שואל ומשיב/ג/א/ת

שואל ומשיב ‏ ג א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן ת   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראיתי ונתון אל לבי במ"ש המ"א סי' תס"ז לחלק בין מזמן לזמן ובין מקום למקום דמזמן לזמן מחזיקין איסור ולא ממקום למקום ושרשו משו"ת מהר"ם לובלין וראיתי במק"ח שהפליא עצה הגדיל תושיה שהקשה מהא דפסק רבינו בפי"ז מאה"ט ה"ד נמצא במעטן המעטן טמא וכיון שהגג טהור הרי דלא מחזיקין מזמן לזמן ע"ש שהאריך ברוחב בינתו. ולפענ"ד נראה לחלק דהנה הא דמחלק המג"א בין מזמן לזמן ובין מקום למקום ע"כ משום דממקום למקום אמרינן דבמקום הראשון לא אתיליד הריעותא מהכ"ת לאחזוק ריעותא שם אבל מזמן לזמן אמרינן כיון דאתרע החזקה ואתיליד ריעותא אמרינן דהיה מזמן הראשון ולפ"ז נראה לי לחלק הענינים דע"כ לא אמרינן דמזמן לזמן מחזיקין איסור רק היכא דהוא באותו מקום רק שהוא מזמן לזמן עד"מ אם נפל החטה במצה ובעת הזאת היא צונן ובזמן הראשון היה חם אמרינן דמחזיקין מזמן לזמן והי' בזמן הראשון בעת שהיה חם דהרי איתיליד כעת ריעותא אבל אם הדבר היא מזמן לזמן וממקום למקום כגון נמצא במעטן דהגג טהור בזה שפיר אמרינן דאף דמזמן לזמן מחזיקין איסור אבל הא כאן הא נצטרך להחזיק ממקום למקום אמרינן שפיר כיון דבאותן זיתים הנמצאים בגג לא אתיליד בהו ריעותא מה"ת להחזיק ריעותא ולומר דהיה במעטן כדי לטמא גם אותן שבגג הא בהם לא אתיליד בהו ריעותא ולא שייך בזה הסברא דמזמן לזמן וז"ב מאוד. ולדעתי לזה כיון הרוקח שהביא הטור דאותה מצה אסורה ושאר העיסה מותרת והוא הדבר אשר דברתי דבזה איתיליד ריעותא מחזיקין מזמן לזמן משא"כ שאר העיסה כיון דלא ראינו בו רעותא מה מועיל מה שהוא מזמן לזמן ודומה להא דאמרו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וזה ברור כשמש והט"ז האריך בזה ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ודו"ק ולפ"ז אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דגם ממקום למקום דלא מחזיקין איסור הוא דווקא כעובדא דמהר"ם לובלין שלקחו כרוב מחביות והוליכו לבית אחר ושם נמצא חטה שפיר אמרינן דאותו שבחביות מותר דהרי באותו שבחביות לא נמצא שום ריעותא וכן בהך דמעטן שאם נמצא בגג דמעטן טהור מאחר דבמעטן לא נמצא אבל אם נמצא באותו חביות רק שהחביות טלטלו ממקום למקום שפיר גם ממקום למקום מחזיקין דמ"ל שלא נמצא באותו מקום כיון דבחביות הלז בעצמו נמצא הריעותא מ"ל במקום הלז או במקום אחר וז"ב לדעתי. ובזה מבואר היטב מ"ש רבינו בה"ב לענין קופה שנשתמשה בה וטלטלה ממקום למקום דמחזיקין איסור ותמה במק"ח דהרי חזינן דאף ממקום למקום מחזיקין ובמעטן פסק רבינו דאף מזמן לזמן אין מחזיקין איסור ולפמ"ש אתי שפיר דבקופה שהיא באותה קופה רק שהוא במקום אחר בזה שפיר מחזיקין איסור ודו"ק. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בנדה דף ד' כי מודו שמאי והלל בזוית קופה כי פליגי חזקיה ור"י בזוית בית והא לדידי יש לומר איפכא דבזוית בית כיון דאתי ליד ריעותא בקופה הלז באותו מקום של הקופה רק שהיא במקום אחר בבית שפיר מחזיקין ממקום למקום משא"כ בזוית קופה דלא נמצא באותו זוית קופה אך זה אינו דהרי אותה קופה אתרעי דמה לי זוית זו או זו ס"ס נטמא כל הקופה ובכה"ג ודאי מחזיקין ועיין ראב"ד כאן בהשגות הלכה א' שכתב דאפילו לר"י דס"ל דמחזיקין לתלות ה"מ באותה קופה אבל מכלי לכלי לא הרי דבאותה קופה גרע איברא דלפ"ז בהא דכתב רבינו בה"א המערה מכלי לכלי ונמצא בתחתון העליון טהור ואין אומרים שמא מהעליון נפל אלא שמא בתחתון היה מפני שאין בהם דעת לשאל ולהך טעמא תיפוק ליה משום שאין מחזיקין ממקום למקום ואפשר דכיון דברשות היחיד כל ספק וס"ס טמא ואם כן ניהו דאין מחזיקין ממקום למקום מ"מ חשש יש עכ"פ ויצטרך עכ"פ טבילה ולכך אמר שאין בהם דעת לשאל:

ובזה יתישב השגת הראב"ד שהקשה דהא הו"ל טומאה הבאה ע"י אדם דנשאלין עליה ומ"ש הכ"מ דזה לא נודע לאדם תמיה מאד דכל טומאה הבאה בידי אדם לא נודע לאדם אם נטמא בודאי ועיין מק"ח שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דאין מחזיקין ממקום למקום ניהו דיש חשש וכמ"ש עכ"פ יותר מסתבר שהוא מהתחתון ובהתחתון לא היה בידי אדם ובכהאי גוונא לא הוה טומאה הבאה בידי אדם וע"כ לא הוה טומאה בידי אדם רק היכא שבודאי בא הספק ע"י אדם אבל כאן קרוב לודאי שלא בא ע"י אדם דהא אין מחזיקין ממקום למקום ואם כן לא בא ע"י הלז וע"כ היה מהתחתון ונפל מעצמו וז"ב. ובזה מיושב דברי התוס' בנדה דף ג' ע"ב ד"ה והתניא דמוקי לה משנה דפ"ד דטהרות בממלא בבור בב"א טהור משום דהוה ספק טומאה צפה ע"פ המים והדבר תמוה דאם כן אמאי אותה כלי טמא הא הוה ספק טומאה צפה ע"פ המים. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמזמן לזמן מחזיקין אמרינן דהיה בדלי הלז כשהיה ריקם ולא הוה ספק טומאה צפה ע"פ המים. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמזמן לזמן מחזיקין אמרינן דהיה בדלי הלז כשהיה ריקם ולא הוה ספק טומאה צפה ע"פ המים משא"כ הדליים לא מחזיקין ממקום למקום ואף דאתייליד ריעותא כשהי' בב"א בבור ויש לחוש שמא בבור היה ואם כן הא נטמאו כולם דהא אתיליד ריעותא בבור ושם היו כלם ויותר יש לתלות בבור דהרי בדלי לא היה בתחלה ועיין מהרש"א שם שפירש דראינו דבהדלי בעודו ריקם דלא היה בו שרץ ואם כן ע"כ מהבור בא ויש לחוש שמא הי' בכלם ואפ"ה לא חיישינן דהו"ל ספק טומאה צפה ע"פ המים ורק באותו שנמצא אמרינן דנפל בעודו ריקן משום דמזמן לזמן מחזיקין וכמ"ש התוס' בתירוצם האחרון ועיין בהר"ש פ"ד דטהרות וברא"ש ובהגהת הרא"ש שם. ובזה מיושב קושית דו"ז הגאון ז"ל בסי' תס"ז דמה מקשה מהך דדלי על קופה דלמא שאני התם כיון דיש לדון על הדלי גופא דאם נחזיק שהיה שם טומאה למפרע היא טומאה דאורייתא ואם נימא דלא נמצא רק אח"כ אינו רק ספק טומאה צפה ע"פ המים וכיון שאנו דנין על הדלי ומטמאין למפרע ממילא כל הבא מכחו כמותו אבל בקופה דכבר סלקו הטהרות ממנו לכך אינו טמא למפרע. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דבדלי מחזיקין למפרע הוא משום דמזמן לזמן מחזיקין וכמ"ש ולפ"ז בקופה דגם כן מחזיקין ממקום למקום וכמ"ש רבינו וכמ"ש בטעמו לעיל או כמ"ש הראב"ד והבאתי לעיל וא"כ הוא שוה בשוה לדלי ודו"ק: ובזה יש ליישב דברי המג"א שכתב בס"ק כ"ה דאם סלקוהו ממקום למקום וכעת נצטנן דלא מחזיקין ממקום למקום והביא ראיה מהך דקופה ודבריו תמוהים דהרי אנן קי"ל כר"י בקופה דמחזיקין ממקום למקום וכבר התפלאו בזה רבים מהאחרונים הלא היא בספרתם. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא שם לא שייך ממקום למקום דעכ"פ איתיליד ריעותא באותה קופה ומה לי במקום הזה או בזה וכמ"ש לעיל בטעמו אבל כאן דכמו שהוא כעת היא צונן ולא הוה ריעותא כלל רק דבמקום הראשון היה בזה פשיטא דלא מחזיקין ממקום למקום דהרי במקום הראשון לא איתיליד הריעותא וכמו שהיא כעת אין כאן ריעותא ומה"ת להחזיק ריעותא וזה יסוד דין ממקום למקום שאין מחזיקין ריעותא וז"ב. ועפי"ז יש מקום לפלפל ולבנות בכמה דינים שהאריך המג"א והמק"ח ואכ"מ ולא באתי רק להעיר על המעיין:

שוב מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ט"ו שכתב ג"כ בשאלתו דיש להקל דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ולפמ"ש יש לפקפק בזה. ומדי דברי זכור אזכור מה שהאריך הפ"מ שם להוכיח דבספק השקול לא מוקמינן אחזקה והביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף קל"ד ספק איסור לחומרא ופירש"י ספק איסורא שיש בו עון מיתה לכך לא אוקמינן אחזקה הרי דבספק איסורא לא אזלינן אחר חזקה ולפענ"ד אין משם ראיה דבאמת צריך להבין הא דאמרו שם פרה בחזקת פטורה קיימא והא כיון שנתגייר כעת אתרע חזקתו הראשונה והוה כמו בספק זרק קרוב לו דכתבו התוס' דאתרע החזקה מכ"ש כאן דנתגייר והספק על הפרה אימת שחטה א"כ עכ"פ איתרע חזקתו ועיין בט"ז יו"ד סי' א' שהביא הך דמרדכי שכתב דאזלינן בתר השתא אך לפמ"ש שם לחלק דדוקא בספק איסור אזלינן בתר השתא דספק איסורא לחומרא משא"כ בספק ממון קי"ל כרבנן דר"נ דס"ל המע"ה ולא אזלינן בתר השתא אם כן מיושב היטב דבספק ממונא שפיר אזלינן בתר חזקת פטור דהמע"ה ושפיר אמרינן פרה בחזקת פטור קיימא. ובזה מיושב הא דאמרו בחולין שם קמה בחזקת חיובא קיימא וקשה הא הש"ס אמר הטעם משום עני ורש הצדיקו וכבר העירו בזה המפרשים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ניהו דכתיב עני ורש הצדיקו יקשה למה באמת לא אזלינן בתר השתא דפטור דספק ממונא הוא וע"ז משני כיון דבחזקת חיובא קיימא וליכא רק חזקת ממון כעת ולא חזקת מרא קמא ובכה"ג אזלינן להחמיר בממון עניים משום דעני ורש הצדיקו וכ"כ בשו"ת מוהר"ש חיין ז"ל סי' ל"ד בהדיא הובא בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח ז"ל סי' א' אות ש' ע"ש ומעתה שפיר מחלקין דחלה ספיקא לחומרא משום כיון דספק איסור הוא שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא משא"כ בממון דספק ממונא לקולא ויש להמתיק הדבר דכל שיש חזקת מעיקרא וחזקת השתא מסלקינן חזקה להדי חזקה וא"כ ספיקא להחמיר גבי איסור משא"כ גבי ממון דספיקא לקולא ואף אם נימא דחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתיה היינו דוקא אם כעת אנו דנין מחמת חזקה משא"כ כאן דכעת הדבר בודאי נשתנה ממה שהיה פשיטא דחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא בודאי כמאן דליתא כנלפענ"ד:

שוב מצאתי בפרי מגדים בפתיחה להלכות דחה גם כן דברי הפ"מ הנ"ל מטעמא אוחרא ע"ש. עוד נראה לפע"ד דבלא"ה ל"ק משם דשם לענין האיסור של חלה ליכא שום חזקה דבעת שהיתה קמח לא היה שום חיוב עליה וחיוב חלה לא נולד רק בעת גלגול העיסה ואז היה ספק אי נתחייב ולא שייך כאן חזקה דבשלמא אם הספק היא לענין ממון כגון במתנות שאין בהם קדושה רק חיוב ממון שפיר אוקמא אחזקה דפטור דהקמח הלז או הפרה הלזו היתה עומדת בחזקת הנכרי דפטור ממתנות אבל לענין עסק איסור של החלה מה שייך כאן חזקה דהא כל זמן שלא גלגל לא היה כאן חיוב ושם חלה עליו ועיקר נולד בעת הגלגול ואז היה ספק איסור ומה יושיענו בזה החזקה וזה ברור לדעתי והבן. נחזור לנ"ד דביארנו דכל הטעם דממקום למקום אין מחזיקין איסור הוא משום דבאותו דבר לא אתיליד בו ריעותא כמו בעובדא דמהר"ם לובלין אבל אם נמצא באותו חבית רק שטלטלוהו ממקום למקום לא שייך לומר דממקום למקום לא מחזיקין דהא אתיליד ריעותא באותו חבית ומה לי שהוא בהמקום הלז או במקום אחר וזה ברור לדעתי. ובזה הן נסתר מחמתו כל מה שהאריך הרב במק"ח ס"ק י"א להקשות דא"כ גבי חבית ונמצא חומץ הכי נימא דאם טלטלוהו ממקום למקום לא נחזיק איסור וגם הא במומין תולה ברשות ולא במקום ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דאתיליד ריעותא באותו דבר פשיטא דמחזיקין ממקום למקום ולדעתי לזה כוונו התוס' בריש נדה שהביא המק"ח דלכך בנדה לא שייך כאן נמצא כאן הי' משום דאשה כל מקום שהיא טומאתה עמה ע"ש והיינו כיון דאתיליד ריעותא באותו דבר דהיינו באשה הלזו מה לי במקום הלז או במקום אחר וז"ב לדעתי ומ"ש הוא לחדש דדוקא במידי דאתי מעלמא הוא דלא מחזיקין ממקום למקום אבל במידי דאיתיליד ריעותא בגופא כגון יין ונמצא חומץ או בהמה שנטרפה לא שייך ממקום למקום דאיתיליד ריעותא בגופא לפענ"ד אינו סברא כלל דמ"ל אתיליד ריעותא בגופא סוף סוף באותו מקום לא אתיליד ריעותא ועיין בב"ש סי' וא"ו ס"ק ל"ד שכתב דאם זנתה במקום זה דאיכא תרי רובא ל"ח שמא זנתה במקום דליכא תרי רובא דלא מחזיקין איסור ממקום למקום ושם אתיליד ריעותא בגופה שזינתה ומה לי אותו מקום או מקום אחר וע"כ דאין חילוק רק בין אתיליד ריעותא באותו מקום או לא וכמ"ש ולכך גם באשה כל דבמקום הזה אתיליד הריעותא ובמקום אחר לא אתיליד ריעותא ואף דאותה אשה זינתה מכל מקום נראה לפע"ד דכאן אף מזמן לזמן לא מחזקינין ריעותא דנוכל לומר דבאותה שעה צדקת היתה ולא נפסלה רק מכאן ולהבא כמו בעדות וגם מכאן ולהבא לא נפסלת דמה"ת לומר בשביל שעשתה מעשה רשע בעת הזאת במקום הזה גם במקום אחר תעשה רשע ומי שאכל שום וכו' וגם דברי הב"ש עצמו צ"ע דל"ל לטעם דאין מחזיקין ממקום למקום ת"ל דאף מזמן לזמן לא מחזיקין בזה ועכ"פ דברי המק"ח ודאי אי אפשר לאומרן וכן נ"ל ראיה מהא דפריך בנדה דף נ"ח ומי מחזיקין טומאה ממקום למקום והתניא וכו' הרי שם אתיליד ריעותא בגופא ואפ"ה לא מחזיקין ממקום למקום ואף דכתבו התוס' שם ד"ה ומי דלא דמי הך ממקום למקום למ"ש בדף ד' מכל מקום בענין זה לא נחלקו לומר דבאיתיליד ריעותא בגופא מחזיקין וע"כ נראה לי דדברי המ"א נכונים ומ"ש במק"ח לפרש דברי התוס' בכתובות בסוגיא דמומין ע"פ דרכו הנה בתשובה אחת הארכתי לבאר דברי התוס' בכמה אנפי דרך כלל נראה לפענ"ד דדברי המק"ח בחילוקו אינם נראין ודו"ק:

וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק או"ח סי' כ"ה שהקשה במ"ש הטור סי' תס"ז בשם הרא"ש דאם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפוייה דלא חיישינן שמא היתה במים לפי שישראל קדושים ורגילין לשמור המים יפה והקשה דלמה ליה הך טעמא תיפוק ליה דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ע"ש ולפענ"ד יש לומר דשם כיון דהחטה בקועה מהיכא בא שנבקעת הא בעיסה או מצה אפויה אינו מהראוי שתבקע שהחטה קשה ואם כן מהראוי לתלות במצוי שהיתה במים ושם נבקעת ואף ממקום למקום תולין כל שהוא מצוי יותר כמ"ש המ"א בסי' תס"ז ס"ק ט"ז דאף להקל תולין במצוי מכ"ש להחמיר ועיין בפר"ח יו"ד סי' מ"א ס"ק י"א שכתב כן להלכה ע"ש ולכך כתב הרא"ש כיון דישראל רגילין לשמור המים א"כ עכ"פ לא שייך תולין במצוי דאינו מצוי וא"כ שוב הדרן לכללא דאין מחזיקין ממקום למקום. ובזה מיושב מה דקשה לי על טעם הרא"ש דישראל רגילין לשמור המים ואטו העיסה לא משמרין ואפ"ה חזינן כאן דלא נזהרו יפה אם כן אימא לא נזהרו בשמירת המים ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ כיון דרגילין לשמור המים לא מקרי מצוי ושוב אין מחזיקין ממקום למקום ודו"ק. אמנם בפשיטות נראה לי דלא קשה קושית הנודע ביהודה דאין כוונת הרא"ש דאימר היה במקום אחר במים דלזה ודאי לא חיישינן רק כוונתו דאימר היה בעיסה בעוד שהיה הקמח עם מים בעין ולא נילוש דאז שפיר היתה נאסרת וע"ז ודאי חיישינן דהוה מזמן לזמן לזה אמר דישראל קדושים הם ומסתמא שמרם בעודה קמח עם מים דלא היה בעת ההיא החטה ונפלה אח"כ מעלמא ובאמת שזה דחוק בלשון הרא"ש והטור ומ"ש בראשונה היא העיקר. שוב מצאתי בפר"ח בסי' תס"ז שכתב גם כן לפרש דסברת הרא"ש היא כיון דנתבקעה יותר מסתבר לומר דהיה במים ע"ש ואם כן ממילא לא קשה קושית הנודע ביהודה וכמ"ש ודו"ק:

אחר זמן רב כשלמדתי סי' תס"ז העמקתי בענין ומצאתי שיש שתי מיני חזקות חזקת הגוף דבשעה שנולדה הי' בה מומין וכדומה וחזקה דמעיקרא דמקודם לא אתחזיק באותו דבר אותו ענין והנה הנ"מ שבין שתי החזקות נראה לפענ"ד דברים עמוקים ועמוד והתבונן בזה ובזה יתיישב כל מה שהאריך הגאון במק"ח ס"ק כ"א וכבר דברתי קצת למעלה וכעת חדשות אני מגיד ת"ל הנה בחזקת הגוף זה ברור דלא שייך שישתנה ממקום למקום דהגוף אחד הוא ולא ישתנה ממקום למקום ולא ישתנה רק אם נתחדש מקרה בגופו שישנהו ממה שהיה כגון שיתחדש בו מומין וכדומה אבל המקום לא ישנה הגוף ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש המ"א ס"ק י"ט דלא אמרינן השתא היא דנפלה וכמו דאמרו בפ"ק דחולין ובנדה דלא אמרינן השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה ומשמע הא אם איכא חזקה אמרינן השתא היא דאתרע והרי במומין אמרינן כאן נמצאו כאן היו אף דאיכא חזקה דמומין והרי הרשב"א הובא במ"א ס"ק כ"א מדמה למומין וגם קשה אמאי לא שייך כאן חזקה דמעיקרא דודאי המים קדמו בנביעתן לנפילת החטה וכבר האריך בזה המק"ח ולפמ"ש אתי שפיר דשאני מומין דשייך חזקת הגוף ואם כן לענין חזקת הגוף כל שאיתיליד ריעותא בגוף ונתחדש בו המומין אם כן נשתנה הגוף בעצמותו ואתרע חזקת גופו ושפיר אמרינן כאן נמצא כאן היה דלא שייך להעמיד בחזקת הגוף דהרי ראינו בו ריעותא ולא ידענו מתי יצא מחזקתו וכעין שכתב הרשב"א דכל שלא נוכל לתת גבול מתי יצא מחזקתו מחזיקן עד הזמן שנודע לנו שבודאי לא יצא מחזקתו ועיין ביו"ד סי' פ"א אבל לענין המים לא שייך חזקת הגוף דהרי במה שנפל בו חטה לא נשתנה המים מכאשר היו (ואם כן לא שייך בזה חזקת הגוף) דהמים הם בפ"ע והחטה בפ"ע ולא נשתנה מכאשר היה וכעין שכתבו התוס' ביבמות דף פ"ב ובר"ש בתרומות דלא שייך לאוקמא אחזקת היתר בספק תערובות דההיתר לא נשתנה רק דנפל בו איסור ואוסרו אבל ההיתר לא נשתנה מכאשר היה ואם כן לא שייך בזה חזקת הגוף רק חזקה דמעיקרא דמעיקרא לא אתחזיק בו חטה. ובזה שפיר יש לחלק בין מזמן לזמן ובין מקום למקום דמזמן לזמן שפיר מחזיקין בו ריעותא דהרי עכ"פ חזקת הגוף לא נשתנה רק דמעיקרא לא היה בו ואם כן לא שייך בו חזקה דאטו נשתנה הגוף מכאשר היה המים נשארו בו כאשר היו וחזקה דמעיקרא לא שייך דעכ"פ נפל בו החטה ומה גבול תתן לו אימתי נפל אבל ממקום למקום שפיר אמרינן דהמקום אשר עמד בו בראשונה לא נתחדש בו המקרה הלז. ובזה נשכיל ונעמיק במה שהקשה הגאון דהרי במומין לא תלינן במקום השינוי רק ברשות רשות הבעל או רשות האב אבל לא תלוי במקום זה או הזה ואמאי כאן תלינן במקום ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בחזקת הגוף לא שייך לחלק בין מקום זה לזה דהמקום לא ישנה הגוף ממה שהיה רק דהמזל יוכל לשנות ולכך מחלקינן בין רשות לרשות דברשות הבעל אמרינן דנסתחפה שדהו אבל איך שייך כאן החילוק ממקום למקום אבל כאן דאין שייך כאן חזקת הגוף דבמה שנפל בו חטה לא נשתנה הגוף וכמ"ש רק שנשתנה ממה שהיה מעיקרא אמרינן שפיר דבמקום הראשון לא נתחדש עליו אותו מקרה שנתחדש במקום הזה וז"ב מאד מאד. ובזה נתיישב מה שהקשה דביין ונמצא חומץ נימא גם כן דיש חילוק בין מקום למקום ומ"ש הגאון לחלק בין דבר דאתיליד בו ריעותא בגופו ובין בא לו ממקום אחר כבר כתבתי למעלה שיש לדחות ולפמ"ש אתי שפיר דשאני התם דיש לו חזקת הגוף ובגוף לא שייך לתלות השינוי במקום זה זולת זה משא"כ בחזקה דמעיקרא ולזה נראה שכוונו התוס' בריש נדה במ"ש בנדה לא שייך לומר דאין מחזיקין ממקום למקום דכל מקום שהיא טומאתה עמה והגאון כתב דהחילוק היא דהריעותא הוא בגופה ולפענ"ד נראה דאינו תלוי בריעותא רק בחזקת גופא דשם הוה חזקת הגוף והגוף לא שייך בו שינוי ממקום למקום ולכך בכ"מ טומאתה עמה דמה שרואית דם לא שייך לומר דבאותו מקום תראה ולא במקום הזה והמעיין ימצא ליישב בו כמה דברים ובפרט בסוגיא דנדה דף ד' ואכ"מ לקבל ארוך. והנה בהא דמבואר בסי' ק"ה ביו"ד דאם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות כמבואר ס"ט וכן הוא באו"ח סי' תס"ז וע"ש במג"א ס"ק ל"א ולא אמרינן דאין מחזיקין איסור ממקום למקום וצריך לומר כיון דמצוי הוא שנגע בכולן לא שייך אין מחזיקין ממקום למקום כמ"ש המג"א בסי' תס"ז כ"פ ע"ש ס"ק ט"ו ובזה ישבתי לנכון הא דאמרו בכתובות דף ע"ב רישא כאן נמצא וכאן היה וסיפא כאן נמצא וכאן היה ותמה בשיטה מקובצת דלמה לי בסיפא בשביל כאן נמצא והא לר"ג אזלינן בתר חזקת הגוף ולפענ"ד נראה דבאמת מזמן לזמן מחזיקין ריעותא א"כ לא שייך חזקת הגוף רק דכיון דחילוק רשויות לא מחזיקין ריעותא והרשב"א מדמה למומין דאמרינן כאן נמצאו וכאן הי' וא"כ לכך הוצרך לחדש בסיפא בשביל כאן נמצא כאן היה והא דאמרו אח"כ דאיכא שני חזקות צ"ל דשני חזקות אלים דלא מחזיקין אף מזמן לזמן וכעין דאמרו בעירובין דף ל"ו דבתרי חזקות אף בתרי ותרי לא אזלינן לחומרא והוא הדין בזה וצ"ע בזה. אחר שנים רבות עיינתי עוד בדברי המק"ח ס"ק ט' הנ"ל במה שהאריך בביאור דברי הרמב"ם וראיתי כמה גמגומים בדבריו ואמרתי לרשום בקצרה. בכלל א' במ"ש דספק טומאה הבאה בידי אדם היינו שהאדם גורם הטומאה והביא מנדה דף ה' לפענ"ד כל שיד אדם באמצע אף שלא גרם כיון שיוכל האדם לשאול על הטומאה מקרי יש בו דעת לשאול וע"ש וצ"ע בזה מ"ש שהתוס' כתבו בכמה דוכתי דספק טומאה ברה"י או ברה"ר לא מהני בהו חזקה הנה אם כוונתו חזקת טהרה לא ידעתי למה כלל רה"ר דברה"ר טהור אף באין לו חזקה ובדבר שא"י להיות כל שיש חזקת טהרה ברה"ר טהור משא"כ ברה"י כמבואר לעיל בתוס' ריש נדה ד"ה והלל ובתוס' חולין דף ט' ובכמה מקומות גם מ"ש דבמשקין טמאין לטמא אחרים דאינו רק מדרבנן כל שיש חזקה לטמא טהור עיין בתוס' נדה דף ה' ע"ב ד"ה ספק ולפענ"ד שם מפורש אף שבא ע"י אדם מכל מקום טהור ע"ש ועיין נדרים דף י"ח ודו"ק היטב גם מ"ש דבספק טומאה הבאה ע"י אדם אף חזקה דכנכ"ה ל"מ ומחזיקין ממקום למקום דברה"י לא אזלינן בתר חזקה לא נהירא לפענ"ד דע"כ ל"מ ברה"י חזקת טהרה רק באותו מקום שאתרע החזקה אבל ממקום למקום דלא אתרע החזקה במקום אחד פשיטא דשם לא מחזיקין ריעותא כלל דשם לא אירע כלל ריעותא גם מ"ש דבכל מקום דטהרה התורה כגון ברה"ר או באין בו דעת לשאול אפי' במקום דאיכא חזקה טהור לא ידעתי מי לחש לו כן ובמקום חזקה לטומאה ודאי מטמאין אף באין בו דעת לשאול כמו בתינוק מטפח בעיסה ועיין פט"ז מאה"ט ומ"ש ראיה מהך דטומאת מעל"ע דכל שאין בו דעת לשאול טהור כמ"ש התוס' ריש נדה לא ידעתי דשם כיון דאינו רק טומאה דרבנן לא גזרו בזה. דרך כלל המעיין בעומק הדברים ימצא כמה גמגומים בדבריו. והנה הרמב"ם בפי"ז שם כתב הממלא בכלי ונותן לעשרה כלים ונמצא השרץ באחד מהן ורש"י פירש בנדה דף ג' דנתן לכלי אחד ולפענ"ד פירוש הרמב"ם מחוור דלרש"י קשה מה אמרו ונמצא שרץ באחד מהן הא כיון דמלא בדלי אחד ונתן לכלי אחר אם כן ע"כ בשמצא באחרונה השרץ דאל"כ אין הספק רק על קודם המציאה ולא על מה שהיא לאחר המציאה ולהרמב"ם ניחא דהרי נתן בעשרה כלים ולא נודע מי הראשון ומי האחרון והכ"מ שכתב שלא ידע מי הכריח לרבינו לפרש כן ולפענ"ד הוא מוכרח וכמ"ש ודו"ק:

והנה בגוף הענין שחדשו הט"ז והמ"א לחלק בין מזמן לזמן ובין ממקום למקום בשב שמעתתא שמעתא ג' פ"ה פ"ו האריך דמה שנשתמשו בחזקה זו דכשעת מציאתן הרי התוס' כתבו בריש נדה דהך חזקה אינו רק בתרומה וקדשים לבד וגם מה שכתבו להקל ממקום למקום הרי באמת קיימא לן כר' יוחנן דמחזיקין ממקום למקום וכן ראיתי בכמה אחרונים שתמהו בזה ולפענ"ד נראה דטומאה שאני דלא אמרינן כשעת מציאתן לענין חולין משום דטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה וכמו שכתבו התוס' ריש נדה ועיין במהר"ם לובלין שם ומטעם דלא אתרע למפרע ושאני טומאה דלהבא דהוי רגלים לדבר אבל למפרע לא אתרע ולכך דוקא בקדשים ותרומה מחמרינן ולא בחולין אבל לענין איסור כל שיש לנו ספק דלמא למפרע היה האיסור מחמרינן כיון דאיתרע חזקת היתר וכן להיפך לענין ממקום למקום אז לתרומה וקדשים מחמרינן אף ממקום למקום אבל לגבי איסור לא שייך להחמיר ממקום למקום דהא המקום האחר לא אתרע כלל וכעין דאמרו בחולין דף יו"ד סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וזה ברור. אמנם בגוף הענין דמחלקינן בין זמן לזמן ובין מקום למקום נראה לפענ"ד דבר חדש ע"פ מ"ש בנקודות הכסף סי' שצ"ז ליישב קושית הט"ז מגל דשאני התם דכי אמרינן התם למפרע בשעה שנפל הגל מת יש זמן ידוע אבל הכא אין כאן זמן ידוע שתאמר למפרע זה מת הלכך עד השתא מוקמינן ליה בחזקת חי וביאור הדברים דכל שיש לקיים שני החזקות חזקת חי קודם שנפל הגל ומשנפל הגל אמרינן דמת לכך אמרינן דמשעה שנפל הגל מת אבל במקום שאין לתלות מתי מת אם כן כל שתאמר למפרע הוא מת אין גבול מתי מת ואתה סותר חזקת חי וזה אי אפשר וכן ביאר בשו"ת משאת משה חלק יו"ד סי' א' אבל לא הביא דברי הנקודות הכסף הנ"ל ובשמעתא הנ"ל פ"ו לא הרגיש כלל בסברא זו ומעתה מבואר היטב החילוק בין זמן לזמן ובין מקום למקום דממקום למקום יש לומר דבאותו מקום נתהווה האיסור ולא במקום אחר אבל מזמן לזמן אי אפשר לתלות דכעת נתהווה הדבר ולכך מחמרינן ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף