח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין קציצת אילן בשביל צורך מקומו

ששאלתי באחד שיש לו גן נטע אילנות עושים פרי למינהו ורוצה לקצצם בשביל שרוצ' לבנות במקומו הנה הדבר מבואר בט"ז יו"ד סי' קט"ז ס"ק וא"ו דמותר והביא ראיה ממ"ש הרא"ש פרק הגוזל דאם היה צריך למקומו שרי וה"ה בזה שרוצה לבנות במקומו ואני מוסיף דהרי אמרו בב"ק דף צ"א דאם הי' מעולה בדמים מותר אלמא דלא אסרה תורה רק שלא להשחית בדרך השחת' וקלקול אבל כל שאינו בדרך השחת' לא אסור וכ"כ הרמב"ם פ"ו ממלכים ה"ח וא"כ הא אמרו בכתובות דף ע"ט דבתי ודקלי בתי וא"כ הו"ל כאלו מעולה בדמים דהא בתי עדיפי מדקלי ומכ"ש מאילני דהרי דקלי ואילני דקלי עדיפא כדאמרו שם וא"כ מבואר כדברי הט"ז רק מ"ש פ' הגוזל הוא תימה וט"ס והוא פ' החובל גם לא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ועיין דג"מ שהעיר דבדברי הרמב"ם מבואר ג"כ הדין. והנה דברי הכ"מ שם תמוהין דמ"ש על דברת הרמב"ם שם דאם הי' מזיק בשדה אחרים דמותר וז"ל בפ"ב דבתרא דף כ"ה ע"ב מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה ובחרוב ובשקמ' חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקמי באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק הם ואע"ג דאמרינן בהאי פסקא דף כ"ו דרבה בב"ח הו"ל הנך דקלי אמצרא דפרדיסי דרב יוסף וכו' וא"ל הני מילי לאילנות אבל לגפני בעי טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד אילנות א"ל ה"מ אילן לאילן אבל אילן לגפנים בעי טפי א"ל אנא לא קצצנא מר אי ניחא לי' לקצוץ דמשמע דאיסורא דרב אפי' במזיק בשדה אחרים י"ל דהכי קאמר לי' לדידי דס"ל דסגי בהאי הרחק' לא מקרי מזיק ואסור למקציי' מר דס"ל דבעי הרחק' טפי שרי לי' למיקץ. והם דברים תמוהים דמלבד שזה דחוק בלשון דממנ"פ אם סבר דבעי הרחק' טפי גם הוא מותר לו לקוץ ואם לא ס"ל גם ר"י אסור לקוץ ואם ספק הוא אסור ג"כ דהו"ל ספק דאורייתא אף גם דבמחכ"ת לא זכר שם דברי התוס' והרא"ש שם דהרי התוס' הקשו בב"ב שם על הא דאמר אנא לא קייצנא דהתנן במשנה דקוצץ ונותן דמים וכתבו דאיכא לאוקמי באילני סרק הרי דכתבו בהדיא דמהמשנ' אין ראיה דיש לאוקמא באילן סרק וברא"ש כתב שם דלדחויי בעלמא אמר כן דהא תנן במתניתין אם הבור קדם קוצץ וכו' ונרא' דהלכתא כר"י מדאמר לי' זיל קוץ וכיון דבשלו אמר לו לעשות מעשה כ"ש בשל אחר עכ"פ מבואר דלא כהבנת הכ"מ. ובאמת מה שלא כתב הרא"ש לדחות דמהמשנה אין ראי' דמיירי באילן סרק אפשר לומר דמשמע דקאי גם אחרוב ושקמה כמ"ש הכ"מ וגם הקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה כמ"ש בפסקי תוס' בפרק מקום שנהגו אות קל"ג וכבר נסתפק הב"י בכל מקום שאינו רואה סימן ברכה אם גם איסורא בדבר וא"כ עכ"פ הי' להמשנה להורות דאסור. איברא דגוף קושית התוס' תמוה לפענ"ד דע"כ לא שייך איסור דדיקלא דטעין קבא דפירא רק באם היה ברשות וכעת בא היזק שצריך להרחיק א"כ שייך לומר דשייך איסור דלא תשחית דאילן מה חטא שנשחית עצה אבל כל שהבור קדם ולא הי' לו רשות כלל ליטע אילן א"כ גוף האילן למיקץ קאי ואיך שייך בזה לא תשחית ואטו אם הי' אילן של ע"ז דעומד לשריפ' יהי' אסור משום בל תשחית אתמהה ולא אסרו רק כשהי' לו רשות כמו בהנך דקלי דהרחיק ד"א רק שחידש לו דאילן לגפנים בעי טפי א"כ עכ"פ האילן הי' לו רשות שם וגם לפמ"ש הרא"ש דלרב"ח לא משמע לי' הך סברא דר"י וא"כ בודאי עכ"פ הי' לו רשות מקרי. איברא דלפ"ז בספק איזה קודם אם זה או זה דאמרי' קוצץ שם יקשה דהא הוה ספק ומה בכך דודאי למיקץ קאי מ"מ שוב הו"ל ספק איסור ואסור למיקץ מספק ושפיר הקשו בתוס' ורא"ש דהו"ל ספיקא דאורייתא ודו"ק. יהיה איך שיהיה הדבר מבואר בכל המקומות דכל שאינו דרך השחתה מותר. והנה מריש הוה קשיא לי דטעמא דהוא בשביעית כדאמרו בשביעית פ"ד מ"ד מאימתי אין קוצצין אילן בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוצאין וב"ה אומרים החרובין משישרשרו ודוקא בשביעית אבל בסתם שנה שרי והא עובר על בל תשחית ולהרמב"ם לוקה. ולכאור' רציתי לומר דכיון דכל הטעם הוא משום דמשחית הפירות וכאן שבשביעית בלא"ה הפירות הם הפקר ואין מגיע לו נזק כ"כ וא"כ לא שייך בל תשחית ואף דמשחית הפירות שהיו יכולים לגדל אח"כ אפשר דלא שייך בל תשחית רק דבר שהוא כעת השחתה ולכך נקט שביעית לרבותא דאף דמצד בל תשחית ל"ש בזה מ"מ אסור משום פירי שביעית דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכדאמרו בפסחים דף נ"ב. אך נראה דאכתי שייך משום בל תשחית דהא כיון דהתורה אפקרה בשביעית לכל אדם א"כ הרי מזיק לאחרים והרי גם כשמזיק לאחרים שייך בל תשחית כמ"ש הרמב"ם בהדיא ומכ"ש כשמזיק ע"י השחתה דודאי אסור להשחית וכדאמרו בב"ב הנ"ל בהדיא. ומה מאד שמחתי בראותי דברי הרמב"ם בפירושו למשניות שם שכתב דלכך אסור לקצוץ אילנות מפני שגוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל אדם והתוי"ט תמה דאיך עזב הרמב"ם טעם הש"ס דלאכל' ולא להפסד ונתן טעם אחר ואמר דלאכלה ולא להפס' הוא מפני שגוזל רבים והוא תימה דמנ"ל לומר כך דלמא גזה"כ הי' שמצות שביעית שלא להפסי' פירותיה ע"ש שהניח בקושיא. ולפמ"ש הדברים יש להם יסוד דק"ל לרבינו למה אמרו טעם זה ולא אמרו משום בל תשחית וא"ל דלא שייך בל תשחית כיון דהפירות הם הפקר דזה אינו דהא אדרבא שוב גוזל רבים ובודאי אסור להשחית דהשתא משום היזק אחד אסור להשחית מכ"ש אם ע"י הקציצה בא היזק רבים דודאי אסור וע"כ פירש הרמב"ם דזה גופא הטעם דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד והיינו דהתורה רצתה שיהנו כל בני אדם מפירות שביעית אבל לא שיפסידו הפירות וא"כ הרי בזה מפסי' וז"ב. איברא דאכתי קשה דהא נ"מ אם האילן מעולה בדמים דשוב יהיה מותר משום בל תשחית ואסור משום לאכלה ולא להפס' ולמה פירש הרמב"ם בשביל זה דגוזל הרבים ובאמת שהרמב"ם בעצמו פירש שם דמה שאמר כל האילן כיון שבא לעונת מעשרות מותר לקוץ דמיירי כשלוקח בעד האילן יותר וא"כ שוב לק"מ. אמנם נראה דבזה כיון שמרויח ע"י הקציצה שוב אסור בשביל לאכלה ולא לסחורה ואסור להרוויח בפירות שביעית וא"כ ממנ"פ אסור וע"כ דכאן לא מיירי באופן דמרוויח ושוב אסור משום בל תשחית אבל בשכבר הגיע לעונת המעשרות דהפירי שכבר גדל הגיעו כבר לעונת המעשרות וא"כ אינו מרויח ע"י קציצת הפירות דהפירות כבר נגמרו ולא שייך לאכלה ולא לסחורה וגם אינו מפסיד ולכך שרי וז"ב מאד משא"כ כשלא הגיעו לעונת המעשרות דלא נגמרו עדן וא"כ כשקוצץ האילן ומפסי' הפירות ע"י שלוקח בעד האילן יותר הוה לסחורה ואסור ודברי הרמב"ם מדוקדקים מאד. אחר שאמרתי כל זאת מצאתי בתוס' ברכות דף ל"ו ע"ב ד"ה אין שהקשו ג"כ דאסור משום בל תשחית וכתבו דמיירי במעולה בדמים ומיהו משום איסורא דשביעית איכא משום לאכלה ולא לסחורה ולא להפס' ודבריהם לכאורה תמוה דבפסחים אמרו משום לא להפס' ולמה נקטו לא לסחורה ולפמ"ש דבריהם מדוקדקים דהם פירשו דמה דאמרו ולא להפסד היינו שמפסיד הפירות רק דמפסיד הפירות ל"ש כ"כ כיון דהא לוקח יותר בעד האילן והשתא משום בל תשחית התירו מכ"ש משום לאכלה ולא לסחורה ולא להפס' וע"ז כתב דממנ"פ אסור או דמרוויח בפירות שביעית או דמפסי' הפירות של רבים ושייך בל תשחית ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת בית יעקב סי' ק"מ שרצה לחדש דהטור לא ס"ל כרא"ש רק דר"י לא ס"ל כלל דאסור לקוץ אילן ודבריו תמוהים דמלבד דבפסקי הרא"ש שחברם הטור פרק החובל הביא כל הדינים אף גם דבח"מ בטור סי' שפ"ב מקצר הדין בקצרה דאסור לקוץ האילן וכבר כתב בהגהות בעל עבודת הגרשוני על הט"ז שם שתמה על הטור שלא הביא הדין שנעלם ממנו דבטור חו"מ הנ"ל מוזכר הדין קצת ועכ"פ מבואר דלא כהבית יעקב וגם בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ט דוח' דברי הבית יעקב אבל גם הוא לא נזכר מהטור הנ"ל ודו"ק גם מה שתמ' שם על התוס' דלמ' לא תירצו דמיירי בצריך למקומו וכמ"ש הרא"ש באמת שזה דחוק דכל פירות שביעית מיירי כשצריך למקומו לבנות. שוב ראיתי בתוס' ר"ה דף כ"ב ד"ה אלו שכתבו דכל היכא שלוקט ע"מ לאכול לא חשיב סחור' אלא א"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר ולפ"ז כל שכבר הגיע לעונת המעשרות לא שייך לאכל' ולא לסחור' דהוא לוקט ע"מ לאכול רק שממילא מרוויח אבל כל שלא הגיע לעונת המעשרות שייך לאכל' ולא לסחור' ולא להפסד ודברי הרמב"ם ותוס' נכונים מכל צד ודו"ק:

והנה בתוס' ב"ק דף קט"ו כתבו בד"ה ולא דבשאר בהמות טמאות לא בעי לאוקמי משום דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמת' על ידם. ולכאור' אינו מובן דמה בכך דלמא באמת רוצ' להמית' ומה נ"מ אם נוחר' או שממית' וצריך לומר כיון דיש סכנ' שוב אסור משום בל תשחית א"כ ע"כ כשעוש' כן ע"כ בצריך להדבר ושוב ליכא משום בל תשחית כל שעושה כן לצורך ושוב מצאתי כן בט"ז ס"ק א' שכתב כן ונהניתי הן אמת דגוף פירש"י דאוסר להשקות לבהמתו שמא ישחטנה ויאכל ממנה וקשה לפמ"ש האו"ה והמרדכי דהיכא דאיכא ששים מותר אף בסכנה ואף דהד"מ והט"ז חולקין ע"ז כבר כתב בנקה"כ להסכים לזה וא"כ כאן דיש בודאי ששים בכל הבהמה נגד המים שיש בהם גילוי וא"כ מה ניחוש לה לשמא ישחטנה ויאכלנה והיא לכאורה תימה רבה על האו"ה והמרדכי והנה"כ ומכאן ראיה להט"ז דל"מ ששים בסכנתא וגם אנכי בגליון הט"ז שם כתבתי דכיון דרובא דליתא קמן ל"מ במקום סכנתא כמבואר בחולין דף יו"ד ע"א ועיין תוס' פסחים דף קי"ד ע"ב גבי קפא א"כ אפשר דגם רובא דאיתא קמן ל"מ דבמקום סכנתא לא התירה תורה לילך בתר רוב והטעם נראה לפענ"ד פשוט דרוב אינו רק ספק וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף זיי"ן רק שהתורה אמרה אחרי רבים להטות וא"כ בסכנתא דאיכא משום פקוח נפש לא אזלינן בתר רוב ועיין יומא דף פ"ה א"כ אף רובא דאיתא קמן ל"מ ומכ"ש להכניס עצמו לסכנה דאסור בודאי וכיון שכן הא ניהו דבטל בששים אבל גוף האיסור שיש שם בטל ע"כ ברוב דהא הכמות של האיסור לא שייך ששים רק מתורת רוב ורוב ל"מ בזה וגם יש לומר דהוה כטומאת משא דל"מ ששים דמכל מקום זיהרא של נחש יש בו וכן נראה מהנקה"כ עצמו וא"כ לק"מ אבל אם נימא דכל סכנתא בטל בששים קשה אמנם נראה דהרי בבכורות דף זיין אמרו דמיא עייל מיא נפיק ולא ממצצי מגופא וא"כ שוב הוה בעינוי ולא שייך ביטול ברוב. איברא דצריך להבין דלמה ניחוש לזה דהא המי רגלים אף בטהורה מסתמא לא ישתה ולבהמ' אין לחוש ולכאור' רציתי לומר דמכל מקום חיישינן דשמא יצטרך לשתות מי רגלים ויסתכן. ובזה יש לומר הא דפירש רש"י שמא ישחטנה ויאכלנה ודקדקו התוס' דמשמע דוקא בהמה טהורה אבל בהמה טמאה ל"ח וע"ז הקשו מע"ז דלוקמא בשאר בהמות טמאות ולפמ"ש יש לומר כיון דע"כ החשש שמא יצטרך לשתות מי רגלי' וא"כ אם נימא דבכל בהמה טמאה מותר לשתות מי רגלים וא"כ שפיר יש לחוש דלא שייך ביטול ורש"י דכתב שמא ישחטנה דס"ל דאף כל הבהמ' אסור' דל"מ ששים אבל גם בבהמ' טמאה אסור דשמא יצטרך לשתות מי רגלי' ועיין סי' פ"א דלהרב' פוסקים ובפרט לחולה ובסכנתא חיישינן אף לדבר רחוק. מיהו בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דלפמ"ש האחרונים דאף דבששים מותר אבל לערב בידים כדי שיהיו ששים אסור כמו בכל שאר איסור א"כ גם כאן להשקות לכתחלה לבהמתו שוב אסור דהו"ל כמערב איסור ומבטלו בידים. ובזה יש ליישב קושית התוס' דבאמת יש לומר חילוק בזה וע"כ לא מקרי עושה איסור בידים רק בבהמה טהורה דעומדת לשחיט' ולאכלנה אבל בבהמ' טמאה לא שייך איסור בזה דבלא"ה אסור באכילה ורק בבהמה טמאה חיישינן שמא יצטרך לשתות מי רגלי' דאז לא נתבטל עדיין אבל בבהמה טהור' לא חיישינן לזה דהא באמת אינה עומדת לזה לשתות מי רגלי' רק לענין אכילת הבשר אבל בבהמה טמאה א"י לאכול ממנה רק לשתות מי רגלי' וא"כ ממנ"פ אסור וז"ב ודו"ק היטב בזה:

ובזה יש ליישב גם דברי הר"ן שמביא הב"י שמפרש דשונרא לאו דוקא והט"ז בס"ק א' האריך בזה ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. ובלא"ה נראה דכאן לא שייך ענין ביטול איסור דהרי כל שאין כוונתו לבטל איסור מותר לבטל האיסור וא"כ בדבר סכנה דעיקר האיסור נצמח מכח סכנה א"כ למה לא נבטל האיסור ולהציל מיד הסכנה ואדרבא כל טצדקי דיכולין למעבד להציל נפשות מהסכנה מותר בודאי ואף לפמ"ש הנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו דדוקא כשכבר מעורב אלא דלא נתבטל הוא דשרי כל שאינו מתכוין לבטל אבל לבטל בידים כל שלא נתערב עדן כלל אסור אף שאינו מתכוין לבטל ע"ש בהג"ה. הנה מלבד שכבר נשאל בזה במהד"ת חלק יו"ד סי' מ"ז ובתשובה הארכתי לסתור דבריו אבל בנ"ד דמצוה לבטל ולבער הסכנ' פשיטא דשרי וכמו דמותר להעביר במסננת לר"נ. איברא דלפ"ז יקשה דא"כ שוב לא יהי' איסור אח"כ דהא נתבטל בששים. אך נראה דהא כיון דכל ההיתר הוא כדי להציל מהסכנה וא"כ כאן שהבהמ' מסוכן בזה והרי חיישינן שמא ישחטנה ויאכלנה בכה"ג ודאי לא התירו לבטל האיסור ולעבור על בל תשחית ויש להאריך בזה אבל כבר אסתגר בקמייתא וראיתי לדו"ז הגאון בישועת יעקב סי' קט"ז שהביא ראיה דבסכנ' אסור אף ביותר מששים מהא דאמרו בפסחים דף ע"ו ע"ב האי בינתא דאטוי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזיקא למיכל בכותחא ומר בר ר"א אמר אף במלחא נמי משום דקשיא לריחא ולד"א ופירש"י ותוס' משום דס"ל ריחא מלתא היא והיינו דאסור במשהו לשיטת הרי"ף וקשה דא"כ למה אסרה במלחא דהא כבר בטל בששים וע"כ דסכנ' ל"מ ששים ע"ש ולפענ"ד במחכ"ת לא שמא מתיא וריחא לאו מלתא היא לנ"ד דע"כ לא כתב האו"ה והמרדכי רק באם נתבטל הסכנ' בששים בזה אמרינן דכל שנתבטל בששים נתבטל הארס ולפ"ז בריח דקי"ל דאף משהו נרגש הריח שוב לא נתבטל הריח ויש סכנה במה שמרגישין בדג ריח הבשר וזה לא נתבטל ומידי דהוה באיסור שכל שמרגישין הטעם ל"מ ששים ואף באלף אסור ורק בסתם שיערו דבששים אין בו טעם וא"כ ריח דאף במשהו נרגש שוב יש בו ריח סכנ' ואסור ואטו הסכנ' תלוי בטעם כל שיש בו משהו הוה סכנ' וז"ב כשמש ועיין פר"ח ס"ק ד' ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד:

והנה אם מותר לנחור תיישים בשביל איזה צורך עט"ז סי' קי"ז דלא שייך משום בל תשחית אבל לנחור תיישים כדי למכור לעכו"ם זה אסור שאין עושין סחורה בנבילות וטריפות עכ"פ לצורך מבואר דלא שייך בל תשחית ומצאתי במנחות דף ק"ג דהעיד ריב"ב דהיו נוחרין ערודאות לאריות באסטרי' של מלך ופירש"י כדי להאכיל לאריות הרי שאף לצורך אריות היו נוחרין ערודאות ואולי לא היו יהודים נוחרין או שהתירו לצורך אסטרי' של מלך וצ"ע בזה:

והנה הרמב"ם כתב בפ"ו ממלכים ה"ח אין קוצצין אילני מאכל וכו' וכל הקוצץ לוקה ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוק' והכ"מ נדחק למצוא מקורו דמנ"ל דאף שלא במצור לוק' ועיין במלמ"ל שם. ולפענ"ד הדבר ברור דיצא לו מהא דאמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתי' מהכא כי ממנו תאכל והרי שם לא היו במצור ואפ"ה לוק'. ובזה נרא' לפענ"ד הא דכתב הרמב"ם ולא אילנות בלבד אלא כל המשבר כלים והקורע בגדים וכו' הרי זה עובר בלא תשחית ואינו לוק' אלא מכות מרדות מדבריהם ולא כתב הכ"מ מקורו. ולפמ"ש הדבר מבואר דאם הי' לוק' מה"ת למה פריך ולחשוב הקוצץ אילנות טובות ולא פריך סתם ולחשוב המשבר כלים וע"כ דשם צריך לחשוב מה שחייב מלקות מה"ת ולז' צריך שיהי' אילנות טובות דוקא. שוב מצאתי בספר המצות להרמב"ם מצות ל"ת שחשב שלא להשחית האילנות וכתב ששריפת בגדים ושבירת כלי לריק היא ג"כ בכלל לא תשחית ולוק'. הנה אם כוונתו למלקות של תור' הוא סותר למ"ש ברמב"ם כאן וכן משמע מהש"ס וכמ"ש ודו"ק. ובספר החינוך מצו' תקכ"ט ביאר בהדיא דשאר דברים לבד אילנות אינו רק דרבנן וזה נכון. והנה בהא דאמרו במס' מדות שאם מצאו ישן שורף כסותו הגיד לי הרב הגדול מוה' אורי וואלף סאלאט נ"י בשם תוס' הרא"ש שנדפס על מס' מדות שהקש' דאיך שרי לשרוף והא עובר משום בל תשחית וכתב דהפקר ב"ד הפקר וע"ז תמה הרב הגדול הנ"ל דמה טעם יש בדבר דניהו דיכולין ב"ד להפקיר הדבר אבל מכל מקום אסור משום בל תשחית והתור' לא הקפיד' אם מפסידין לזה או לזה רק דאסור לקלקל הבגד ואסור בבל תשחית והוא תימ' רבה. ולפענ"ד הכוונ' דכבר נודע מ"ש התוס' דהפקר ב"ד לא שייך רק כשראו חז"ל שיש טעם בדבר דאל"כ לא יוכלו להפקיר ועיין בחו"מ סי' ב' ולפ"ז הרי המעיין ברמב"ם פ"ו ממלכים ימצא דלא אסר' תור' רק בדרך השחתה בלבד ולפ"ז כל שב"ד מצאו טעם בדבר שישרפו כסותו כדי שיהי' נזהר בעבודת הקדש ולא ישן א"כ שוב אינו דרך השחת' ושרי ולזה אמר דהפקר ב"ד הפקר וכל שחז"ל הפקירו ידעו מאיזה טעם הפקירו ולא שייך בל תשחית דלא נתכוונו להשחית ודו"ק:

והנה שנת תרי"ב הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' וכתב מקור לדברי רבינו מהא דאמרו בזבחים בגד שנתז עליו מי חטאת ונטמא קורעו וכו' ואם היו מעיל מכניסו והרי גם הקורע בגדי כהונ' אינו לוק' אלא דרך השחת' כמ"ש הרמב"ם בהלכות כלי מקדש וא"כ ע"כ דבגדי חול אינו לוק' דאל"כ מ"ש מעיל דנקט ועיין מלמ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דמלבד דבפ"ט מכלי המקדש הביא המלמ"ל דברי הקרבן חגיגה ודחאם אף גם דאף אם נימא כמ"ש הקרבן חגיגה וכמ"ש המלמ"ל פ"ח ממעה"ק בפשיטות בשם הקרבן חגיגה מכל מקום לא זכיתי להבין ראייתו דשפיר נקט מעיל דלוק' אף שלא בדרך השחת' ובשאר בגדי כהונ' בעי דרך השחת' ואף אם נימא דגם במעיל בעי דרך השחת' מ"מ נקט מעיל דבזה כתיב לא יקרע וצ"ע בזה. ולפענ"ד יצא לו לרמב"ם ממכות דף כ"ב הנ"ל. ובזה אמרתי ליישב הא דכתבוה האחרונים ראי' שלא כהרמב"ם בהא דס"ל להרמב"ם דספק מה"ת להקל והקשו ממה דכתיב רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ומשמע דבעי שנדע כי לא עץ מאכל הוא הא ספק אסור והקש' אותי חכם אחד דמה ראי' מזה הא הוה ספק חסרון דהא יוכל להתברר אם זה עץ מאכל והבקיאים בנטיע' יודעים זאת וא"כ ספק חסרון ידיע' לא מקרי ספק ולפמ"ש א"ש דהא לא תשחית עצה כתיב ודוקא דרך השחת' לוק' ולפ"ז כל שספק אם הוא עץ מאכל והתור' התיר' את הספק רק כיון דיכול להתברר לא מחשב ספק כ"כ אבל עכ"פ אינו דרך השחתה מקרי שהרי לא ידע שהוא עץ מאכל וא"כ לא נתכוין להשחית ושפיר מקשו על הרמב"ם דלמה לי דוקא שנדע שלא עץ מאכל הוא ודו"ק היטב ובאמת לפמ"ש הרמב"ם שם והוא מפרק החובל רק עץ אשר תדע קאי על אילן מאכל שהזקין וא"כ שם אתחזיק איסורא דכבר הי' עץ מאכל ולכך בעי שתדע כי לא יכשר כעת למאכל ואתי שפיר ול"ק על הרמב"ם וכמ"ש בגליון.

אח"כ נתיישבתי דלפענ"ד בלא"ה ל"ק דלפענ"ד ענין ספק חסרון ידיעה הוא רק משום דלמא יש אחד בסוף העולם שמכיר ואינו ברור שהוא ספק ולפ"ז נראה לפענ"ד דלהרמב"ם דספק מותר מן התורה והיינו דבעינן דוקא דבר ברור ובודאי שהוא אסור אבל כל שהוא ספק מותר א"כ מה בכך שאתה חושב שיש מכיר ואולי יגיד שהוא אסור מ"מ מידי ספק לא יצא דשמא יגיד שהוא מותר ועכ"פ ודאי אין כאן וא"כ מותר ספק גם כשהוא חסרון ידיעה ורק לאחר שאסרו חז"ל ספק דאורייתא מה"ת והיינו אף שאינו ודאי איסור ממילא לא מצטרך לס"ס דאין כאן שתי צדרים להיתר או רוב דהא הוה ספק חסרון ידיעה ודלמא יהי' איסור ואין כאן ס"ס וכן בדרבנן אף דבדרבנן ספיקו להקל וכדי שיהי' הבדל לבין דבריהם לד"ת כמ"ש המבי"ט בק"ס וברמב"ן בשורש ב' לספר המצות מ"מ כל שהוא ספק חסרון ידיעה עשאוהו כאיסור תורה דרבנן אסרו ה"ה בדרבנן אבל מה"ת כל שספק מותר גם ספק חסרון ידיעה אינו מזיק דעכ"פ ודאי לא הוה ומידי ספק לא יצא וז"ב ושפיר הקשו על הרמב"ם ודו"ק. איברא דלפענ"ד היה נראה בטעם דספק חסרון ידיעה דלא מקרי ספק משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואף ברוב מצויין אצל שחיטה דעת הגאונים דצריך לברורי וכ"כ הרמב"ן ריש חולין ובר"ן פ"ק דפסחים. ומיהו גם מזה לא תברא דזה אפשר דאינו רק מדרבנן כל דיש לברר מבררינן אבל מה"ת א"צ לברר ועיין פר"ח בכללי הספיקות אות י"ז דהביא בשם הש"ג פא"ט שכתב דלא אמרו הרי הוא בחזקת היתר אלא במעשה מסופקת אבל אם המעשה ודאי וההוראה מסופקת הוה ספיקו להחמיר. ולפענ"ד זה אינו עולה לטעם שכתבתי משום דיכול לברר דא"כ אין חילוק וגם במעשה מסופקת יש לברר אך בגוף הקושיא על הרמב"ם נראה לפענ"ד כיון דגם הרמב"ם מודה באקבע איסורא דמה"ת להחמיר דאל"כ אשם תלוי היכא משכחת לה ולפ"ז באילנות דאנו מסופקים אם הוא עץ מאכל או לא הרי קביעי וקיימי והוה אקבע איסורא וא"ל כיון דאנו דנין על האילן הנ"ל אם הוא עץ מאכל או לא מקרי קבוע שאינו ניכר דזה אינו דמלבד דגם בקביע שאינו ניכר מקרי קבוע לדעת הרבה פוסקים אף גם דאף אם נימא דעכ"פ קבוע דאורייתא לא מיקרי מ"מ כיון דאם יש אחד בסוף העולם שיודע מהקבוע מקרי קבוע כמ"ש הכו"פ בסי' ק"י א"כ כאן אולי יש אחד בסוף העולם שיודע שהוא עץ מאכל שוב הו"ל ספק קבוע ואסור ולכך בעי עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל ודוק ועיין בריש פרק מקום שנהגו דחשיב קוצצין אילנות טובות בהדי הנך דאין רואה סימן ברכה ותימה דהרי הב"י מחולק בזה מטור או"ח סי' תקפ"ה לסי' ע"ר ביו"ד אי אינו רואה סימן ברכה יש בו איסור או דאינו איסור רק שאינו רואה סימן ברכה והרי בקציצת אילנות יש איסור מיהו יש לומר דכאן לא מיירי רק מצד השכר אבל ודאי עשה איסור בקציצתו רק דזה כבר עשה ובשכר אינו רואה סימן ברכה שוב ראיתי בח"א שכתב כן ע"ש:

ודרך אגב אזכיר במה דאמרתי בע"ז דל"א ע"ב א"ל שמואל לחייא בר רב וכו' תא אימא לך מילי מעליותא דאמר רב אבוך הכי אמר אבוך הני זוקאני ארמאי דשתי גוליא ולא מתו דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ובלמדי הדברים ש"ק מטות מסעי תרי"ג בעת צר לי ד' ירחם עלינו תמהתי מה בא שמואל ללמדינו ומה חידש לו באמרו תא ואימא לך מילי מעליותא ואמרתי דק"ל לשמואל דרב אסר שכרא דארמאי משום גילויא וקשה טובא דהרי חזינן דעכו"ם שתו ולא מתו וגם אם הי' מתים היו מקפידים והרי רב ס"ל בדף למ"ד ע"א דאמנקיותא קפדי מכ"ש דקפדי על גילוי שהרי מתים עי"ז וע"ז חידש דבעכו"ם לא שייך גילוי דחביל גופייהו וא"כ לכך עכו"ם לא קפיד על גלוי וזה דחידש לו שמואל מילי מעליותא ואף דרב אמר חייא ברי הואיל ולקי לא נשתי מיני' צ"ל דמ"מ לא מקרי חביל גופי' ואדרבא בשביל דלקי מלקי לי' טפי ואולי באמת שמואל חולק בזה על רב וא"ל לחייא בר רב תא ואימא לך מילי מעליותא והיינו דנ"מ לדידי' שהוא חביל גופי' שוב לא אכפת לי' משום גלוי וצ"ע בזה עכ"פ גוף המימרא אתי שפיר וכמ"ש. והנה בענין ספק חסרון ידיע' הנה הפר"ח בסי' למ"ד ס"ק ב' ובכלל ה' סי' ק"י כתב דאבעיא דלא אפשיטא אינו נכנס בגדר הספק והב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"ב כתב כן בפשיטות ובדגול מרבב' השיג עליו דרק הפר"ח חידש כן והפרי תואר סי' למ"ד שם ס"ק א' השיג על הפר"ח ולכאור' באבעיא דלא אפשיטא דהוה ספק חסרון ידיע' של כל העולם הוה ספק ומיהו לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח לחלק בין ספק חסרון ידיע' בגוף הספק או ספק חסרון השיעור א"כ יש מקום להאריך. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דמצינו בבעיא דלא אפשיטא במקום הזה ונפשט' במקום אחר כמו בתורם משלו על של חבירו ושלוחא דרחמנא כהני כהני א"כ שוב לא הוה ספק חסרון ידיע' לכל העולם.

ולפ"ז נראה לי לחלק דבמקום דלא נסתיים בתיקו הוה ספק חסרון ידיע' אבל במקום דסיים בתיקו אין שום אדם יכול לפשוט וכנוטריקון דתיקו תשבי יתרץ קושיות והוויות כמ"ש התוי"ט בסוף עוקצין וא"כ הוה ספק חסרון ידיע' לכל העולם ובזה יש להאריך להקשות על הפר"ח דאדרבא הרבה ראיותיו הן קושיות לפמ"ש ודו"ק היטב. שוב מצאתי בחבורי כת"י שהתחלתי לכתוב שנת תר"ט שם כתבתי בזה הענין וצריך להשלימו לכאן:

והנה לכאור' קשה בהא דכתב' התור' במעיל לא יקרע ות"ל דאסור לקרוע דעובר על בל תשחית וצ"ל דהתור' אזהרה אף היכא דקורע לצורך תיקון כגון שצריך לכבסו במקום קדוש ובזה מבואר מר"ל בזבחים דף צ"ה מעיל שנטמא מכניסו פחות פחות משלש ומכבסו משום שנאמר לא יקרע והדבר תימה למה נקט מעיל דוקא והא בכל בגדי כהונה הקורע דרך השחת' לוקה וכבר הקשיתי כן בגליון הרמב"ם פ"ט מכלי המקדש ולפמ"ש שם דוקא דרך השחת' לוקה והיינו משום בל תשחית אבל במעיל אף שלא כדרך השחת'. ובזה מבואר דברי הקרבן חגיגה שהביא המלמ"ל פ"ט מכה"מ ופ"ח ממעה"ק הלכה כ' שכתב בהדיא דבמעיל אף שלא כדרך השחת' לוקה ובשאר בגדי כהונה דוקא דרך השחת' ובמלמ"ל כתב דליתנהו להני מילי ואני אומר דהדבר מבואר בהדיא דאל"כ למה נקט ר"ל מעיל דוקא והרי גם כל בגדי כהונה כן כדאמרו ביומא דף ע"ב וגם למה כתבה התור' במעיל דוקא ולפמ"ש הקרבן חגיגה אתי שפיר דבמעיל אף שלא כדרך השחת' לוקה:

והנה תלמידי החריף מוה' יוסף מיזיש ני' מיאבריב הקשה על מ"ש התוס' בזבחים דף צ"ה ד"ה מכניסו דכתבי שאף למ"ד דביאה במקצת שמה ביאה מ"מ הואיל ויכול לחותכו לא חשיב כנכנס כלו וע"ז הקשה דהא א"א לחתכו דהא כתיב לא יקרע והוא לכאורה תימה ולפענ"ד נראה דהנה באמת כל שאינו קורע בדרך השחת' רק ע"מ לתקן לא הי' ראוי לעבור ואף דהתור' כתבה לא יקרע וע"כ דאף שלא בדרך השחת' דאל"כ פשיטא דאסור אפשר לומר דהך לא יקרע אינו לאו רק שלילה כעין דאמרו בזחים דף ס"ו אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו וע"ש בתוס' וגם כאן בהא שצריך לקרוע כדי שלא יכניס הטומא' קמ"ל דא"צ לקרוע אף דביא' במקצת שמה ביאה וא"כ הך לא יקרע אינו רק שליל' דא"צ לקרוע אבל אי בעי יכול לחתכה. איברא דלפ"ז יקשה למה באמת לוקה על לא יקרע ודלמא היא רק שלילה. אמנם נראה דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש הלכה י"ח דביא' במקצת לא שמה ביאה וא"כ לדידיה יכול להכניס פחות משלש על שלש ושוב ע"כ דלא יקרע הוא לאו גמור דלשלילה לא צריך דלמה יהי' ס"ד דיהיה חייב להקרע אבל ר"ל לשיטתי' דס"ל בזבחים דף ל"ב דלוקה על ביאה במקצת ובעין משפט רשם בדף ל"ב בזבחים הרמב"ם פ"ג מביאת מקדש הלכה י"ח והוא תימה דהרמב"ם לא כתב רק שלוקה מ"מ ולכך פסק דלוקהו כרב יהודה ביומא דף ע"ב ולכך כתב גם כל בגדי כהונ' רק דההבדל הוא לענין דרך השחת' אבל ר"ל בדף צ"ה לשיטתו דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה וקצת צ"ע על התוס' בזבחים שם דף צ"ה הנ"ל שהקשו סתם אפילו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה והי' להם לאלם לקושייתם דר"ל אדר"ל וצ"ע וא"כ שפיר ס"ל דאם רוצה לחתוך יחתוך ואתי שפיר דברי התוס' ודו"ק. עוד נראה לי דבר חדש דהתורה אמרה לא יקרע ופשיטא דאינו רק בשיעור שיהי' שייך בבגד קריעה דהיינו לכל הפחות שיעור שלש על שלש דזה חשוב ענין בגד לעצמו ונקרא קריעה מן הבגד אבל פחות מזה יכול לקרוע וז"ש שיכול לחתכ' דהיינו פחות משיעור זה וא"כ ל"ח כאילו נכנס כלו ולפ"ז יש לומר דמה דכתיב לא יקרע הוא לעבור עליו בדרך השחת' ולא קשה דבלא"ה אסור משום בל תשחית דיש לומר דנ"מ לענין פחות משיעור דלענין בל תשחית ודאי אינו עובר רק דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה צריך לומר דגם במעיל מותר כל שאינו שלש על שלש אבל לדידן דלא קי"ל כר"ל שוב אין ראיה למ"ש הקרבן חגיגה.

אמנם מ"ש בראשונ' יותר נכון ות"ל הקרבתי קרבן חגיג' שיהי' עולה לנכון כמ"ש ודו"ק:

והנה במ"ש למעל' בספק חסרון ידיע' ארשום מה שנתחדש לי בש"ק תזריע שנת תרי"ט בטעם הדבר דלא שייך ספק בחסרון ידיע' משום דלא שייך לומר שדבר אחד יהיה מותר לאיזה אנשים ולאיזה אנשים יהיה אסור דהיינו שמי שמכיר יהי' אסור לו ובזה לא חלקה התורה בין זה לזה ותורה אחת לכלנו ולכך בספק חסרון ידיעה לכל העולם שוב לא שייך הטעם הלז ומותר. ובזה יש לדון במה שנסתפק הפרמ"ג בסי' נ"ג באם נאבד הדבר ושאל אותי אחד דהו"ל ספק בהתגלגל ולפמ"ש אתי שפיר דכל דאי אפשר לברר א"כ שוב היה מותר דלאותן אנשים שאי אפשר לברר הי' מותר רק שנאסרו בשביל שמא יש אחד המכיר ותורה אחת לכלנו וכל שנאבד א"כ נעשה כל אנשים כמו מי שלא הכירו מקודם ודו"ק ובזה יש לדון גם מ"ש הט"ז בסי' צ"ח לחלק בספק חסרון ידיעה לכל העולם ולפמ"ש הטעם אפשר לדון קצת:

והנה בדברי קרבן חגיגה הנ"ל לכאור' יפה טען דהרי מה שרוצה לקרוע המעיל אינו מתכוין להשחית רק שלא יכנס לעזרה דבר טמא א"כ ע"כ דבמעיל אף שאינו דרך השחת' אסור והמלמ"ל כתב על דבריו שאינם ולא כתב לישב קושיתו אמנם באמת הדבר נכון דבאמת אף שאינו מתכוין להשחית אבל מ"מ דרך השחת' שהשחת' היינו שמקלקל ומשחית הבגד והרי ע"כ צריך להשחית הבגד כדי שיצא מידי השחת' וזה שנקרא דרך השחת' אבל אף שאינו מכוין להשחית כל שהוא דרך השחת' לוקה וז"ב כשמש. איברא דהכ"מ מדמה לנותץ אבן והרי בנותץ אבן כל שמתכוין לתקן מותר אבל זה אינו דשם מתקן גוף הדבר אבל כאן אינו מתקן הדבר בעצמו רק שאינו מתכוין להשחית ובזה בודאי לוקה כל שהוא דרך השחת' וז"ב. איברא דק"ל במה דנקט דוקא מעיל שנטמא ולא שאר בגדי כהונה והרי כל שאר בגדי כהונה ג"כ לוקה כדאמרו ביומא דף ע"ב ומזה לכאור' ראיה להקרבן חגיגה דכל שאינו דרך השחת' לא לקי בשאר בגדי כהונה רק במעיל אבל באמת דברי המלמ"ל ברורים דדרך השחת' מקרי אף שאינו מתכוין וצע"ג:

והנה בשנת תבר"ך י"ט סיון הגעתי לסוגיא זו והנה לכאור' דברי הקרבן חגיגה מבוארים דהרי במעיל כתיב לא יקרע בציר"י משמע שלא יקרע מעצמו אף שלא יתכוין אמנם עדן קשה דא"כ למה אמרו ביומא דף ע"ב הקורע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע והלא זה לא כתיב רק במעיל. הן אמת דבאמת קשה מנ"ל להש"ס דגם בשאר בגדי כהונה קאי בלאו והי' נראה דכיון דהלאו דלא יקרע לא קאי על שפה לפיו כדאמרו שם מי כתיב שלא יקרע וא"כ הוא ענין בפ"ע ומשמע להש"ס דקאי על כל בגדי כהונה אבל עדיין קשה למה נקט ר"ל מעיל דוקא ומזה לכאור' היה נראה דברי הקרבן חגיגה נכונים דמעיל שאני אבל א"כ לפי"ז יקשה היכן נודע דשאר בגדי כהונה לוקה עכ"פ כשהוא דרך השחת' ונראה דכיון דעיקר הלאו כתיב אצל מעיל ניהו דלא יקרע הוא ענין בפ"ע מכל מקום מסתבר שיהיה על כל פנים מעיל יותר מעלה משאר בגדי כהונה דאף שלא בדרך השחתה לוקה.

אך לפענ"ד קשה דהנה כבר נודע מ"ש ביבין שמועה בשם ת' הרשב"א דכל מקום שאמר בש"ס משום שנאמר אינו רק מדרבנן והרי כאן נקט ר"ל משום שנאמר והוא מה"ת וע"כ הי' נראה כיון דכאן הוא שלא בדרך השחת' ע"כ נקט משום שנאמר דאינו רק מדרבנן ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל במ"ש התוס' דיכול לחתכו והא אסור לקרע ולפמ"ש אתי שפיר כיון דזה אינו אלא מדרבנן והיינו משום דיכול להכניסו פחות משלש אבל אם נימא דלא יכול לחתכו ושוב יהיה אסור להכניס פשיטא דלא גזרו חכמים ע"ז ולכך אינו עובר בבל יקרע מדרבנן בזה ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעלה ליישב הקושיא דהוה ספק חסרון ידיעה והנה כעת שנת תרכ"ה בש"ק שופטים עיינתי בזה וראיתי דמ"ש דלא הוה דרך השחתה הנה כבר הרגשתי אח"כ דדרך השחת' הוא עיקרו שהדבר נעשה דרך השחתה אף שלא נתכוין להשחית כל שהי' עץ מאכל מקרי השחת' שהרי השחית עץ מאכל. אמנם כעת נתיישבתי דל"ק כלל דהרי הרמב"ם כתב דאילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט או כשהי' מזיק אילנות אחרות והוא מבואר בב"ק שם וא"כ זה לא שייך לומר דהוה ספק חסרון ידיעה דכל הטעם הוא משום דאם זה אינו מכיר אחר יכול להכיר וא"כ זה כשאנו מסופקים על העץ אם הוא עץ מאכל או לא דזה יכול להכיר אבל מה שמכחיש בגפנים זה לא יוכל לדעת אלא מי שיודע אצל מי האילן הלז היא אם יש לבעל השדה אילנות אחרים וכדומה א"כ הוה כספק חסרון ידיעה לכל העולם דאינו כולל לכל אדם רק לאותה השדה והאילן וכדומה ודו"ק. והשתא דאתית להכי גוף הקושיא ל"ק דהא הקרא קאי גם בעץ שהי' אילן מאכל והזקין וא"כ אתחזיק איסור ואסור והנה הכ"מ והלח"מ האריכו שהרמב"ם מחולק בפירוש הש"ס עם רש"י ורמב"ן ואני לא זכיתי להבין דנראה שהרמב"ם מפרש כפירוש רש"י אבל הדינים שכתב מבוארים בש"ס דיקלא דטעין קבא ובזיתים רובע ומזיק לאילנות אחרות הוא מדאמר שמואל מכחשי בגופנא וא"כ אין הכרע שפירש פירוש אחר בש"ס וצע"ג:

והנה במ"ש למעלה בדברי תוספו' הרא"ש דמה דשרף כסותו ולא שייך בל תשחית משום דהפקר ב"ד הפקר והבאתי קושית הרב הגדול מו"ה אורי וואלף סאלאט ני' דמה שייך הפקר ב"ד לאיסור בל תשחית וכתבתי בזה. כעת בשנת כתר"ו ישועה ב' ברכה הקשה הנ"ל מהא דאמרו בחולין דף זיי"ן מפקרנא להו מפשת היזיקא קטילנא להו איכא בל תשחית והקשה דהיה לו להפקיר ולקטול דאז לא שייך בל תשחית ולא מפשת היזיקא דהא קטל להו.

ואמרתי בזה דהנה גוף סברת הרא"ש נראה לפענ"ד דהנה כמו דב"ד יכולין לבטל ולקרע שט"ח של חבירו מטעם הפקר ב"ד אף דשייך בל תשחית והוה כאילו מאבד כיסו בידים כל דשייך הפקר ב"ד לאיזה קנס וכדומה מותרין ומה נ"מ בין קורע שט"ח או קורע כסותו ולפ"ז זהו מה שנוגע לממונו או כסותו אבל להשחית בע"ח שהקפידה תורה על הנפש הבהמות ואם אדם חטא בהמה מה חטאה וא"כ שייך בל תשחית וכבר מצינו להרמב"ם פ"ט ממלכים ה"ו שגם נפש בהמה ספק נפשות להקל וע"ש בכ"מ א"כ בכה"ג שייך בל תשחית אף דשייך הפקר ב"ד ולכך לא מצי לקטול אף שיפקיר. ובזה מיושב מה שהעיר הנ"ל על דברת הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד אי שייך בדבר הפקר משום בל תשחית עי"ש ולא ראה דברי תוספו' הרא"ש וגם מדברי הש"ס חולין קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבבע"ח שייך גם בהפקר משום בל תשחית כנלפענ"ד:

והנה בשנת תרכ"ט ב' נשאלתי מתלמידי החריף מו"ה יחיאל מונד בשם ח"ז הרב המאוה"ג הישיש מוה' שמרי' ני' אבד"ק מאסט ששם נשרפו אנשי העיר ר"ל ויש מקום פנוי ונטעו שם הרבה אילנות עושין פרי וחשו לעקר האילנות לעשות בית שם ובקש לחוות דעתי והנה הוא אמר שיש לעקור אילנות ולנטעם במקום אחר וא"כ לא שייך בל תשחית והנה יפה דבר וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ט ע"ש אמנם הוא חשש דלמא אילנות מורכבים ואף לקיים אסור ומכ"ש לנטעם במקום אחר. ואני אמרתי דבאמת חששא רחוקה היא. אמנם אם יש מקום לחשש הלז שוב בודאי מותר לעקר דהרי יש איסור לקיימם. אך באמת ע"י עכו"ם ודאי מותר דהיינו שהעכו"ם יעקור אותם עם שורש שלהם ולנטעם בביתו וא"ל דהעכו"ם ג"כ שייך לפני עור דגם עכו"ם מצווה ועיין ש"ך ודגול מרבבה סי' רצ"ו מ"ש בזה דזה אינו כיון דמכרם לעכו"ם והרי עכו"ם בשלו לא אכפת לן ועיין במ"א ס"ס ש"ז ע"ש ועיין ב"מ דף צ' במה שפירש"י דישה שלך וכן מבואר שו"ת שבות יעקב גם ע"י עכו"ם ע"ש ודו"ק היטב. והנה הבית יעקב שם הקשה מהא דאמרו שם בדף כ"ז אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו ואיך מותר לקצוץ וע"כ דבצריך למקומו שרי וע"ז כתב דאף אם נימא דאסור יש לחלק בין קוצץ כלו דאסור אף בצריך למקומו אבל שם דאינו קוצץ כולו רק הענפים הנוטים לרה"ר שרי ע"ש.

והוא תימה לפענ"ד דא"כ מ"פ בש"ס שם מאן תנא דאזיל בתר אומדנא דהשתא אר"ל ר"א הוא וכו' ומאי קושיא דלמא לעולם רבנן וכאן אינו קוצץ רק כדי שתהא גמל עובר כדי שלא יעבור על בל תשחית וע"כ דגם כאן הוה שרי כל שצריך למקומו. מיהו אכתי יקשה דכל שסגי בגמל עובר א"כ אינו צריך למקומו יותר ושוב אסור והיא קושיא נפלאה. אך לפענ"ד קושית הב"י ל"ק כלל דכל שנוטה לרה"ר והרי אין לו רשות לקלקל רה"ר שוב מותר לקוץ מידי דהוה אם היה נוטע ברשות שאינו שלו דמותר לקוץ דהא הוא נוטה לרה"ר וז"ב ודו"ק ושפיר פריך הש"ס כיון דיגדל אח"כ שוב הוא מפסיד לרה"ר ולמה לא יקוץ בבת אחת וז"ב ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף