שואל ומשיב/ג/ג/יז

שואל ומשיב ‏ ג ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ג סימן יז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשר שאלת בהא דאמרו ביבמות דף ק"ו א"ל ר"פ לאביי לא סבר לה מר להא דר"י וא"ל אביי אלא היכא נעביד וכו' ואמאי לא א"ל דיחלוץ בהשטאה זו ובתר הכי יכפוהו כדאמרו שם לעיל מיניה גבי ר"ח השתא מינך אפסלא לה זיל חלוץ חליצה מעלייתא. הנה באמת יפה שאלת והערת אבל תמהני עליך דזו שאילת הראשונים ברשב"א וריטב"א בחידושיהם שם ונדחקו בישוב גם בשו"ת כנס"י סי' ס"ח הביא קושיא זו בשם קושית העולם ונדחק ע"כ. ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין בהא דר"ח דא"ל השתא מינך אפסלא לה חלוץ לה חליצה מעלייתא ודעת הפוסקים דכופין אותו שיחלוץ כמ"ש הרשב"א שם וכן הוא בטוש"ע אהע"ז סי' קס"ט סעיף נ"א והדבר צריך ביאור דהיאך נוכל לכופו והוא סבר שבחליצה הראשונה כנסה וניהו דאנן מטעינן אותו אבל עכ"פ עכשו שכבר נודע לו שטעה וא"י ליבם עוד איך נוכל לכופו שיחלוץ שנית וצריך לומר כיון דסוף סוף נפסלה מיניה ולא יוכל ליבם א"כ הו"ל זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מדת סדום דמה אכפת ליה שיחלוץ שנית והוא דאמר השתא מינך אפסלא והיינו כיון דעכ"פ מינך אפסלא ולא אכפת לך חלוץ לה חליצה מעלייתא כדי שתהנה היא והו"ל זה נהנה וזה לא חסר וז"ב. אך לפ"ז עדיין צריך להבין הא התוס' בב"ק דף ק' ע"ב ד"ה הא כתבו בהא דמוקי לה בכתובות דף למ"ד בתחב לי' חבירו בבית הבליעה והא הו"ל זה נהנה וזה לא חסר דכשמחזירו נמאס ולא שוה מידי וכתבו דל"ד דהנאתו בא לו ע"י חסרונו שהי' לו בתחלה ע"ש שהביאו ראיה לזה דבכה"ג זה נהנה וזה לא חסר חייב ולפ"ז כאן דהנאת' בא לה ע"י חסרון שהי' לו בתחלה ע"י החליצה הראשונה שבתחלה היה יכול לכנסה ובפרט אם נימא דמצות יבום קודם וא"כ הי' לו חסרון טובא ועיין בב"ש שם ס"ק נ"ב ולפ"ז בכה"ג אפשר דלא מפטרה משום זה נהנה וזה לא חסר ואף דיש לחלק התם מהכא מכל מקום עכ"פ לכפותו ודאי אינו יכול והמעיין יראה שהיא קושיא גדולה. וצ"ל דכיון דשם הי' קיטעת כדאמר לה שם ר"ח בתי עמודי ועיין רש"י שם בפירוש השני והיא אמרה דלמכלא ממונא קאתי ולא חפץ ביבום כלל ועיין ברא"ש שם ולפ"ז בכה"ג דבאמת אין רצונו ליבם לשם מצוה כי אם לשם ממון וא"כ לא נהנית בחסרונו שהי' לו בתחלה דמה חסרון הגיע לו רק מניעת קבלת טובה שלא כדין דהיה מכלה ממונה שלא כדין ובכה"ג פשיטא דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר ממש דכופין אותו וז"ב. ומעתה זהו שם אבל במעשה דר"פ ואביי מביאה דנפלה לפני יבם שאינו הגון לה והיינו דהיא לא חפצה בו אבל הוא חפץ בה והיא בחלה בו לאיזה טעם עכ"פ הי' לו חסרון שלא יכול לקיים המצוה וכדומה שוב לא נוכל לכופו דבכה"ג זה נהנה וזה לא חסר חייב דמגיע לה הנאה בחסרונו של זה וז"ב ודו"ק כי היא עצה עמוקה:

עוד נראה לי בפשיטות ליישב דהנה באמת אביי שם א"ל אח"כ זיל הב לי' והיינו דהוא הבין שתנאי הוא עכ"פ שיתן לה מה שמחייב לה ור"פ הוא דחידש דהו"ל כמשטה בה וכדהביא שם ממעבורת ועיין ברא"ש שם וברשב"א וריטב"א שם ולפ"ז ה"ה אם א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה הי' ס"ל לאביי דתנאי גמור הוא וא"כ ממילא כל שבדעתו הי' שיכנסה בזה א"כ לא נפסלה בזה כלל עליו כיון דאדעתא דהכי חלץ לה ואם לא תקיים שוב לא הוה חליצה כלל וא"כ לא נוכל לכפותו שנית אבל לדידן דקי"ל דהחליצה כשרה רק דהוא תנאי מבחוץ א"כ שוב שפיר א"ל ר"ח מינך אפסלא כנ"ל. אמנם הראשון עיקר. אחר זמן רב כשכתבתי זאת מצאתי במחנה אפרים הלכות שכירות סי' ס"ו שהביא שם דעת הרמב"ן שחולק על הפוסקים שמפרשים עובדא דמעבורת דאין לו אלא שכרו משום דהוא חייב להצילו והרמב"ן ז"ל הקשה דאי משום מצוה היא א"כ מה מדמה הש"ס ביבמות כאן לחלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז והא ביבמה לאו חיובא רמיא לחלוץ ואי קניס לה לאו איסורא קעבד וע"כ דדינא הוא דלא מחייב אינש בתנאי בשעת הדחק ביותר מכדי דמיו והקשה המחנה אפרים דמה הקשה הרמב"ן מיבמה והא רש"י פירש שם דניכר שלא הי' מכוין לשם יבום אלא שנתן עיניו בממונה וכי האי גוונה מצות חליצה קודמת ולדעת רש"י הא יכולין לכוף אותו ואף שסברת ר"ת דאין כופין אבל עכ"פ מצות חליצה קודמת וא"כ עכ"פ מצוה איכא ודמי לבורח. ובמחכ"ת לא ידעתי היאך ראה ברש"י דבהך עובדא דר"פ ואביי הי' רק במתכוין למכלא ממונא ובעובדא דר"ח נזכר זאת ושם פירש"י כן אבל כאן לא נזכר רק שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה והיינו שלה לא הי' הגון ולא חפצה בו מאיזה טעמים אבל הוא היה באמת מתכוין לשם מצוה והתוס' ביבמות דף ל"ט שהקשו על רש"י לא הקשו מהך מעשה כ"א ממעשה דרחב"א הנ"ל וע"כ דברי הרמב"ן נכונים ומדברי הרמב"ן ראיה לפירושי ודו"ק. והא דפריך בב"ק ממתניתין דאם אמר אציל את שלך וכו' מהך דמעבורת ולא משני דבמשנה אין מצוה צריך לומר לשיטת הרמב"ן דגם במשנה יש מצוה להציל ממון חבירו וכן מצאתי בשיטה מקובצת שפירשו הקדמונים כן ואף דאינו מצוה להציל ממון חבירו בפסידא שלו דחיי' קודמין אפשר דזה הוא באמת תירוץ הש"ס דדמיא לסיפא וכדמוקי לה בצייד והיינו כיון דיש לו הפסד שפיר אינו מצוה להציל ממון חבירו. ומה שהקשה המחנה אפרים לשיטת הפוסקים דטעם דמעבורת הוא בשביל דהוא מצוה דא"כ אמאי צריך לטעם דמשטה אני בך ת"ל דאף אם גמר בלב שלם ליתן לו אסור לקבל דשכר מצוה קא שקיל וכמו בהשבת אבידה ופריקה דמוכח מדברי הרא"ש דאף אם הבעלים רוצים ליתן לו שכר אבידה אסור לקבל ועוד אף שכר טרחו לא לשקול מידי דהוה אהשבת אבידה דאם הוא בטל אינו נותן לו כלום. במחכ"ת לא ידעתי היאך פשיט לו כ"כ הא מבואר ברא"ש וטוש"ע חו"מ סי' רס"ה דגם באבידה מחוייב ליתן לו כדי שכרו ואף דבעינן התנה וגם אם הי' בטל אינו מחוייב בזה שפיר כתב הסמ"ע בסי' רס"ה ס"ק י"ט דכאן כיון שכל השנה נוטל שכר מחויב גם כעת ליתן והמח"א הקשה עליו דגם באבידה שדרכן לתת שכר ואפ"ה אינו נוטל לפענ"ד לא דמי דש"ה שאינו נוטל שכר על אבידה דהיא מצוה אבל מעבורת דהוא שכרו וזה היא מחייתו ומלאכתו למה לא יצטרך ליתן לו כדרך שהי' נותן לו כל השנה ומה שהאריך המחנה אפרים לענין שכר שדכנות יפה כתב ובאמת גם המהרש"ל פ"ק דב"ק חולק בזה ועיין בש"ך שם ועיין בשו"ת ב"ח הישנות סי' צ"ח ובפנים מאירות ח"א סי' צ"ז ואכ"מ. ודרך אגב אומר במה דהקשה הרא"ש למה לא אמרו בהנך מעשיות דתרוק בפניו וכתב הרא"ש דבעינן שיתכוונו שניהם אבל הנימוק"י לא ס"ל כן ועיין ב"ש סי' קס"ט ס"ק מ"ה ולפענ"ד נראה דבאמת קשה למה תרוק בפניו במקום שרצונו ליבם רק שאין מניחין אותו למ"ד מצות חליצה קודם וכבר הקשה כן בשו"ת בית יוסף בסופו בשם דודו ז"ל בתשובה אבל באמת כבר כתב הרמב"ן והרא"ש הובא בב"י סי' קס"ט דאף שרוצה לייבם מ"מ קורא מאן יבמי ליבמי דעכ"פ כיון שאנו אומרין לו כלך אצל שכמותך מסכים לחליצה וא"כ מכ"ש למ"ד מ"ח קודמת דאם היה רוצה ליבם היה יכול אם רצה מתחלה לחלוץ וכמבואר בסי' קס"ה ואם הי' באמת מכוין לשם מצוה היה מצות יבום קודם רק שהוא לא יכול לכוין אבל עכ"פ שפיר יכולה לרוק בפניו אבל להטעותו במקום שרוצה ליבם ע"י רקיקה אינו בדין דלמה תרוק בפניו והוא רוצה ליבם וז"ב ודו"ק ומה דאמר משטה אני בך אף דבמעבורת לא א"ל כלום ול"ש משטה ונשאלתי בזה. והשבתי כיון דהוא קצוב והוא נתן לו יותר וא"ל טול דינר והעבירני ניכר שרצה לשטות בו ודו"ק והנה זקני הח"ץ ז"ל סי' א' חקר במצות חליצה דצריך כוונה אי הוה מתורת קנין והעלה דהוא מתורת קנין. ויישב בזה מה שהקשו התוס' היאך קטנה חולצת בפעוטות והא אין לה דעת וכתב הוא דכיון דמתורת הקנאה אתינן עלה והרי היא זוכה לעצמה מן התורה ע"ש ודבריו תמוהים דע"כ לא שייך לומר דבדעת אחרת מקנה א"צ לאחר לקנות רק כל שא"צ לעשות מעשה לקנות אבל כאן שהתורה אמרה שתחלוץ ותעשה מעשה מה מועיל מה שדעת אחרת מקנה הא צריכה גם היא שתכוין שבאותה מעשה תקנה עצמה מהבעל. אמנם נראה דבאמת המעשה מהראוי שתעמוד במקום כוונה וכמו למ"ד מצוה צריכות כוונה שהמעשה עומד במקום כוונה לדעת גדולי הפוסקים ה"ה בזה. אבל באמת הדבר תמוה דא"כ למה צריך שיכוונו שניהם והא סגי בדעת אחרת מקנה וכבר התעורר בזה הקצה"ח סי' ער"ה. אך מה שנראה לפענ"ד דבאמת צ"ב למה לא נימא כצד הספק שהיא מתורת כוונת המצות וככל המצות דבעי כוונה. אך לפענ"ד נראה דזה דוקא במצוה שהקב"ה צוה לעשות כתפילין וציצית שייך כוונה למצוה וכמו כן מצות יבום שהוא כמו ענין קידושין ושייך כוונת המצוה אבל חליצה שאדרבא בזה נפטרה מזיקת יבמין ונפקע שעבוד היבמין מעליה ורשאית להנשא לכל מי שתרצה זה הוה ככל הקנאות שבעולם שא"צ כוונת המצוה רק כוונת הקנאה ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמת אי אפשר שתעמוד המעשה במקום כוונה דזה שייך במצוה שהמעשה פועלת ג"כ אף שלא התכוין אבל זה במצוה חיובית אבל כאן שאינו מצוה חיובית רק שאדרבא רוצה לסלק עצמו ממצות יבום א"כ כל שכוונו לסלק עצמן מזיקת יבמין מועיל אף לא כוונו מה המעשה אשר עושין וז"ב ולכך צריך שיתכוונו שניהם ולפ"ז בקטנה דאין לה דעת סגי במה שמתכוין להקנות החולץ ולא בעי כוונת החליצה ודוקא במקום שיש לה דעת כל שעשתה בלי כוונה הוה כמעשה קוף בעלמא אבל כל שאין לה דיעה סגי כנלפענ"ד בכוונת אא"ז הח"ץ ז"ל:

והנה שאל אותי החריף מוה' אברהם נ"י נכד דו"ז הגאון ים התלמוד זצ"ל דבחליצה דאין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיים ע"י שליח דא"כ למה לא יועיל מתורת אומדנא והרי הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ע"ה תמה למה לא יועיל גם תנאי שאינו כפול דלא גרע מאומדנא דמוכח וכתב דתנאי שלא התנה כהלכתו גרע מאומדנא מדלא התנה כהלכתו אלמא שרצה להסכים אף שלא יתקיים תנאי ולפ"ז בדבר דלא מועיל תנאי כמו בחליצה שוב מהראוי שיועיל מתורת אומדנא. והשבתי דזה טעות דכל שאף שהתנה בת"כ אינו מועיל ומטעם דקליש כחו שא"י לעשותו ע"י שליח ע"כ לא יכול להטיל בו תנאי וא"כ מכ"ש באומדנא לא מועיל ואיך שייך לומר דאומדנא שבלב יועיל יותר מאילו היה מתנה בהדיא וע"כ לא הקשה הרשב"א רק בלא כפל לתנאו דיש חסרון בלשון התנאי וע"כ מקשה היאך שייך שחסרון יהיה גרע מאם לא התנה כלל ולזה כתב דזה מגרע גרע משום שהתנה ולא התנה כהלכתו אבל במקום שתנאי כפול לא מועיל פשיטא דאומדנא לא יעדיף כח מתנאי מפורש וכפול וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשו האחרונים דאמאי בע"מ לא מועיל בחליצה והא כל הטעם דאין מועיל בחליצה תנאי משום דאי אפשר לקיימה ע"י שליח והרי בע"מ לא בעי משפטי התנאים. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דע"מ חשוב כאילו היה ת"כ אבל כל דת"כ לא מועיל פשיטא דע"מ ג"כ לא מועיל וז"ב. ובזה מדוקדק מה דנקיט רש"י ביבמות דף נ"ב לענין תנאי בחליצה בע"מ ולענין ת"כ באם ולפמ"ש אתי שפיר ועיין בישועת יעקב סי' קס"ט ס"ק כ"ז. הנה בהא דאמר השתא מינך אפסלה לה חלוץ לה חליצה מעלייתא לכאורה קשה כיון דכבר אפסלא והו"ל חליצה פסולה א"כ אף שיחלוץ לה חליצה מעלייתא מכל מקום הוה חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחין ועיין בתה"ד סי' רכ"ז. אך נראה כיון דבחליצה פסולה הוה דוקא במקום שקלשה הזיקה לשיטת התוס' ולשיטת רש"י היכא שאינה ראויה להתייבם א"כ בהך מעשה דאמרה אמה למי כל ממונה קבעי וא"כ אף אם נימא דיש לחוש שמא אינו מתכוין לשם מצות יבום וכאבא שאול הא א"ש גופא אינו רק מדדבנן כמ"ש הנימוק"י והב"ש סי' קע"ד וא"כ עכ"פ לא קלשה הזיקה וראויה להתייבם מן התורה ושוב לא מקרי ח"פ. ובזה מיושב בעובדא דאביי דנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואולי היה מאותן שאין חוסמין אותה וא"כ אינה ראויה להתיבם ושוב לא מועיל להטעות אותו דיהי' חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. איברא דגוף הדבר צריך ביאור מדוע בחלוץ לה ובכך אתה כונסה וכן בכל מקום דלא נתכוין אחד מהם מקרי חליצה פסולה ואמאי לא נימא דבטעות היה ולא מקרי חליצה כלל. אך נראה כיון דכוונת חליצה לא הוה משום מצוה רק משום כוונה וכמ"ש לעיל בשם הח"ץ וא"כ עיקר הכוונה לסלק נפשה מזיקת יבמין. ובזה אתי שפיר לשון החולץ לאשתו דאמר בכ"מ בש"ס וכתב הנימוק"י דהוא שלא בדקדוק ולפמ"ש אתי שפיר דגם הוא חולץ אותה מזיקת יבמין ע"י שהוא חולצת נעלו ולפ"ז לענין שתפסל עליו א"צ כוונה כלל שכל שחלצה נעלו התורה אמרה שלא תתיבם ועיקר הכוונה לחלצה ממה שאסורה על אחרים ודו"ק:

ובזה נראה לפענ"ד דאם נימא דמצות חליצה קודמת א"כ החליצה היא מצוה לעצמה ועיין זהר חקת דלשיטתו מצות חליצה קודמת וא"כ בזה כל שלא הי' כוונה לא מקרי חליצה כלל. ובזה יש ליישב עוד הפעם מה דאביי לא אמר חלוץ לה ובכך אתה כונסה משום דרחב"א א"ל ביני עמודי ונמצא דס"ל מצות יבום קודם רק שנתנה אמתלא ושפיר אמר דעכ"פ מיניה נפסלה אבל אביי אמר תיכף לחלוץ א"כ ע"כ דס"ל מצות חליצה קודמת ושוב כל שיהיה טעות בגוף החליצה שיהי' סבר שזו מצות יבום ובכך כונסה לא יהי' מקרי חליצה כלל ודו"ק היטב כי עמוק הוא מיהו דברי הרמב"ם פ"ד מיבום ה"ח מורים שצריך שתהי' כוונת המצוה לשמן ע"ש ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף