שואל ומשיב/ג/א/תב

שואל ומשיב ‏ ג א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן תב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין חצי שיעור ולא נתנה שיעורים לב"נ:

והנה רש"י כתב לחצי שיעור כגון פחות מככותבת הגסה שהוא שיעור ליום הכפורים כדתנן במתניתין וכי לא שלים שיעורא כרת ליכא איסורא איכא והוא תמוה דמשמע דבפחות מכזית ומכ"ש משהו ליכא איסורא והא באמת חצי שיעור בכל מקום משמע משהו ורש"י עצמו פירש אח"כ חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור והיינו אף במשהו. ולפענ"ד נראה דרש"י בא לישב דבאמת קשה קושית השלום ירושלים לימא דגם ר"ל מודה ביותר מכזית שהוא שיעור אכילה בכל איסורים יתחייב כמ"ש השלום ירושלים וע"ז כתב רש"י דגם זה בכלל חצי שיעור ולר"ל פטור אף ביוה"כ והטעם דהרי לשיטת הרא"ם אכילה במשהו וא"כ ע"כ ר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר הוא משום דהלכה למשה מסיני עוקר הכתוב ואינו אסור רק בשיעור הלמ"מ וכיון דביוה"כ היה הלמ"מ בככותבת א"כ מה נ"מ דהוה אכילה בכזית הא אכילה גם בכ"ש ואפ"ה ס"ל לר"ל דעוקר להקרא ע"י הלמ"מ וא"כ גם ביוה"כ אינו אסור רק בככותבת ולכך דקדק רש"י וכתב פחות מככותבת דלר"ל פטור אף בזה וליכא איסור ודו"ק. אך באמת קשה א"כ למה אמרו לר"ל אכילה כתיב ולא אמרו משום הלכה למשה מסיני ואדרבא לרא"ם שיעור אכילה הוא בכ"ש וכבר האריך בזה המשנה למלך והארכתי בזה בתשובה ועיין מהרמב"ח שכתב בדברי רש"י במ"ש חצי שיעור פחות מכשיעור דהיינו אף במשהו דלא נימא חצי שיעור היינו חצי שיעור ממש וא"כ יתחייב ביוה"כ וזהו כסברת הלחם שמים ע"ש ומהתימה שלא הרגיש ברש"י שלפני' שפירש חצי שיעור דהיינו פחות מכותבת וכמ"ש ולפמ"ש יש לומר דבס"ד סברו כשטת הרא"ם ואח"כ מסיק הש"ס דטעמיה דס"ל משום דאכילה בכזית:

והנה שאלני אחד דמה קושיא והא לא עברו על בל יראה ובודאי אינו חמץ והשבתי דמשכחת לה שיהיה נוקשה. נחזור לענינינו הנה ראיתי בישועת יעקב סי' תרי"ג שרצה אחד מהחכמים לחדש דלר"ש דכ"ש למכות אבל ביוה"כ אינו כן ומטעם דלא שייך אחשביה דגם בכשיעור דודאי מקרי אכילה דהיינו בכזית אינו חייב ביוה"כ עד ככותבת. ולפענ"ד נראה דביוה"כ ודאי לר"ש חייב בכ"ש דדוקא במקום דכתיב אכילה ואכילה בכזית הוצרכנו לחדש דאחשביה וחייב אף בפחות מכזית דאחשביה שיהיה חשוב כזית אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה פשיטא דחייב לר"ש בכ"ש ודוקא לקרבן בעי ככותבת וז"ב ופשוט: עוד נראה לי דהנה כותבת שיערו דבהכי מייתבא דעתיה וכבר אמרו ביומא דף פ"א עוג מלך הבשן מיתבא דעתיה גם כן בככותבת וכלהו עלמא בככותבת ומשני כל אדם מיתבא דעתיה טובא עוג מלך הבשן פורתא ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר ברור דהא דשיערו בככותבת הוא דרוב בני אדם לא מיתבא דעתיהו רק בככותבת אבל ודאי דיש בני אדם שמיתבא דעתייהו בפחות מככותבת רק דלא נתנה תורה לשיעורים לשער כל אחד בדידיה ועשו שיעור כללי וראיה ברורה דהרי במדרש איכה אמרו על פסוק להשיב נפש עד כמה משיב נפש רבי אומר בכותבת ור"ח אמר בכגרוגרות והרי גרוגרת פחות מכותבת ועיין תוס' יומא דף ע"ט ד"ה לומר לך ע"ש ואפ"ה לר"ח מיתביה דעתיה וע"כ דאין השיעורין שוין וביוה"כ נקטו השיעור הכולל לרוב בני אדם ולפ"ז זהו לדידן דבעי שיעור למלקות אבל לר"ש דבכל התורה כולה בכ"ש ולא בעי שיעור פשיטא דגם ביוה"כ חייב בכ"ש דהוא לא בעי שיעור ופשיטא דאף בפחות מככותבת מיתבא דעתיה בסתם אנשים ולמה לא יתחייב בכ"ש ביוה"כ דלא כתיב אכילה כלל בגוה ודו"ק היטב:

ובחידושי אמרתי דלר"ש ודאי שייך לחייב בכ"ש והטעם דהנה השאגת אריה חידש דביוה"כ כיון דלא כתיב אכילה חייב אף שלכד"א כמו בכה"כ וישב בזה קושית התוס' לר"ש הוה יוה"כ איסור מוסיף אף בשלכד"א וכבר כתבתי בתשובה דמבואר בהרבה מקומות דפטור שלכד"א וכעת נראה דבאמת לדידן פטור בשלכד"א רק לר"ש מחייב והטעם דכל הטעם דבכלאי הכרם חייב אף שלכד"א הוא משום דלא כתיב ביה אכילה ולפ"ז ביוה"כ דלא מצי כתיב אכילה כדאמר ר"ל בדף פ"א דהרי אכילה בכזית וביוה"כ הוא בככותבת א"כ אין ראיה ממה דלא כתיב אכילה וא"כ שוב פטור שלכד"א ולפ"ז לר"ש דס"ל בכל התורה כולה בכ"ש וע"כ דהוא ס"ל דאכילה אף כ"ש במשמע כמ"ש המזרחי ועיין מלמ"ל פ"ד משבועות ופ"א מחמץ וא"כ הוה מצי למכתב אכילה ואף דיוה"כ בככותבת הא זה דוקא בשוגג ולקרבן אבל לענין מלקות בכ"ש ומדלא כתיב אכילה ע"כ דחייב אף שלכד"א ודו"ק היטב:

ומעתה ממילא גם ביוה"כ חייב בכ"ש דמה דלא כתוב אכילה הוא לפי לענין חיוב קרבן בעי כשיעור ככותבת אבל במזיד חייב בכ"ש וז"ב ודו"ק. והנה שיטת ראבי' דאכל אוכלין שאינן ראויין דתני פטור הוא פטור ומותר ותמהו האחרונים דא"כ היכא דייק הש"ס הא חומץ לא מני רבי דאמר חומץ משיב נפש ודלמא בשאר דברים פטור ומותר וחומץ פטור אבל אסור מדרבנן ולפנ"ד נראה דהנה כל הטעם דפטור ומותר נראה לפענ"ד דכיון דיוה"כ יצא מכלל שאר דברים ובעי ככותבת כדי ליתבא דעתיה ולפ"ז באינו ראוי דלא מיתב דעתיה כלל שאינו ראוי כלל לאכילה וא"כ ראוי להיות שיפטור ולא דמי לחצי שיעור דאסור לר"י מדאורייתא ולר"ל עכ"פ מדרבנן משום דעכ"פ ח"ש מייתב דעתיה קצת אבל אינו ראוי לאכילה דלא מיתב דעתיה כלל בודאי פטור ומותר וכן נראה מפירש"י שפירש גבי כס פלפלין דפטור שאין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו ע"ש הרי דלא מייתבא דעתיה כלל ולפ"ז שפיר אמר מני רבי דאמר חומץ משיב נפש וכיון שמשיב נפש מהראוי להיות פטור אבל אסור עכ"פ וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשו בהא דאמר רב גידל אין הלכה כרבי ואח"כ אקפד ואמר אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמר והקשו הא כיון דאין הלכה כרבי שוב מותר אף לכתחילה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאמרו שם דאימר אנא פורתא טובא מי אמר וא"כ כל דטובא אסור ומשיב נפש ושוב אף בפורתא מיתב דעתי' קצת וניהו דאינו חייב בדיעבד אבל לכתחלה אסור ומה ימתק גירסת הרא"ש דגריס אימר דאמרי פורתא ואח"כ גריס אימר דאמרי דיעבד והיינו כל דטובא אסור שוב שייך גם בפורתא לאסור מדרבנן עכ"פ דמייתב דעתיה קצת ודו"ק. ובזה יש ליישב גם פסקי הרמב"ם שמקשה בספר תוס' יוה"כ אהדדי ע"ש. שוב ראיתי בפר"ח שכתב ג"כ לחלק דלענין יוה"כ שאני דאינו מייתב דעתיה ודו"ק היטב והנה לכאורה היה נראה לי איפכא דלר"ש דחייב בכ"ש מטעם דאחשביה וא"כ ביוה"כ לא שייך זאת דאטו עדיף מה דהוא אחשביה ממה דאחשבה התורה לכזית דאכילה בכזית אליבא דכ"ע והוא חשוב ואפ"ה ביוה"כ צריך ככותבת מכ"ש בכ"ש ממש מה מהני אחשביה כל דלא מיתבא דעתיה ודאי פטור. ובזה יש לעיין לפי מה דכתב הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דגם לר"י מה דאסור בכ"ש הוא משום דאחשביה והרי ביוה"כ לא שייך זאת מיהו מכל מקום חזי לאצטרופי ודאי שייך בכאן דהרי כל דיאכל בכדי אכילת פרס כשיעור כותבת מתייתב דעתיה וא"כ בודאי חייב ושאני שאר כ"ש דהוא פחות מכזית וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי דסוף סוף לא אכל רק חצי שיעור לכך חידש הח"ץ משום דאחשביה אבל מה דאכל כזית רק דבעי ביוה"כ ככותבת והרי מתייתב דעתיה כשיאכל בכדי אכילת פרס ושפיר חייב אף דלא שייך אחשביה. שוב נזכרתי שבישועת יעקב הרגיש בזה ואני דחיתי הדברים בתשובה. ובזה יש ליישב דקדוק התוספות יוה"כ במה דכפל הניחא דאתמר ח"ש ר"י ודקדק למה לי תרי פעמים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"ש קשה רק לר' יוחנן ניחא ודו"ק:

והנה לפמ"ש בפרי מגדים סי' ס"ב דמשכחת לה אבר מן החי בלא בשר כגון בעור ועצמות וגידין בלבד בלא בשר לא קשה קושית הפני אריה. וכפי הנראה גם הפני אריה כיון לזה. ודרך אגב אבאר כל דברי רבינו בזה דהנה הכ"מ הקשה על מ"ש רבינו דב"נ חייב משום בשר מן החי והא לר"י נפקא ליה בשר מן החי מקרא דבשר בשדה טריפה והוא מטעם טריפה ולב"נ ליכא איסור טריפת ועיין לח"מ. ולפענ"ד המעיין בש"ס יראה דר"י מחייב משום בשר בשדה טריפה ובאותו קרא כתיב ג"כ טריפה אבל בשר מן החי הוא לא משום טריפה. אך אם נימא דהוא משום טריפה כדאמר ר"י דאכל בשר מן החי וטריפה אינו חייב אלא אחת מכל מקום הא באמת הוא משום טריפה והרי אפילו למ"ד טריפה אינה חיה אבל מתה לא הוה וא"כ לא גרע ממפרכסת שעכ"פ אינה חיה ומכל מקום אסורה לב"כ וה"ה בזה לב"נ כיון שאינו רק טריפה אבל אינה מתה שוב חייב משום בשר מן החי דעדיין חיה ומפרכסת ולישראל דמפרכסת מותרת שוב חייב משום טריפה וז"ב. אמנם נראה לי דזה ודאי כיון דמחמת בשר טריפה אתינן עלה שוב צריך להיות עכ"פ שיעור בשר הפורש כשיעור שהיתה נטרפת אם היתה חסרה או נקובה אבל כל שאינו כשיעור הזה שמטרפה בה אינו חייב משום בשר מן החי רק משום אבר מן החי. בזת מובן היטב מ"ש הרמב"ם דאבר מן החי ובשר מן החי חייב ב"נ בכ"ש וכבר כתבתי קושית השאגת דהיאך משכחת אבר מן החי דהא יש בו עכ"פ משום בשר מן החי. ולפמ"ש אתי שפיר דודאי בשר מן החי דמצד טריפה נגע בה צריך שיעור שהיתה מטרפה בה ובזה חייב בכ"ש אבל אם לא הי' כ"כ כשיעור שהיתה מטרפה לא שייך בשר מן החי רק מכח אבר מן החי וכמ"ש ודו"ק:

והנה בהא דכתב רבינו דלא נתנה שיעורים לב"נ. נראה לפענ"ד הסברא דהנה כבר אמרו ב"נ אזהרתן זו היא מיתתן וכל שב"ד של ישראל מוזהרין בב"נ ממיתין ולפי זה כל שלישראל אסור חצי שיעור מן התורה א"כ ישראל מוזהר עליה אף שאינו לוקה אבל עכ"פ מוזהר היא שוב בב"נ ממיתין ולכך לא שייך שיעורין לב"נ. ולפ"ז יצא לנו לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה שוב גם לב"נ צ"ל בכשיעור. ובזה מיושב קושית התוס' בחולין דף ל"ג דלר"ש דמותר מן התורה שייך מי איכא מידי. ולפמ"ש לר"ל שוב גם לב"נ בשיעור דוקא. איברא דלפ"ז לפי מה שחידש הפרי מגדים בסי' ס"ב דאבר מן החי דחלקו מבחוץ פטור ל"ש חזי לאצטרופי שוב חצי שיעור מותר א"כ באבר מן החי ראוי שלא יתחייב ב"נ אלא בכשיעור. אך באמת לפענ"ד זה אינו דמלבד דאנן קי"ל דחלקו מבחוץ חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אף גם דאכתי שייך חצי שיעור חזי לאצטרופי והיינו כשהיה בבת אחת עוד חצי שיעור היה חייב. והפרי מגדים בעצמו נסתפק בזה ובתשובה הארכתי בביאור חזי לאצטרופי וא"כ לק"מ. והנה במה דכתב רבינו דלא נתנו שיעורין לב"נ זה רבות בשנים הקשיתי קושיא חמורה בהא דפריך בחולין דף ק"ב בציפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ורשב"א מחייב אמר רשב"א ק"ו על אבמה"ח חייב על כלה לכ"ש דכ"ע לא בעי כזית ונדחק הש"ס והקשיתי הא התוספתא הלז הוא פ"ט דע"ז ושם מיירי בב"נ וב"נ לא בעי שיעור והארכתי בזה. וכעת נראה דמזה ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם דבעוף אין ב"נ מוזהר והראב"ד תמה עליו ועיין כ"מ ולח"מ. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה ראב"ש אמר ק"ו ורבי ע"כ דס"ל דב"נ אינו מוזהר על צפור משום אבר מן החי דהיינו להרג עליו ולפ"ז ליכא ק"ו. ובזה נראה לפענ"ד דשוב בעי שיעור דכל הטעם דלא בעי שיעור דאזהרתן זו הוא מיתתן והרי ח"ש א"ש ולפ"ז כיון דעל עוף אינו במיתה א"כ לא שייך שוב אזהרתן זו היא מיתתן וא"כ בעי נמי שיעור ולא מחייב על חצי שיעור ושפיר מקשה הש"ס ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ועיין שו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' פ"ו מ"ש בהך ענינא ולא נפניתי כעת:

והנה בהא דאמרו אי הכי לא ליחול שבועה עליה ומשמע דלר"י דס"ל דמן התורה אסור ודאי לא חל והתוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב כתבו דלר"י חל כיון דאינו מפורש בתורה האיסור ואינו רק איסור בעלמא והרשב"א תמה דהא אמרו כאן דאף לר"ל דאינו רק דרבנן מכל מקום מהראוי שלא ליחול שבועה ע"ז וכבר כתבתי למעלה בזה. וכעת נראה דבר חדש דהנה בנדרים דף ח' אמרו מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה ופריך הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה. ולכאורה לא נודע מה ס"ד דיהיה אסור והש"ס קאמר דשרי לזרוזי נפשיה ובאמת בטור וש"ע סי' ר"ג מבואר דמצוה לשבע ולנדור ובש"ס לא קאמרו רק דשרי לזרוזי נפשיה:

והנראה בזה דבר חדש דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות מלכים הי"א דכל המקבל שבע מצות הרי"ז מחסידי אוה"ע וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' אבל אם אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע ולא מחכמיהם. הנה האיר עינינו המורה מורינו הרמב"ם דגם אוה"ע צריכין לקיים מצות ד' מצד שצוה הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שכן נצטוו ב"נ מקודם אבל מצד הכרע הדעת אין כאן מצוה ולפ"ז מכ"ש בישראל שצריך לקיים המצות ולשמור מ"ע ול"ת מצד מצות ד' אשר צוה בתורתו ולפ"ז הו"א דאם מקיים מצות התורה ע"י שנשבע לקיים ומצד דבורו רוצה לקיים הוה כאילו אינו מקיים מצד מצות ד' ולכך קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה והיינו במתיירא שמא יתרשל במ"ע לכך נשבע לקיים מצות ד' שרי וז"ש מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וזה ברור לפענ"ד. ובזה מיושב מ"פ והלא מושבע ועומד מהר סיני ולא סיים ואין שבועה חל על שבועה כדמסיים בהך דאשנה פרק זה ועיין יד שאול מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הנוב"י דקדק בתשובותיו מדוע אמרו והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא קאמר דאין איסור חל על איסור ועיין בא"מ בתשובותיו מ"ש בזה והארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז יש לומר דזה הענין דבאמת כל שמושבע ועומד מהר סיני אין חלות כלל להשבועה למען יקיים מצות ד' מצד מצות התורה ולא מצד שהוא נשבע שלא לעבור ולכך פריך גם כאן דעל המצוה מצווה ועומד ואסור לו לשבע אבל בהך דאשנה פרק זה דאינו מצווה דוקא על פרק זה רק ללמוד רק דגם פרק זה הוא מצות התורה ולכך מסיים ואין שבועה חלה על שבועה ועיין יד שאול שם ודו"ק היטב. וזה לפענ"ד סברת ר"ל דאמר כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מ"י עצמו לא אמרינן והוא סתום. ולפמ"ש יש לומר דזה סברת ר"ל כיון דעל איסור ל"ת לא שייך שבועה וחלות שבועה דנראה שמה שמקיים הל"ת הוא מצד שבועתו ולא מקיים מצד מצות הבורא ולפי זה היאך שייך שע"י כולל יחול דסוף סוף אסור שיחול על האיסור שנראה שמקיים מצד שבועתו וזה אינו. ובזה מיושב קושית התוס' ממוקדשין ועולה ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר הוא מקודש וכבר הוא עולה וא"כ שפיר חל בכולל ועובר על המקודש בכולל וכן בעולה אבל כאן כל עיקר חיילתו הוא כדי שיחול על איסור התורה וזה אינו כמ"ש אברא דבטוש"ע הוסיפו דאף במתיירא שמא יתקפו יצרו ויעבור על ל"ת שבתורה מצוה לנדור ולשבע והוא מהרא"ש. אך נראה דדוקא אם עי"ז אינו עובר על מצות התורה בזה שרי לזרוזי נפשיה אבל לענין אם עובר על האיסור ועל השבועה בכה"ג אין חלות להשבועה כיון דלא הועיל במה שזירז נפשו ואדרבא עבר על מצות התורה א"כ מה הועיל בשבועתו. ושוב הו"ל מושבע מהר סיני ולא חל לענין עונש ודו"ק היטב. ומעתה נבא לדברי התוס' דהתוס' שפיר כתבו דחצי שיעור כיון שאינו רק איסור בעלמא שפיר חל עליו השבועה דעשה לזרוזי נפשיה דכיון דאינו רק איסור בעלמא היה מתיירא שמא יתרשל ושפיר הגדיר עצמו בשבועה כדי שיהיה מוגדר וא"כ אף שעבר ע"ז מכל מקום בשעת השבועה היה לו חלות דעשה שיהיה תוקף אבל בשאר איסורין כיון דמצד מצות התורה ג"כ היה באיסור וא"כ מה הוסיף בשבועתו ומה לי חד איסור ומה לי עוד איסור נוסף וא"כ היה השבועה רק שיהיה גדור מצד שבועתו בזה לא חל כל שעבר ולא הועיל בגדירתו אבל חצי שיעור דאינו רק איסור קל שפיר חשב שיהיה לו לתוקף שלא יעבור ולכך חל ולא הוה מושבע ועומד אבל לר"ל דאינו רק מדרבנן א"כ אדרבא מצד שהוא דרבנן ודאי הוה כמזלזל במצות דרבנן ולא קיים מצוה דרבנן ובזה בודאי מסתבר שלא יחול ומה גם דאדרבא במצוה דרבנן יש לא תסור וא"כ התורה רצתה שייקים מצד מצות חכמים וכל שנשבע אינו מקיים מצד מצות התורה דלא תסור וא"כ שוב לא מסתבר שיחול ומה דאסיק הש"ס דאפ"ה חל יש לומר לפמ"ש המגלת אסתר ליישב קושית הזהר הרקיע והיינו משום דלא משמע לאינשי שיהיה אסור וא"כ שוב עושה לזרוזי נפשיהו לכך חל ודו"ק היטב כי הם דברים חדשים. והנה במ"ש למעלה לחלק בין מ"ע למצות ל"ת נ"ל להמתיק הדברים לפמ"ש בחו"מ סי' ל"ד לענין חשוד על השבועה יש חילוק בין קום ועשה לל"ת דהיינו שב וא"ת א"כ בשלמא במ"ע שייך לזרוזי נפשיה שמא יתרשל אבל לעבור על ל"ת לא שייך לזרוזי נפשיה ולכך נקט הש"ס דוקא מנין שנשבעין לקיים המצות והרא"ש הוא דהוסיף גם על ל"ת ויש לומר כמ"ש למעלה דדוקא בלא עבר אבל כל שעבר ודאי לא חל. שוב נזכרתי שהרז"ה כתב דנדרים אין חלים על ל"ת לקיים רק נדרים על נדרים או שבועה דהם איסורים הבאים מחמת עצמם ולא אסורים מן התורה ע"ש ולפענ"ד הטעם הוא דלא שייך שיאסור עצמו שיקיים ל"ת של תורה דאיסורי תורה מחויב לקיים מצד עצמם ולא מצד הנדר:

והנה בהא דפריך א"ה לא ליחול שבועה ע"ז. לכאורה קשה טובא לפמ"ש הר"ן פרק שני דפסחים גבי חמץ בתערובות דהוה דבר שיש לו מתירין דלאחר הפסח מותר וכתב הר"ן דאף דקנסא קניס רבנן מכל מקום חשוב דבר שיש לו מתירין דמשום חומרא דרבנן לא ניקל עבור זה ודבריהם אינו רק חומרא ולא להקל. ולפ"ז מכ"ש כאן דאיך אפשר דבשביל חומרא דרבנן ניקל עבור זה וכ"ש הוא דהשתא התם דבר שיל"מ ג"כ אינו רק דרבנן ואפ"ה לא מקלינן בשביל איסור דרבנן ומכ"ש איסור תורה דודאי חל אף דאסור מדרבנן והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אך נראה דהנה זה דוקא שם דהאיסור דרבנן בא בב"א עם הדבר שיל"מ אבל כאן הרי איסור דרבנן כבר חל על ח"ש טרם שנשבע וא"כ שפיר חל וכעין זה מבואר בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא חל אבל עם יציאת מיעוטו חל כמ"ש התוס' שם דדברי התלמיד קודם וה"ה כאן וזה ברור. ובזה אני אומר במה דמקשה הזהר הרקיע על הרמב"ם דלמה חל לר"ל שבועה על חצי שיעור הא אף דאסור מדרבנן מכל מקום הוא בלאו דלא תסור וכבר כתבתי למעלה בזה ולפענ"ד נראה דהנה ר"ל אומר דכולל ע"י עצמו לא אמרינן וביאור הדברים נראה לפענ"ד דכמו דאמרינן דאמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה דלא חל דדברי הרב קודם ה"ה באיסור דדברי הרב קודם על האיסור וא"כ איך יחול עליו דברי עצמו דניהו דעל דבר הרשות חל משום שלא קדמו דברי הרב אבל על האי איסור כבר קדמו דברי הרב ואף דלא דמי דשם רוצה לעקור דברי הרב וכאן רוצה לעדוף על דברי הרב מכל מקום ס"ל לר"ל דגם לעדוף על דברי הרב אינו רשאי כל שקדמו דברי הרב. ולפי זה זהו בשיעור שלם ולא חל רק ע"י כולל אבל בחצי שיעור דאינו רק דרבנן וכשנשבע אף שבא ע"י עצמו מכל מקום כל שנשבע חל דברי הרב בשבועות וזה החצי שיעור רק איסור דרבנן שוב בודאי יכול לחול בכולל דברים המותרים עם החצי שיעור וא"כ כל שמצי לחול בכולל שוב לא אכפת לן בלא תסור דהרי כולל דבר שיכול לחול עליו השבועה ונעשה אח"כ דברי הרב ופשיטא דעדיף מדברי חז"ל שהן דברי דברי תלמיד וז"ב ודו"ק:

ובזה מיושב דברי התוס' שכתבו דלר"י חל על חצי שיעור אף דלהס"ד לר"ל לא מצי לחול ולפמ"ש שאני הך דר"י דלא שייך לא תסור והוה רק איסור בעלמא משא"כ לר"ל דרבנן חייבו בלא תסור והו"ל איסור גמור וז"ב ודו"ק. והנה בהא דאמרו מודה ר"ל שאסור מדרבנן ופריך הש"ס א"ה לא נחייב ק"ש עלה וקשה טובא לפמ"ש הט"ז דכל שכתוב ההיתר מפורש לא יכלו חכמים לאסור א"כ אי נימא דסתם אכילה בכזית א"כ התורה אמרה בכל האיסורים לא תאכל והוא בכזית וא"כ שוב לא נאסר רק כזית ופחות מכזית מותר ושוב לא יכלו חז"ל לאסור אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה כדאמרו בדף פ"א דהיכא נכתוב לא יאכל אכילה בכזית וא"כ בכלל לא תעונה יכול להיות אף כ"ש ולכך ס"ל לר"ל כאן ביוה"כ דאסור בכ"ש משא"כ בשאר איסורים והיא קושיא נפלאה. אמנם צריך לומר דמזה ראיה לשיטת המזרחי הובא במלמ"ל פ"ד משבועות דאכילה בכ"ש רק דהלכה למשה מסיני אמרה דשיעור אכילה בכזית ועכ"פ אינו מפורש בתורה אם אכילה בכזית או בכ"ש לכך שפיר יכלו חכמים לאסור. ובזה יש לומר מה דנחלקו הש"ס דילן עם הירושלמי דאמרו בפ"ז דתרומות דמודה ר"ל ביוה"כ דאסור מה"ת ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי ס"ל דאכילה בכזית ולכך ס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה וממילא שוב לא יכלו לאסור וביוה"כ דלא כתיב אכילה הוא בכ"ש מן התורה אבל ש"ס דילן ס"ל דאכילה יכול להיות בכ"ש וא"כ שוב יוה"כ שוה לשאר איסורים ואסור מדרבנן וז"ב. והנה בירושלמי אמרו ומודה ר"ל בשדעתו להשלים והטעם נראה לי דס"ל להירושלמי דע"כ לא פליג ר"ל על ר"י רק דלא ס"ל דמשום חזי לאצטרופי יהיה אסור זה לא ס"ל אבל כל שדעתו באמת להשלים אסור מן התורה. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה פריך הש"ס כאן הניחא למ"ד חצי שיעור אסור אלא למ"ד מותר מאי איכא למימר ולימא דאשמעינן כאן דאסור כשהיה בדעתו להשלים אמנם נראה דהש"ס כאן בהס"ד לא הוו ידעו מטעם דחזי לאצטרופי רק מטעם דכתיב כל חלב וא"כ ר"ל דלא ס"ל כן וס"ל דהוא אסמכתא א"כ אף בדעתו להשלים נמי ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב ד"ה חצי שיעור לקמן בשמעתין דרש ליה מכל חלב ומה בעי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דקשה ליה דלישני בכה"ג אבל לפי המסקנא שפיר יש לומר דביוה"כ אסור כשדעתו להשלים ועיין רש"י ד"ה או בסתם שכתב דכשאכל לא אכל אלא חצי שיעור והבאתי לעיל קושיא דלמה כתב רש"י כן ולפמ"ש א"ש דכל שאכל באמת שיעור שלם א"כ עכ"פ היה דעתו להשלים ושוב לא היה חל על חצי שיעור דמודה ר"ל כשדעתו להשלים ודו"ק היטב:

והנה מצאתי דבר נפלא בראב"ד פ"ד מהלכות ממרים ה"ג שכתב דלא תסור לא שייך רק במצות עשה שלא תסור מן הדבר אבל תעשה ומשמע דבל"ת לא שייך זאת ועיין בלח"מ שם ובזה נבין מ"ש שאני התם דכתיב לא יגיד ואינו מובן ובמקום אחר פירשתי עפמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה יעו"ש אבל לשיטת הראב"ד דאתי שפיר דשם הוא מ"ע שיגיד ובזה שייך לא תסור אבל חצי שיעור דאסור מכח ל"ת לא שייך לא תסור ודו"ק היטב. והנה במ"ש המלמ"ל פ"א מחמץ ה"ו ובפ"ד דשבועות ה"א בשם רא"ם דאכילה לר' יוחנן בכל שהו והא דאינו חייב כרת ועונשין בכ"ש משום דהלכה עוקבת המקרא ע"ש אני תמה מהא דאמרו בסוטה דף ט"ז ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא ואמאי לא חשיב גם זאת דאכילה בכ"ש והלכה עוקבת מקרא דאינו חייב רק בכזית ואף דיש לומר כיון דאינו עוקב כל המקרא דלענין איסור נשאר על לשון המקרא דאסור בכ"ש לא אתי הלכתא ועקר לכל המקרא לכך לא חשבו. אכתי קשה דא"כ למה לי הטעם דחזי לאצטרופי לימא משום דאין סברא לעקור כל המקרא ממשמעותא לכך בכ"ש נאסר ואף אם נימא דכל דעוקר נוכל לומר דיעקר כל המקרא. אכתי קשה דהרי להרא"ם במ"ע עוקר כל המקרא כמ"ש המלמ"ל ואמאי לא חשיב נמי זאת בכלל דעוקר המקרא וצ"ע. וע"כ צריך לומר דר' יוחנן משום ר' ישמעאל אמר כן וליה לא ס"ל. ויש להמתיק הדברים דהרי הש"ס פריך ולחשוב נמי הא דמצורע ואמר רב אשי הא מתניתא מני ר' ישמעאל היא הא מני ר"ע היא והרי הרמב"ם פסק כר"ע ועיין פר"ח ריש סימן פ"ד שהאריך בזה וא"כ ר' יוחנן משום ר' ישמעאל הוא דחשוב להנך שלשה אבל ר' יוחנן לדידיה ס"ל דיש עוד אחד או דלא ס"ל כלל הך דר' ישמעאל. ובזה מיושב מה שהקשה בספר הנחמד דברי אמת קונטרס רביעי על התוס' מנחות דף ל"ב ד"ה כתבה כאגרת דרש"י ס"ל דהלכה כריה"ג דהרי ר' יוחנן אמר כן משמיה דר' ישמעאל ולפמ"ש ע"כ ר' יוחנן לעצמו לא ס"ל כן ודו"ק. שוב מצאתי ביום ה' שופטים תרכ"ו בספר יד דוד בסוכה דף וא"ו ע"ב שהביא בשם ספר אחד שהקשה כן ונהניתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף