שואל ומשיב/ג/ג/טז

שואל ומשיב ‏ ג ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ג סימן טז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבאר אי מוציאין ממון ע"י סימנים:

הנה בתוס' בחולין דף צ"ו ד"ה פלניא דהא דמחזירין שט"ח ע"י סימנים אף דאי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא לא קטלינן ליה הוא משום דשטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן בסימנים משא"כ להוציא ממון ע"י סימנים לא מהדרינן: והנה ביאור כוונתם נראה לפענ"ד דהנה סימנים שאינם מובהקים והם סימנים אמצעיים פשיטא דאי אפשר לומר דהם ודאי מורים שזה האיש קנה החפץ הלז בבירור ורק דעפ"י הרוב מי שיש לו סימן הנ"ל היא היא דעפ"י הרוב לא שייך שיזדמן שיהיה עוד איש בסימנים האלו ולפ"ז כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ פשיטא דאין מוציאין ממון בסימנים שאינם מובהקים ביותר (ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות דף כ"ב) והנה זה דוקא להוציא מחזקה דחזקת ממון אלים ביותר אבל כשאינו בא להוציא פשיטא דמועיל סימנים אף בממון וז"ב מאד. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב היטב מה שהאריך בקצה"ח סי' רנ"ט להקשות על הש"ך דכתב בסימן רצ"ז דבסימן מובהק ביותר מוציאין ממון וכ"כ הריטב"א והוא נגד דברי התוס' הנ"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דבסימן מובהק ביותר דהוה כעדים ואינו רוב כ"א בירור גמור פשיטא דגם התוס' מודים דמוציאין ממון. ובזה יש לומר דלכך טב"ע עדיף ולולא דחיישינן באבידה למשקר היינו מוציאין ע"י טב"ע ובשו"ת עבוה"ג סי' ק"י רצה להוציא ממון ע"י טב"ע משום דבשלמא בסימנים אמרינן שפיר ניהו דעפ"י הרוב הוא אותו האיש אבל כיון שיש בנמצא במיעוטו עכ"פ שיש איש אחד שיש לו סימן הנ"ל א"כ אין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ בטב"ע דאם מכירין אותו בטביעות עין שיש בו שזה האיש הנ"ל א"כ לא שייך גביה רוב ומיעוט דלפי אותו טביעות עין שיש לו באותו האיש הוא בודאי אותו האיש בבירור מהראוי להוציא ממון דלא שייך בי' רוב או מיעוט וכעין זה כתב התומים בקונטרס תקפו כהן לענין הדיינים דאזלינן בתר רובא ולא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב דלפי דעת רוב הדיינים איו בו שום פקפוק שהדין הוא כן ואף מיעוט אין בו ע"ש וה"ה בזה. איברא דלפ"ז צריך להבין למה אם אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא לא קטלינן לי' והא בד"נ אזלינן בתר רובא ומהראוי להרוג אותו. והנראה לי בזה דהנה באמת נסתפק הש"ס פרק בן סורר אי אזלינן בתר רובא בד"נ משום דכתיב והצילו העדה והיינו דבעינן דבר ברור ביותר וכל מה דאפשר להציל מצילין וכיון שכן כיון דבאמת זה אינו דבר ברור וניהו דבכל רובא אזלינן בתרי' היינו משום דילפינן מקרא בחולין דף י"א ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין שם אבל בכה"ג ללכת עפ"י סימנים לא ידענו מקרא בזה אמרינן דלא אזלינן בתר רובא כהאי וז"ב לדעתי. ובזה נראה לי מ"ש העבוה"ג שם ראי' דלא אזלינן בתר טביעת עינא מהא דכתב רש"י בסנהדרין דף ס"ד גבי מסית דמדליקין לו את הנר שיראנו ולא מועיל טב"ע דקלא. ולפמ"ש אתי שפיר דבד"נ דכתיב והצילו העדה פשיטא דלא סמכינן ע"ז ואף בטביעת עינא לא קטלינן דאין לנו בזה מן הכתוב ואף דבמסית קי"ל דל"צ לזכות ולא כתיב והצילו גביה היינו דוקא כל שכבר ידענו שזה המסית א"צ לזכות ולחפש אחר זכות אבל כל שלא ידענו שזה המסית פשיטא דנצטווינו והצילו העדה דלא ידענו אם הוא המסית כלל וז"ב. ובזה י"ל דלכך בשאר חייבי מיתות אין מכמינין משום דבזה שייך והצילו העדה ול"מ הכמנה ובעי התראה ממש אבל במסית כל שראו אותו וידעו שזה המסית שוב אין מצווין על הצלתו וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח סימן רנ"ט מהא דאמרו בב"ב דף קכ"ח דהי' יודע בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא דשמואל אמר כשר דאפשר דמכוין מצרנהא הרי דמועיל סימן מדה ומשקל להוציא ממון ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאין מועיל סימנים הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכאן דמכוין המצרנהא א"כ אין בו ספק כלל ואזלינן בתריה דהוא אומר שאין בו ספק כלל ובפרט שחברו העד אמר ג"כ עד כאן הרחיב והגביל וא"כ פשיטא דהוה בירור ובכה"ג אזלינן בתר רובא בלא"ה כיון דעכ"פ ע"י העד השני אתרע חזקת השני דעכ"פ עד אחד הוה לענין שבועה ומהימן אף דבקרקע לא שייך שבועה עכ"פ מגרע החזקה ובכה"ג ודאי אזלינן בתר רובא וז"ב וראיתי בקצה"ח סי' פ"א ס"ק י"ג שנסתפק ג"כ אי מהני טביעות עין דקלא והביא ג"כ דברי רש"י בסנהדרין גבי מסית וכבר כתבתי דד"נ שאני ואף טביעת עין לא מהני והא דאמרו בחולין דף צ"ו דאילו אמרו טביעות עינא אית לן בגויה קטלינן ליה היינו שם שרצו להרוג אותו והתרו בו פשיטא דהכירו אותו היטב ודברו עמו שפיר יש לומר דסמכינן ע"ז וגם דאמרינן דכל ישראל בחזקת כשרות ובודאי זהו שיצא מחזקת כשרות אבל שם בהכמנה לסמוך על טביעת עין דקלא פשיטא דלא קטלינן בשביל זה וז"ב וראיתי להקצה"ח שם שכתב בשם ר"ת והמרדכי דהבינו דיודע בעדות קרקע ונסתמא דאין הפסול משום דפסול בגופו בשביל שנסתמא רק משום דלא יוכל לכוין היטב ע"ש ולדעתי צ"ע דכיון דעכ"פ ידע מעיקרא לא גרע מידיעה שלא בראיה דכשר בד"מ כמ"ש בחו"מ סי' צ' ועיין בש"ך ותומים שם ומכ"ש בכה"ג דמקודם ראה היטב וע"כ משום דפסולו בגופו הוא דפסלינן הא כל שאין פסולו בגופו היה כשר וסמכינן אסימנים וגם שטחת לשון הסוגיא בב"ב שם מורה כן וצ"ע עוד י"ל דלכך ל"מ סימנים להוציא ממון ומכ"ש בד"נ כיון דהוה סימנים שאינם מובהקים א"כ יוכל האיש לעשות כן בערמה ולדמות עצמו בסימנים לאיש אחר וידמו העדים שזה הלוה או הרוצח וכדומה לכך לא סמכינן ע"ז. ובזה ממילא מבואר דלכך בסימן מובהק סמכינן ע"ז דבסימן מובהק שלא נמצא באלף אנשים כיוצא בו איך יוכל לדמות. ובזה מיושב ג"כ מהך דב"ב דשם כשראה העדות כשהיה פקח רק שנסתמא אח"כ אמרינן שפיר דיוכל לכוין המצרים ובזה שפיר סמכינן על הסימנים דלא שייך הטעם הנ"ל ובלא"ה יש לומר דלכך לא סמכינן אסימנים דכיון שיש בנמצא שגם אחר יהי' לו הסימנים א"כ ל"מ בד"נ דהו"ל התראת ספק דיוכל אח"כ להכחיש ולומר דאחר היה ולא התיר עצמו למיתה אלא אף בד"מ כל שלא נגמר העדות בשעת ראיה דהיה יכול להכחיש וגם העד לא ידע על מי הוה העדות רק אח"כ אמרו שהאיש אשר יש לו סימנים אלו הוא שעשה הדבר הזה וא"כ כל שלא נגמר העדות בשעת מעשה וגם דהעדים גופייהו הי' יכולין לומר דלא כוונו עדותן על האיש הנ"ל בכה"ג אינו מועיל העדות ועיין בכריתות דף י"ב ומ"ש שם התוס' ישנים וכאן עדיף טפי ודו"ק ועיין בשבות יעקב ח"א סי' ק' דדעתו דטביעת עינא דקלא מהני בד"מ והשיג על העבוה"ג הנ"ל ומצאתי בשערי משפט סי' ל"ה בסופו שהשיג ג"כ על העבוה"ג הנ"ל וכבר קדמו בשבות יעקב הנ"ל. ומ"ש הקצה"ח בסי' רצ"ז שבריטב"א כתב כדבריו דסימן לא מועיל להוציא ממון ע"ש הנה אין מהריטב"א ראיה דהוא מיירי מסימן שאינו מובהק דבזה מועיל במציאה וע"ז נסתפקו בב"מ אי סימנים דאורייתא אבל בסימן מובהק פשיטא דמועיל אף בממון להוציא עי"ז דהרי סימן מובהק הוה כעדים וכמ"ש הב"י באהע"ז סי' י"ז להוכיח דסימן מובהק הרי הוא כעדים ומועיל בגט להוציא מחזקת א"א והא דלא מוקי הריטב"א הא דאמר גבי ר' מיאשא והוא דאית לי' סימנא בסימן מובהק היינו משום דהוא מפרש דשני הטעמים צריכי ובסימן מובהק אף באמיד מוציאין דהוה כעדים ממש וכן מצאתי בהדיא בשיטה מקובצת בכתובות דף פ"ה אחר שהביא דברי הריטב"א הביא בשם תר"י שכתב בהדיא דבסימן שאינו מובהק מיירי דסימן מובהק ודאי מועיל והמעיין שם יראה להדיא דגם הריטב"א מיירי בסימן שא"מ וכן נראה ראיה מהא דקי"ל בחו"מ סימן מ"ט ס"ח דאם הי' משולשין יכתבו סימן והוא מב"ב דף קע"ג ופירשב"ם יכתבו סימן יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן וכו' הלוה וכו' הרי דמוציאין ממון עי"ז ואף דארוך או גוץ לא מקרי סימן כלל ועכ"פ סימן מובהק ודאי אינו לענין עגונה כמבואר בסימן י"ז היינו דשם יש להסתפק על כל העולם כלו וא"כ יש הרבה ארוכים או גוצים ואינו סימן אבל כאן שהוא בין שני אנשים פרטים ששמותם יב"ש בזה ודאי מועיל גם סימן הלז ועכ"פ מבואר דמוציאין ממון ע"י סי' וז"ב. וצ"ע בהא דאמרו בב"ק דף ק"ד דאין משלחין מעות בדוקני ובסי' קכ"א ס"ג ובש"ך שם ודו"ק ועיין בחו"מ סי' שנ"ג לענין מכיר כליו וספריו דבסימן יכול להוציא כליו ודו"ק. ובאמת שלפענ"ד אם בסימן מובהק מוציאין ממון לפענ"ד תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם מחזירין לרמאי עפ"י סימן מובהק או דבעי עדים דוקא דאם נימא דע"י סימן מובהק מחזירין לרמאי והוה כעדים פשיטא דמוציאין ממון ע"פ סימן מובהק דהרי ברמאי דבעינן עדים ואפ"ה מועיל סימן מובהק אף דשם לא מקרי מוציא גמור מכל מקום הא ברמאי בעינן עדים ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רס"ז ס"ו ובש"ך שם ס"ק ב' ג' ע"ש היטב. ובאמת שלפענ"ד תמוה מאד דאם נימא דגם סימן מובהק ל"מ אם סימנים דרבנן א"כ הא דאמרו עד דרוש אחיך אותו דרוש אותו אם הוא רמאי דרשהו בעדים וא"כ מה חילוק יש בין רמאי לשאינו רמאי דגם שאינו רמאי אין מחזירין למ"ד סימנין דרבנן אף בסימן מובהק ביותר וע"כ דגם למ"ד סימנין דרבנן עכ"פ סימן מובהק ביותר מחזירין וממילא לרמאי מחזירין בעדים דוקא ולדעתם צריך לפרש דה"ק דרוש אותו אם אולי הוא רמאי ולכך אין מחזירין רק בעדים ועיין בבה"ע ולפענ"ד הוא דוחק. ובזה נראה ליישב קושית התוס' בהא דקאמר הש"ס מאי לאו בסימנים ומשמע דבסימנים מחזירין והרי בדף כ"ח מבואר דאין מחזירין בסימנין ועב"ח סי' רס"ז ובש"ך שנדחקו ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דסימנים דאורייתא א"כ באינו רמאי סגי בסימנין אמצעיים וממילא ברמאי מחזירין בסימן מובהק ביותר שזה הוה כמו עדים ומ"ש במשנה דאף סימנים לא מועילים היינו סימנים אמצעיים ומסימן מובהק לא מיירי כלל דזה הוה כמו עדים וע"ז משני דלא בעדים והיינו דסימן מובהק ג"כ לא מועיל ברמאי וצריך סימן מובהק ביותר וזה ההבדל שבין רמאי לאינו רמאי ודו"ק היטב. וצ"ע דלענין עגונה הוכיח הב"י בסימן י"ז דסימן מובהק לגמרי הוה כעדים והרי לענין אבידה דקיל דאף למ"ד סימנים לאו דאורייתא מחזירין בסי' שאינו מובהק כמ"ש הש"ך ס"ק ג' ואפ"ה סימן מובהק לא הוה כעדים ושם בעגונה הוה כעדים כי לא עיינתי היטב. והנה לכאורה רציתי לומר דלכך ל"מ סימנים להוציא ממון משום דסימנים לא עדיפי מרוב וכמ"ש הפ"י בק"א לכתובות דף כ"ב גבי הבא עלי' באשם תלוי קאי ע"ש ולפ"ז הא אין הולכין בממון אחר הרוב ובזה אתי שפיר סברת התוס' בחולין דף צ"ו דלכך מחזירין השטר בסימנים משום דאין אדם מוחזק בו והיינו דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון דאין אדם מוחזק בהן ובזה יש ליישב קושית הקצה"ח מהך דב"ב דף קכ"ח בהי' פקח ונסתמא דכשר להעיד משום דאפשר דקא מכוין מצרנהא הרי דמועיל סימן להוציא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם דהיה בשעת העדות כשר וראה היטב ולא הוציא ע"י סימן וא"כ עכ"פ אתרע חזקת ממונו של זה דאם נימא דמכוין שוב אינו מוציא דכבר נקנה לזה מכבר וא"כ בכה"ג שהספק בהקרקע (או דדלמא) אם מכוין היטב שוב אינו מוציא ע"י עדותם וא"ל דאכתי הספק על העד אם מכוין ע"י הסימן שוב מוציא ע"י עדותו דז"א דעכ"פ מה שמוציא אינו עפ"י הסימן רק דאם אמת הדבר שוב כבר נקנה הוא לו ולא אברי סהדי אלא לשקרא וא"כ אינו מוציא ממון ע"י עדותו רק דע"י עדותו מברר שכן הוא ובכה"ג מועיל הסימן להחזיק הדבר אשר היה. איברא שלפ"ז שוב לא פריך הש"ס מהא דתחלתו וסופו בכשרות. דהא באמת הסי' לא מועיל ורק שע"י עדותו מברר הדבר ואינו רק גילוי מלתא בעלמא וא"כ אינו ענין לתורת עדות וע"כ דמתורת עדות מוציאין הדבר ושוב יקשה דהא בסימנים אין מוציאין ממון. ובזה אפשר ליישב דברי ר"ת שכתב ראיה מדברי הש"ס מדאפריך לה הך דמכוין ע"י הסי' ש"מ דאינו מועיל סימן רק טביעת עינא ותמה הקצה"ח דהא קושית הש"ס הי' מטעם אחר משום דאין תחלתו וסופו בכשרות ולפמ"ש א"ש דאם נימא דע"י סימנים הוא והרי ע"י סימן אין מוציאין ממון ע"כ משום דזה הוא רק מברר הדבר וא"כ שוב אין מקום לקושית הש"ס וע"כ דע"י סימנים לא מועיל להוציא וזה מקרי מוציא ודו"ק היטב. אמנם בכ"ז העיקר לפענ"ד דבסימן מובהק דהוה כעדים עדיף מרוב והפ"י לא כתב רק בסימן אמצעי ולא בסי' מובהק וכבר הארכתי בדברת הפ"י בתשובה אחרת לענין אתרוגים המורכבים ודו"ק וגם מה שהאריך שם הקצה"ח אי סומא פסול הגוף עיין ערכין דף ח"י ובמקום אחר הארכתי. אחר כמה שנים מצאתי בתומים סי' ע"ב ס"ק נ"ג לענין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר שגם דעתו שאף בסימנים מובהקים אין להוציא רק ע"י טביעות עין וכתב שהאריך בזה בסי' רצ"ז ולא זכינו לאורו שם אבל באמת לכאורה פשטת לשון התוס' בב"ב דף מ"ו ע"א ד"ה הא שפירשו דעדים ראו סימנים ולא הכירו בט"ע משמע לכאורה דל"מ אף סימנים מובהקים ואנן מכריחין להראות החפץ שיכירו ע"י טביעות עין כמ"ש רבא שם שפיר אמר לך ראה תנן אבל באמת אני ביארתי בתשובה אחת לענין עגונה דברי התוס' דמיירי בסימנים שאינם מובהקים וא"כ להוציא אינם נאמנים וכמ"ש התוס' ובזה ביארתי כל הסוגיא וע"כ דברי הש"ך נכונים לפענ"ד. אחר זמן רב מצאתי בשיטה מקובצת ב"ב דף קכ"ח גבי הא דאמר אפשר דמכוין מצרנהא דכתב שם בשם עליות דר"י דבסימן מובהק מועיל אף בממון ולבסוף דבריו כתב שיש לומר דמכל מקום להוציא ממון אינו מועיל והש"ך והקצה"ח לא ראו זאת ודו"ק ועיין בהה"מ פי"ג מגזילה כתב בה"ג ד"ה והרמאי וסי' כאלו הוה דאורייתא כנזכר למעלה ברמאי חיישינן וכוונתו לסימן מובהק ביותר דהוה כעדים מה"ת מכל מקום לענין רמאי חיישינן וצריך עדים וזהו שיטת הרמב"ם הנ"ל וכן הבין הלח"מ אבל דברי הכ"מ שם בהלכה ה' תמוהים במה שהקשה על הה"מ ובאמת הה"מ פי"ג מגירושין כוון לסימנים מובהקים ביותר דזה הוה כעדים והם מה"ת וז"פ ובלא"ה קצת מגומגם לשונו כאשר יראה המעיין. ולענין אי מועיל סימנים דרבנן באיסורי דרבנן כבר האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם. והנה הביאו ראיה משו"ת הרא"ש הקשה בהא דקאמר הש"ס בחולין דף ע"ט כדעיילית לי עייל לי הנך דדמיין אהדדי ש"מ סימנים דאורייתא והקשה לשיטת הרמב"ם דטמא עם טמא אין כאן רק כלאים דרבנן א"כ סמכינן על סימנים דרבנן ומזה הוכיחו דבדרבנן סמכינן אדרבנן ולכך במים שאל"ס דאינו אסור רק מדרבנן סמכינן על סימנים ע"ש והנה לכאורה לא דמי דשאני הך דהרא"ש דשם כיון דאינו אסור רק מדרבנן שפיר המנוהו רבנן בדרבנן ע"י סימנין דרבנן אבל לענין אשת איש להתיר ע"י סימנים דרבנן הא הרמב"ן והר"ן בחידושיהם בחולין שם כתבו בהא דדייק הש"ס ש"מ סימנים דאורייתא ופירש"י דה"ה לאבידה והקשו דשאני אבידה דאימא מחזי חזי או כסומא בארובה ולפ"ז כיון דיש לחוש שמא חזי הסימנים ולכך סימנים דרבנן מנ"ל דבאיסורין דרבנן מהמנינן ליה ודלמא אוקמוהו אדאורייתא וחיישינן דלמא מחזי חזי וחז"ל העמידו דבריהם על ד"ת. אך זה אינו דלענין עדות אשה דהאמינו חז"ל ע"א וסמכו על דייקא ומנסבא או מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי וכיון דלא שייך חשש דמשקרי רק משום דשמא אין הסימן אמת וע"ז שפיר יש לומר דבדרבנן סמכינין על סימנים דרבנן וז"ב. ובזה מיושב מה שהאריכו אא"ז המג"ש בשו"ת פ"י סי' ז' ח' והגאון בעל אבן העוזר בש"ע דפוס אמשטרדם כפי שהובא באחרונים להקשות מהא דכתבו התוס' מיבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרו סימנים שכתבו ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים וקשה מה קושיא הא שם מיירי במים שאל"ס דאינו רק דרבנן וסמכינן על סד"ר וראיתי בכמה שו"ת שטרחו ליישב בזה. והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דשם כיון דנשים במים שאל"ס הו"ל כע"א שוב הו"ל איסור תורה דאשת איש וכן מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ב' שכ"כ אך באמת עדן יש לפקפק דכיון דעכ"פ מהמנינן ליה שנטבעו במים שאל"ס ניהו דאומרים בדדמי וסברו שנטבעו ולא נטבעו ע"כ מים שאל"ס גופא אינו רק חשש דרבנן ובדרבנן סמכינן על סד"ר. אך לפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דחיישינן למשקר וס"ל דנטבע ואומר בדדמי שוב חיישינן דמחזי חזי או כסומא בארובה משום דחושב שבודאי נטבעו ולא סמכינן על סימנים מובהקים ובסימן מובהק ל"ש כסומה בארובה או מחזי חזי דלא יראה בזמן מועט סימן מובהק כ"כ וע"כ לומר כן דאל"כ קשיא על הרמב"ן והר"ן שכתבו דבאבידה חיישינן לשמא אמר כסומא בארובה או דמחזי חזי וקשה דא"כ סימן מובהק דכ"ע מודו דמועיל כמ"ש ה"ה וכל הפוסקים ועיין בב"י אהע"ז סי' י"ז באורך ובשו"ת פ"מ הנ"ל ואיך מועיל וע"כ דבזה לא חיישינן שלא יזדמן שיראה סימן מובהק כ"כ אם לא שבאמת ראה וידע היטב וז"ב והן נסתר בזה כל דברי הקצה"ח סי' רנ"ט ע"ש ודו"ק. עכ"פ זה ודאי דבדרבנן סמכינן על סימנים דרבנן. והנה הפ"י שם ובשו"ת פ"מ הנ"ל הביאו ראיה מהא דאמרו בב"מ מצא חביות של יין אם רוב העיר נכרים אסור בשתיה בא ישראל ונתן סימן מותר ואיך סמכינן על סימן דהא סימנים דרבנן וע"כ דסימנים דרבנן מועיל לענין יין נסך דרבנן ע"ש. ובאמת שעדיין יקשה הא כיון דרוב עכו"ם א"כ הרוב מורה שהוא עכו"ם ואיך מועיל סימן דרבנן להוציא מכלל הרוב שהוא עכו"ם והוא ניסך מסתמא. אך לפמ"ש אתי שפיר דכיון דשם לא שייך חשש דלמא מחזי חזי דלענין האיסור ע"א נאמן באיסורין וגם לברר הרוב מתוך המיעוט נאמן ע"א כמ"ש הר"ן בקידושין פ"ג וא"כ שפיר מהמנינן למי שאמר סימן ואי דגוף הסימן הוא רק מדרבנן ע"ז שפיר מהימן בדרבנן. ובזה מתיישב ג"כ מה שהאריך הנו"ב בתשובתו בסי' ל"ג בקונטרס עגונות להקשות לשיטת הב"י בתשובה דאף בכלים דלא מושלי אינשי כל שסימנין דרבנן לא מועיל דעכ"פ סימן מובהק לא הוה וא"כ הדר יקשה קושית הש"ס בב"מ חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן ולא שייך לשנויי בעדי אוכף דגם עידי אוכף לא מועיל כיון דחיישינן לשאלה ובחידושי כתבתי ישוב נפלא באריכות ואכ"מ. אך לפמ"ש אתי שפיר כיון דכל הטעם דסימנים דרבנן דחיישינן דלמא מחזי חזי ולפ"ז בעידי אוכף דלא שייך מחזי חזי דע"ז נאמנים העדים בעדותן וא"כ שוב הו"ל כסימנים מובהקים ושפיר מהמני ויש להאריך בזה ואכ"מ:

והנה בגוף קושית הרא"ש כתבתי במק"א באריכות וכעת נ"ל עפמ"ש במק"א ליישב קושית הרב הגאון מוה' נתן האבד"ק ראווא נ"י ששמעתי שהקשה דאיך מוכיח הש"ס דסימנין דרבנן מדעייל הנך דדמיין להדדי ודלמא לעולם אימא לך דבעלמא סימנים לאו דאורייתא ושאני הכא דהסימנים הם עכ"פ כרוב שרוב דמיין להדדי ודי בזה אבל באבידה וכדומה הסימנים מוציאין מן הרוב בני אדם שאינו מכלל רוב בני אדם וכדומה. ולכאורה היא קושיא עצומה וכתבתי במק"א דאחר העיון ל"ק דשפיר דייק הש"ס דסימנים דאורייתא דאטו נודע כאן דהם הרוב ואדרבא הרוב נצמח מהסימנים דע"י הסימנים שדומה להדדי מוכח דזה שוה לזה אבל מנ"ל שהם הרוב ואם סימנים לאו דאורייתא מאין נודע שהרוב דומים והרוב הוא רק ע"י סימנים ושפיר מוכח דסימנים דאורייתא ולפי"ז אתי שפיר קושית הרא"ש דאם נימא דסימנים דרבנן ולא סמכינן על סימנים א"כ אף באיסור דרבנן לא סמכינן ע"ז דמנ"ל שהם דומים רק ע"י סימנים וכל שלא סמכינן על סימנים האלה א"כ נשאר האיסור במקומו ולא הוה ספק איסור רק ודאי איסור דרבנן ולא סמכינן על סימנים האלו וכעין זה כתבו הר"ן והרמב"ן בחידושם שם דכל שאין הסימנים דאורייתא לא הוה סימנים. ובזה מיושב קושית הגאונים בעל פ"י ואבן העוזר דאנן קי"ל דהנך דדמיין להדדי מעיילינן והא ספוקי מספקא לן אי סימנים דאורייתא אי רק מדרבנן ולפמ"ש א"ש דכל שיש לנו ספק אם הם דאורייתא שפיר סמכינן באיסור דרבנן דספיקו להקל ואמרינן שמא סימנים דאורייתא ומותר וז"ב ודו"ק. ומדי דברי זכר אזכור מה דקשיא לפמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו הנ"ל דמיירי בסימנים מובהקים ולמה לי סימנים מובהקים הא סימנים אמצעיים עכ"פ לא גרע מרוב שע"פ הרוב ודאי לא מצא אחר בסימנים אלו רק דלא סמכינן ע"ז והרי דעת הבית יעקב סי' ט' דבתרי רובי סמכינן גם בא"א והרי בתוס' בדף קכ"א כתבו דבמים שאל"ס בת"ח הוה רובא ג"כ דודאי היה נודע שהי' יוצא וא"כ הא הך מעשה הוה בשני ת"ח ומדוע בעי סימנים מובהקים ביותר וצע"ג: והנה הר"ן בחולין דף ע"ט פירש"י הא דאמרו סימנים דאורייתא לענין כלאים הוא אם יש להם עיקר או לא ול"ד להא דמפלגי אם סימנים דאורייתא לענין אשה ומציאה והביא ראיה מהא דאמרו בביצים סימנים לאו דאורייתא דהכוונה שאינם סימנים כלל וכן מצאתי בריטב"א בקידושין דף נ"ח גבי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שכתב וכדאמרינן בעלמא סימנים לאו דאורייתא שהכוונה שאינם של עיקר לסמוך עליהם וכוונתו למה דאמרו בחולין דף ס"ג גבי ביצים וכמ"ש הר"ן והמגיה בזר זהב שם רשם יבמות וב"מ וכוונתו לענין אשה ומציאה ובמח"כ טעה בזה ודו"ק: ובגוף הענין אם סימנים דרבנן מועילין בחשש דרבנן הנה מצד הסברא נראה שמהראוי שיועיל דהרי לא גרע מספק עכ"פ דספיקא דרבנן לקולא אלא דלפ"ז בא"א דאתחזיק איסור א"א שוב הו"ל ספק דרבנן באתחזיק איסורא דלא הוה ספיקו לקולא וכמ"ש התוס' בפסחים דף ט' ובזה ל"ק ממים שאל"ס דשם כל שנפל במים שאל"ס עכ"פ יצאה מחזקה דא"א דאתרע לה החזקה והרי אם ניסת לא תצא במים שאל"ס שוב מהראוי שיועיל סימנים דרבנן וצ"ע בזה. ובזה נראה לי לישב קושית הפ"י בחידושיו לגיטין דף כ"ח בהא דאמר ר"א נקב בצד אות פלונית והקשה כיון דאין כאן רק חשש דרבנן דתרי יב"ש אינו חשש תורה א"כ לא צריך לסימן מובהק ואף בסימן אמצעי מועיל. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש חזקת א"א דכ"ז שמסופק אולי לא זה הגט שוב לא אתרע כלל חזקת אישות שלה שוב ל"מ סימנים שאינם מובהקים וזה ברור. ובזה מיושב מה שהקשה מהא דאמרו ביבמות דאין מעידין אלא אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף שיש סימנים בגופו וכליו והקשה דהא בבכורות פרק יש בכור יש אוקומתא דאף בלא חוטם מועיל פרצוף פנים מן התורה רק מדרבנן החמירו וא"כ סגי בסימנים דרבנן ולפמ"ש א"ש דאם אנו מסופקים מדרבנן אם אולי אינו זה שוב יש לה חזקת א"א והו"ל ספיקא דרבנן באתחזק וז"ב ודו"ק ויש להאריך בזה ועי' בש"ש ש"ז פ' י"ג י"ד ט"ו ואכ"מ:

והנה בהא דאמרו אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסי' דאורייתא הקשו הרז"ה והרשב"א בחידושיהם דמנ"ל דאין חוששין דלמא ספוקי מספקא ליה ואזיל לחומרא ולכך בעי שיהי' דומין ע"י סימנים. והנראה בזה דבר נחמד ובזה יתיישב קושית הרא"ש הנ"ל דהנה לכאורה תמהני בהא דלחנניה דס"ל דחוששין לזרע האב כל מיני פרידות אחת הן דהאי סוסיא וחמרא והאי בר סוסיא וחמרא וכדאמרו שם בהדיא וקשה הא אמרו במכות דף כ"ב החורש בשור פסולי המוקדשין לוקה והיינו משום דפסולי המוקדשין הוה כלאים בפ"ע חולין וקדשים וכמ"ש רש"י ולפ"ז קשה למה בפרידה לא יאסור לרכב בפ"ע דהא יש בו מין פרד ומין חמור והו"ל כלאים בפ"ע ונזכרתי שכן הקשה אותי זה רבות בשנים חכם אחד מדובנא והשבתי לו עפ"י דברי התשב"ץ ח"ב סי' ד' שכתב דיש חילוק בין הרכבה המזגיות שלא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדים מצורה חדשה משא"כ בהרכבה השכונית ולכך בפרד שהיא הרכבה המזגית שנתמזג משני צורות החמור והסוס נעשה בריה חדשה ונתבלבל זרעו ונעשה צורה חדשה ולכך ל"ד לח"ע וחציה ב"ח דאסור בשפחה דשם לא הוה כ"א הרכבה שכונית ע"ש ומעתה ה"ה בשור פסולי המוקדשין שיש בזה הרכבה שכונית שקצת קדש וקצת חול מעורבין א"כ יש שני ענינים בבהמה ולא נתמזגה ונשתנה משא"כ בפרד שנשתנה והרבה הארכתי שם לענין האתרוגים המורכבים ודחיתי הרבה ראיות מהאלשיך ע"ש. אמנם עדיין קשה דלפי מה דאיבעיא לן אם מפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע אב או ספוקי מספקא ליה קשה דא"כ הפרד בעצמה אמאי מותרת והא יש ספק כלאים בעצמו הצד האב והאם וא"ל דנתבלבל זרעו דז"א דבשלמא לחנניא דמפשט פשיטא ליה דחוששין לזרע האב בודאי וא"כ שייך לומר דהוה הרכבה מזגית ומותר אבל בזה דאינו רק ספק אי חוששין עכ"פ לא שייך בזה לומר דנתמזגו הכחות דהרי הוה ספק אם חוששין לזרע האב ואם נימא דאין חוששין אין בה כלל מצורת האב וא"כ גם לצד הספק דיש בה מצורת האב אבל עכ"פ לא עדיף מהרכבה שכונית דאסור והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דמזה ראיה לשיטת הרמב"ם דבשני טמאין אין כאן איסור תורה רק מדרבנן ובדרבנן סמכינן על זה דאין חוששין כיון דאינו רק ספק דרבנן ובזה אתי שפיר הא דקאמר אח"כ לעולם דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור ודקאמרת צריכא למימר מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמ"ל והדבר תמוה דמה קמ"ל דזה פשיטא לעיל לחנניא דאמר חוששין לזרע האב דמבלבל זרעיה לגמרי וה"ה לר"י אם נימא דחוששין לזרע אב ולפמ"ש א"ש דודאי לחנניא דס"ל דחוששין לזרע האב בודאי א"כ שפיר הוה הרכבה. מזגית משא"כ לר"י דאינו רק ספק א"כ לא נתמזג עכ"פ הכחות דלימא דנעשה צורה חדשה ויש בו באמת מצורת החמור והסוס ואתי צד סוס ומשתמש בצד חמור דהוה כמו ששני הכחות שוכנים זה אצל זה וכמו בחציה עבד וחציה ב"ח וכמ"ש בתשב"ץ שם באורך וע"ז קמ"ל דמכל מקום מצד ספק דרבנן מותר והתשב"ץ לא אמר שם רק למ"ד חוששין בודאי או דאין חוששין כלל ע"ש אבל למאן דמספקא לי' לא שייך זאת וכמ"ש. ובזה יתיישב דברי התוס' שכתבו להקשות בד"ה מ"ד מחציה עבד ולא הקשו לעיל על חנניא ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק כי קצרתי. איברא דלפ"ז קשה בהא דאמר ר"י פרידה שתבעה אין מרביעין אלא מינה ופריך הש"ס דאי אמרת מפשט פשיטא ליה לרבע עלה מינה וקשה ולטעמיך דמספקא לי' בודאי קשה היאך מרביעין עלי' אף מינה הא בהרבעה אסור מן התורה אף בשני מינים טמאים וא"כ הפרידה בעצמה יש בה כלאים ואסור לרבעה וצריך לומר כיון דאינו אלא ספק לא אסרו בהרבעה בדבר שצורך לה ותבעה ואיכא צער בע"ח דהיא דאורייתא וצ"ע בזה. ועתה נתנה ראש ונשובה דשפיר אמר דש"מ דאין חוששין לזרע האב דא"ל דמספקא לי' דא"כ הוה ס"ס לאיסור דספק שמא הפרידה בעצמה כלאים בפ"ע למ"ד דמספקא לי' וכמ"ש ודלמא הוה כלאים מצד מה שמנהיגין עמה ובכה"ג ל"מ הסי' אף דהם דאורייתא כיון דאינם רק סימנים אמצעיים ובמקום דאיכא ס"ס לאיסור כבר האריך המשנה למלך הלכות בכורות והלכות אה"ט בפ"ח דהיכא דאיכא ס"ס לאיסור דמחמרינן אף בדרבנן וע"כ דאין חוששין דאל"כ היה הס"ס עדיף מסימנים שהרי ס"ס עדיף מרוב ומכ"ש מסימנים אמצעיים וז"ב לפענ"ד. ומעתה שפיר מוכח דסימנין דאורייתא דאי נימא דסימנים דרבנן ומועיל בסימנין דרבנן באיסור דרבנן קשה דהא עכ"פ ספק הוה והוה ס"ס לאיסור ומנ"ל לר"א דל"ח כלל לזרע אב דלמא כר"י דספוקי מספקא לי' וע"כ דסימנין דאורייתא ולכך אין חוששין כיון דע"י הסימנים עכ"פ מצד הרכבת שתי הכודניתא לא נשאר רק ספק אחד מצד הפרידה בעצמה ולכך אין חוששין דאם נימא דסימנין דרבנן שוב הי' ס"ס לאיסור ודוק היטב כי קצרתי והדברים עמוקים. ובזה יש ליישב קושית הש"ך סי' רצ"ז ס"ק ט' במ"ש אעפ"י שאבותיהן מין אחד ודו"ק והעיקר מה שחידש לר"א דלכך אין חוששין כיון דסימנים דאורייתא דאם נימא דאינו רק דרבנן ובדרבנן סמכינן על סימנים דרבנן א"כ יקשה כיון דאיכא ס"ס לאיסור שוב יאסור וע"כ דסימנים דאורייתא וא"כ לא נשאר רק חשש אחד שמא הפרד גופא כלאים ולזה אין חוששין כיון דאינו רק ספק דרבנן ודו"ק היטב ועיין שעה"מ סוף מאכלות אסורות ובהלכות כלאים פ"ט שלפי מ"ש הי' מקום להאריך בפלפולו לבנות ולסתור ואכ"מ אולי יזכני ד' לבאר במקום אחר יותר ועיין בחידושי רשב"א שכתב דר"א באמת ס"ל כר"י דספיקא הוא ואתי שפיר טפי כמ"ש למעלה בישוב קושית הרא"ש דלכך אי סימנים דאורייתא לא מצטרף לס"ס ונגד זה הספק הוה ס"ס ונסתייע שיטת הרמב"ם ודו"ק: והנה בזה היה נראה לי ליישב דברי הבעל עיטור שכתב דשחיטה הוה סימן לענין בשר שנתעלם מן העין והביא ראיה מהא דאמרו בב"מ דף כ"ד דהתירו משום שחיטה כרחב"ג ולמה לא פריך וניחוש לבשר שנתעלם מן העין וע"כ דשחיטה הוה סימן ותמה הרשב"א דא"כ למה הוצרך לומר דרוב ישראל הוה ובטור סי' קי"ח השיגו ג"כ. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דשחיטה לא הוה רק סימן דרבנן ולכך לענין בשר שנתעלם מן העין דהוא גזרה דרבנן סמכו ע"ז ולא לענין גוף השחיטה שהוא איסור תורה ואתי שפיר דברי הבעה"ט. שוב מצאתי סברא זו בכו"פ סי' ס"ג ס"ק ב' אך לא יישב בזה שיטת הבעה"ט וגם לא הזכיר דברי הרא"ש שכתב כן בפירוש דבדרבנן סמכינן אסימנים דרבנן. ובגוף דברי הבעה"ט היה נראה לפענ"ד דבאמת לפמ"ש הפ"י בק"א לכתובות דף כ"ב דסימנים לא עדיפי מרוב וא"כ לכאורה צריך להבין דמה בכך דשחיטה הוה סימן הא לא עדיף מרוב ונימא סמוך מיעוטא לחזקת אבמה"ח ולא מועיל הסימנים. אך הדבר נכון דכיון דאין כאן חשש מן התורה דבשר שנתעלם מן העין אינו רק דרבנן ומה"ת כבר יצאתה מחזקת אבמה"ח דשחיטה הוה סימן וגם דמיירי ברוב טבחי ישראל ורק דבא להוציא מחשש בשר שנתעלם מן העין א"כ בזה כל שכבר יצא מחזקתו עכ"פ מן התורה שוב לא שייך סמוך וכמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות כל שאי אפשר לאוקמא אחזקה הראשונה דמה"ת יצא מחזקחה לא שייך להעמיד על חזקה וא"כ ה"ה בזה ומעתה לכך בעי רוב טבחי ישראל דיהיה מותר מן התורה ועל חשש בשר שנתעלם מן העין סמכינן על סימן דשחיטה ודו"ק. עוד היה מקום לומר דכיון דרוב טבחי ישראל א"כ מהראוי לתלות ברוב אף דיש לומר סמוך מכל מקום כל שיש סימן דשחיטה הו"ל כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד דסימן אמצעי בגופו וסימן אמצעי בכליו לא חיישינן לשאלה דהו"ל שאלה דיחיד וה"ה כאן מה"ת נחוש שהעורב או עכו"ם החליפו בבשר טריפה שיש לו סימן אמצעי דשחיטה זהו בודאי לא חיישינין כנלפענ"ד ודו"ק היטב ועיין בתוס' ב"מ כ"ב ע"ב ד"ה או שכתבו דאין רגילות ששני בני אדם יאבדו חפץ אחד זה כזה ובמקום אחד ולכאורה קשה דהחפץ והמקום הוה כסימן אמצעי ושני סימנים אמצעיים מצטרפין וגם הוה נפילה דיחיד וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל ואיך נחלק רבה וס"ל דמקום לא הוה סימן ואמרו הטעם כי היכא דמדידך נפל מאחריני נפל והא הו"ל נפילה דיחיד ובזה יש להאריך ולומר דרבא לשיטתו דס"ל דלא חיישינן לנפילה דיחיד:

והנה בהא דפריך בב"מ כ"ז אין מעידין על פ"פ עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו או בכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא קשה לי טובא לפמ"ש התוס' חולין דף צ"ו דהא דמחזירין השטר בסימנים אף דאי אתו עדים דפלניא דהאי סימנים לא קטלינן ליה היינו משום דאין שום אדם מוחזק בשטר ואינו מוציא שום דבר ולכך מחזירין ולפ"ז ק"ל מה ראי' דלמא לעולם סימנים דאורייתא ול"מ באבידה דאין שום אדם מוחזק בה ואף גט אשה דעכ"פ הגט כעת שהוא ביד שליח להולכה כ"ז דלא קבלה הגט אינו מקרי מוציא ודומה לשטר דאינו מקרי מוציא אבל באשה דיש חזקת א"א איך יעידו להוציאה ע"י סימנים מחזקת א"א אף דסימנים דאורייתא והיא קושיא נפלאה והנראה בזה דהכי קא קשיא להו דכיון דמעידין על גופו וכליו א"כ על כליו נאמנים בסימנים אי סימנים דאורייתא להעיד דעכ"פ הכלים הם של זה המת לתת ליורשים דזה אין שום מוחזק וכיון דהי' לבוש באותן כלים וידענו שאותן כלים הן של פלוני שוב ידענו שזה מת דהא ל"ח לשאלה להס"ד ושפיר מקשה ובזה מיושב היטב הא דהקשו למה לא אמר הש"ס נ"מ לענין להתיר האשה להנשא ע"י סימנים ולפמ"ש בזה אין מועיל סימנים אף דהסימנים דאורייתא ובזה מיושב היטב מה דהקשו לשיטת הפוסקים דשני סימני אמצעיים נעשים סימן מובהק וא"כ כיון דמעידין על סימנים בגופו ובכליו הוה סימן מובהק דעכ"פ שני סימני אמצעיים הן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דסימנים לאו דאורייתא א"כ גם לענין הכלים אינן נאמנים ואף דבאבידה תקנו רבנן דנאמין ע"י סימנים אבל עכ"פ מן התורה אין סימן ולא מחזירין הכלים ליורשים וא"כ מכ"ש דלענין א"א אין נאמנים דאף דסימנים דאורייתא אין מוציאין ע"י סימנים ול"ש לומר דהכלים הם ראיה שזה מת דז"א דאי סימנים דרבנן א"כ די שמפקיע עצמו ושוב אין כאן תרי סימנים דהרי ע"י סימנים שבגופו לא יועיל להכלים דהא יש חזקת א"א כנגדו וע"כ דלגבי הכלים סימן אחד בכליו סגי וממילא ע"י הכלים מחזיקין לזה הסימן שבגופו שזהו הוא וע"כ דסימנים דאורייתא. ועכ"פ מזה הי' נראה דאף אי סימנים דאורייתא לא נאמינם בעדות אשה ע"י סימן ובאמת מכל הפוסקים לא נראה כן. ולכאורה רציתי לומר דשם בחולין קאי אי נימא דסימנין דרבנן אבל אי סימנים דאורייתא לא שייך כלל לומר דטביעת עין עדיפא אבל זה אינו דמדברי התוס' שם שהקשו דהא משיאין אשה עפ"י סימנין למ"ד סימנים דאורייתא הרי מבואר דאף אי סימנים דאורייתא אין עדים נאמנים עפ"י סימנים להוציא מחזקת א"א וא"כ שוב אף אי סימנים דאורייתא אין עדים נאמנים להוציא מחזקת א"א. אך נראה דזה דוקא לענין קטלא או לאפוקי ממונא אמרינן דעדים לא נאמנים ע"י סימנים דזה אינו מקרי עדות ועדות מקרי ע"י טב"ע שיודעים בבירור שזהו הוא ולא ע"י שמכירים בסימנים אבל בעדות אשה דחז"ל הקלו משום מלתא דעבידא לגלויי והאמינו אף עבד ושפחה וע"א א"כ פשיטא דכל שסימנים דאורייתא דנאמנים ועכ"פ סימנים אם הם דאורייתא לא גרע מעבד ושפחה וכל פסולי עדות דנאמנים בעדות אשה מכ"ש סי' אם הם דאורייתא וז"ב כשמש וע"כ לא הקשו התוס' רק דמשכחת לה שיהרגו עפ"י סימנין ולזה צריך תורת עדות גמורה אבל במה שמשיאין אשה עפ"י סימנים זה אינו ראיה כלל ותדע דאל"כ למה לא הקשו דאיך משיאין אשה עפ"י סימנים וע"כ דזה אינו ראיה דלזה לא צריך תורת עדות וז"ב ואמת לפענ"ד. ובזה מיושב מה דמביא ממעידין על השומא הרי דמועיל אף לעדות אשה א"ו סימנים דאורייתא וע"כ כמ"ש. והנה בע"א שמעיד שראה אחד שמת ויש לו סימנים עליו והם סימנים אמצעיים ואותו איש ידענו שהי' לו הסימנים אלו לכאורה היה נראה דאדרבא אי סימנים דאורייתא אינו נאמן והטעם דהנה ע"א דנאמן נסתפקו ביבמות דף קט"ו אי משום דעל"ג לא משקרי אינשי או משום דהיא דייקא ומנסבא ולפ"ז לפענ"ד אי אומר שראה אחד שמת שהי' לו סימנים אותו איש יש לחוש דלמא משקר שיודע שזה האיש שהי' לו אותן סימנים ואומר שראה במת זה אותן הסימנים ואינו מלתא דעבידא לגלויי דהא אם יבא זה יוכל להתנצל שאחר שסימנים דאורייתא והוא ראה אותן סימנים שפיר חשב שזהו ומה יעשה שהי' גם לאחר אותן הסימנים ואדרבא אם סימנים דרבנן שוב גם העד מתיירא לסמוך על הסימנים ואדרבא אם סימנים דאורייתא ודאי יכול להתנצל וגם דייקא ומנסבא לא שייך דהא לא דייקא כלל כיון דסימנים דאורייתא ומכ"ש לפמ"ש הנוב"י דכל עיקר דייקא הוא דלכך מתיירא העד לשקר דיודע שמדייקת וא"כ כאן דאמר סימנים שוב אינו מתיירא דתתדייק כיון דיכול להתנצל: איברא דלפ"ז הא דקתני אין מעידין על פ"פ ואפילו יש סימני גופו וכליו וכן מעידין על השומא ומוקי לה דפליגי אי סימנים דאורייתא ל"ק דשם בשני עדים מיירי ול"ק כלל. אך מה דק"ל טובא בהא דפריך בדף קט"ו והא נשים דמאה כחד דמיין וקתני השיאו ומשני דמיירי דקאמרו סימנא דלאו עלייה קא סמכינן ולפ"ז יקשה איך סמכינן אסימנים דהא יש לחוש דמשקרי ולא שייך דעבידא לגלויי דהא אמרו סימנים ועיין תוס' שם דכתבו דלמ"ד סימנים לאו דאורייתא צריך לומר דמיירי בסימן מובהק ומשמע דלמ"ד סימנים דאורייתא סגי בסימן אמצעי ולפמ"ש יקשה דלמה נסמוך על סימנים והיא קושיא נפלאה וצ"ל דכיון דשם הי' הרבה נשים ורק דמאה נשים כחד דמיין עכ"פ אין לחוש כ"כ דמשקרי כלם והסכימו כולם על שקר כזה ובפרט אם נימא דבעי דרישה וחקירה וכונו עדותן כ"כ אין לחוש לשקר כ"כ וכלם יתנצלו שטעו וראו איש אחר שיש לו סימנים אלו אבל צ"ע דמנ"ל כזאת לחדש וצ"ע:

והנה בהא דאמרו מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא יוציא הלה את הפקדון ופרש"י שיפסלנו לעדות ולשבועה והתוס' כתבו דהוה גנאי וחילול השם. לכאורה צ"ב דהיאך יפסלנו לעדות ולשבועה הא יוכל להכחישו שלא זהו הוא ואף שיבואו עדים ויעידו ע"י סימנים יוכל לומר שאחר הוא ודוחק לומר שיכירו בטביעת עינא דאטו כ"כ הכירו שזהו של הלוה שיוכל להעיד בטביעת עינא ומה"ת לחוש לכך: ומזה נראה ראיה דבסימן מובהק שמוציאין ממון ה"ה שיוכלו לפוסלו לעדות ולשבועה. ובזה מיושב קושית הרב הגאון מוהרש"ק וקדמו הריטב"א בהא דמקשה הש"ס בב"מ דף ל"ד ואם איתא לדר"ה כי משתבע שאינו ברשותו מהיכן מסיק ליה והקשו הא משכחת לה בשאינו מצוי בשוק דא"צ לשבע שא"ב וכמ"ש הרמב"ם. ולפמ"ש אתי שפיר דאם אינו מצוי בשוק שוב לא שייך סימן מובהק דהיינו שלא ימצא כן אחת מני אלף וא"כ שוב לא שייך החשש שיפסול לעדות ולשבועה דגם כשיוציא יאמר שאינה זאת וא"כ שוב לא יפסול לעדותו וע"כ דמיירי שיש לו סימן מובהק וא"כ שוב אינו מצוי בשוק ודו"ק ובזה מיושב קושית הב"ח והש"ך סי' רצ"ד ס"ק וא"ו דכאן אי אפשר לומר דמיירי שיש עדים שנשרף לו בגד כזה רק שא"י אם זו היא שנשרף א"כ שוב לא יפסלנו לעדות ולשבועה דיוכל לומר שבגד אחר הוא ודו"ק. והנה התוס' הקשו דאמאי לא משני גם לעיל דמיירי כשהאמינו. ולפענ"ד נראה דע"כ לא הי' מתקנים לעקר שבועת התורה שהוא גבי לוה דשמא יפסלנו והי' להם לתקן שלא יועיל נאמנותו ובשלמא בסיפא דלא עקרינן שום שבועה רק היה יכול לגלגל עליו שבועה שייך לומר שהאמינו ולא שייך לתקן שלא יועיל נאמנותו דלמה נביאו לידי שבועה חנם ודו"ק. והנה בשני סימנים אמצעיים דנעשה סימן מובהק לכאורה קשה אם נימא דמנין הוה סימן א"כ בהך דשומשמי דאמר כן וכן הוה ובחביתא רמיא אמאי לא סמכינן אשתי סימנים ואף להוציא ממון דסימן מובהק הוה כעדים וכן קשה בהך דר' מיאשא דאמר שבע מרגליות וגם בסדינא צרירא א"כ הוה ב' סי' אמצעיים ולמה צריך לטעמא דאמיד ויש לדחות ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף