שואל ומשיב/ב/ג/קכה
שואל ומשיב 
ב ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בענין שבות בין השמשות במיגו דאתקצאי.
נתתי לבי לתור ולדרוש במה שכתב רש"י בביצה דף ל"א דמיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא דלא אמרינן בשבות והתוס' הקשו עליו. והנה סברת רש"י כתבו הרבה מאחרונים ומכללן ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא משום דלא גזרו על שבות בין השמשות וא"כ לא אתקצאי בה"ש ולא אתקצאי לכולי יומא. והנה באמת שכבר נשתמשתי בזה בכמה מקומות אמנם כעת אמרתי לעיין בזה. והנה הטעם דבעינן שיהיה אתקצאי בה"ש הוא פשוט דכל דלא אתקצאי ביה"ש הרי קי"ל דאין מוקצה לחצי שבת ולכך בעי שיהיה מוקצה בה"ש דזהו תחלת היום. אברא דעדן צריך ביאור כיון דהא דלא גזרינן על שבות בין השמשות הוא משום דספק דרבנן לקולא דלמא יום הוא וא"כ שוב לא שייך לומר בדרבנן דלא אתקצאי בה"ש דהא עכ"פ תחלת היום שהתחיל שבת אתקצאי ובה"ש ה"ט דשרי דיום הוא ועדן לא התחיל שבת. ולכאורה רציתי לומר דבה"ש באמת אסור אף דספיקא הוא דהרי ביה"ש אקבע איסורא מקרי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות שגגות ה"א והרי שיטת הרשב"א דבאתחזיק איסורא אף ספיקא דרבנן להחמיר וא"כ כ"ש בה"ש דלאסורי תורה כבר אתחזיק שבת ואקבע איסורא וא"כ ע"כ דלא גזרו על שבות בין השמשות ולא רצו לגזור איסור כלל וא"כ שוב לא אקצי ביה"ש ולא שייך לומר דהוה יום דבאמת אקבע איסורא מקרי ואפ"ה לא גזרו. ובזה מדוקדק הא דאמרו דלא גזרו על שבות בין השמשות ות"ל דהו"ל ספיקא דרבנן וע"כ אם גזרו על שבות בה"ש היה אסור דהו"ל אקבע איסורא. ובזה הנה מקום אתי לפשוט מה שנסתפק המג"א בסי' שמ"ב אם במ"ש גזרו על שבות ביה"ש דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא ולפמ"ש גם בעיולי יומא אקבע איסורא מקרי רק דלא גזרו על שבות בה"ש וא"כ שוב אין נ"מ בין אפוקי יומא לעיולי יומא. הן אמת דגוף דברי הרמב"ם צ"ב במ"ש דגם בה"ש דע"ש מקרי אקבע איסורא וכמ"ש הלח"מ שם דמ"ט יש בדבר ואקבע איסורא לא מקרי רק חתיכה מבין שני חתיכות והרי כאן הספק שמא ליכא לילה ואינו רק יום וחתיכה אחת מקרי ספק חלב ספק שומן ולא נקבע איסורא וצ"ל כיון דאמרו בשבת דף ל"ד בה"ש ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום וכולו מן הלילה וא"כ כיון שיש ספק שמא יש בו מן היום ומן הלילה ואנן מסופקים על כל רגע שמא יש בו מן הלילה א"כ הוה כחתיכה מבין שני חתיכות וגם לר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין גם כן יש להסתפק בזה כמ"ש התוס' שם ועיין ר"ש פ"ק דזבין. אמנם עדן צ"ע כיון דיש ספק שמא כלו יום וא"כ לית כאן איסור כלל וגם בספק שמא מן היום ומן הלילה עכ"פ לא אקבע איסורא בודאי ולא דמי לחתיכה מבין שני חתיכות דעכ"פ יש כאן חתיכה אחת בודאי איסור משא"כ בזה והרי לשיטת הרמב"ם בס"ס לא מקרי אקבע איסורא ואף לשיטת התוס' הובא בלח"מ שם דס"ס מקרי איקבע איסורא היינו דעכ"פ יש כאן חתיכת איסור בודאי רק דהוא מסופק אם אכל כשיעור אבל כאן הספק הוא אם יש כאן איסור כלל והיאך מקרי איקבע איסורא. והנראה בזה דהרמב"ם ס"ל כיון דעכ"פ כאן מתחיל הכנסת שבת שפיר מקרי אקבע איסור כיון דיש כאן שבת וחול לפנינו דהימים הם קבועים וכעת אנו מסופקים על הזמן הזה אם הוא שבת או חול א"כ הוה כאלו אנו מסופקים על החתיכה שבין שני החתיכות דהזמן הלז מסופק אם שייך ליום החול או ליום השבת וא"כ הו"ל כספק איזה חתיכה אכל כנלפענ"ד ברור ולפ"ז גם בדרבנן היה אסור רק דלא גזרינן על שבות בין השמשות ושפיר אמרו דלא גזרו על שבות בין השמשות. שוב ראיתי בפר"ח בסי' ק"י בכללי הספיקות שכפי הנראה הבין ג"כ כן בכוונת הרמב"ם ונהניתי עד מאד. וראיתי בכו"פ שהקשה בהא דכתבו הר"ן והריטב"א בשביעי שהוא ספק שמיני דא"צ ליטול לולב והקשו דהא עכ"פ אי אזדמן דלא נטל לולב עד השתא היה צריך לטול והו"ל כסוכה דאמרינן דאתקצאי משום דאי אזדמן ליה סעודה בין השמשות וכתבו דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וע"ז הקשה הכו"פ דהו"ל אקבע איסורא בה"ש וא"כ למה לא יתחייב לטול ע"ש והנה באמת לדבריו טפי הו"ל להקשות דבה"ש דאפוקי יומא בודאי אתחזיק איסור מקרי אליבא דכ"ע וא"כ כאן ספק שביעי כבר איקבע איסורא ואתחזק מקרי אך לפענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן דאיקבע איסורא רק לענין מלאכה בה"ש כיון דהיום שבת אסור בעשיית מלאכה א"כ שייך לומר דאקבע על היום איסור אבל כאן אטו היום נתחייב בלולב האדם מחויב ליטול לולב באותו יום ולא שייך אקבע איסורא על היום. מיהו עדיין קשיא לפמ"ש התוס' בפסחים דף ט' דבדרבנן כל שהוחזק עליו חיוב לעשות מצוה הו"ל אתחזיק חיובא וגם כן אתחזיק עליו החיוב לקיים נטילת לולב עיין כו"פ סי' ס"ט ס"ק ו' לענין מליחה וצ"ע כעת:
והנה כ"ז אי נימא כשיטת הרמב"ם דמקרי אקבע איסורא א"כ גם בדרבנן אסור אבל אם נימא כשיטת התוס' דדוקא במ"ש מקרי אקבע איסורא ולא בה"ש דע"ש שפיר קשה אמאי לא אמרינן מגו דאתקצאי בין השמשות דהא מה דלא גזרו על שבות בין השמשות הוא רק משום ספק ועכ"פ יש לומר דלא שייך לומר אין מוקצה לחצי שבת דהא אין שבת עדיין ובאמת יש לומר כיון דלענין איסורי תורה מקרי שבת שוב שייך לומר אין מוקצה לחצי שבת. אמנם היה נראה לי דבר חדש דהנה הט"ז חידש ביו"ד סי' שצ"ז דאם ספק אם מת קודם או אח"כ לא שייך להעמידו בחזקת חי דבאמת חזקת חי לא אלים כל כך והוא עלול למות רק דכל זמן שחי מוקמינן בחזקתו אבל כל שמת אם אנו מסופקים אם כבר מת או אח"כ לא שייך חזקת חי ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד גם בענין בין השמשות דבאמת לא שייך חזקת יום כ"כ דהא עתיד להשתנות ובודאי יתקדש היום ויותר עלול להיות לילה משימות האדם כשהוא בריא ורק דכל זמן שאנו מסופקים אם היא יום או לילה מוקמינן על חזקת היום ולפ"ז כשאנו דנין אם אתקצאי לכולי יומא שוב אמרינן דכיון דלא גזרו על שבות בה"ש א"כ שוב לא אתקצאי בתחלת קדושת היום דאין לומר דעדיין יום הוא דזה אינו דבאמת כל שכבר קידש השבת ואנו מסופקים למפרע אם היה אותו בין השמשות יום או לילה שוב מהראוי לומר שהיה לילה דהא כל שכבר נתקדש היום שוב לא שייך חזקת היום שעבר דבאמת הוא עתיד להשתנות בודאי וכל שהוא לילה ואפ"ה לא אתקצאי אז שוב אין מוקצה לחצי שבת והיא הערה נפלאה לפענ"ד. איברא דלפ"ז מ"ש התוס' דכל שנסתלק המוקצה לא שייך לומר מגו דאתקצאי ובלא אסתלק שייך לומר מגו דאתקצאי ולפמ"ש לכאורה להיפך הוא דאם כבר נסתלק המוקצה בה"ש שוב אין לנו לדון על קדושת שבת אח"כ דאז כבר נסתלק המוקצה וא"כ שוב ראוי לומר מיגו דאתקצאי בין השמשות דהיינו בתחלת היום שא"ל דכל שכבר היה שבת אח"כ שוב אנו דנין על הזמן בין השמשות דהוה לילה דזה אינו דכבר נסתלק המוקצה משא"כ בלא נסתלק. אמנם אחר העיון זה אינו דאדרבה כל שנסתלק המוקצה א"כ שוב לא שייך לומר מיגו דאתקצאי בין השמשות דהרי לא גזרו על שבות בין השמשות וא"ל דמכל מקום בתחלת היום נתקצה דזה אינו דאז כבר נסתלק המוקצה משא"כ בלא נסתלק יש לומר באמת אדרבא אח"כ בהקידוש היום באמת נתקצה ולא שייך אין מוקצה לחצי שבת וא"ל כמ"ש דשוב אנו דנין למפרע דאז היה שבת ואפ"ה לא גזרו על שבות בין השמשות דזה אינו דהא באמת כל מה דלא גזרו הוא משום דהוא ספק דרבנן וא"כ שפיר אמרינן דבדרבנן לא גזרו וא"כ אף שהיה לילה לא גזרו עדיין דמדרבנן מחזיקין ליום עדיין וכל שהיה באמת לילה באמת נתקצה דבשלמא אם אנו דנין מחמת חזקת היום שפיר יש לומר דלמפרע לא שייך חזקת היום ומטעם שכתבתי אבל אם אנו דנין מחמת ספק דרבנן לא שייך לומר כן:
ובזה מיושב מה דהיה קשה דגם באיסור דאורייתא לא שייך מגו דאתקצאי דהא בין השמשות היה לו חזקת היתר ולכ"ע אזלינן בתר חזקה אף אם ספיקות אסור מה"ת כל דאיכא חזקת היתר שרי ולפמ"ש אתי שפיר דבדאורייתא שוב אמרינן דל"ש חזקת היתר כל דכבר נתקדש היום שוב אמרינן דאז היה לילה ושפיר אתקצאי בה"ש. מיהו עדיין יש לעיין כיון דבין השמשות גופא היה מותר משום חזקת היתר שוב אדרבא שייך לומר אין מוקצה לחצי שבת דהא בין השמשות אף דהיה שבת מכל מקום לא אתקצאי דאז היה לו חזקת היתר והיא קושיא נפלאה. אך יש לומר דלא דמי להך דט"ז דשם לא שייך חזקת חי כלל דאדם עלול למות ורגע יגוע אדם ואיו וא"כ כל שכבר מת לא שייך להעמידו בחזקת חי עד השתא דאטו עד השתא היה לו חזקת חי וכל רגע למיתה עומד משא"כ כאן לפי השיעור שיש ביום להיות יום זה לא ישתנה ולא מקרי חזקה עשוי להשתנות דדוקא מקוה דעשוי להשתנות אותה רגע עצמה משא"כ כאן דעד שיעור ששם הקב"ה חק ליום לא ישתנה להיות לילה ובתשובה אחת דנתי ג"כ דבין השמשות מקרי חזקה עשוי להשתנות ודמיתי לחזקת קטנות שהתוס' כתבו דלא מקרי חזקה והארכתי בזה והדבר צ"ע והעיקר לפענ"ד כמ"ש כאן ודו"ק. ולכאורה היה נראה לי דבר חדש דלכך לא גזרו על שבות בין השמשות דכיון דאינו רק ספק דרבנן והרי התה"ד כתב בסי' ס"ו וכן הוקבע להלכה בש"ע או"ח סי' רנ"ד וסי' שי"ד דבדרבנן כל שאינו מתכוין אף פסיק רישא דניחא ליה מותר וא"כ כאן דבין השמשות ודאי אינו מתכוין לעשות איסור דשמא באמת חול הוא ושוב אינו מתכוין בדרבנן שרי אף בפסיק רישא וכאן אינו פ"ר דשמא באמת לילה הוא. ובזה היה מקום לפשוט ספיקו של המג"א סי' שמ"ב דגם באפוקי יומא עכ"פ אינו מתכוין מקרי ושרי אך יש לומר דכל שאתחזיק איסורא הו"ל מתכוין דהא באתחזיק איסור נעשה כודאי איסור והו"ל כאלו ודאי יום וגם בעיולי יומא שפיר יש לומר כיון דהוא לא ידע וגם לו מסופק הדבר ושמא לילה הוא ועושה איסור לא מקרי אינו מתכוין ולא דמי לאינו מתכוין דעלמא דמתכוין לדבר היתר או ששגג ולא ידע אבל כאן הא מסופק דשמא לילה היא ועושה מלאכה במתכוין ולכך הוצרכו לומר דלא גזרו על שבות בין השמשות וז"ב לפענ"ד. אך לפענ"ד היה נראה בכוונת רש"י במ"ש לחלק בין איסור דרבנן לאיסור תורה דהנה הרמב"ן הובא בר"ן שם כתב דבלא"ה אין התחלה להקושיא דלא שייך מוקצה רק במוקצה מחמת עצמו או שנעשה בסיס לאיסור אבל כאן הפירות בעצמם מותרין רק דאריה דאיסור סתירה רביע עלייהו דמונחים בבית שנסתם ואי אפשר לפתחו וכל שנפתח ממילא הפירות כדמעיקרא. ובאמת שהדברים ראויים למי שאמרם. אך לפענ"ד היה נראה דסברת רש"י ותוס' דענין מוקצה היא שכיון שהקצה הדבר מדעתו ואנן הכנה בעינן ועכ"פ אינם מוכנים וכ"כ רש"י בביצה דף כ"ו ע"ב ד"ה ואי דמאן דס"ל מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והכינו את אשר יביאו ואף דדברי רש"י צ"ע קצת דמשמע דוקא למ"ד מוקצה דאורייתא היא ובאמת רבה בעצמו חזר בו וס"ל מוקצה דרבנן ואפ"ה בעי הכנה כמבואר ריש ביצה ופסחים דף מ"ז עכ"פ זה ברור דענין מוקצה היא שכל שהוא מוקצה אסח דעתיה מיניה ומשום זה ס"ל לר"ש דבעינן אדחי בידים כגרוגרות וצמוקין וא"כ לפ"ז כל שיש כאן איסור סתירה והישראל אסור לעשות כן א"כ פשיטא דאקציה מדעתיה ושוב הפירות בעצמן נעשו מוקצה וז"ב כשמש ולפי זה שפיר כתב רש"י דכל שהיא איסור דרבנן א"כ עכ"פ בין השמשות לא אקציה מדעתיה דעדיין היה יכול לפתחו וא"כ אף שביום השבת א"י לעשות עכ"פ לא אתקצאי בין השמשות וגם בשבת אין המוקצה רק בשביל הסתירה אבל הפירות לא נתקצו דהא בין השמשות היו ראויים וא"כ ל"ק על רש"י כל קושיות התוס' דמוכני או ס"ל דנעשין בסיס לדבר איסור ובעצמן מוקצין אף בדרבנן אמרינן מיגו דאתקצאי וז"ב כשמש:
ובזה נראה לפענ"ד להבין סברת רש"י שכתב שמביא ראיה מטבל דאמר אם עבר ותקנו מתוקן והדבר תמוה דשם לאו משום איסור דרבנן אתינן עלה רק משום דאם עבר ותקנו מתוקן אך לפענ"ד כוונת רש"י דטבל הפירות בעצמן לא נתקצו שהרי ראויים הם לאכילה רק דאריה דאיסורא רבע עלייהו ולכך כל שעבר ותקנו מתוקן דהא אינו רק איסור דרבנן ובה"ש היה מותר לעשר ואף דאמרו בשבת דף ל"ד דאין מעשרין את הודאי היינו כמ"ש רש"י דס"ל דגזרו על שבות בין השמשות ולדידן באמת שרי ועיין בב"י סי' רמ"א דכתב דאף לרמב"ן כל שאינו טרוד בין השמשות אסור מכל מקום עכ"פ ל"ש אתקצאי בה"ש דלא דחיה בידים וכמ"ש ודו"ק היטב:
ובזה יש ליישב קושית התוס' בשבת דף מ"ג ד"ה טבל דמ"ש מבכור דחשוב מוקצה אף דאם עבר ובקרו מבוקר ולפמ"ש יש לומר דבכור חשוב דחיה בידים דכאן המוקצה בעצמו של בכור כל דס"ל דאין רואין מומין ביו"ט ועיין בסוגיא דבכור שנפל לבור והרבה הארכתי שם בכמה דרכים ליישב קושית התוס' הלז וגם שם לפמ"ש רש"י יש שני שבותים ושני שבותים גזרו בין השמשות וכמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ. והנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש דאף אם נימא דגזרו על שבות בין השמשות בשבת אבל ביו"ט יהיה שרי דהנה כבר נודע מ"ש רש"י ביבמות דף פ"ב ודף קי"ט דכל דאינו איסור בעצם רק הרחקה לאיסור באיסור כרת גזרו באיסור לאו לא גזרו ולפ"ז כ"ש שבות דרבנן כיון דאינו רק הרחקה שמא יבא לידי איסור א"כ בין השמשות לא גזרו ביו"ט ואף דביו"ט עצמו גזרו אף דאינו רק להרחקה היינו משום לא פלוג דכל שאסור בשבת אסור אף ביו"ט אבל בבין השמשות יש לומר דודאי לא גזרו. ובזה נראה לפענ"ד הא דפריך הש"ס והא קא סתר אהלא ומשני באוירא דלבני ופריך דהא שרגינהו ודאי אקצינהו ומשני דביו"ט אמרו אבל לא בשבת והדבר תמוה דהא אדרבא ביו"ט כיון דקיל מחמירין טפי דקיל ואתו לזלזולי מבשבת ועיין ריש ביצה ובכמה מקומות ולפמ"ש יש לומר כיון דאינו רק חשש דרבנן משום דשרגינהו ודאי אקצינהו לכך מתיר ר"מ דאפשר דס"ל דביו"ט כיון דאינו רק הרחקת לאו לא גזרו בזה במוקצה משא"כ בשבת ועיין מלמ"ל פ"א משבת הי"ז שהאריך בענין זה ולפי דבריו יש לומר כיון דעכ"פ שייך אוכל נפש ביו"ט ועכ"פ ליכא לאו שחייב מלקות בזה לכך התירו והנה הא דלא פריך את"ק הוא משום דלת"ק שייך תירוץ רש"י דבאיסורא דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי בין השמשות ומטעם שכתבתי דאין מוקצה לחצי שבת ולפ"ז הא הש"ס ביאר לעיל דף כ"ו דה"ד מוקצה לחצי שבת דהיה חזי בין השמשות ואח"כ אדחי ואח"כ אחזי וכן קי"ל בסי' ש"י ס"ג ולפ"ז כיון דמיירי לת"ק בנפחת בשבת בודאי מותר דל"ש מגו דאתקצאי בכה"ג שהיה בה"ש ראוי ואח"כ אדחי ואח"ז נראה שנפתח מעצמו אבל לפתוח לכתחלה בזה שייך שפיר מוקצה וזהו דפריך לר"מ שרגינהו אקצינהו ואף שהיה ראוי בה"ש מהראוי לומר מוקצה לחצי שבת וע"ז אמרו דביו"ט מיירי ומשום אוכל נפש התירו וא"כ לא נתקצה כלל מתחלה גם ביו"ט עצמו. ובזה מיושב קושית התוס' מה שהקשו דמכל מקום היאך מטלטלין המוקצה שנתן על אוכל נפש וכתבו דטלטול מוקצה מותר בשביל אוכל נפש ובאמת שהדבר אינו מוסכם ועיין מג"א סי' תק"ט. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דס"ל לר"מ דמוקצה שרי רק מוקצה מחמת איסור מצינו לר"מ בנר שהודלק בו ביום השבת ועיין שבת דף מ"ד ולפ"ז כאן דאינו רק איסור דרבנן באוירא דלבני רק דשרגינהו אקצינהו בזה ס"ל לר"מ דביו"ט לא אקצינהו כלל דהא בשביל אוכל נפש מותר איסור דרבנן וא"כ שוב לא שייך מוקצה. שוב האיר ד' עיני ומצאתי בריטב"א בעירובין דף ל"ד שכתב דלכך לר"מ לא שייך מוקצה כיון דנתנו הלבנים אלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה הוא בענין שמותר לפתוח אותה אין העפר והלבנים מוקצין והיא תימה וכל אשר בתוכו יתמה דהרי הש"ס פריך משרגינהו ודאי אקצינהו אלמא דשייך מוקצה ורק ביו"ט התירו והריטב"א כתב דליכא מוקצה ולפמ"ש יש לומר דס"ל לר"מ דאין מוקצה רק מחמת איסור וכל שליכא כאן איסור בשביל אוכל נפש ביו"ט שוב לא אקצינהו מדעתו וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל עכ"פ דברי רש"י נכונים. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י בשבת דף מ"ד לר"מ דאוסר בנר להדליקו באותו שבת דהא מכבה הוה מלאכה שאצל"ג כל דלא צריך לעשות פחמין וא"כ אמאי יהיה אסור דהא לשיטת רש"י בכה"ג ל"ש מיגו דאתקצאי דאינו רק איסור דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בבית שנפחת דאין הפירות מוקצין בעצמותן הוא דמחלק רש"י בין דאורייתא לדרבנן ועיין מ"א סי' תקי"ח שרוצה לחדש דגם הרז"ה ס"ל כן אבל לא ביאר הטעם אבל שם בנר שהודלק דהכלי נעשה בסיס לדבר איסור ביאר הרמב"ן דזה מקרי מוקצה מחמת עצמו בזה בודאי ס"ל מוקצה אף באיסור דרבנן וז"ב ודו"ק. והנה במ"ש לעיל על דברת רש"י בביצה דף מ"ז דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה הכנה ותמהתי לעיל. מצאתי שכבר הערתי בזה בתשובה אחת ושם ביארתי שורש דיני מוקצה והבאתי דברי השאלתות ריש פרשת בשלח ע"ש דברים חדשים מאירות עינים ועיין פ"י ריש ביצה. אמנם מה שהערתי לעיל דבר חדש דשבות דאינו רק הרחקה שלא יבא לידי איסור תורה א"כ מהראוי שיהיה ביו"ט מותר דאינו רק איסור לאו והבאתי דברי רש"י ביבמות דף קי"ט כעת נראה לפענ"ד דבר חדש דע"כ לא אמרינן דבדבר שאינו רק הרחקה לא חשו רק במקום דאינו רק באיסור לאו אבל כאן כיון דבשבת אסור אותו שבות ונעשה איסורה רבנן ומלאכה דרבנן ושם שפיר הרחיקהו משום איסור כרת ומיתה ממילא כל שנעשה איסור ומלאכה דרבנן וא"כ ממילא שוב אסור גם ביו"ט דכל שכבר גזרו על אותו שבות ונעשה מלאכה דרבנן ממילא ביו"ט שוב אסור גם כן דכבר נעשה מלאכה דרבנן:
ובזה מיושב היטב דברי רבינו בפ"א מהלכות יו"ט הלכה י"ז שכתב כל שאסור בשבת משום שהוא דומה למלאכה או מביא למלאכה או שהוא משום שבות אסור ביו"ט וכיון למ"ש ליישב הקושיא הנ"ל ובזה יש ליישב הרבה קושיות שהקשה המלמ"ל והמגיה שם אמנם להמעיין היטב ימצא שאכתי יש להקשות דחזינן בכמה מקומות שאף שבשבת אסור מדרבנן ונחשב למלאכה אפילו הכי לא גזרו ביו"ט וצ"ע. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דביו"ט לא שייך הוקצה ע"פ מה שאמרו שם דביו"ט התיר ר"מ ולא בשבת דהנה כל הטעם דמוקצה משום שהוקצה בין השמשות וביו"ט לא שייך הוקצה לבה"ש דבאמת כבר כתבתי למעלה דאף אם היה איסור תורה מהראוי לומר בבין השמשות דמותר דהא אתחזיק היתר וכתבתי לעיל דזה מקרי אקבע איסורא שאנו דנין על הזמן אם הוא יום חול או שבת והרי הימים קבועים וכבר כתבתי לעיל שכן מצאתי בפר"ח ולפ"ז נראה לי ברור דלענין אוכל נפש שוב בודאי מותר בין השמשות דלא שייך לומר דאקבע איסור דהרי גם ביו"ט עצמו הותר מה שהוא אוכל נפש רק דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מאתמול לא שרי ביו"ט ולפ"ז עכ"פ בבין השמשות לא שייך לומר שהוקצה דהא לא איקבע איסור וא"ל דיו"ט קבוע וקיימא ואנן מסופקים אם זה יו"ט או חול דזה אינו דגם ביו"ט גופא אי לא אפשר לעשות מאתמול היה שרי וא"כ עכ"פ לא ניכר הקביעות לפנינו וקבוע שאינו ניכר לא חשוב קבוע ועיין ב"ח וש"ך יו"ד סי' ק"י ואף לשיטת הב"ח אינו רק דרבנן ופשיטא דבין השמשות לא מקרי אקבע איסורא ושפיר אמרו דביו"ט הותר לפתוח אף לכתחלה:
ובזה נראה לפענ"ד דזה סברת רש"י דלכך לא אמרינן מגו דאתקצאי באיסור דרבנן משום דבאמת אתחזיק היתר מאתמול ולא שייך אקבע איסורא דכל דלא גזרו על שבות בין השמשות א"כ לענין זה לא נקבע איסור כלל וא"ל דעכ"פ ביו"ט עצמו אסור א"כ כשאנו מסופקים אם היא יו"ט יהיה מקרי אקבע איסורא דזה אינו דכל שהמוקצה נסתלק אח"כ א"כ גם ביו"ט עצמו לא יקבע איסורא כלל והרי בבין השמשות לא גזרו על שבות וא"כ לא נקבע איסורא כלל דאימתי יקבע איסור ביו"ט אח"כ כבר נסתלק איסור ובין השמשות לא גזרו וא"כ לא הוקבע איסור אבל בשבת דעכ"פ כשנימא דשבת היא שוב אקבע איסורא ולא יוכל לסלק המוקצה ויהיה קבוע ניכר אבל ביו"ט דבאמת באוכל נפש לא שייך איסור רק דהיה אפשר מאתמול לעשות א"כ ע"ז אנו דנין דכעת אינו עדן יו"ט ושרי לעשות מה תאמר דאקבע איסורא הא כל שהוא בין השמשות והוא מעוכב בשביל איסור דרבנן אף דנימא דגזרו על שבות בין השמשות אבל עכ"פ אי אפשר לעשות מאתמול ע"י איסור דרבנן ושוב מותר ביו"ט דהתורה לא אסרה רק כשהיה יכול לעשות ולא עשה אבל כאן הוה כנאנס מאתמול ואי אפשר לעשות ופשיטא דבשביל זה דהיה אפשר לעשות בודאי חול בשביל זה לא חייבה תורה וא"כ כאן בין השמשות עדן אפשר לעשות ולא עשה בשביל איסור דרבנן דשמא יו"ט הוא פשיטא דעכ"פ קבוע שאינו ניכר הוא דשמא עדיין יום הוא והוא רוצה לעשות ושוב מותר אף ביו"ט ואף אם נימא דגם בזה אסרה תורה עכ"פ מגו דאתקצאי לא מסתבר בזה שיהיה גורר עי"ז כל היו"ט בשביל זה בודאי לא אמרינן ואף דגזרו על שבות בין השמשות לא אלמוהו לתקנתם שיהיה גורר היום של אח"כ ועכ"פ אקבע איסורא לא מקרי כנלפענ"ד דבר חדש. וממילא מיושב קושית התוס' דזה דוקא ביו"ט אבל לא בשבת ומיושב קושית התוס' ממוכני ומסל ומשוחט בשבת דכל הני בשבת מיירי ושייך מגו דאתקצאי אף בדרבנן דאקבע איסורא מקרי וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא דבר חריף ועיין תוס' בשבת דף י"ד שכתבו דמה שהוא מעוכב בשביל תקנת חז"ל מקרי אונס גמור ע"ש לענין רדיית פת בשבת ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב בזה דברי הטור באו"ח סי' שצ"ד שכתב לחלק בין שבת ליו"ט בדבר שאינו רק מלאכה דרבנן והמג"א תמה בזה ע"ש ובדגול מרבבה ובשעה"מ פ"ד מיו"ט ה"ט ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ועיין בט"ז סי' שצ"ד שם מ"ש לחלק בין דבר שא"צ רק שיהיה בה"ש ובין דבר שיהיה כל השבת ולפמ"ש רש"י לחלק דבדרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי בין השמשות והקשו התוס' ממוכני ומסל לפני האפרוחים וכתבו לחלק בין היכא דהמוקצה מסתלק תיכף להיכא שישנו בעולם ולפ"ז בשלמא לענין עירוב דא"צ רק שיהיה ראוי לאכלו בין השמשות שפיר ראוי דלא גזרו על שבות בין השמשות אבל במה שצריך שיהיה כל השבת הא סוף סוף בשבת אסור לטלטל ובשבת לא שייך לומר דלא גזרו על שבות ודברי הט"ז מזוקקים כזהב ומהתימה שלא הרגיש בדברי התוס' אלו ודו"ק:
והנה המ"א סי' תמ"ב כתב דהטור מפרש דלכך שיאור ישרוף אף דאינו רק מדרבנן ומותר לכתחלה להשהותו ולערבו וכתבו דמיירי ביו"ט שאי אפשר לאפותו דאסור באכילה מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ חמץ גמור וצינון לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ודבריו תמוהים דא"כ איך מותר לשרוף ביו"ט וכבר התפלאו בזה כל האחרונים ועיין בדגול מרבבה שם וכבר כתבתי בזה הרבה. ולפענ"ד נראה דכיון דבאמת עיקר מה דאסור לשרוף חמץ ביו"ט כתבו התוס' בכתובות דף וא"ו ד"ה מתוך דהוא מוקצה ואסור לשרפו דא"ל דמיירי בבטלו דאינו רק איסור דרבנן דז"א דמכל מקום מקרי צורך היום ע"ש ועיין מג"א סי' תמ"ו ולפ"ז זהו כשהחמץ הוא חמץ גמור והוא איסור תורה רק שבטלו ונעשה דרבנן אבל מ"מ אסור לאכול החמץ מן התורה א"כ הוה מוקצה אבל שיאור דאינו רק חמץ מדרבנן ומה"ת מותר א"כ שוב לשיטת רש"י לא שייך מוקצה באיסור דרבנן דלא שייך מגו דאתקצאי לביהמ"ש ואף לשיטת התוס' דחולקין ע"ז מכל מקום כאן בודאי לא אתקצאי בין השמשות דהא בה"ש דהוה ספק יום היה יכול לאפותו דאינו אסור רק מדרבנן והו"ל ספק דרבנן וגם היה יכול להשהותו ולערבו והיה בטל בס' קודם הלילה ושפיר לא חשיב מוקצה ומותר לשרפו. ובזה יש ליישב דברי התוס' ריש פסחים שהוכיחו דאף נוקשה צריך לבער מדרבנן אף שאינו עובר על בל יראה והביא ראיה מהך דשיאור ישרף האמור בדף מ"ג בפסחים אף דאינו עובר על בל יראה ותמה בצל"ח למה נקט דוקא הך דדף מ"ג ולא הביאו מהמשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור ולפמ"ש אתי שפיר דשם היה מקום לומר כמ"ש המג"א לשיטת הטור ולפ"ז זהו דוקא שם דאתיא אליבא דר"י דס"ל דאינו אסור באכילה רק מדרבנן ושפיר קתני ישרף דל"מ לאפותו דאינו ראוי לאכילה ולשרפו מותר דלא הוה מוקצה בין השמשות אבל בדף מ"ג דקאי אליבא דר"מ דאסור באכילה מן התורה שוב הוה מוקצה בין השמשות בשביל איסור תורה דאינו ראוי לאכלו וז"ב ובחידושי להלכות פסח אמרתי בזה ואכ"מ. אמנם יש לומר כעת עוד בדרך הזה דאם נימא דהא דאסור לשרפו לפי שאין בו צורך כלל לפ"ז נראה דלר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אפרו מותר שוב הוה צורך להנות מאפרו וגחלתו ועיין תוס' פסחים דף ה' ד"ה וכתיב ואף לפמ"ש שם דכעת היא אסור אף שיוכל להנות אח"כ מגחלתו מכל מקום כעת אסור היינו שם דהוא כעת חמץ גמור אבל בשיאור דכעת היא שיאור ומותר מה"ת רק מדרבנן אסור א"כ ממנ"פ מותר דכעת אין בו איסור ומותר לשרפו ולא שייך מוקצה ואח"כ כשיהיה אפר יהיה מותר ולפ"ז זהו לר"י אבל בדף מ"ג דאזלי בתר ר"מ אפשר דס"ל דהשבתתו בכל דבר שוב אסור אף הגחלים ועיין מג"א סי' תמ"ה ושוב אסור לשרפו דהו"ל מוקצה ודו"ק:
והנה כבר כתבתי למעלה דצ"ב בהא דאמרו דלא גזרו על שבות בין השמשות ורבי ורבנן נחלקו בזה וקשה תיפוק ליה דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. והנראה בזה דלכאורה מקרי ספק חסרון ידיעה דאין בקיאין בשיעור ואף דהוה ספק חסרון ידיעה לכל העולם זה אינו דהנה הט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק וא"ו חידש דדוקא אם הספק אם אסור או מותר הוא דאזלינן בספיקו לקולא כל שהספק כולל לכל העולם אבל אם הספק עד כמה נשער אם בששים או במה דנפיק מיניה וכדומה בזה כיון דיש מקום דנצא מכלל הספק לגמרי מחמרינן אף בספק חסרון ידיעה לכל העולם ולפ"ז גם בין השמשות דיש בו מיום ולילה וספק כולו מן הלילה א"כ לא שייך ספק כלל דהא הו"ל ספק חסרון ידיעה והו"ל ספק בהשיעור לכך מחמרינן מספק ולכך הוצרך לומר דלא גזרו כלל בין השמשות על האיסור שבות וא"כ שוב לא הוה ספק רק אם התחיל האיסור או לא דהיינו אם היא יום ממש או לילה ממש ובזה הו"ל ספק חסרון ידיעה לכל העולם ואזלינן לקולא ודו"ק היטב. אמנם אחר העיון עדיין קשה דגם באיסור מלאכה דאורייתא אמאי נחמיר בבין השמשות כיון דאתחזיק היום בהיתר ואזלינן בתר חזקה ומהראוי לאוקמא בחזקת יום שעבר שהיה היתר. אמנם נראה כעת דבר חדש כי לעיל הארכתי אם שייך בזה חזקת היתר וכעת נראה דהנה אם נימא דתוספת שבת דאורייתא וכבר כתב הר"ן בריש פרק המביא בביצה דע"כ תוספת שבת קודם לבין השמשות ולפ"ז א"כ כבר התחיל האיסור שבת מקודם ושוב לא שייך לומר דאתחזיק היתר ולכך הוצרך לומר דלא גזרו על שבות בין השמשות וז"ב. ואף אם נימא דתוספת שבת אינה מן התורה עכ"פ מדרבנן צריך להוסיף מעט מחול על בין השמשות א"כ שוב אזל ליה חזקת היתר מקודם ושוב אסור מן התורה בבין השמשות דעכ"פ אתרע חזקת היתר. הן אמת דראיית הר"ן דתוספות הוא קודם בין השמשות דאל"כ למה לי קרא בתוספת יוה"כ תיפוק ליה דאסור מצד ספק שמא לילה היא בין השמשות ולפמ"ש אין ראיה דיש לומר דמשום חזקת היתר הוה אזלינן להקל ולכך אצטריך קרא על תוספות יוה"כ. אמנם גם מצד הסברא תוספת שבת אינו בין השמשות דזה לא מקרי תוספות דהא הוה ספק שמא היא שבת ואף דהוה מוקמינן בחזקת היתר מכל מקום כל דאזלינן לחומרא שוב לא מקרי תוספות דיש לומר שהוא שבת וע"כ דתוספות הוא קודם ושוב לא שייך חזקת היתר וכמ"ש. ובזה נראה לפענ"ד דזה סברת רש"י דבאיסור דרבנן לא אמרינן דאתקצאי בין השמשות דהרי הט"ז באו"ח סי' ת"ר בתשובתו חידש דלא גזרו על שבות רק בעצומו של יום אבל לא במה שמוסיף ומקבל על עצמו ע"ש והנה הט"ז מיירי במי שמקבל על עצמו שבת אמנם אני מצאתי בשטה מקובצת בריש פרק המביא בביצה שהקשה בהא דאמרו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין ומשמע דוקא כשהוא ספק חשיכה והרי יש תוספת שבת מקודם וכתב דספק חשיכה אין מדליקין אפילו ע"י עכו"ם אבל קודם ספק חשיכה מדליקין ע"י עכו"ם דשבות בתוספות שרי הנה מבואר דבתוספת שרי שבות וא"כ שוב שייך גם בבין השמשות חזקת היתר וזה דאמרו דלא גזרו על שבות בין השמשות והיינו דבזה שייך חזקת היתר ולא שייך לומר דאסור בשביל התוספות דתוספת בשבות שרי ודו"ק. אמנם לכאורה היה נראה דלא שייך חזקת היתר כיון דלענין מלאכה דאורייתא אסור בין השמשות דבזה שייך תוס' וא"כ עכ"פ חזקת היום אתרע למלאכה דאורייתא ממילא עכ"פ לא שייך כ"כ חזקת היום. אך לפענ"ד היה נראה דזה דוקא אם תוספת שבת דאורייתא א"כ מן התורה אסור במלאכה דאורייתא קודם בין השמשות ממילא לא שייך חזקת היתר אבל אם נימא כשיטת הפוסקים דתוספת שבת אינו רק מדרבנן ועיין בב"י סי' רס"א דרוב הקדמונים ס"ל כן א"כ ניהו דמדרבנן מחמרינן א"כ ניהו דלענין איסור תורה אזל חזקת היתר עכ"פ מדרבנן ושוב בין השמשות לא הוה חזקת היתר אבל כל דלענין שבות דרבנן לא גזרו כלל א"כ שוב לא שייך לומר דאתרע החזקת היתר דזה אינו דהם אמרו והם אמרו דלענין שבות לא התחיל כלל האיסור וז"ב לפענ"ד:
ובזה נראה לפענ"ד דזה ההבדל שבין שבת ליו"ט לענין שבות דרבנן דהנה כבר נודע מ"ש הלבוש והא"ר דאף אם נימא דתוספת שבת דאורייתא אבל תוספת יו"ט ודאי אינו רק דרבנן ע"ש בסי' רס"א ובסי' תר"ח ולפ"ז לענין יו"ט בודאי לא שייך באיסור דרבנן אתקצאי וכמ"ש ומיושב כל קושיות התוספות בביצה דף ל"א על רש"י דרש"י מיירי ביו"ט. ובזה נראה לפענ"ד מה שכתב הברטנורה בפ"ג דעירובין דבשני שבותין גם רבי מודה דגזרי על שבות בין השמשות ובשו"ת אא"ז בשערי אפרים סי' ל"א הביא בשם אבינו הזקן הגאון מוה' העשיל ז"ל לחלק בין אם עושה השני שבותי' בבת אחת בזה לא גזרו גם על שני שבותין אבל אם עושה בזה אחר זה לא גזרו על שני שבותין ולא נודע הטעם ולפמ"ש יש לומר דבאמת כל הטעם דלא גזרו על שבות בין השמשות משום דשייך חזקת היתר ומשום דשבות בתוספת שרי והנה באמת כבר כתבתי למעלה דלא שייך כל כך חזקת היתר כיון דבבין השמשות עתיד להשתנות וצריך לומר דע"ז אנו דנין אם נשתנה או לא ולפ"ז הא כבר נודע מה דאמרו שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וביאור הדברים כיון דאדם עלול למות ניהו דכל זמן שהוא חי יש לו חזקת חיים מכל מקום על העתיד לא שייך להעמיד בחזקתו ועיקר חזקה שייך על עבר ולפ"ז גם כאן אנו דנין אם בין השמשות יום או לילה א"כ בשלמא אם אנו דנין אם מותר לו לעשות כעת השבות אמרינן דלא גזרו על שבות ואין נ"מ בחד שבות או שני שבותים דסוף סוף יש לו חזקת היתר ואף דעתיד להשתנות מכל מקום אנן דנין על כעת אבל כשהשבותים באים בזה אחר זה א"כ שפיר לא דחי גם כעת דהא לא יועיל בשבות זה ויצטרך לעבור עוד ומה שיהיה לאחר זמן לא שייך שוב חזקת היתר דהא בודאי עתיד להשתנות ועל להבא לא שייך חזקה ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר חדש בישוב קושית התוס' בביצה דף ל"א הנ"ל על רש"י דהנה סברת רש"י דלא שייך מגו דאיתקצאי בין השמשות באיסור דרבנן נראה לפענ"ד דהוא כך דהנה יש שני מיני איסור דרבנן לענין שבת יש שהוא משום חשש ודררא דאיסור דאורייתא עד"מ אוירא דלבני דאין בסתירתו שום מיחוש דהנה הוא בלא טיט רק דגזרו אם יסתור זאת יבא לסתור בנין שהוא בטיט וחומר שזה יש בו משום סותר מדאורייתא ויש שהוא בעצם מלאכה מדרבנן והנה נראה לי ברור דבאותן מלאכות שאין אסורן מדרבנן בעצם רק משום חשש שמא יבא לידי איסור דאורייתא לא שייך בזה מגו דאתקצי בין השמשות אתקצי לכולי יומא דזה דוקא באם האיסור עכ"פ בעצם ושייך מגו דאתקצי בין השמשות אבל כאן בזה לא הוה איסורא כלל רק משום דלא לבא לידי איסור דאורייתא וא"כ לא אתקצי בין השמשות כלל עד שתוכל לגרור בזה מוקצה לכל היום וזה א"א ומעתה ל"ק ממוכני וסל לפני האפרוחים דהתם הטעם דהוה מבטל כלי מהיכנו או דנעשה בסיס לדבר האיסור והוה כבנין ארעי ואסור בשבת וא"כ בנין ארעי מצד עצמו אסור מן התורה ובנין ארעי מדרבנן אסור ולכך שייך מגו דאתקצאי משא"כ כאן דסתר בנין ארעי דאינו רק חשש שמא יסתור בנין קבוע ודו"ק. אמנם אחר העיון זה אינו דגם בנין ארעי אינו רק גזירה משום בנין קבוע וכדאמרו בהדיא בביצה דף ל"ב. אמנם הנראה עיקר בזה בכוונת רש"י הוא מה דמדמה לטבל שאם עבר ותקנו מתוקן דאינו מובן מה מדמה לשם וגם בסוף הדבר שאמרו בטבל שאם עבר ותקנו מתוקן לא נודע הכוונה וגם התוס' בשבת דף מ"ג הקשו מבכור וכתבתי הרבה דברים בזה. אמנם נראה דבאמת צריך ביאור למה אם עבר ותקנו מתוקן ולא נימא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני וה"ה באיסורי דרבנן ועיין בחו"מ סי' ר"ח בש"ך וסמ"ע וט"ז ובאו"ח סי' תקכ"ו. אמנם לפענ"ד דא"צ לכל התירוצים דבאמת כל שנסתלק האיסור היאך שייך לומר שלא יועיל כיון דכל האיסור היה משום שהוא טבל שלא נפרש ופתיך ביה תרומה וכל שנפרש הרי נשאר בהיתר ומה שייך בזה דלא מהני הא סוף סוף פרח מיניה האיסור ול"ד לבכור דשם צריך לדון ולראות אם המום קבוע וכדומה וא"כ כל דלא מהני הוא בחזקת האיסור כמו שהיה אבל כאן אי אפשר לך לומר דיש כאן עוד טבל הא הטבל כבר אינו. ובזה נראה לפענ"ד ליישב גם מה שהקשו בשוחט בשבת דלפמ"ש כיון דעיקר האיסור משום אבר מן החי או שאינו זבוח וכל שנזבח מה עליך לומר שמכל מקום אינו זבוח והרי השור שחוט לפניך ומעתה גם כאן כל שנפחת הרי נסתלק האיסור ואין כאן האיסור הו"ל כמו טבל ולא דמי למוכני וס"ל דגם כעת ישנו בעולם האיסור וכל שאתה אומר דל"מ הרי נשאר באיסורו כמו שהיה דכבר נתקצה משא"כ בזה דכעת אין כאן שום איסור ודו"ק היטב וידעתי כי יש לפקפק גם ע"ז הרבה ואכ"מ לברר הדבר:
והנה המג"א סי' שי"ב נסתפק במ"ש אם גזרו על שבות דמספיקא לא פקעה הקדושה וכדאמרו בעירובין דף ל"ו דמספיקא לא פקעה קדושה ובסי' תקס"ב כתב הגהמ"ר כן דמספיקא לא פקעה התענית ושאני בין עיולי יומא לאפוקי יומא ולכאורה משמע דהטעם הוא משום דמוקמינן על חזקת היום שהיה שבת ומספיקא לא פקעה הקדושה. וע"ז שאל אותי אחד מתלמודי דא"כ למה אמרו בשבת דף ל"ה דהעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממנ"פ ותיפוק ליה דבמ"ש לחוד בבין השמשות יתחייב חטאת דנוקמא אחזקת שבת שהיה עליו בראשונה ובאמת שהיא תימה רבה. אך לפענ"ד בלא"ה הדברים תמוהים דבין השמשות לא שייך להעמידו על חזקתו דהוה חזקה העשויה להשתנות וכבר הארכתי בזה בחבורי יד שאול סי' רכ"ט ליישב קושית המח"א על רש"י בעירובין דף ל"ו וכבר קדמו הריטב"א בחידושיו שם דקדושת דמים פקעה בכדי. אמנם נראה דבאמת אין כאן חזקה רק ספק אך ניהו דרבנן לא גזרו על שבות בין השמשות היינו דווקא בעיולי יומא לא רצו לאלם גזרתם דשמא לא התחיל השבת אבל כל שהוא ספק שבת שכבר היה שבת וקדושת היום היא מאליה הספק אלים יותר דכבר היה קדושת שבת ובכה"ג גם דרבנן נגזר עליה. עוד נראה לי הסברא דכיון דלענין איסור תורה עוד אסור בין השמשות דדלמא עדיין יום הוא אם ניקל באיסורי דרבנן הוה זלזול והוה כעין מ"ש הר"ש חיון דכל דאנו מסופקים אם בירך ברכת המזון וצריך לחזור ולברך מברך גם ברכה רביעית דלא יהיה זלזול לדרבנן וה"ה כאן דכל דכבר חל קדושת שבת וכבר נאסר באיסורי תורה גם לענין דרבנן ובשלמא בהתחלת היום לא שייך לומר דיהיה נאסר גם בדרבנן שלא יהיה זלזול דהא מה שנאסר באיסורי תורה אין ראיה דדלמא מלאכה לית ליה כעת ובשב וא"ת לא שייך זלזול אבל כל שכבר היא שבת א"כ נודע לכל דמה ששובת הוא מחמת קדושת שבת א"כ מה שעושה איסורי דרבנן ע"כ מחמת שמזלזל בדרבנן כנלפענ"ד דבר חדש וזהו ענין דמספיקא לא פקעה קדושת שבת ועכ"פ אין כאן קושיא דבאמת לא שייך להעמיד על חזקתו רק דהספק הוא יותר אלים כיון שהוא קדש כבר כנלפענ"ד ודו"ק ועיין בהגהת מקור חיים סי' תקס"ב מה שהאריך בזה הענין דלאפוקי יומא ולפמ"ש יש להאריך ובאמת שאי אפשר לפרש כלל דמטעם חזקת שבת אתינן עלה דא"כ בטל כל דין בין השמשות לגמרי שבכל הספיקות אוקמינן אחזקה ועוד דע"כ לא שייך לאוקמא אחזקה רק היכא דהספק אינו נוגע להחזקה עד"מ חזקת א"א א"כ כל הספיקות בגט היא אך בענין אישות אבל בזה כל בין השמשות הספק אם הוא יום או לילה א"כ איכא נ"מ לענין זיבה ולענין מילה וכדומה ואיך שייך בשביל שהוא שבת נחמיר לענין איסור שבת ולענין מילה נחזיק לספק לילה וכן לזיבה והוה תרתי דסתרי וגם איך שייך לומר לא גזרו על שבות בין השמשות ות"ל דאיכא חזקת יום וע"כ דחזקה לא שייך בזה רק דהספק אלים יותר ואינו ספק השקול וגם יש לומר דבאמת כל הטעם דלא גזרו על שבות בין השמשות הוא משום דספיקא דרבנן לקולא וא"כ איך אפשר דע"ש נחזיק שביה"ש עדן יום ומ"ש הוה לילה ולכך דעת המג"א לומר דנחזיקו תמיד ליום ושאני עיולי יומא מאפוקי יומא ועכ"פ משום חזקה אי אפשר ועוד דכיון דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה א"כ ע"כ אתרע חזקת היום שהרי אתה מודה שיש בו מן הלילה ג"כ ועוד העירני תלמידי דבה"ש מקרי ספיקא דדינא ובספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקה כמ"ש המלמ"ל פ"ז מהלכות עדות והוא המתיק הדברים דהטעם הוא כל דהוה ספיקא דדינא לא שייך לומר שכל שהיא שבת הוה בחזקת יום והרי לפעמים יהיה להיפך ע"י שהיא יום יהיה קולא וגם אם לא יהיה שייך ענין חזקה לא יהיה ספיקא דדינא ולכך בספיקא דדינא לא ישתנה הדין בשביל החזקה ואמר שכן מצא בספר אחרון אבל לא נהירא סברתו דבאמת אם נימא דאזלינן בספיקו אחר חזקה לא ישתנה הדין תמיד ונחזיק תמיד בחזקתו אבל מ"מ מצד כל הטעם שכתבתי אי אפשר לומר בסברת המג"א משום חזקת היום ורק כמ"ש בטעמו ודו"ק היטב:
והנה יש ראיה ברורה לפענ"ד מהא דאמרו בירושלמי ריש ברכות ספק קרא או לא קרא נשמיענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ספק הוא וקשה מה מוכיח מזה הא שאני הקורא קודם לכן דהוה בין השמשות והוה אקבע איסורא ואזלינן להחמיר אף בדרבנן וע"כ דלא שייך בזה אקבע איסורא. אברא דגם בספק קרא קשה דהא אקבע עליו חיוב הקריאה ובחזקת חיוב הוא עומד וכבר תמה בזה בכו"פ סי' ס"ט אמנם נראה בלא"ה קשה לפמ"ש המלמ"ל פ"ד מהלכות בכורות דבספק אם התחיל כלל ענין הלז אף בדרבנן אזלינן לחומרא כמו בספק נטל וכדומה ולפ"ז קשה בספק קרא ק"ש ותפלה למה לא נחמיר בספיקו אף שאינו רק מדרבנן וכבר תמה בזה בשעה"מ הלכות מקוואות. אך נראה דבאמת טעם המלמ"ל נראה דבספק אם נעשה מעשה מהראוי לומר שלא נעשה מעשה עדיין וכמו בתנאי בקום ועשה דמוקמינן אחזקה שלא נעשה מעשה וכבר כתבתי בתשובה הנדפסת במפרה"י ולפ"ז נראה דדבר שבידו ואינו מחוסר מעשה מבחוץ לא שייך להעמידו על חזקתו ולפ"ז בתפלה וקריאה שקרוב הדבר בפיו ובלבבו לעשות לא שייך לאוקמא אחזקתו שלא נעשה מעשה ואדרבא מהראוי לומר שזריזין מקדימין למצות ובודאי כבר קרא ולפ"ז לפמ"ש הר"ן דבידו מועיל גם נגד חזקה א"כ אין קושיא מהך דאתחזיק עליו החיוב דהרי בידו לעשות ומעתה זה בספק קרא אבל בין השמשות דאין בידו להסיר החזקה שפיר היה מקרי אקבע איסורא וע"כ דבין השמשות לא מקרי איקבע איסורא וכמ"ש ודו"ק. עוד נראה לי דבר חדש דהנה בטעם דספק דרבנן להקל הנה לפענ"ד הדבר ברור בטעמו דהנה כבר נודע שיטת הרמב"ם במנין המצות ושרשיו שורש א' ב' דכל העובר על דברי חכמים עובר בל"ת שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו וכ"כ בפ"א מהלכות ממרים ה"ב והרמב"ן האריך לתמוה דא"כ למה מצינו קולות הרבה בדרבנן והא הם דינם כד"ת ועובר על ל"ת דלא תסור אמנם הטיבו אשר דברו בזה הקרית ספר בהקדמתו וגם הרמב"ן בעצמו הרגיש בזה וכתב שלכך הקילו בספיקן שכן היתה כמחילה מאתם כדי לחלק ולהפריש בין דבר שהוא מן התורה ממש ובין דבר שחדשו ותקנו מדעתם ע"ש ברמב"ן שביאר כן בהדיא ואף שדחה הדברים אבל הקרית ספר שם בהקדמתו לספרו האריך וחיזק הדברים והובא בקצרה בלח"מ פ"א מהלכות ממרים שם ואני מוסיף שלפענ"ד לזה כיון הרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים ה"ט במ"ש הואיל ויש לב"ד לגזור ולאסור וכו' מה זה שהזהירה התורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף על ד"ת ולא לגרוע ממנו ולקבוע הדבר לעולם שהוא מה"ת ע"ש שהאריך והיינו דאם יאמרו שכן הוא הדין מה"ת עוברים על לא תוסיף ולא תגרע אבל אם הם מגרעים ומוסיפים ואומרים שאינו מה"ת רק שלהם נתנה רשות להוסיף כפי הבנתם ע"ז הזהירה התורה לא תסור והיינו משום דכשאומרים שהם מה"ת א"כ שוב אינם מבדילים בין גזירתם לד"ת והוה כמוסיפים עוד על התורה וזה אסרה תורה אבל אם הם עושים דבר ואומרים שהוא רק מדרבנן שוב ניכר היטב שאינו רק מדרבנן שהרי בדרבנן הולכין בספיקו להקל וכן באיסורים אין לוקין על דבריהם וא"כ שפיר מצווים אנחנו מה"ת לשמוע אל דבריהם. ומעתה נכון מה שספק דבריהם להקל כדי להבדיל בין של תורה לשל דבריהם ולפ"ז מבואר היטב הקושיא הלז דמה שהקשה הכו"פ שגם בספק דרבנן כיון שאתחזיק עליו חיוב מהראוי להחמיר בספיקו ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דמחמרינן בספיקו שוב לא יהיה שום הבדל בין דבריהם לשל תורה וזה אסור ועוברין על לא תוסיף ובשלמא באיסור דרבנן באתחזיק אסורא דמחמרינן ולא אמרינן דעובר על בל תוסיף זה אינו דבאיסור מלבד לשיטת הראב"ד בפ"ב מה' ממרים שם באיסור לא שייך בל תוסיף רק במצוה אף גם דגם לדברי הרמב"ם יש הבדל דבדרבנן אין לוקין על איסור דרבנן וא"כ גם כשמחמרינן בספיקם באתחזיק איסור מכל מקום יהיה נודע ההבדל וגם לענין חנ"נ וכדומה יש הבדלים בין איסור תורה לדרבנן אבל לענין ק"ש ותפלה אם נימא דאף שהיא מדרבנן אזלינן להחמיר בספיקם במה יוודע איפוא ההבדל שבין דבריהם לדרבנן ולא מקלינן בספיקן אף שאתחזיק איסורא:
ובזה מיושב קושית הכו"פ בבית הספק במ"ש הר"ן והריטב"א דלולב א"צ ליטול בין השמשות של שאר הימים דהוי ליה ספיקא דרבנן וע"ז הקשה דהא אתחזיק חיובא ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ כל שהוא מדבריהם אי אפשר להחמיר בספיקן וכמ"ש. ואם חומה היא אמרתי לבנות עליה טירת כסף במה שהקשה זקני בעל שערי אפרים בהא דאבעיא בברכות דף כ' אי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וקאמר למאי נ"מ אי מוציאות לאנשים והקשה דלימא נ"מ אם ספק להם אם ברכו או לא ולפמ"ש אתי שפיר דנשים באמת צריכין לברך שנית דהו"ל אתחזיק חיובא ואין לומר דאם כן לא יוודע איפוא ההבדל שבין תורה לדבריהם דזה אינו דכיון דנשים אינם יכולות להוציא אנשים א"כ בזה גופא יוודע ההבדל שבין תורה לדבריהם וזה גופא יהיה ההבדל ובלא"ה אתי שפיר דבנשים כל שאנשים נתחייבו בברכת המזון מן התורה לא שייך בל תוסיף כמ"ש התוס' בעירובין דף צ"ו ובסמ"ג ובביאור הגאון הרא"ם ז"ל על הסמ"ג דדוקא כשמוסיפין במנין המצות מצוה חדשה שייך בל תוסיף אבל כשמוסיפין על הגופות דהיינו שמוסיפין גם על הנשים מצוה זו לא שייך בל תוסיף ועיין במגן גבורים סי' י"ז ולפ"ז כיון שבאנשים כל שספק אם ברך ברכת המזון הוא מן התורה ואזלינן להחמיר א"כ גם בנשים אף שלהם אינו רק דרבנן מכל מקום יכולות להחמיר דליכא בל תוסיף וכמ"ש:
ובזה מיושב היטב מה דק"ל על הרמב"ם וטוש"ע או"ח סי' קפ"ד שכתבו הטעם דספק ברכת המזון להחמיר מפני שהוא מן התורה ולא כתבו משום דאתחזיק חיובא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא היה גם באנשים רק מדרבנן שוב היה שייך בל תוסיף ולכך הוצרכו לכתוב דהוה ספק תורה ולחומרא. ובזה יש לי לומר דבברכה רביעית שאינו רק דרבנן אפילו הכי מחמרינן מחמת ספק אף דספק דרבנן להקל הא כאן אתחזיק חיובא ואין לומר דא"כ במה יוודע איפוא ההבדל שבין דאורייתא לדרבנן דזה אינו דכיון דבשלשה ברכות ראשונות ע"כ מחמרינן מספק ומחזיקין שלא בירך עדיין א"כ שוב מחזיקין שנתחייב לברך ולא בירך וא"כ ע"כ מחמרינן לברך גם ברכה רביעית. ובזה יש להסביר גם מ"ש המג"א בשם הר"ש חיון והר"י הלוי דלכך מחוייב לברך ברכה רביעית כי היכא דלא לזלזולי בה והיינו משום דכל שמזדמן יחד דאורייתא ודרבנן מחמרינן שלא לזלזולי בדרבנן ועיין בשו"ת תה"ד סי' ל"ט ולכאורה לא נודע מהיכן יצא להם זאת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אתחזיק חיובא וע"כ אתה מוכרח לומר כדי לתת ההבדל שבין דאורייתא לדרבנן אף שאי אפשר לומר דהשלשה הראשונות לא ברכו והברכה הרביעית ברכו רק כדי לתת הבדל וא"כ שוב כדי בזיון לדרבנן ולכך החמירו ואין לומר דא"כ לא יהיה שום הבדל דזה אינו דבאמת יהיה הבדל דפועלים אינם מברכין ברכה רביעית וגם במה שעונים אמן וא"כ כבר ניכר הדבר היטב ודו"ק היטב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |