שואל ומשיב/ב/ד/קנט

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קנט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין שינוי שם אבי אשה להמאה"ג מוה' שמחה שמואל אבד"ק מעזריטש בפולין בעהמ"ח ספר משרת משה על הרמב"ם:

מכתבו הגיעני בדבר המעשה שזה כשתי שנים הוליכו איש ששמו יעקב בן שמואל המכונה זנוויל מבולגרייא לסעביר דרך מעזריטש ובבוא הנה ביקש מהקהל ד"ק הנ"ל שיבקשו מהשר בית הסהר שירשהו ללכת להב"ד דשם ובבואו להב"ד ביקש שיסדרו גט לאשתו אשר בבלגרייא לבל תתעגן ואמר להב"ד שהוא הולך לבית הסהר והניח אשה שמה חנה בת יצחק ויש לה בן ושמו כך וביקש לשלוח אחר סופר ועדים לכתוב ולשלחו ע"י שליח הולכה ושלחו אחר סופר ועדים ושליח וכתבו ג"פ כד"ת בצווי הסופר והעדים ובהזמנת השליח קודם הכתיבה ואח"כ הכל כנהוג ונכתב בסדר גט ראשון ושני אך פה המנהג מקודם לבל יאמר מאחד ועד מאה עד שיצא אחד כשר מחמת חשש ברירה ולקח הגט מיד הסופר ונתן לשלוחו ואמר כנוסח שאמר לו הרב המסדר ותיכף הובילו השומרים אותו מהב"ד למקום אשר הושם בבית האסורים והב"ד שלחו לבילגרייא להב"ד דשם להודיעם אם נמצא שם אשה ששמה כך והשיבו שהכל אמת רק ששם אבי האשה הוא אליעזר לא יצחק וא"כ יש שינוי באבי האשה וע"כ נשאר הגט ביד הב"ד ד"ק מעזריטש והאשה פרוצה ונסעה ללובלין ונשאת שם ונתוודע הדבר להרב דשם ונתגרשה והאשה מתפארת שתסע למקום שאינם מכירין ותנשא ומע"ל האריך לדרוש ולחקור אולי יש מקום שתהיה מותרת. והנה מעלתו האריך דבנ"ד לכאורה יש לפסול הגט מטעם המבואר בסי' קכ"ב ס"ב בהג"ה דאם נתן לשליח אין להם רשות לעשות גט אחר וכאן הרי קיבל בעצמו הגט מיד העדים ונתנו לשליח הרי סלק השליחות מכל וכל רק על אותו גט לבד וזה הגט פסול ועוד הוסיף מעלתו דכיון שהוא צוה לתת גט לאשה חנה בת יצחק וכל שיש שינוי בשם אביה א"כ רצה לצחק בה ואף אם לא רצה לצחק בה מכל מקום הרי בצווי הגט בעינן דיבור וכיון שדיבורו היה על מה ששמו יצחק וזה נקרא אליעזר הרי בטל דיבורו. והנה מעלכ"ת פתח לה פתח לדנפשיה ואמר כיון שבא לב"ד ובקש לתת גט לאשתו שלא תתעגן מהראוי לומר הוכיח תחלתו על סופו ובודאי לא נתכוין לקלקל ואולי מתוך הטרדא והבהלה אמר בת יצחק או ששכח וחשב שהוא באמת שמו יצחק וכמו דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו כמו כן אמרינן להיפך הוכיח תחלתו על סופו וכמ"ש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז וא"כ בנ"ד ראוי לומר כן ויפה כתב בזה ואני מוסיף דכן אמרו בגיטין דף ס"ה ע"ב דהיוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אף דלא אמר תנו דמחמת בהלה וטרדא שכח לומר תנו וכן קי"ל בטוש"ע סי' קמ"א מכ"ש בזה דשכח שם אבי האשה וטעה בזה וגדולה מזו מצינו בשו"ת מהר"א מזרחי ח"א סי' ל"ג הובא בשו"ת אא"ז המג"ש ח"ב הנדפס מחדש בחלק אהע"ז סי' פ"ב באחד שרצה לילך בדרך ועמד ללכת בספינה והסכימו הוא והיא לתת לה גט רק שלא רצתה ללכת לב"ד ומתוך כך עמד והלך בספינה ורצה השואל לומר דדינו כמו שנכנס בשיירא והוה כאמר תנו ואפילו לפמ"ש המזרחי דזה לא הוה כאומר תנו היינו משום שלא עשה אותם שלוחים כלל ע"ש אבל בנ"ד ששכח שם אבי האשה בזה בודאי אמרינן שמחמת בהלה שכח וז"ב. והנה מעלתו פלפל בחכמה במה דאמרו בחולין דף ל"ט דהוא רשב"ג דגיטין או דעבדים וע"ז תמה דמה ענינו לשם אפילו אם נימא דבגיטין ועבדים אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אבל לענין שחט ואח"כ חשב לע"ז מהראוי לומר דעד השתא היה בחזקת כשרות ומהראוי לומר השתא הוא דאתרע והנה יפה תמה בזה והנני יוסיף דכן קי"ל כמ"ש הב"י בי"ד סי' קי"ט בבדק הבית בשם או"ח שכתב בשם התוספתא דאפילו מי שהמיר דתו אינו חשוד למפרע שאם שחט או ניקר חלב ואח"כ המיר דתו באותו יום הכל כשר וא"כ תימה רבה מה"ת לומר בזה דנעשה חשוד למפרע. הן אמת דבשו"ת גאוני בתראי הביא תשובה אחת שהחמיר בזה בשוחט ומשום דאוקי בהמה בחייה בחזקת איסור והרי הרשיע לפניך וכ"כ בתב"ש סי' ב' והאריך בזה ואני תמה דהיאך שייך בזה חזקת איסור אחר שכבר שחט ויצאתה מחזקת איסור אף למאן דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור היינו כשיש ספק בשחיטה אבל כל שכבר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואני תמה על הרשב"א והר"ן בחידושם לחולין דף ל"ט דהקשו למה דבעי לומר דרשב"ג דגיטין א"כ למה לא אמר איסור וכתבו דיש לומר דמבדל בדיל מע"ז ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ע"ש והדבר תימה דאם כן למה לא אמרו בה היתר דלא דמי כלל לגיטין וגם מה צ"ל הטעם דמבדל בדיל מע"ז הא בכל חזקות אמרינן השתא הוא דאיתרע ועד זומם לא נפסל למפרע רק משעה שהעיד עדותו ולא אמרינן כיון דנפסל כעת נעשה חשיד למפרע ועיין בב"ק דף ע"ב ובשו"ת ריב"ש סי' רס"ו ועיין שב שמעתתא שמעתא ג' פ"ד ועכ"פ דברי הא"ח ודאי נכונים וכמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושם. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה באמת הקשו כלם דהיאך ע"א נאמן בשחיטה הא ע"א אינו נאמן באתחזיק איסורא והנה ל"מ לפמ"ש המרדכי דדוקא בסתם אנשים אינם נאמנים נגד החזקה אבל כשרים נאמנים אפילו נגד החזקה ע"ש א"כ כאן עכ"פ כל שחשב אח"כ לע"ז עכ"פ כשר ודאי לא היה ולא עדיף מסתם אנשים וא"כ אינו נאמן נגד החזקה אלא אף לפי מה דנחלקו עליו הפוסקים ואמרו דגם שאר אנשים נאמנים ומטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן או דבידו לשחוט כהוגן ולפענ"ד דבכה"ג דיצא מגדר רוב אנשים דהרי חשב אח"כ לע"ז וגם בידו לא שייך דניהו דבידו לשחוט כהוגן היינו דבידו הוא באמת ואמרינן מסתמא עשה כאשר בידו אבל כאן דיש לחוש למפרע שמא עשה בידים פגם ודרסה בכה"ג לא שייך בידו וז"ב לדעתי ולכך לא אמרו בו היתר ושפיר דמי להך דגיטין וז"ב. ובזה מבואר היטב דברי הרי"ו שהביא הב"י בסי' ד' דבשחט ואח"כ חשב אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה והב"י תמה עליו דכיון דקי"ל כרשב"ג דהוכיח סופו על תחלתו הוה אסור בהנאה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מהראוי להעמיד בחזקת כשרות והשתא הוא דאיתרע רק דבכה"ג אין נאמן ע"א נגד החזקה וזה לא שייך רק באכילה ולא בהנאה וז"ב ודו"ק. ובזה יש לפשוט מה שנסתפק הכו"פ בסי' ד' היכא דאין עדים דחשב רק שהוא אומר שחשב אחר שחיטה אי נאמן במגו דלא חשבתי או דלמא דהוה מיגו במקום חזקה דהרי הוכיח סופו על תחלתו ולפמ"ש בודאי אינו נפסל דהרי מהראוי לאוקמא על חזקתו עד עכשיו ורק דבאכילה נפסל משום דאינו נאמן נגד החזקה אבל במקום שאין כאן עדים בודאי נאמן וחזקת כשרות מסייע לו ולא הוה נגד החזקה דאוקי חזקה להדי חזקה ומה שהקשה מעלתו על הצ"ץ סי' מ"ב דכתב דטעם דרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו כי לא אתי לידי' אמאי אצווח וע"ז הקשה דא"כ בשחט ואח"כ חשב מ"ט דשתק מתחלה ואני תמה דמה לו כי נזעק על הצ"ץ והלא זו היא מפורש בש"ס שם בהדיא דטעמא דרשב"ג הוא בשביל כך וא"כ קשה מה מדמה להך מעשה דקסרין אבל באמת הכו"פ הרגיש בזה בסי' ד' ס"ק ב' ע"ש שמיישב היטב. באופן שזה ברור דאמרינן מטעי קא טעי וכוונתו שיתן הגט לאשתו ובודאי לגט מעליא אכוין ויפה האריך מעלתו דבכה"ג ודאי כיון לגט כשר וא"צ לאריכת דברים ולא לכל מה שהאריך מעלתו ממרחק להביא לחמו מלחמי תודה וכדומה והדברים ברורים כשמש: אמנם בגוף שינוי הגט הדבר ברור לפענ"ד דהגט כשר דהנה בשו"ת עה"ג סי' נ"ה דעתו דאף בשינה שם אבי המגרש כשר ואף שבשו"ת צ"ץ סי' פ"ג כתב לפסול ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע' כתב שאין לסמוך על העה"ג בזה הנה אני מצאתי בבעל עיטור הובא בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק מ"ג דכשר אף בשינה אם כן פשיטא דבמקום עיגון ושעת הדחק כדאי הבעל עיטור לסמוך עליו וכן העידו בשם דו"ז הגאון בעל ישועת יעקב שסמך על העה"ג בשעת הדחק ומכ"ש שאני מצאתי שהבעל עיטור ס"ל כן. והנה בגוף הקושיא מה מדמה מעשה דקסרין לרשב"ג הא שאני מעשה דקסרין דמהראוי לומר השתא הוא דאתרע. נראה לפענ"ד כעת דבר חדש ע"פ מ"ש הרמב"ן פ' נצבים על פסוק שורש פרה ראש ולענה שבלי ספק שגם האב יש לו איזה טינא שאל"כ לא יוליד מודה בה ע"ש ולפ"ז שם שחשב לע"ז ע"כ שהוא בודאי היה לו איזה טינא מקודם דאפילו אביו הי' לו איזה טינא שאל"כ לא יוליד מודה בה. ובזה ניחא הך תוספתא שמביא הא"ח ששם לא כתוב רק שהמיר ויוכל להיות שאינו מודה כלל רק שמפני תאוותו רוצה לדמות להם וכן קי"ל ביו"ד לענין המומרים שהולכין מעיר לעיר ע"ש סי' קי"ט סי"א ומכ"ש בזה שלא אמר כלל שמאמין בע"ז דעכ"פ בעת ששחט אמרינן דודאי כשר הוא וכעת עושה לתאוותו אבל בחשב לע"ז אמרינן דקלקולו בתוכו מקודם וז"ב ראה זה חדש הוא. שוב אחר החיפוש מצאתי בחבורי כת"י שהחילותי שנת תר"ו בדף שפ"ד ב' הקשיתי בעצמו הקושיא הלז בחולין דף ל"ט והנחתי בצ"ע. והנה במ"ש מעלתו שהמנהג שלא לומר מאחד עד מאה מחשש ברירה תמה אני מה חשש ברירה שייך כאן ואיך נהגו נגד הש"ע סי' קכ"ב ובגט פשוט האריך הרחיב הדיבור בס"ק ח' בזה דאין שום חשש. אמנם לפענ"ד נראה דהנה בשו"ת רמ"א סי' פ"ד כתב דבנתינת שני גיטין יש חשש משום ברירה ומשום שני ספרים ע"ש ומשמע דבעת הכתיבה ליכא חשש משום שני ספרים ולפענ"ד צע"ג דהחשש בשעת נתינה הוא משום דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וספר אחד אמר רחמנא ועיין תוס' סוטה דף ח"י ד"ה כתבה ולפ"ז מכ"ש בשעת כתיבה דכתב לה ספר כריתות אמר רחמנא והרי יש כאן שני ספרים ואף דבאמת צווחו כולם ועיין בג"פ דבנותן שני גיטין מחמת ספק ליכא חשש מחמת ספר אחד דהא אינו נותן לה רק היותר טוב לגרש רק דלא ידענו מנו וכמ"ש הג"פ שם באורך. אמנם בכתיבה נראה לפענ"ד דיש חשש דהרי התוס' כתבו בריש פרק כל הגט דאף למאן דאית ליה יש ברירה מודה בגט דבעינן כרות גיטא ולפ"ז אני מצרף הב' טעמים דיהיו לאחדים דכל דכותב מחמת ספק שני גיטין א"כ בכל כתיבה אינו כרות גיטא דלא נודע איזה מהם הכריתות וא"כ לא הוה כרות גיטא בעת הכתיבה וזה ברור לדעתי ובזה אני אומר דצדקו דברי הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' צ' דחושש שלא לכתוב שני גיטין משום ספק ובשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' ק"כ עד סי' קכ"ד נמצא פלפול ארוך בזה בין מהר"ש ויד המלך והאריכו כיד המלך ע"ש. ולפמ"ש צדקו דברי הנוב"י דעכ"פ לא כרות גיטא בעת שנכתב וא"כ פסול משום ספר אחד והיינו דשני גיטין ליתן שניהם פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולתת הגט היותר כשר פסול דעכ"פ כיון שמוכרח ליתן שניהם מספק דא"י אי זה יכשר הזה או הזה אף דאין דעתו לתת רק הגט היותר כשר עכ"פ בשעת כתיבה לא נכתב לשם כריתות וגם הגאון מוהר"ש לנדא כתב כזה אבל לא ביאר הדברים ולפמ"ש הדבר מבורר ודו"ק. וליישב דברי הש"ע נראה לפענ"ד דכל שעושה מחמת ספק לא שייך ספר אחד וכעין מ"ש המ"א סי' ל"א לענין בל תוסיף דכל שעושה מחמת ספק לא שייך בל תוסיף ואני הארכתי שם בהגהותי ע"ז יעו"ש וגם כאן מה שכותב ב' ספרים אינו רק מחמת ספק ועל כזה לא אמרה תורה ספר אחד ודוקא אם רוצה לתת שני גיטין בלי ספק ע"ז הקפידה תורה ספר אחד אמר רחמנא אבל לא בעושה מחמת ספק ולפ"ז כל שכותב שני גיטין משום ספק ויכול ליתן שני גיטין ולא אכפת לן משום שני ספרים שוב הוה כרות גיטא כל שכותב שני גיטין מחמת ספק וז"ב לדעתי:

והנה בשנת תרכ"ה הגיעני מכתב מהרב הנ"ל כי נתן הגט הראשון ואח"כ לקח ומחק שם אביה ונתן לה שנית אותו הגט ואח"כ גרש בגט החדש וע"ז כתבתי לו שמה שגירש בגט הישן וגם החדש עשה כהוגן ולדעתי לא היה צריך לתת גט חדש אמנם מה שעשה עשה אך מה שמחק שם אביה זה לא נראה לי והנה הדיין שם ר' שמואל הרעיש העולם וכתב להרב מ"ק ווארשא הג' ר' בעריש מייזילש והוא כתב שלא טוב עשה בכל השלשה גיטין שנתן ושלח לי הרב הנ"ל כל מ"ש הרב מ"ק ווארשא ומה שהשיב לו הרב וארשום כאן בקצרה מ"ש הרב מוהר"ב דלפמ"ש הרמב"ם בפ"א דבעינן שיהיה ענין הכתיבה שהסירה מקנינו ולכך בשינה שמו לא הסירה מקנינו ולכך בטל הגט וכ"כ הבית מאיר בתשובת מהר"ע איגר ז"ל סי' קי"ט אבל לא כתב שום טעם ומהר"ב כתב טעם משום דאין זה ספירת דברים כמ"ש הרמב"ן והר"ן בגיטין דף כ'. והנה יפה השיג מעלתו דא"כ בלא כתב שם אביו ואביה בגט יהיה מהראוי שיבטל הגט ובש"ע קי"ל דכשר כמבואר סי' קכ"ט והנני יוסיף דהנה בספר דברי חיים מהגאון מ"ק צאנז בפתיחה לדיני שמות חידש דלפמ"ש הר"ן דספירת דברים בעינן שיהיה ספר כריתות ולפ"ז שמה לא צריך כעין דאמרו ממך ממי דנפק מתחת ידי' משמע וא"כ למ"ד ע"מ כרתי כיון שיוצא מתחת ידה הוה ספר כריתות ואני כתבתי בגליון שם דזה אינו דהתוס' כתבו בריש פרק כל הגט דאף למ"ד ברירה בכתיבה נ"מ דבעינן שיהיה מבורר בעת הכתיבה ולפ"ז מה מועיל ע"מ הא בעת הכתיבה לא מבורר הכריתות ואף דלר"א לא בעינן שיהיה מוכח מתוכו וכמ"ש התוס' ריש פרק כל הגט היינו דאינו מוכח מתוך הכתיבה דשמא אשה אחרת גרש ששמה כשמה אבל בהכתיבה היה כריתות רק שלא מוכח את מי הוא מגרש אם זו אם זו אבל בלא כתב שמו לא כרת כלל בגט דלא נודע בעת הכתיבה כלל שמה ולפ"ז זהו בלא נכתב שמה אבל אם נכתב שמה רק שיש שינוי בשם אביה א"כ באמת בעת הכתיבה כרת את שמה ואם לא היה נכתב שם אביה היה שפיר כריתות רק שכעת אינו מוכח מתוך הגט שכרת אותה אבל עכ"פ כרת אותה ולר"א דע"מ כרתי כשר בזה ודו"ק. ובגוף דברי התוס' שכתבו דבעינן שיהיה מבורר בשעת כתיבה לכאורה צריך ביאור דלמה יהיה פסול הא לבסוף כשנותן לה למ"ד דאית ליה ברירה הוברר הדבר למפרע דאותה גרש והיה הכתיבה למענה ומ"ט בדבר. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש כיון דבשעת כתיבה לא היה מבורר אף דנתברר אח"כ הוה מחוסר בין כתיבה לנתינה ול"מ דבעינן וכתב ונתן אמנם לכאורה לפמ"ש הר"ן פ' שני דגיטין במה דאשה כותבת גיטה אף דמחוסרת הקנאה לא מקרי מחוסר כיון שאינו מחוסר בגוף הגט ה"ה כאן לא מקרי מחוסר בגוף הגט. אך לפ"ז יקשה בהא דקאמר בדף כ"ה קבעי מיניה תולה בדעת אחרים וקפשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר קמיתיב מתולה בדעת אחרים ומה קושיא הא אדרבא בתולה בדעת עצמו למ"ד ברירה לא מקרי מחוסר בגופו של גט כלל דהא הגט מוכן ותלוי בדעתו למי שירצה יגרש אבל תולה בדעת אחרים א"כ בשעת כתיבה היה מחוסר בגופו של גט דהרי מי שתצא תחלה לזו הוא מגרש וכ"ז שלא תצא יהיו מחוסר בגופו של גט דאולי זו תצא תחלה או הזו וא"כ אדרבא בזו יותר מהראוי שלא תתגרש אפילו למ"ד יש ברירה והיא קושיא נפלאה וצ"ל דאם כך היה הסברא מה פריך מפסחים הא שאני גט דהוא מחוסר בגופו של גט ובעינן וכתב ונתן וע"כ דהוא קאי למ"ד דאין ברירה ולדידיה אין נ"מ בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ושפיר מקשה. ובזה מיושב היטב מה דמקשה מפסחים וקשה למה לא מקשה על מתניתן מהך דפסחים. ולפמ"ש אתי שפיר דהוה מקום לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים אבל השתא דפשטה ליה מהתם אלמא דאין חילוק א"כ שפיר מקשה. ובזה מיושב מה דמסיים והדר מותיב ליה מתולה בדעת אחרים וזה אינו קושיא כמ"ש התוס' דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה ולפמ"ש אתי שפיר דזהו עיקר הקושיא דאל"כ לא מצי להקשות כלל וכמ"ש דיש חילוק בין גיטין ותולה בדעת עצמו אינו מחוסר וכמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשה בג"פ דמה מקשה מפסחים אצל גיטין והא שאני גט דבעי שיהיה מבורר בשעת כתיבה ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ מה פשיט מאיזה שארצה הא שם אינו מחוסר בגופו וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. ומ"ש הרב מ"ק ווארשא להשיג על שו"ת פ"י ח"ב שכתב לצרף מטעם ס"ס וע"ז כתב דהפר"ח כתב בכללי הס"ס ס"ק י"א דספיקא דפליגי רבוותא לא נכנס לכלל ס"ס תמהני דאזיל בתר איפכא דאדרבא בפלוגתא דרבוותא ודאי אזלינן להקל בס"ס ועיין ש"ך סוף סי' נ"ז ובפר"ח עצמו ס"א שם ובמנחת יעקב בכללי הספיקות ואף בתרי ספיקי בכללי דרבוותא אזלינן להקל והפר"ח לא כתב רק בספיקא אבעיא דלא אפשיטא ומיהו כאן הוה גם כן ספיקא דלא איפשיטא. אמנם מ"ש דאתחזיק איסורא הנה גם באתחזיק איסורא מועיל ס"ס להרבה פוסקים. ובלא"ה נראה לפענ"ד דכאן בגט הראשון עכ"פ איתרע חזקת א"א דשמא מועיל זה הגט שוב לענין גט השני מועיל מטעם ס"ס דאתרע החזקה ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף