שואל ומשיב/ג/א/תא

שואל ומשיב ‏ ג א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן תא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב הגדול הישיש מוהר"ר דוד בהגאון בעל קצה"ח:

ע"ד קושיתו בהא דאמרו בסוטה בירושלמי דקינא לה משתים היתה שותה וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"א מסוטה הלכה ג' ובטור וש"ע אהע"ז סי' קע"ח ואמאי והא כל ספק טומאה מסוטה קא גמרינן לה וברה"ר טהור וכיון דקינא לה משנים והיא הו"ל שלשה ושלשה יש לו דין רה"ר דספיקו טהור ע"כ קושיתו. והנה באמת בראשית ההשקפה רציתי לומר דהיא לא נחשבת דק' נשים כחד דמיין כמ"ש הרשב"א בנדה דף ה' וכ"כ הר"ן שם ליישב הך דאמרו שם דחברותיה נושאות אותה במטה דמש"ה לא הוה רה"ר דמאה נשים כחד דמיין ע"ש ומיהו יש לחלק דש"ה דלא הוו רק נשים בלבד וכחד דמו אבל כאן בצירוף השתי אנשים והאשה הו"ל שלשה וגם הא בירושלמי שם מבעיא ליה אפילו קינא לה ממאה ולא שייך התירוץ הנ"ל ומצאתי בק"ע שם שהרגיש בקושיתו. והנראה לי בזה דהנה התוס' בריש נדה ד"ה והלל וכן בחולין דף ט' הקשו דממנ"פ היאך יליף מסוטה לטהר ברה"ר אפילו לית ליה חזקת טהרה הא שאני סוטה דאית לה חזקת טהרה וכתבו כיון דקינא לה ונסתרה ל"ל החזקת טהרה וע"ז הקשו דאם כן איך יליף לטמא ברה"י אפילו אית לה חזקת טהרה הא סוטה אתרע לה חזקת טהרה ע"ש מ"ש בזה. והנה באמת לא זכיתי להבין מ"ש דבסוטה אתרע לה חזקת טהרה כיון דקינא לה ונסתרה הא הקינוי בלבד אינו רגלים לדבר כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח ד"ה אינו דין ומה שנסתרה בוודאי אינו רגלים לדבר דסתירה ברה"ר ליכא כמ"ש התוס' שם ע"ב ובאמת שגם כאן הרגישו בזה דסתירה ברה"ר ליכא ונדחקו דמשכחת לה במקום אפל ובגליון דחו הדברים ע"ש. אמנם נראה דלפמ"ש התוס' בסוטה שם ד"ה אינו דין דאף דקינוי לבד לא חשוב רגלים לדבר מכל מקום מה שנמצא הבועל אצל האשה זה חשוב רגלים לדבר דהרי ריעותא דהיינו הבועל אצל האשה והשרץ אצל טהרות ולפ"ז זהו ברה"י דלא נמצא רק הבועל בלבד אבל ברה"ר דגם שאר אנשים הי' שם ואף אם לא נמצא רק אחד בלבד עם הבועל מכל מקום כיון דצריך להיות אצל הבועל בחצר אחד ולדעת הראב"ד פ"ט מנזירות לא סגי בחצר אחת כ"א במקום הבועל אם כן עכ"פ אינו ראיה ממה שנמצא הבועל אצל האשה דהא גם אחר שלא נחשד נמצא אצלה דמזה לא קינא לה והוא לא נחשד על העריות ואפ"ה נמצא אצלה ואם כן משום הכי ברה"ר טהור דלא הוה ריעותא ושפיר יליף מסוטה וא"צ דסוטה יש לה חזקת טהרה דזה אינו דכל חזקת טהרה שלה הוא מכח זה דהוא ברה"ר דאל"כ אתרע לה חזקת טהרה דהרי הבועל אצל האשה ולכך ברה"ר טהור וברה"י שפיר ילפינן מסוטה אף דיש לה חזקת טהרה דאין לומר דבסוטה איתרע לה חזקת טהרה דזה אינו דבאמת לא אתרע רק מחמת דהיא ברה"י ואם נימא דברה"י טהור ולא איכפת לן מה שהבועל אצל האשה שוב היה גם בסוטה חזקת טהרה וז"ב. ולפ"ז בקינא לה משנים או ממאה דכולם הי' בכלל הקינוי והחשד שוב אף ברה"ר טמא דהרי אתרע לה חזקת טהרה דהרי הבועל יש אצלה וז"ב מאד. וע"ד הפלפול יש לומר דהחילוק בין רה"י לרה"ר דהנה לפי מה שנראה מהמל"מ פ"א מסוטה ה"ג דעיקר הקינוי תלוי היכא דאסור משום ייחוד ע"ש ובחידושי להלכות סוטה הארכתי בזה ולפ"ז בשלמא ברה"י דקי"ל דאסורה להתייחד שפיר הוה הסתירה ריעותא אבל בשני אנשים דקי"ל באהע"ז סי' כ"ב ס"ה בהג"ה דמותרת אשה אחת להתייחד עם שני אנשים כשרים וסתם שני אנשים כשרים מקרי ע"ש וכיון שאין כאן משום ייחוד שוב אין הסתירה ריעותא ושפיר מקרי חזקת טהרה גמורה וז"ב. ולפ"ז בקינא לה משנים או ממאה דעכ"פ פרוצים הם ואינם כשרים דשוב אסור היחוד אם כן גם בר"ה מקרי אתרע חזקת טהרה וטמאה מספק וזה ברור ודו"ק. ובזה הבינותי הטעם דמאה נשים כחד דמיין כמ"ש בשם הרשב"א והר"ן והדבר צריך ביאור דמה טעם בדבר למה יחשבו לענין רה"ר כחד ולמ"ש כיון דעיקר ילפותא הוא מסוטה ולענין סוטה גם מאה נשים אסורות להתייחד עם איש אחד כמבואר בש"ע שם ולכך מקרי לענין רה"ר כחד וז"ב מאד:

ובזה ישבתי לנכון קושית הס"ט בנדה דף ה' שהקשה דאם כן מה פריך הש"ס בנזיר דף נ"ו דשני נזירים והך דקאי גביה הו"ל תלתא ותלתא הו"ל רה"ר וספיקו טהור ומאי קושיא הא שם מוקי לה באשה דאל"ה אסור לגלח ואם כן הא מאה נשים כחד דמיין ולא הוה רה"ר ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא מקרי כחד רק אם מסוטה ילפינן גם לרה"ר אבל שם אזלינן דלענין רה"ר לא ילפינן מסוטה כמ"ש התוס' שם בהדיא והדבר מוכרח וכמ"ש גם בריש נדה ולפ"ז שוב מקרי רה"ר דמה"ת לחלק בין נשים לאנשים וז"ב מאוד. ובזה אמרתי ליישב מה דקשה לי טובא מה פריך הש"ס והא תלתא הו"ל רה"ר לישני דמיירי שאמר שהיה בלילה ולילה הו"ל דין רה"י אף בר"ה כמבואר בטהרות פ"ה לענין המאבד בלילה ועין תוס' ריש נדה בגליון שם ולפמ"ש א"ש דהנה התוס' בסוטה כ"ח ע"ב הקשו על המשנה הנ"ל דמבואר דלילה חשוב רה"י מהא דאמרו בתוספתא גבי נגע באחד בלילה דמודים חכמים לר"מ דאם ראוהו חי מבערב דטהור ברה"ר ואמאי והא לילה חשוב רה"י והניחו בקושיא אמנם באמת הדבר נכון דזה תלוי בחילוף הטעמים דר"ה טהור דאם נימא דמסוטה ילפינן גם לרה"ר אם כן לענין סוטה בלילה הוה גם רה"ר רה"י דהוא מקום סתירה דלא גרע ממקום אפל ביום דהוה מקום סתירה וכאמרו בירושלמי פרק קמא דסוטה בהדיא והובא שם ולפ"ז לכך לילה מקרי רה"י אבל אם נימא דרה"ר לא ילפינן מסוטה רק כמ"ש הרמב"ם פט"ז מאה"ט ה"א דיליף מציבור דדוחין את הטומאה ודאית ומכ"ש מספק ובתוספתא הוסיף רשב"ג טעם דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים אם כן מה לי לילה או יום ברה"ר ספיקו טהור דאין נשאלין לרבים וגם ציבור דוחין את הטומאה וזה ברור מאד. ולפ"ז בנזיר שם דגם כן אזיל בהך דרה"ר לא ילפינן מסוטה כמ"ש התוס' שם ועיין במהרש"א בחולין שכתב בהדיא דכוונת התוס' דברה"ר טהור משום טעם הרמב"ם הנ"ל ואם כן שפיר פריך דגם בלילה הוה רה"ר וז"ב ודו"ק. ומן האמור יש ליתן טעם למה שכתב הרמב"ם הטעם הנ"ל והתוי"ט פ"ד דטהרות הקשה מדוע לא כתב דילפינן מסוטה והמהרי"ט בתשובה סי' א' ח"ב בכללי הספיקות האריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבא לתת טעם היכא דליכא חזקת טהרה דשם לא שייך ליליף מסוטה דיש לומר דשאני סוטה דאיכא חזקת טהרה וכקושית התוס' ולכך נתן טעם דיליף מדדוחה טומאה ודאית מכ"ש ספק דספיקות מדבריהם. ובזה הנה מקום אתי ליישב מה שהאריך בשב שמעתתא פ"ח ופ"ט שמעתא א' להקשות מכמה משניות דאף באקבע איסור' נמי ספק טומאה ברה"ר טהור והא שם לא שייך ספיקות מדבריהם דהרי באקבע איסורא ספק אסור מן התורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהיכא דאיכא חזקת טהרה אין צריך ליליף מציבור וילפינן מסוטה או דאוקי בחזקת טהרה ורבינו לא צריך להטעם רק היכא דליכא חזקת טהרה וזה ברור. ומדי דברי זכור אזכור מה שהקשה מר אביו הגאון ז"ל פרק ט"ז שם על מ"ש הרמב"ם דקטנה שזינתה מקנין לה והא אין בו דעת לשאול וספיקו טהור אף ברה"י. והנה מלבד דדבריו תמוהים כמ"ש על הגליון שם אף גם נעלם מעיניו דברי הירושלמי פ"ק דסוטה הלכה ב' שאמר בהדיא דאף בקטנה דיש בה דעת לשאול גם כן ספיקו טהור וכבר אמרו בסוכה דהיודע לשאול ספיקו טמא ועכ"פ הרגיש בזה בירושלמי ועיין בפני משה שם שכתב בהדיא כן והירושלמי הובא בסוטה בתוס' שם ומ"ש הפ"מ שם להקשות כיון דקטנה אין לה רצון לא שייך ספק כלל לפענ"ד משכחת לה באשת כהן דגם אם פיתוי קטנה אונס היא אסורה לו ומפני זה לא זכיתי להבין מה דאמרו בסוטה פ"ב סוטה קטנה לית את יכול דקטנה שזינתה אין לה רצון דמכל מקום משכחת לה באשת כהן וצע"ג ובגוף קושית התוס' הנ"ל דממנ"פ אי דהוה קינוי וסתירה רגלים לדבר אם כן מהיכא יליף דברה"י טמא אף דאיכא חזקה או להיפך מנ"ל דברה"ר טהור היכא דליכא חזקה נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה באמת צריך להבין מ"ש התוס' דבקינוי וסתירה איתרע לה חזקה הא עכ"פ לגבי בועל שייך חזקת כשרות ולגבי דידיה לא שייך דאתרע לה החזקה ע"י קינוי וסתירה דבשלמא לגבי האשה שייך קינוי וסתירה שבלי ספק שמעה התראת הקינוי של הבעל וע"כ איתרע חזקתה מדלא שמרה הקינוי אבל לגבי דהבועל לא שייך זאת דמה אכפת ליה בקינוי דבעל ונ"ל דחזקת כשרות שלו לא שייך לגבי בעל ולפ"ז ברה"י טמא שפיר יליף מדאסור לבועל ולא אוקי על חזקה וברה"ר טהור שפיר יליף מלגבי בעל דבדידיה לא שייך לאוקמא אחזקת טהרה דהרי איתרע ע"י קינוי וסתירה ואין לומר דכיון דלגבי בועל אוקי בחזקת כשרות ואם כן ע"כ לא אתרע החזקת טהרה שלה דהא לא קינא לה רק מזה וכיון דאנו מחזיקין שלא בעל אותה מכח חזקת כשרות שלו שוב מהראוי לאוקמא אחזקת טהרה דזה אינו דלגבי בעל לא מועיל החזקה של הבועל והרי אף מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ועיין ברש"י כתובות דף י"ג ובכתובות דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך ועיין בתוס' שם ואף דקי"ל כמאן דמכשיר בבתה מכל מקום כאן יש לחלק דלא מועיל חזקת כשרות שלו לגבי הבעל דבאמת איתרע קצת חזקת כשרות שלו דמכל מקום נסתר עמה וזה ברור לדעתי ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק ביו"ד סי' נ"ז ע"ש. ובזה יש לומר דבאמת הא דמכשרינן ברה"ר הוא משום דבאמת לגבי האשה גופה יש לה חזקת טהרה ע"י חזקת כשרות שלו דכאן לא שייך לומר דלא מועיל חזקה של הבועל לגבי אשה דז"א דדא ודא אחת היא דאם נימא שהוא בחזקת כשרות והיינו שלא בעל אותה אם כן שוב יש לה חזקת טהרה דלא איתרע חזקתה רק מכח קינוי שלו ובכהאי גוונא אף בשני גופים לא מחלקינן וע"כ לא אמרינן רק לגבי הבעל דיש לומר דמכל מקום נבעלה לאחר אבל לגבי דידה ולגבי בועל לא שייך לחלק וזה ברור לדעתי:

ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דאם קינא לה משנים או מהרבה אם כן לגבי כל אחד אתרע חזקתה מכח דאחר דלא מועיל חזקת כשרות של בועל זה לגבי האחר דיש לומר דנבעלה לאחר שקינה לה ממנו וכיון שכן אף בר"ה טמא ודו"ק היטב. והואיל שבענין הלז השבתי ג"כ לכבוד מר אבי מורי הרב הגאון וכו' מוה' ארי' ליבוש נ"י אעתיק כאן לסמוך ענין לענין במ"ש להקשות על הרמב"ם הלכות סוטה הלכה ג' קינא לה משני בני אדם ואעתיק כאן לשונו עיין כ"מ לשון הירושלמי ובמלמ"ל הנה כבר ידעת פלפול האחרונים אם נימא דהחשוד נאמן הו"ל יש לה עדים במדה"י וכמדומה שדברו בזה האחרונים ואמנם באמת לא שייך פלגינן דיבורא דאם נאמר שזינתה עם אחר ע"ז לא היה רגלים לדבר עכ"ד ואמנם אם נתייחדה עם שנים שפיר הו"ל עדים במדה"י דבתרי לא בעי רגלים לדבר ואיך משכחת לה להשקותה ואמנם שפיר מ"ל באם היו שני אחים דקרובים אינם נאמנים בלי רגלים לדבר ועפ"ז יש ליישב לשון הירושלמי ע"ד פלפול ואין להאריך עכ"ל הזהב. וע"ז השבתי בי"א סיון תר"ג אותן האחרונים איני מכיר ואני בעניי לא באתי לידי מדה זו דלפענ"ד לא שייך כאן פלגינן דיבורא עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בשו"ת רלב"ח בקונטרס הסמיכה דף רפ"א ליישב קושית התוס' בכתובות דף י"ח דלמה לא יהיו נאמנים לפסול השטר באמרם אנוסים היינו מחמת ממון ונימא דפלגינן דיבורא והיו אנוסים מחמת נפשות וכתב הוא דכל הענין דפלגינן דיבורא צריך ביאור דמהראוי שלא להאמינו כלל דמדחציף כולו האי ולהגיד שעשה מעשה רשע הן בשקר או באמת מכל מקום כיון דחציף לומר שעשה כן מהראוי שלא להאמינו מדרבנן וצריך לומר דחשו שמא יאמרו דאדרבא בשביל דנאמן ונעשה רשע לכך אינו נאמן על חברו ובאמת אינו נאמן על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע ולכך האמינו על חבירו ופלגינן דיבורא להורות דאינו נאמן על עצמו ולפ"ז גם כאן לכך פסול השטר דפלגינן דיבורא ונאמנים שזה כתב ידו אבל לא שאנוסים היו מחמת ממון מה תאמר דנימא פלגינן דיבורא והיו אנוסים מחמת נפשות ופסול השטר שוב יאמרו דלכך פסול השטר בשביל דנאמנים על עצמם ופסולים הם ולא פלגינן דיבורא כלל ולכך השטר כשר להורות דאינם נאמנים לעשות עצמם רשעים זה תורף דבריו הקדושים ודפח"ח ולפ"ז כאן גם כן לא שייך פלגינן דיבורא דבאמת אם יבא החשוד ויעיד לא נאמינו לגבי האשה כיון דהגיד שעשה מעשה רשע מה תאמר דאם כן נימא דאדרבא נאמן זה אינו דאם כן לא היינו משקין אותה דהא איכא עד טומאה וע"כ דאין מאמינים לו כלל ואין כאן עד ולכך לא שייך פלגינן דיבורא וז"ב ודו"ק. ובמ"ש וז"ל פ"ד הלכה ד' אם זינתה ברצונה נאסרת קשה מהא דאמרו בסנהדרין דף מ"א אשה חבירה דמקטלה היכא משכחת לה ולפ"ד הרמב"ם יש לומר דאם כן היה להם להעיד שזינתה בקטנותה ובפרט לפמ"ש האו"ת דהש"ס קאי על סוגיא דמוציא שם רע דשם מיירי באמת שקיבל בה אביה קידושין בקטנותה וצ"ע ע"כ דבריו הנעימים. הנה לכאורה יש לומר דהיאך שייך שיבואו בגדלותה להעיד על מה שזינתה בקטנותה ולמה לא באו עד עכשיו לאפרושי מאיסורא אבל שינויא דחיקא היא. ולפענ"ד נראה ליישב עפמ"ש זה רבות בשנים ליישב דברי רבינו במה דהקשו הא פיתוי קטנה אונס היא וכתבתי דסברת רבינו הוא דניהו דהוה אונס לשמים מכל מקום בו מעלה מעל וכעין שכתב המהרי"ק הובא בט"ז יו"ד סי' צ"ט באשה שזינתה וסברה דמותרת לזנות דמכל מקום נאסרה לבעלה דמכל מקום בבעלה מעלה מעל ומי כתיב ומעלה בה' ומעלה בו מעל כתיב והוא הדין כאן דמעלה בו מעל וזה שמחלק רבינו בין שהוא בת מיאון ואינה בת אישות דלא שייך כלל שמעלה ומצאתי אח"כ במהרי"ק שם שלמד דינו מדברי רבינו אלה ושמחתי שכוונתי לסברתו דהדברים דומים. ובזה ישבתי קושית המגיד מהא דאמרו ביבמות דף ל"ג פיתוי קטנה אונס הוא דשם קאי בהחליפו נשותיהם במזיד אם כן לא מעלה בבעלה ושוב אינה נאסרת כלל ע"ש שהארכתי הרבה ליישב כל הקושית על רבינו ואכ"מ ולפ"ז אומר אני דבר חדש דעכ"פ לבועל אינה נאסרת והטעם נראה לי ברור דהרי הח"מ סי' י"א ס"ק יו"ד נסתפק באשת כהן שנאנסה אם אסורה לבועל משום דלא שייך אחד לבעל ואחד לבועל דבישראל אנוסה שריא והב"ש חולק על זה דמכל מקום נאסרה לבעלה ולפ"ז זהו שם דעכ"פ לבעלה נאסרה מצד שזינתה ושייך לומר אחד לבעל ואחד לבועל אבל כאן דבאמת פיתוי קטנה אונס היא ולישראל שרי אונסה רק מצד דמעלה מעל באישה אבל מה ענין לבועל לזה כל דאינה נאסרת מחמת הזנות רק מצד מעילתה בבעל וזה ברור כשמש ולפ"ז שוב יוכלו לומר דלאסרה על בועל באו לכך הוכרחו להגיד שזינתה בגדלותה. ומ"ש ובמל"מ הוכיח דדעת הרמב"ם דאפילו ביחוד המותר נעשית סוטה ע"ש וקשה מהא דהוכיח הש"ס דעוברת על דת בעי התראה דאל"כ למאי צריך קינוי הא בלאו הכי מפסדת כתובתה דעברה על דת וקשה דנ"מ אם נסתרה ביחוד המותר כגון עם אביה ואחיה או עם שני אנשים דלא הוה עוברת על דת וע"י קינוי וסתירה מפסדת הכתובה וצ"ע. הנה קושיא גדולה היא אבל לפענ"ד נראה דמשמע לש"ס דסתמא קתני בכל הני דמשקה להפסיד כתובה ומשמע אף ביחוד האוסר ובלאו הכי נראה דבאמת צריך להבין אמאי היא מפסדת כתובתה כל שאינה שות' הא היא יכולה לטעון מ"ל בזה דלא אוכל לשתות ואיך תפסיד כתובתה מספק ולב"ש באמת בכל אלו שמתו בעליהן אינה מפסדת כתובתה ואף לב"ה מכל מקום כיון דאיכא חזקת חיוב איך מפסדת מספק וגם יש לה חזקה דכשרות ועיין בסוטה דף כ"ה ע"ב ובתוס' שם וצריך לומר דכיון דנתיחדה איתרע חזקת כשרות וכעין מ"ש ר"ש במרדכי דבנתיחדה אין לה מיגו וגם כיון דעוברת על דת היא ניהו דצריך התראה מכל מקום אתרע חזקת חיוב קצת ולפ"ז ביחוד של היתר דלא אתרע חזקת כשרותה אם כן הכתובה לא תפסיד עכ"פ ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דכאן לא שייך פלגינן דיבורא כ"ה בתשובת הרשב"א וכן קי"ל בש"ע אבהע"ז סי' קט"ו ס"ו בהג"ה דאמרינן פלגינן דיבורא לגבי החשוד וברשב"א שם משמע דאף בזמן שהי' משקין לה היה שייך פלגינן דיבורא הן אמת דברי הרשב"א בלא"ה תמוהים כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ והמלמ"ל דכיון דפ"ד שוב ליכא רגלים לדבר ולפמ"ש בשו"ת נו"ב סי' ע"ב דכ"מ דלא שייך פלגינן דיבורא אמרינן להיפך מתוך שנאמן על חברו נאמן לגבי עצמו אתי שפיר דברי הרשב"א ודו"ק. והנה במ"ש למעלה יש ליישב דברי הסמ"ע בסי' ל"ד שהעתיק בס"ק נ"ה דברי הנמוק"י שכתב דלאותו דבר שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה ותמה הש"ך בס"ק כ"ג דזה לפי ההוי אמינא אבל לפי המסקנא דפלגינן דיבורא מה נ"מ בהך דינא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא נפסל בלי הכרזה שוב לא שייך פלגינן דיבורא דלמה נימא פלגינן דיבורא והא מהראוי שלא נאמינו כלל וכמ"ש המהרלב"ח וכאן לא שייך תירוצו דא"ל דבשביל דהאמינו ונעשה רשע לא נאמן על חברו דהא לא נעשה רשע עד שמכריזין עליו וע"כ דלאותו עדות לא בעי הכרזה ואם כן גם לפי המסקנא דברי הנמוק"י מוכרחים ודו"ק:

ובזה יש ליישב גם קושית הש"ך שם ס"ק נ"ח על הריב"ש דאם הוא נוגע ל"ש דאין עליו שם עד דמכל מקום נוגע הוא ע"ש. ולפמ"ש דברי הריב"ש מוכרחים דע"כ הטעם דעל עצמו אין עליו שם עד דאל"כ שוב לא שייך פלגינן דיבורא דלמה נאמינו כלל ולא שייך סברת המהרלב"ח דחיישינן שמא נימא בשביל דהאמינו לו ונעשה רשע דז"א דאי אפשר להאמינו דהא נוגע הוא וע"כ דאין עליו שם עד כלל דהוא בע"ד וא"כ הו"א דבאמת נאמן שלוה בריבית ומ"מ לענין הריבית להוציא אינו נאמן דבע"ד הוא ואין עליו שם עד וכדברי הריב"ש ודו"ק ועיין בריב"ש שהביא ראיה מדברי הרשב"א דמוקי בדלא תבעו על הריבית ובחידושי אמרתי דמזה ראיה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קס"א דבלא תבעו אינו חייב הריבית ע"ש. וראיתי בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ב דבר תמוה שכתב שדברי הנימוק"י מוכרחים בתוס' ב"מ דף ה' ד"ה בלי דמי שהקשו היאך ישבע שאינו ברשותו הא אף דיהיב דמי פסול מדרבנן דהוה חמסן וקשה הא בעי הכרזה וע"כ דלאותו עדות לא בעי הכרזה. ונוראות נפלאתי היכן ראה זאת בתוס' שם והרי אדרבא בתחלה הקשו התוס' דיפסול דהוה ס"ד דחמסן פסול מדאורייתא שזה הוסיפו עליהם היינו דבתחלה סברו שאינו רק מדרבנן ובעי הכרזה ואח"כ הוסיפו חמסנים שפסולים מן התורה וע"ז תירצו התוס' דחמסן פסול רק מדרבנן ואם כן צריך הכרזה ומה שהוסיפו אף דמדרבנן ודאי ראוי לפסול משום דבאמת חמסן כי האי אינו פסול אף מדרבנן ולא פסלו אותו כלל אבל חמסן שחוטף פסלו אותו מדרבנן וצריך הכרזה וז"ב ופשוט ומהתימה שנעלם מעיניו דברי התוס' ב"ק דף ס"ב ד"ה חמסן ששם ביארו בהדיא דחמסן דרבנן אינו נפסל לפי שבעי הכרזה ע"ש והתומים מביא מדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק שם והוא בתוס' שם במקומו ועיין מהרש"א בב"מ שם שכתב דאף לשיטת הר"י חסיד דיש חילוק בין עדות לשבועה מכל מקום הואיל ולעדות פסול מן התורה לשבועה פסול מדרבנן כך היא סברת התוס' בס"ד וגם מזה אינו ראיה דכל שפסול לעדות מן התורה ולא צריך הכרזה ממילא פסול לשבועה מדרבנן אף שלא הכריזו דעיקר הכרזה היא לענין עדות כדי שלא יפסדו מי שלא יודע שפסול הוא כמ"ש הרמב"ם וזה לא שייך לענין שבועה וז"ב ופשוט (וכ"כ הכנה"ג בסי' צ"ב והובא בתומים שם) ואם כן מבואר להיפך מהנימוק"י. אך לפענ"ד היה נראה דאין ראיה מהתוס' דבאמת צ"ב טעמו של הנימוק"י דלמה לאותו דבר לא בעי הכרזה וצ"ל דלשאר דברים יש לומר דניהו דחשוד לעבור על איסור דרבנן מכל מקום לא חשוד להעיד שקר דהחשוד לאותו דבר אינו חשוד לדבר אחר והקילו חז"ל משום פסידא דלקוחות שלא נחשוד אותו למשקר בד"א כל שלא הכריזו עליו אבל באותו דבר פשיטא דמקרי חשוד עכ"פ מדרבנן ופסול להעיד בו וזה דכתב הנימוק"י חשוד לאותו דבר פסול היינו אם העדות היא באותו דבר גופא שנפסל ועיין נתיבות המשפט שתמה בזה על התומים בס"ק הנ"ל ודבריו נכונים. ולפ"ז כאן כיון דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע אם כן לא חשוד כלל לאותו דבר דעכ"פ היא טעה בזה ושוב לא נפסל לאותו עדות מדרבנן דצריך הכרזה שידעו שעשה איסור. ובזה ניחא מה שנדחקו התוס' בב"ק שם מה ס"ד דמקשה נימא מיגו דחשוד הא בדרבנן לא נפסל כלל ובעי הכרזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלא ידע מהא דמורה היתר ואמר דמי קא יהיבנא והיינו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע והיה ס"ד דאף בדמי עובר בלא תחמוד אם כן שוב אמרינן מיגו דחשוד ופסול לאותו דבר אף בלא הכרזה. ובזה ניחא מ"ש הרמ"א סי"ח שם דאין צריך הכרזה וכו' שאין זה כשאר פסולי עדות שצריך הכרזה ותשובה אלא קנס קנסו החכמים ותמה התומים ס"ק ט"ז הא לאותו עדות אין צריך הכרזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דחשוד לאותו דבר ושם לא שייך זאת דלא חשדינן ליה למשקר כלל בשביל שנטל שכר רק שקנס קנסו חז"ל שיתבטל העדות הואיל ונטל שכר וא"כ לא שייך חשוד לאותו דבר והוי אמינא דצריך הכרזה ועל זה קאמר שמש"ה גופא אין צריך הכרזה שאינו רק קנס ולא פסול בעצם וכ"כ הריטב"א בפ"ב דקידושין לענין שאינו מבטל כל העדות וזה ברור. ודע שמדברי התוס' בב"ק שם מבואר דעובר על לא תחמוד מן התורה אף דלא משמע לאינשי רק בלא דמי היינו שלא נפסלו עי"ז אבל עוברים על לא תחמוד וכן נראה מדבריהם בב"ק דף ל' ע"ב ד"ה וחכמים אבל בסנהדרין דף כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא כתבו בתירוצם דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע וכן הוא האמת ובאמת שקושייתם אין להם מקום לפמ"ש המהרש"א בכוונתם שם דעכ"פ מדרבנן היה מהראוי לפסול כדפסלי משחקי בקוביא (והתומים סי' ל"ד ס"ק י"ב לא ראה דברי המהרש"א ונדחק שם) והרי כבר כתבו התוס' בב"ק שם דבתחלה חשבו כיון דאקראי בעלמא היא לא ראו לפסלו ולהכריז עליו ואח"כ כשראו דחטפי מיד ליד פסלי אותן החמסנים ואם כן לא קשה משם. ואני תמה על הב"ש סי' כ"ח ס"ק ב' שתמה על הב"י סי' ל"ד שהעתיק דברי התוס' וקושיתו היה על התוס' גם כן וצריך לומר כמ"ש המהרש"א בכוונתם ואם כן דברי הב"י נכונים ואף דבאמת לא קי"ל כהתוס' במ"ש דל"ת כן הוא האמת אבל הב"י העתיק דברי התוס' ועיין בחידושי קידושין להמהרי"ט על הרי"ף גבי והוא שיאמר רוצה אני שהאריך בדברים אלו וחסר יבואנו המעתיק סוף דבריו יעו"ש ועיין תומים סי' ל"ד ס"ק י"ג ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף