שואל ומשיב/ב/ג/קכג

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קכג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דברי שלום ואמת אל כבוד הרב המאוה"ג חכם וסופר מו"ה שמעון נ"י האבד"ק פאדהייץ.

תמול נמסר לי מכתבו ותוכו רצוף שאלתו. בדבר יבמה אחת שנפלה ליבום ליבם אחד בא בשנים רק שזה כחצי שנה שיש לו כאב בירך ימין ומחמת זה כרעא דשמאלא עקר ברישא ואולי ישאר כך בהחלט כל ימים והאיש הנ"ל אמר שבטרם נולד לו כאב הלז היה עוקר רגל ימין בתחלה אמנם אין איש זולתו שמעיד כן ואולי א"י הדבר על בוריו מפני חוסר ידיעה או דהוה מלתא דלא רמיא עליה דאינש והנה יש לו אח קטן וכבר עברו עליו יותר משמנה עשרה שנה ועדיין לא נולדו בו שום סימנים ועד מתי תתעגן האשה וע"ז כתב מעלתו כיון דבדגול מרבבה חידש כל דנולד ע"י חולי הו"ל אטר רגל וא"כ נפלנו ברבבוותא אם יחלוץ לה אח הגדול הנ"ל ובאיזה רגל יחלוץ ואם אולי בשניהם בבת אחת או בזה אחר זה ובפרט כאן שאינו רק ספק איטר ואם נאמר שהאח הקטן יצטרך לחלוץ תתעגן האשה כי מי יודע לו סימנים וע"כ שאל כדת מה לעשות. והנה אמרתי לכתוב בקצרה כדת של תורה ומד' אשאל עזר אשר יהיה עם פי שלא אומר דבר שלא כרצונו חלילה. והנה דברי הדגול מרבבה שכתב מעלתו להיות כי אין לי אהע"ז עם הדגול מרבבה ע"כ צויתי לאחד מהתלמודים לעיין ולא מצא וחפשתי באו"ח בדגול מרבבה וראיתי שכיון למ"ש בסי' כ"ז על מ"ש המג"א ס"ק ט' שכתב וז"ל כתב ב"י בשם המרדכי דאם הרגיל עצמו לעשות איטר הוה דינו כאיטר שנולד כך עכ"ל ומיהו במרדכי שם יש חולקין ע"ש וע"ז כתב הדג"מ בזה"ל נראה לפענ"ד שאף החולקים שם היינו בהרגיל עצמו כן מרצונו ולכן ס"ל דהרגלתו לאו כלום היא אבל אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאל בודאי דינו כאטר גמור עכ"ל ומזה הוציא מעלכ"ת דגם לענין חליצה הדין כן דע"י חולי הוה כאיטר. והנה טרם יהיה כל שיח נבאר הדין לענין תפילין אם יתקיימו דברי הגאון ז"ל וממנו נקח לענין חליצה. והנה מקור הדברים הם במרדכי בה"ק הלכות תפילין שכתב ומיהו אם הרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד לא הוה הרגלתו כלום למקרי איטר אלא א"כ נולד כך מדלא מוקי מתניתין דפרק הבונה כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל ויש לדחות דהיינו הך דמשני בשולט בשתי ידיו והדברים סתומים ובהגה"ה שם נדחק הש"י לפרש אבל הדברים פשוטים דבשבת דף ק"ג פריך הש"ס בשלמא אימין לחייב משום דדרך כתיבה בכך אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך אר"י באטר יד שנו ותהוי שמאל דידיה כימין דעלמא ואשמאל לחייב אימין לא לחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו וע"ז מקשה המרדכי דלמה לא משני כשהרגיל עצמו לעשות איטר וא"כ פשיטא דבשביל שהרגיל עצמו לעשות בשמאל לא נפקע ימין דידיה ממה שהיה וחייב על הימין משום שדרך כתיבה בכך ועל שמאל משום דהרגיל עצמו וע"כ דלא מקרי אטר ופטור על השמאל וע"ז דחי דיש לומר דהיינו דשני בשולט בשתי ידיו איברא דאכתי קשה דאכתי מה דחי המרדכי כיון דע"כ צ"ל דשולט בשתי ידיו והרגיל עצמו לעשות איטר הדין שוה א"כ גם לענין תפילין הדין כן וצריך לומר דיש חילוק בין תפילין לשבת דדוקא גבי שבת יש לו דין שולט בשתי ידיו דהוה דרך כתיבה משא"כ לענין תפילין הוה איטר גמור כיון שהרגיל עצמו בכך וכ"כ בספר ביאורי מרדכי בה"ק שם ובאמת שהדברים דחוקים דסוף סוף מה נ"מ בין תפילין לשבת דכל דהוה איטר א"כ גם בשבת לא לחייב רק אשמאל. אמנם לפענ"ד נראה עפ"י מה דאמרו בבכורות דף מ"ה ע"ב דהשולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין מר סבר כחישותא אתחלה בימינו ומר סבר בריותא אתחלה בשמאלו והרמב"ם פ"ח מהלכות ביאת מקדש הלי"א פסק כרבנן דכשר דבריאותא אתחלא בשמאלא ולפ"ז לא הוכחש הימין רק שבשמאל נתחדש בריאות יותר ומעתה בשלמא לענין שבת כיון דהרגיל עצמו לעשות כך הוה כשולט בשתי ידיו וא"כ ע"כ דבריאותא נתחדש לו בשמאל וא"כ עכ"פ הימין כדקאי קאי והשמאל נתחדש לו בריאות יותר ולכך חייב על שתיהן אבל בתפילין שפיר יש לומר כיון דעכ"פ אנן בעינן יד כהה וא"כ עכ"פ ימין דידיה יש בה תשות כח יותר מהשמאל דעכ"פ שמאל בריא יותר ולכך מניח בימינו. אברא דלפ"ז יקשה א"כ איך אמרו במנחות דף ל"ז בשולט בשתי ידיו דמניח בשמאל של כל אדם הא אנן בעינן יד כהה והיא קושיא נפלאה לשיטת הפוסקים דפסקו כר"א דהטעם משום יד כהה והרי הימין של כל אדם היא כהה אצלו. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הפוסקים דס"ל דקי"ל כר"נ דיליף מוקשרתם וכתבתם וכתיבה בימין וא"כ כיון שתלוי בכתיבה וכל ששולט בשתי ידיו עכ"פ כותב בימין שלו ג"כ א"כ מה"ת נשנה מימין ושמאל של כל אדם וז"ב כשמש ולפ"ז מי שהרגיל עצמו לעשות איטר א"כ עיקר הכתיבה בשמאל א"כ שפיר מניח בימינו דהא ימין שלו כהה וגם כותב ועושה מעשיו בשמאלו וממנ"פ לכל הטעמים ימין שלו כשמאל של כל אדם וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב מה שכתב הסמ"ק דעיקר תלוי בכתיבה ולא כתב הטעם דכל שכותב בימין ושאר מעשיו בשמאל הו"ל כשולט בשתי ידיו ועיין בכ"מ מ"ש בזה ולפמ"ש גם בשולט בשתי ידיו כל עיקר דמניח בשמאל של כל אדם אף דימינו כהה עכ"פ ע"כ משום דתלוי בכתיבה וא"כ היא טעמו של הסמ"ק ובזה עמדתי על דברי התוס' במנחות שם בד"ה מה כתיבה בימין שכתבו להסתפק אדם הכותב בימינו ושאר כל מעשיו בשמאלו יש להסתפק באיזה מהם מניח תפילין ושמא יש לדמותו לשולט בשתי ידיו ולציון הלז אין לו דורש דלמה לא ציינו על שולט בשתי ידיו דהרי ע"כ אם דמי לשולט בשתי ידיו ע"כ שתלוי בכתיבה וא"כ שם הו"ל לציין ולפמ"ש אתי שפיר דגם בשולט בשתי ידיו עיקר הטעם דתלוי בכתיבה ושפיר ציינו על מה כתיבה בימין ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד להדר פני זקני הב"ח שכתב בסי' כ"ז דס"ל דאם עושה כל מלאכתו בימינו וכותב בשמאלו וכ"ע מודו דמניח בשמאלו דימין עיקר ולא נחלקו אלא בכותב בימינו ועושה כל מלאכתו בשמאלו והמג"א שם כתב דעיקר כהש"ע ולפמ"ש דברי הב"ח נכונים דבאמת כיון שכל מעשיו בימין ורק הכתיבה בשמאל יש לומר כיון דחזינן דימינו בריאה יותר שהרי כל מעשיו בימין א"כ פשיטא דאזלינן בתר יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה לשנות מרוב עולם וכמו בשולט בשתי ידיו דמניח בשמאל של כל אדם ואף דשם הימין כהה מהשמאל מכל מקום אין משנין מרוב עולם כמ"ש רש"י ותלו בכתיבה כדי שלא יהיה משונה משאר אדם א"כ כאן הוא להיפך ולא תלינן בכתיבה כיון שעכ"פ יד כהה איכא וכל מעשיו בימין אבל בכותב בימין ושכל מעשיו בשמאל א"כ עכ"פ השמאל בריאה יותר שהרי כל מעשיו בשמאל א"כ מהראוי שיניח בימין דהוה יד כהה והחולקים ס"ל דאזלינן בתר כתיבה משא"כ באם כל מעשיו בימין דאז הימין בריאה פשיטא דאזלינן בתר יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה ודו"ק היטב כי קצרתי. עכ"פ יהיה איך שיהיה דברי המרדכי נכונים. ובזה נראה לפענ"ד אף אם נסכים לדינו של הדגול מרבבה דבהרגילוהו מן השמים דהיינו ע"י חולי הוה איטר גמור היינו דוקא בתפילין דעכ"פ הימין הוא יד כהה וא"כ בין אם נימא דתלוי ביד כהה ובין אם נימא דתלוי בכתיבה זה שנולד לו חולי הוה יד כהה ואינו כותב בימין שפיר הקשירה בימין שלו אבל לענין חליצה מהכ"ת לחדש ולשנות מימין ושמאל של כל אדם דלא שייך בזה יד כהה דהרי עכ"פ יש לו ימין רק דכאיב ליה אבל מהראוי ללכת בתר ימין דכולי עלמא ולא שייך ספיקו של הר"ן אי אזלינן בתר דידיה או בתר מיניה דהא כאן גם הוא הוה ככל אדם רק שמקרה קרה לו שנחלה וכואב לו הרגל ימין ויוכל להיות שיבריא וגם לא נולד כך ומה"ת לשנות משאר כל אדם. ובלא"ה נראה לפענ"ד דע"כ לא כתב הדגול מרבבה רק לענין תפילין דיש לומר דנחלקו הפוסקים אי אטר שהרגיל עצמו חשוב כשולט בשתי ידיו ולפ"ז בשלמא לענין תפילין שייך לחלק דבהרגיל עצמו עכ"פ שייך לומר דבשמאלו שליט יותר ובריאותא דנתחדש בשמאלו או דשמא שולט בשתי ידיו ושאני דבהרגיל עצמו לא שייך דנתחדש לו בריאות משא"כ בנולד חולי בודאי הימין תשה ביותר. ומעתה זהו לענין תפילין אבל לענין חליצה מה נ"מ בין שולט בשתי רגליו או שהרגיל ע"י חולי מהכ"ת נעשהו כאטר דהא לא נתחדש בריאות בשמאל ואף דהימין תשה אטו בתשות ובריאות תלה התורה הא העיקר תלוי בימין ובאמת בסמ"ג כתב דאפילו אטר חולץ בימין מאחר שהצריכה תורה ימין בפירוש ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ק"כ דכל דהקפידה תורה על ימין כמו במצורע ועבודה דוקא בימין ולפ"ז ה"ה חליצה דיליף רגל ממצורע דוקא בימין ודעת הטור דחולק נראה לפענ"ד הדבר ברור דהנה בטעם דימין דוקא במצורע ועבודה יש לומר דהוא על שני פנים או דגזירת הכתוב הוא או דימין הוא חשוב יותר משמאל בכל מקום ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה הנ"מ דאם גזירת הכתוב הוא דוקא ימין א"כ באטר ג"כ אזלינן בתר ימין ושמאל של כל אדם אבל אם הוא מטעם חשיבות של הימין א"כ ממילא איטר דשמאל דידיה הוה כימין דעלמא דיש לו בה כח יותר א"כ ממילא שמאל דידיה חשוב יותר מימין. ובזה היה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הבעל עיטור הובא בב"י סי' תרנ"א באו"ח בהא דת"ר איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאל של כל אדם מסתברא דוקא תפילין דאורייתא שהן מימין אבל לולב דרבנן ומשום חשיבותא הוא אטר ככל אדם ונוטל לולב בימינו ואי עביד אפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין והוא משולל ביאור דמה חילוק בין דאורייתא לדרבנן והרשב"א ח"א סי' אלף ק"כ מחלק להיפך דהיכא דהקפידה תורה בימין הוא ימין דוקא ולפ"ז ה"ה להיפך בתפילין דהקפידה על שמאל שמאל דוקא אף באיטר. אמנם נראה דכוונת הבעל עיטור הוא כמ"ש דכבר כתבתי דיש לומר שתי פנים בטעם ימין אם שהוא גזירת הכתוב או שהוא מטעם דימין חשוב טפי ועיין ברש"י על פסוק ימינך ד' נאדרי בכח ולפ"ז אם הוא מטעם חשיבות של הימין נמצא ממילא בתפילין דאמרה תורה יד כהה א"כ אדרבא רצתה התורה שיניח ביד כהה ממילא איטר הוא להיפך אבל בלולב דמה דקפדו חז"ל על הימין הוא בשביל דהיא חשובה ממילא יש לומר דעשו כעין של תורה והוא גזירת הכתוב דיהיה ימין וא"כ ממילא גם אטר הדין כן ולא דמי לתפילין דהוא מדאורייתא וא"כ אדרבא רצתה התורה שיהיה ביד כהה ולא שייך משום חשיבותא ולא שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דהא התורה תלתה הטעם משום יד כהה א"כ ממילא באיטר ג"כ תלוי ביד כהה שלו משא"כ בלולב דהוא מדרבנן משום חשיבותא ממילא גם באטר הדין כן. ובזה אתי שפיר מה שסיים ואי עביד אפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין והיא תמוה דמשמע דגם בתפילין אי עביד איפכא לית לן בה והוא תימה דלא שמענו זאת ואדרבא בתפילין ודאי אי עביד אפכא לא יצא וכבר תמה בזה בשו"ת חוט השני. ולפמ"ש אתי שפיר דקאי למ"ש דבלולב הטעם בשל ימין מטעם חשיבות הימין בכל מקום וגם אטר יהיה בימין ושמאל של כל אדם לזה אמר דאי עביד אפכא לית לן בה דהרי חזינן בתפילין דהתורה הקפידה שיהיה ביד כהה וא"כ לא קפדה התורה על ענין החשיבות וא"כ הוא הדין בלולב לא קפדינן אחשיבות וא"כ ממילא באטר ימין דידיה עדיף ויתכן יותר דהנה אם הוא מטעם גזירת הכתוב דבעי ימין ולא מטעם חשיבות הוא דאדרבא הוא שמאל כהה וע"כ דהיא רק גזירת הכתוב א"כ ממילא איטר אפכא הוא דאזלינן בתר ימין ושמאל דידיה אבל בלולב דרבנן דעשו הימין מצד חשיבות וכמו בכל המצות דצריך שיטול בימין וכמבואר באו"ח סי' רט"ז וסי' רצ"ו ממילא גם באטר הדין כבכל אדם דאטו בימין דידיה תלוי עיקר הוא בשביל דימין הוא חשוב טפי והרי בעצם ימין דאטר הוא חשוב דימין לעולם חשוב טפי אף שהוא אינו יכול להשתמש בה ובשל עולם הן שמין דהימין בעצם חשוב ולכך אמר דאי עביד אפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין דהתורה קפדה שיעשה ביד כהה ולא אמרה שיעשה בימין מכ"ש בזה ודו"ק היטב. עכ"פ נתבאר טעם הפלוגתא בחליצה באיטר דמר סבר כל דכתיב ימין ימין דוקא ובאיטר שמא לדידיה הוה ימין של כל אדם וס"ל דימין הוא מטעם חשיבות ומר סבר דלא מטעם חשיבות הוא אלא משום גזירת הכתוב דבעי ימין וממילא באיטר הוא להיפך דזה מקרי ימין ועכ"פ יהיה איך שיהיה הדבר ברור דמה שחידש הדגמ"ר דזה חשוב כאיטר גמור הוא דוקא לענין תפילין דתלוי ביד כהה משא"כ לענין חליצה למה לא ניזיל בתר מיניה ובאמת שיש לכאורה ראיה לדעת הדגול מרבבה מהא דפריך במנחות דף ל"ז אטר אאטר ומה קושיא לימא דאטר גמור מניח בימינו שהוא שמאלו משא"כ באיטר שמרגילו מן השמים דבשלמא באטר שהרגיל עצמו מדעתא דנפשיה לא מצי לאוקמא דיש לומר דזה באמת מה דמשני בשולט בשתי ידיו וכמ"ש המרדכי לדחות הך דפרק הבונה אבל בחולי שפיר מצי לאוקמי בכה"ג וע"כ דזה חשוב איטר גמור ובפרק הבונה לא מצי לאוקמא בכה"ג דא"כ יקשה אשמאל לחייב אימין לא לחייב אבל בתפילין שפיר מצי לאוקמא בכה"ג וע"כ דזה חשוב כאיטר. אמנם כ"ז בתפילין אבל לא לענין חליצה ולפענ"ד ראיה לזה מהא דאמרו בבכורות דף מ"ה אטר בין ביד בין ברגל פסול והנה רש"י פירש דאין דרך שירות בכך דשירות אינו אלא בימין ולכאורה צריך ביאור דהא שמאל דידיה היינו ימינו וא"כ הוה דרך שירות ומדברי הרמב"ן הובא בר"ן בפ' ג"ה למדנו דטעמו של רש"י דאיטר אין לו ימין מקרי וגם זה תמוה דאטו אין לו ימין הא שמאל דידיה הוה ימין אבל הר"ן כתב דהטעם דהוה כמום ולפ"ז צ"ב דא"כ כל שהורגל משמים מחמת חולי לא שייך לומר דהוה מום דהא חולי בלבד לא מקרי מום לפסול ולמה נפסל בשביל האטרות מיהו יש לדחות דחולי כזה שהוא נעשה אטר עי"ז פסול ודו"ק. וראיתי בחידושי רשב"א וריטב"א בחולין ר"פ ג"ה בהא דבעי ר"י בכף ועגול דהביאו בשם י"א דאטר דפסול בעבודה הוא משום שהוא מום והרמב"ן דחה דא"כ היה לו למתני במשנה דבכורות בהא דנחלקו רבי ורבנן בשולט בשתי ידיו דבאטר לכ"ע פסול אלא ודאי אינו נפסל אלא מפני שאין לו ימין וביאור דבריהם דמשום הכי אין לו ענין לשולט בשתי ידיו דשם הפסול משום כחישותא או בריאותא דהוא מום ואטר הפסול מפני שאין לו ימין ולפ"ז אכתי קשה לפענ"ד דאם נימא דאף אם הרגילוהו מן השמים כגון ע"י חולי מקרי ג"כ איטר א"כ אכתי הו"ל למתני איטר בכה"ג דבזה אין שייך לומר דהפסול משום שאין דרך שירות בכך דהא באמת כל שהרגיל עצמו לשמש בשמאל אינו מקרי אטר וא"כ מה בכך שהרגילוהו מן השמים מכל מקום כל שהרגיל עצמו בכך הרי הוא כמו הרגיל עצמו וע"כ בזה לא מקרי איטר ויש לדחות דבכהאי גוונא הוה ג"כ כאין לו ימין. והנה לכאורה קשה לרבי דס"ל דכחישותא הוה בימין וא"כ למה יהיה לרבי בשולט בשתי ידיו מניח תפילין בשמאל כל אדם הא הימין הוא יד כהה והו"ל להניח בימינו וצ"ע בזה וצריך לומר דס"ל לרבי דלאו משום יד כהה רק בעינן וקשרתם וכתבתם:

והנה לענין דינא לפענ"ד יש לומר דבלא"ה בחולי אינו מקרי איטר לפסול דהנה איטר ממש לדעת הפוסקים דחולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם יש לעיין אם עבר וחלץ בימין של כל אדם מה דינו וראיתי בשו"ת חוט השני שדעתו דפסול ומדמה לתפילין דכמו דבתפילין אם עבר והניח בשמאל של כל אדם דלא יצא ה"ה בזה. ובאמת לפענ"ד לא דמי דשם קפידה התורה על יד כהה וא"כ באיטר יד ימין של כל אדם היא אצלו כהה וכן למאן דיליף מוקשרתם היא ג"כ כותב בשמאל של כל אדם משא"כ הכא דבאמת אדרבא התורה הקפידה על ימין דגמר רגל רגל ממצורע רק דהספק אם על רגל דידיה או דעולם היא אבל כל שעבר וחלץ אפשר דלא מעכב ובאמת שגם בשאר כל אדם אם חלץ בשמאל אם החליצה פסולה אין הדבר ברור ובאמת שרבנן ור"א נחלקו בזה ביבמות דף ק"ד ואנן קי"ל כרבנן כמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' קס"ט בסדר חליצה סעיף כ"ב ובאמת העין משפט רשם רמב"ם פ"ד הלכה י"ז וטוש"ע ואני תמה דהנה ברמב"ם לא נמצא דחליצתה פסולה רק באם היה רגלו חתוכה דאין חולץ בשמאל ואם חלץ חליצתו פסולה אבל מ"ש בפ"ד ה"ו דלובשו בימין אינו ראיה דאינו מעכב רק לכתחלה וצריך לחלוץ בימין וכן הטור לא כתב רק וינעלנו בימין והיינו לכתחלה אבל לא שיהיה חליצתו פסולה ומצאתי לש"ב הגאון בצל"ח ברכות דף כ' גבי הא דמסיק שאני התם דכתיב ולאחותו האריך בענין אי בעי מופנה משני צדדים והוא העלה דהרמב"ם לא פסל בחלצה בשמאל רק במי שרגלו חתוכה ואין לו רגל ימין לעמוד וא"כ אינו ראוי לבילה ואנן בעינן דלכתחלה יהיה ראוי שיהיה ועמד ואמר ולכך מעכב אבל כל שראוי לבילה אינו מעכב וע"ש שהביא ראיה מרש"י בכורות דף מ"ה שכתב דאטר רגל פסול דבעינן לעמוד ולשרת וזה אין לו ימין ואני תמה על הגאון שלא הזכיר שזה מחלוקת הרמב"ם והר"ן והרשב"א והריטב"א אם שם הפסול מפני שאין לו ימין או דשם הטעם משום דמום הוא אך נראה דבאמת שם יש לו ימין ושמאל רק שהוא איטר והוה כאין לו ימין בזה נחלקו הרמב"ן והר"ן אי נפסל אבל במי שרגלו חתוכה אפשר דלכ"ע פסול עכ"פ זכינו לדין דלהרמב"ם וכן מהטור משמע דגם בשאר כל אדם דבודאי מצוה בימין אפ"ה אינו מעכב בדיעבד מכ"ש באיטר דאנן מסופקים אם אולי גם לכתחלה הדין שיחלוץ בימין של כל אדם ודברי החוט השני תמוהים ובלא"ה כל דברי התשובה שם תמוהים ולא ראה דברי הרשב"א אלף ק"כ הנ"ל גם מה שהקשה על העיטור שהביא הב"י סי' תרכ"א עיין ט"ז ומג"א וא"ר שם שהביאו בשם ר"ח דפירש כן באמת רק שהפכו עכ"פ זה ודאי דבאטר אם עבר וחלץ בשמאל דידיה לפענ"ד הדבר ברור דלא נפסל בדיעבד ובפרט דיש כאן ס"ס אברא דאכתי קשה דלפמ"ש הרמב"ן דיש לפסול באטר בשביל דאינו ימין כלל אם כן כאן יש לפסול דאנן בעינן ימין וזה אין לו ימין כלל אמנם נראה דזה דוקא באיטר מעיקרו אבל בנולד לו חולי שתשש כחו ואינו מוחלט שיהיה כך כל ימיו א"כ פשיטא לפענ"ד כיון דעכ"פ יוכל להיות שיתרפא פשיטא דלא שייך בזה אין לו ימין דהא באמת יש לו ימין ויוכל להיות שיתרפא ובפרט דהוא אומר שהורגל כך טרם שהיה לו הכאב לילך כך בימין ברישא ומ"ש מעלתו שלא להאמין לו לא ידעתי למה לא יהיה נאמן רובא דעלמא אינם איטרים ומה"ת להחזיקו באיטר וכעת הוא מחמת חולי כמו דנראה הריעותא ומ"ש משום מלתא דלא רמיא לפענ"ד כאן לא שייך זאת דהא רובא דעלמא אינם אטרים ואם אחד איטר מרגישים בו ובכה"ג לא שייך לומר מלתא דלא רמיא עליה דאינש וכעין שכתב בשו"ת צ"ץ סי' ס"ה הרב השואל שם ואף לחלוקו של הצ"ץ שם בנדון דידן יודה ומכ"ש לפמ"ש בנו הגאון ז"ל בק"א דאם לא כיון כלל ואמר ברי לי שהיה כך לא שייך מלתא דלא רמיא עליה דאינש א"כ בכה"ג בודאי לא שייך מלתא דלא רמיא עליה דאינש ע"ש ומעתה כיון שבאמת אם תצטרך להמתין על השני חשוב עיגון ועיין פרק האשה שלום במרדכי סי' ע"ט וגם אם נימא דיש לו דין איטר נביא צוארינו בהספקות שיש לנו באטר אם יחלוץ כלל או שיחלוץ בשניהם וגם יש ספק אם הוא בזה אחר זה או בבת אחת ועל כל אחת מן הספיקות יש אחריות גדול וכבר הוכחתי דאם חלץ בשמאל אינו פוסל בדיעבד וכאן הוא ספק שמא אינו אטר לפענ"ד העיקר שיחלוץ בימין ועיין יש"ש פ' מצות חליצה סי' כ"א שהעיקר הוא שאף אטר אם חולץ בימין לבד בשעת הדחק כשר וכאן מקרי שעת הדחק דאם נחשבהו לאיטר יש חשש מן כמה דעות בענין חליצת איטר וע"כ מוטב דניזיל בתר רובא דעלמא ולא לספקו באיטר ואף דנימא דזה דחשוב כאיטר בשביל שהוא ע"י חולי הו"ל ספק בדין ולא שייך להעמידו על חזקה או רוב וכעין מ"ש המלמ"ל פ"ז מעדות אבל עדיין יש לומר כיון דעכ"פ טרם שנצמח החולי מהראוי להחזיקו בחזקת רוב שאינם איטרים א"כ הא גופא מה"ת לומר דנחשבהו כיוצא מדרך הטבע ורובא דעלמא ואינו איטר רק שהכאב גרם לו זאת ועכ"פ ראוי למעקר רגל ימין ברישא אי לאו הכאב ולא הוה כאיטר:

והנה לכאורה יש להסתפק בהא דיליף רגל רגל ממצורע והיינו דהוא בימין וכתבו הפוסקים והסמ"ג דכמו דבמצורע דכתיב ימין בפירוש ולפי"ז לדעת הפוסקים דבחליצה אף באיטר אזלינן בתר ימין דידיה א"כ איך יהיה הדין במצורע דהא במצורע לא מצינו כלל חילוק בין איטר לשאינו איטר: אמנם נראה דהנה במצורע כתיב אזן ויליף מיניה אזן אזן דעבד ובאזן לא שייך למימר לחלק בין איטר לשאינו אטר א"כ ממילא ימנית דכתיב במצורע היא רק גזירת הכתוב ולכך בעי דוקא ימנית. ובזה מדוקדק לשון הסמ"ג שכתב דיליף ממצורע וכמו באזן אזן דלא שייך לחלק וכיון למ"ש. ובזה מובן מ"ש ביבמות דף ק"ד ור"א לא יליף רגל ממצורע והתניא ר"א אומר מנין לרציעה וכו' אזן אזן לגזירה שוה ולכאורה מה מקשה דניהו דקיבל גז"ש דאזן אזן אבל לא קיבל גז"ש דרגל רגל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דיליף הש"ס רגל רגל ולא חלקו בין איטר לשאינו איטר הוא משום דיליף אזן אזן ולא שייך לחלק בין איטר לשאינו איטר ה"ה לענין רגל רגל וימתק יותר דבאמת אם נימא דבאיטר הוא להיפך דאזלינן בתר ימין דידיה א"כ עכ"פ אינו גזירת הכתוב ימין דוקא ועיקר הימין הוא משום החשיבות וא"כ ממילא ראוי לומר דאם חלץ בשמאל דלא פסול דהא אינו רק משום חשיבות בלבד אבל אם נימא דגזירת הכתוב הוא ימין אף באיטר שאינו חשוב ממילא גם אם עבר וחלץ פסול ולפ"ז פריך שפיר לר"א דס"ל אזן אזן וא"כ שם לא שייך לחלק בין איטר לשאינו איטר ורק גזירת הכתוב הוא א"כ ממילא מהראוי לפסול בחלץ בשמאל ולזה משני דרגל רגל אינו מופנה משני צדדים ואינו רק משום חשיבות של ימין וא"כ בדיעבד כשר ולפ"ז לפי מה דהוכחתי לעיל דבדיעבד אינו פסול בחלץ בשמאל ממילא אינו רק משום חשיבות בלבד א"כ גם באיטר אין קפידא כל כך בדיעבד אף אם אזלינן בתר ימין דידיה מכל מקום בעבר וחלץ כשר וכן מבואר ברשב"א סי' אלף ק"כ דכל דהקפידה תורה על ימין דוקא אין חילוק בין איטר לשאינו איטר אבל באם לא הקפידה תורה רק משום חשיבותא דימין א"כ ממילא באיטר הוא להיפך דבחשיבותא תלוי ולפ"ז בנולד לו חולי דבאמת הימין היה מקודם כבכל אדם א"כ מה"ת לומר דלא קפדינן על ימין דוקא דהא באמת היה ימין שלו ג"כ חשיבות ורק כעת נשתנה הדבר א"כ עכ"פ לא נתבטל הימין ממשמעותא. אברא דבבעל העיטור שהביא הב"י סי' תרנ"א מבואר להיפוך דבתפילין דאורייתא דוקא בימין משא"כ בלולב דהוא משום חשיבותא אטר כשאר כל אדם והוא להיפך משו"ת הרשב"א הנ"ל. אמנם נראה דהבעל העיטור כוונה עמוקה יש לו דבאמת בכל מקום ימין חשוב טפי משמאל לכל המצות שהן בימין רק דבתפילין גלתה התורה גזירת הכתוב שיהיה ביד כהה ולפ"ז עכ"פ באיטר מהראוי להיות מניח תפילין בימינו שהוא שמאל של כל אדם והיינו משום דבאמת ימין יש לו מעלה וגם שמאל מעלה טפי דהא התפילין הם בשמאל ולפ"ז באיטר דיש ספק אם אזלינן בתר דידיה או שמאל דעלמא א"כ מהראוי שיניח בימינו דבאמת הוא ימין ושמאלו ג"כ וז"ש הבעל עיטור דוקא תפילין דאורייתא בימין והיה ראוי לומר בשמאל ולפמ"ש אתי שפיר דתפילין מהראוי להניח איטר בימינו דמקיים שתי המעלות משא"כ בלולב וזה שכתב אי עביד אפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין ונדחק בשו"ת חוט השני דגם בתפילין אי הפך לא יצא ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאיטר אינו משנה משום דבחשיבותא תליא מלתא וא"כ מהראוי להיות אטר ככל אדם ולפ"ז עכ"פ אי הפך לית לן בה והיינו דהרי חזינן בתפילין דנתרבה שמאל וא"כ ממילא גם איטר שעושה בשמאל של כל אדם שהוא ימינו ג"כ מקיים שתיהן דהרי עכ"פ חזינן דבתפילין נתרבה שמאל וה"ה לענין לולב דרק בחשיבותא תליא מלתא והרי לענין תפילין נתרבה שמאל בחשיבות ובפרט שבאמת הוה ימין דידיה כנלפענ"ד כוונה עמוקה בדברי העיטור:

שוב ראיתי בש"ס מנחות דף יו"ד דאמרו שם דצריך קרא לפסול ימין דכהן במצורע שלא תאמר ק"ו ומה במקום שלא נתרבתה שמאל נתרבתה ימין במקום שנתרבתה שמאל אינו דין שנתרבה ימין א"כ חזינן דכל דנתרבה שמאל הוי אמינא דגם ימין נתרבה ולפ"ז בתפילין שבאמת נתרבה שמאל א"כ הוה ס"ד דימין ג"כ כשר רק דפרטה התורה בפירוש יד כהה וכן וקשרתם וכתבתם דוקא שמאל וא"כ ממילא באטר שיש ספק אם אזלינן בתר דידיה או דעלמא א"כ. שפיר יש להניח בימינו דכאן שלא שייך למעט הימין אם כן ממנ"פ כשר הימין שהוא באמת לגבי דנפשיה היא שמאל ולגבי דעלמא הוה ימין ואם נתרבה שמאל נתרבה ימין ג"כ כנלפענ"ד ברור בדברי העיטור ודו"ק היטב:

והנה במצורע גופא יש להסתפק אם באטר הוא נטהר בימין שלו או בתר מיני' אזלינן ובאמת מהפוסקים שכתבו דחליצה דקפיד אימין דיליף ממצורע משמע דימין דוקא ע"ש א"כ משמע דבמצורע ודאי דוקא בימין של כל אדם ולא מצאתי גלוי לזה. שוב מצאתי בבכור שור בחידושיו לחולין דף צ"ב שכפי הנראה לא בריר ליה הדין בזה ולפענ"ד העיקר כמ"ש ועיין בבכור שור מ"ש בחידושיו לשבת דף ס"א ע"ש ודו"ק וע"ש בשבת שהאריך אי ימין הוא מטעם חשיבות של ימין וכבר כתבתי בזה למעלה באורך והוא העלים עין מדברי הרשב"א והבעל העיטור שהבאתי ועיין בנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' קנ"ו קנ"ז שהאריך בענינים אלו ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ומפני שזה רבות בשנים שכתבתי התשובה הלז ע"כ לא יכולתי כעת לעמוד על זה כי מלתא מני אזדא ועיין בשו"ת הרדב"ז חלק חמישי סי' שני אלפים צ"ה בדברי המגיה שם נמצא לענין חליצת איטר ואין הזמן מסכים לעיין בזה ועיין במנחות דף י"ט ע"ב דשמואל ס"ל דלא יליף דורות משעה ע"ש בתוס' ד"ה ושמואל מה שפלפלו בזה מימין דמצורע ואין הזמן מסכים כעת ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת חלק חו"מ סי' ז' בהג"ה מ"ש שם ע"ד השמטת רבינו דין קמיצה בכלי ולפמ"ש היה מקום ליישב ולא נפניתי. ודרך אגב ארשום בקצרה מ"ש התוס' שם בהא דמבעיא בסנהדרין שור סיני בכמה אי יליף שעה מדורות וכתבו דזה גלוי מלתא בעלמא ע"ש והנה יש לי איזה הערות במ"ש רש"י ותוס' בסנהדרין דאיש סיני בכ"ג הוא משום דכבר הוקבע להם סנהדראות מיתרו ואילך וכ"כ התוס' שם ד"ה שור ואני תמה דלמ"ד דיתרו אחר מתן תורה בא א"כ הקביעות סנהדרין לא היה רק אח"כ ומנין פשיטא ליה באיש וגדולה מזו דאף למ"ד קודם מתן תורה בא כתבו התוס' בע"ז דף כ"ז ע"ב דעכ"פ הפרשה השניה של הקביעות סנהדרין היה אחר מתן תורה שהרי כתיב והודעת את חוקי אלהים ואת תורותיו ועיין רמב"ן על התורה ריש פ' יתרו ועיין רש"י שם על פסוק ויהי ממחרת וברמב"ן שם וא"כ היכן היו להם סנהדרין ובאמת בגוף הקושיא רציתי לומר כיון דר"ע ור"י נחלקו בזבחים דף קט"ו אם בסיני נאמרו פרטות ועכ"פ כללות נאמרו בסיני לכ"ע וא"כ תיכף נאמר להם דבאיש בעי כ"ג אבל צ"ע דבאמת מה דאמרו בסיני נאמר להם היינו מהר סיני נאמר להם אבל לא תיכף ואז במעמד הנבחר נאמר להם רק העשרת הדברות ואח"כ טרם שנקבע האהל מועד נאמר להם מהר סיני כל הדברים וזה לדעתי מחלוקת ר"י ור"ע דר"י ס"ל דכללות נאמר להם בסיני והיינו מפני שבעשרת הדברות נכללו כל המצות כמ"ש הראב"ן בספר מאמר השכל המיוחס אליו ור"ע ס"ל דאח"כ נאמר לו בסיני כל הדברים בפרטות ועכ"פ דברי רש"י ותוס' צ"ע. וראיתי קושיא בצל"ח ביצה דף ה' בהא דאמרו שור סיני בכמה והקשו התוס' מה נ"מ מה דהוה הוה וע"ז הקשה הצל"ח דהא נ"מ דאם נימא דהוה רק הוראת שעה ושעה מדורות לא יליף א"כ היה צריך לומר להם במשוך היובל להורות שהוא רק הוראת שעה כדי שאם יארע שיצטרכו לסקול בהמה לא יצטרכו לדון בכ"ג דאם יסברו שהוא תמידיי אז ילפי מדורות ע"ש. ולא הבינותי חדא דמה נ"מ אם יצטרכו לדון בכ"ג אטו אינם רשאים לדון בכ"ג רק שא"צ כ"ג אבל אם ירצו לדון בכ"ג מה ריעותא יש בזה ואז היו שכיחי סנהדרי קטנה וגם מאין ידעו אז שלדורות יהיה בכ"ג כיון דאז לא נאמר ושפטו העדה ממילא לא יצטרכו כ"ג וא"כ שוב אין נ"מ ושפיר נלמד מזה דבר שבמנין וז"פ וברור. אחר זמן רב שנת תרי"ג בחג השבועות מצאתי במעיין החכמה על המצות דף קי"ד ע"ב בחרוז המתחיל צוית צדק שנתעורר על דברת התוס' הנ"ל כמ"ש ועוד האריך שם:

והנה בשנת תרי"ד אור ליום ה' שמות י"ט טבת היה אצלי הרב מו"ה יהודא זינדיל נ"י אבד"ק סקאהל גיסו של הרב הצדיק מבעלז נ"י ומסר לי שאלה שאירע בקהלתו וביקש ממני להשיב ע"ז. והנה שאלתו אשה נפלה לפני יבם והוא אחד ואין שני והיבם הזה היא איטר רגל דהיינו כפי המבואר בפוסקים שאם בהתחלת הלוכו עוקר רגל השמאל תחלה ולפי המבואר בש"ע סי' קס"ט סכ"ה שאטר ברגלו חולץ בשתיהן לצאת כל הדיעות אמנם היבם הזה יש לו מיחוש על רגלו השמאלי זה רבות בשנים אשר מאיזה חולאת נתכווצו הגידים מתחת לארכובו ולבעבור זה בעת שעומד או הולך עקבו מרגלו השמאלי אינו מגיע לארץ והולך על חצי כף הרגל הסמוך לאצבעות וכשהוא יושב או מוטה יכול שפיר לדחוס רגלו על הארץ כשאר כל אדם כי בעקיבו לא שלטה שום חולי וגם פעם אחת השקיף כשהיה הולך בשוק והיו מונחום שם עצים וקורות פסע פעם בימין ופעם בשמאל ומעתה אם נחזיק זה האיש לאיטר שוב צריכים אנו לעיין אם הוא בר חליצה כלל כיון דצריך לחלוץ לדעת הרי"ף והרמב"ם שההולך על אצבעות רגליו לא חליץ והנה גוף הדבר דאם אטר א"א לחלוץ בשמאל שתהא פסולה מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קס"ז שכתב כן אמנם בגוף הדבר אם נחשוב אותו לאיטר הנה מעלתו רצה לצדד להקל וכתב דהנה גוף הדבר שכתב רש"י דאיטר היינו שעוקר רגלו השמאלי בראשונה בלי טעם וגזירת הכתוב והנה חשב מעלתו כי זה חידש רש"י ובמחכ"ת נעלם ממנו ש"ס מפורש במנחות דף ל"ד דרך ביאתך מימין דכי עקר אינש כרעא דימינא עקר ברישא וכן הוא ביומא דף י"א וכן קיי"ל להלכה בש"ע יו"ד סי' רפ"ט ואף דשם גם איטר מניח בימין היינו מטעם שכתב המרדכי ואזלינן בתר ב"ב. אבל עכ"פ מבואר דדרך אנשים לעקור רגל ימין ברישא וא"כ מי שעוקר רגליו בשמאל הוא איטר. והנה מה שהאריך ללמוד מתפילין הנה מתפילין אין ראיה כלל כי שם ביד כהה תלוי וכאן עיקר הוא שבעי ימין מגזירת הכתוב וא"כ כל מה שהיא ימין דידיה יש מקום לפסול והנה מעלתו כתב כי באמת צריכין לחקור סבת אטרותו אם הוא בתולדה שיש לו כח וסמיכה בשמאל יותר או שעכ"פ שווים לגמרי אבל אם אנו רואים שיש לו כח וסמיכה בימין ומה שעקר כרעא דרגליה ברישיה הוא משום איזה סיבה וכמו בנדון דידן דע"י שא"י לדחוק רגל השמאל כ"כ בארץ כי יש לו כאב ונתכווצו גידיו א"כ לכך עוקר רגל זה ברישא א"כ מה"ת לומר שזה מקרי איטר:

והנה ברש"י שופטים סי' ג' בפסוק איש איטר יד ימינו כתב רש"י תרגום יונתן גבר גמיד יד ימיניה וכל גמיד לשון ארמי דבר כווץ מחמת חולי לא היה שולט ביד ימינו ובלשון עברי אטר אטום כמו אל תאטר עלי באר פיה. אטום ביד ימינו שלא היה שולט בה. ולפענ"ד שיש הבדל בין עברי לתרגום בזה דלהתרגום אף שבא מחמת חולי נקרא אטר ולפירוש העברי דוקא שהוא סגור ואטום ויוכל להיות דבימינו אין שום חולי רק דברייתא הוא בשמאל ובאמת יותר מסתבר כמו שהוא לפי העברי שהרי זה היה מבני ימיני כמ"ש אהוד בן גרא בן הימיני והרי בשופטים סי' כ' כתיב שנבחרו מבנימן שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו והמה היו גבורי חיל כמ"ש כל זה קולע אל השערה ולא יחטיא וע"כ דאי אפשר לומר שהיו כווצים מחמת חולי וכחישותא בימין דזה לא היו נבחרים למלחמה וע"כ דבריותא אתחלא בשמאלא ומתולדה היו נבראים דהימין שלהם אטום והשמאל היה בריא אולם ואם כן מבואר דאטר לא נקרא רק שהוא בתולדה כך ולא שנעשה מחמת חולי ובכה"ג לא שייך איטר ועיין רש"י סי' כ' שלא פירש שם כפי התרגום רק כפי לשון העברי והיינו דשם אי אפשר לומר שיהיה מחמת חולי רק מתולדתם הוא כן וע"כ אני מוסיף על דברי מעלתו דכל שלא נודע אם בא בתולדה לא מקרי אטר ועכ"פ ספק אטר מקרי וא"כ לפענ"ד נראה שיחליץ בימין לבד כמ"ש המהרש"ל ביש"ש והבאתיו לעיל ומזה ראיה לרבנן דרבי דלרבי עכ"פ חולי הוא בימין ולא נבחרו לגבורי חיל ודו"ק היטב. עוד נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בשו"ת גינת ורדים הספרדי חלק אהע"ז כלל ב' סי' א' נסתפק אי חלצה בשמאל דפסול אי הוה מן התורה או רק מדרבנן וע"ש באורך והרב המגיה בחלק חמישי מהרדב"ז סי' שני אלפים צ"ה מביא זאת באמצע דבריו ואני אומר אף אם נימא דחלצה בשמאל פסול מן התורה היינו דוקא בסתם אדם דרגל ימין הוא עיקר ויש לו חשיבות בכמה דוכתי ולכך פסול אבל באיטר דהרבה פוסקים ס"ל דיחליץ בימין כל אדם א"כ אף להפוסקים שסוברים דבתר ימין ושמאל דידיה אזלינן עכ"פ בדיעבד כל שאי אפשר לחלוץ על רגלו השמאלי דודאי כשר בימין של כל אדם. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דחליצה בשמאל אינו פסול רק מדרבנן א"כ במקום שלא יוכל למדחס ודאי כשר והטעם דהנה שיטת הרמב"ם דמי שלא דחס רגלו אבל היה יכול לדחוס דרגלו ישרה כשר דהוה ראוי לבילה אבל מי שלא יכול לדחוס פסול דאינו ראוי לבילה ולפ"ז הרי דעת המ"ב סי' ס"ב דהא דבעי ראוי לבילה הוא דוקא כשהוא פסול מן התורה אבל כל שאינו פסול רק מדרבנן א"כ כשר אף שאינו ראוי לבילה א"כ כאן דכשר מה"ת אף בחלץ בשמאל וא"כ אם חולץ בשתי רגליו ודאי כשר ואף דאינו ראוי לבילה מכל מקום כשר דהרי חלץ בשמאל גם כן כשר מן התורה ואף שדברי המ"ב תמוהין כמבואר במגן גבורים סי' קל"ט ס"ק א' מ"מ כאן דבאמת גם בזה גופא אי איטר חולץ בשמאל של כל אדם היא גם כן פלוגתא דרבותא פשיטא דיש לסמוך על זה ומה גם דכיון שמצד העקב הוא ראוי לדחוס רק שנתכווצו רגליו בארכובו לא מקרי אינו ראוי לבילה מצד עצמו והרי גדולה מזו מצינו דדעת ר"ח דקיטע כשר למחלץ דעכ"פ הקיטע דחיס שפיר כולי' שוקי על ארעא כמ"ש התוס' ביבמות דף ק"ג ע"א בד"ה מאן ועיין יש"ש יבמות פי"ב סי"ד וא"כ מכ"ש זה דדחיס העקב על ארעא כשהוא יושב דודאי יכול למדחס ומכ"ש לפמ"ש הרא"ש ביבמות שם סי' ד' בשם ר"ח דלכך כשר בקיטע דמסגיא אלוחתא לא יכול למתריץ כרעיה דע"ג היא לתחתא ותחת דידיה הוא מעל וכיון דאיתא לכרעיה ולא תרוצא הו"ל כמי שאינו ראוי לבילה אבל היכא דהוה תריץ כרעיה כמעיקרא ואי לא פסיקא היה יכול למתרצא אע"ג דאפסוק חלוץ למטה מן הארכובה דהוה ראוי לבילה ע"ש א"כ מכ"ש כאן דגם כעת הוא יכול למדחס מצד העקב והרי כשהוא יושב הוא יכול למדחס רק דאם הולך א"י למדחס כרעיה מכ"ש דכשר. הן אמת שאני תמה על פירוש הר"ח דלפ"ז מאן דאתהפיך כרעיה אין כאן משום מסגי על לוחתא דהא קודם שנתהפך היה כשר והיה יכול למחלץ ולא גרע מנקטע דודאי כמו שהוא א"א למחלץ ואפ"ה כשר וא"כ היאך אמר ר"א למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ והא שם אתהפיך כרעיה כמבואר במ"ק ול"ד לדאמימר ואף אם נדחוק דכמו שהיא לפנינו נתהפך ויש לו הרגל ואפ"ה לא מצי למסגי גרע טפי מנקטע דכעת אין לו רגל ובאמת שהסברא הפוכה א"כ מה פריך מבין עומד ובין יושב ובין מוטה ולשיטת הרי"ף דעיקר הפסול הוא בשביל שאינו יכול לדחוס כרעיה והוה כמאן דמסגי על לוחתא דכרעא וכפירוש הר"ח דהפסול הוא בשביל דלא מצי דחיס לכרעיה והא שם עכ"פ מצי דחיס. אך זה אינו דלשיטת הרי"ף גם ברגלו ישרה לא חליץ ופסול אף בדיעבד א"כ ס"ל דאף בראוי לבילה אפ"ה פסול א"כ גם במוטה מהראוי לפסול ולשיטת הר"ח דכל דראוי לבילה כשר בדיעבד א"כ עיקר הקושיא היה שם דמשמע לה דמוטה כשר אף לכתחלה ול"ק עכ"פ בנ"ד ודאי כשר ועיין בנימוק"י ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' צ"ד. הן אמת לפענ"ד פשטת הש"ס משמע כפירש"י דהפסול הוא בשביל דבעינן מעל רגלו דלפירושם הוא בשביל דלא מצי למדחס וא"כ מה ענין לבר קיפוק ששם אתהפכי כרעייהו ואמאי תלה להו באמימר. אך לפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור הא דפריך מסמיכות הרגלים והרי סמיכת הרגלים פירש"י בדף ק"ב שמהלך בידיו וגורר רגליו וא"כ אינו ענין למעל רגלו ורש"י הרגיש בזה וכתב בדף ק"ג הגורר את רגליו והם עקומים הרי דהרגיש בזה אבל זה דחוק ומזה יצא לר"ח והרי"ף והרמב"ם דאמימר כוון ג"כ מטעם שלא מצי למדחס אבל אכתי קשה מה שהקשיתי דמה ענין אמימר לכאן. אך לפענ"ד נראה דגם הם מודים לפירש"י דפסול משום מעל רגלו והיינו כשרגלו הפוכה אך דס"ל דבכל ענין דלא מצי למדחס גם כן פסול ויצא להם מדאמר אמימר בקמייתא דצריך למדחס ממילא משמע להו דאח"כ חידש דכל שרגלו הפוכה ג"כ עכ"פ לא מסגי על לוחתא ופסול וא"כ שפיר קאמר למאי דאמר אמימר לא בר קיפוק חליץ והיינו דגם זה בכלל דאמימר וביותר נראה דהם מפרשים דגם מה שרגלו הפוכה הוא פסול לא משום דאינו דוחס על מדרס רגלו רק משום שאינו יכול לדחוס בכלו כרעא וא"כ גם בר קיפוק לא חליץ בשביל זה ועיין ברמב"ם פ"ד מיבום הלכה י"ז שכתב היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדו הרי"ז אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ רגליו וזה אינו יכול לנעוץ ע"ש והה"מ הביא פירש"י ומעלתו דקדק שלמה הביא פירש"י ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הפירוש מסגי על לוחתא כולל גם במי שא"י למדחס במקום מדרס הרגל כפירש"י גם בזה שא"י למדחס וכלם הפסול הוא בשביל שאינו יכול לדחוס:

ובזה מיושב מה שדקדק מעלתו מה שכתב הרמב"ם היתה רגלו עקומה ומדבר מהרגל ובש"ס נקטו הפסול על האדם מאן דמסגי על לוחתא. ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס כולל בין מה שהפסול בשביל שהאדם מהלך על ראשי אצבעותיו ובין מה שהרגל הפוך ואינו יכול להלך באופן אחר וכלם בכלל הפסול ודו"ק היטב. ועכ"פ בנדון שלנו הנה באמת מצד הדין היה לנו לומר שיחליץ רק ברגל ימין של כל אדם וכמ"ש ביש"ש דכל דאי אפשר בענין אחר כשר בזה אבל אם ירצה לחלוץ גם בשמאל של כל אדם בודאי כשר ואין שום בית מיחוש ויחליץ תחלה ברגל ימין של כל אדם כמ"ש ביש"ש שם שזה עיקר. והנה בדבריו לא ביאר אם הרגל השמאלי שכואב לו הוא רגל שמאלי של כל העולם והיינו ימין דידיה ואז בודאי ברור שיחלוץ בימין של כל העולם וכן הגיד לי הרב מו"ה חיים צבי האבד"ק יאנוב נ"י שכן הוא וא"כ הדין ברור כמ"ש ועיין שו"ת מוהרשד"ם סי' צ"ו דמרימר לא פסל רק מדרבנן ובשעת הדחק אינו פסול ע"ש ובשו"ת כנס"י סי' ס"ח. עוד היה נראה לפענ"ד דהא דהחמיר מרימר שלא לחלוץ מאן דמסגי על לוחתא היינו משום דאפשר ביבום וס"ל דמצות יבום קודם א"כ למה לנו להכניס עצמינו בחליצה שאינו נכון אבל לדידן דאין נוהגין ביבום רק בחליצה למה נפסל בדיעבד ואין תקנה מיהו לפמ"ש הכנס"י שם דבמקום דאי אפשר מייבם גם כעת א"כ גם כעת אפשר בתקנה. שוב ראיתי בשו"ת מהר"ם פדוואה ז"ל סי' כ"ג הערה זו כיון דבזמן הזה אין נוהגים ביבום הוה כאי אפשר בע"א וכשרה החליצה יעו"ש ושמחתי שזכיתי לכוין לסברא זו ומצאתי בריטב"א חולין דף צ"ב דכתב דבמקום דאי אפשר בחליצה כגון שרגלו הפוכה וכדומה מוטב שמייבם ע"ש וזה כמ"ש הכנס"י ואילו היה רואה זאת היה שמח מאד:

והנה בהא דאמר שמואל בגיטין דף כ"ז כל מקום ששנו חליצה פסולה פסולה ופוסלת ובמערבא אמרי שמאל ולילה פסולה ופוסלת. ולכאורה קשה כיון דשמאל יליף מג"ש ממצורע וא"כ מנ"ל דלא מעכב וביותר תימה לשמואל דס"ל דנקטע יד העדים פטור משום דבעינן קרא כדכתיב וא"כ למה לא יפסול כאן ולא תהיה חליצה כלל והרי באין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית והרי חליצה ילפינן ממצורע כדאמרו ביבמות דף ק"ד וצריך לומר כיון דלא הוה רק גזירה שוה ואינו מבואר בפירוש וגם אינו מופנה רק מצד אחד לכך לא מעכב ואינו רק פסול ולפ"ז לר' אליעזר דס"ל באין לו בהן יד ורגל דכשר דלא בעי קרא כדכתיב א"כ מכ"ש כשחלץ בשמאל דכשרה דהא שם לא יליף רק מגזירה שוה דמצורע ובמצורע גופא אפשר דלר"א כשר כשלקח בשמאל דהא לא בעי קרא כדכתיב כלל ומכ"ש כשחלץ בשמאל וא"כ מה פריך על ר"א הא גמר ג"ש ממצורע כמו ברציעה ומה קושיא ניהו דלכתחילה בעי בימין הא מכל מקום אם חלץ בשמאל כשר דהא לא בעינן קרא כדכתיב וא"ל דר"א לא מכשיר רק באם א"ל אבל לא ביש לו דזה אינו דאדרבא ביש לו הוה עכ"פ ראוי לבילה ובא"ל אינו ראוי לבילה ואולי הש"ס קאי שם כפי מה דאמרו בנזיר דף מ"ו דר"א ס"ל דאין לו בהן יד פסול. ואולי יש לכוין בזה מ"ש מוחלפת השיטה והיינו דר"א ס"ל במצורע דכשר מכ"ש בחליצה דהסוגיות מחולפות ולפ"ז נראה לפענ"ד דעכ"פ אם נחתכה רגלו הימנית דודאי לא פסול בשמאל והטעם דהרי אף לשמואל דבעי קרא כדכתיב מודה בעדים גדמים דלא פסול כמ"ש בסנהדרין דף מ"ה ע"ב ועיין תוס' שם ד"ה אין ועיין בתוס' יו"ט פי"ד מנגעים משנה ט' דלהר"ש והרע"ב אף שנקטעה ידו קודם שנזקק לטהרה דהיינו בימי חלוטו ג"כ אין קפידא ומכ"ש ברגל השמאל אבל הרמב"ם פ"ד מיבום וחליצה כתב דבנחתך רגלו הימנית אינו חולץ בשמאל ואם חלץ חליצתו פסולה וצ"ע למה יפסל ועיין מ"א סי' תרנ"א ס"ק יו"ד מה שהקשה על הרוקח ולא הבינותי דלפמ"ש בש"ע שאין לו יד א"כ בזה מודה שמואל דלא היה לו יד ואולי המ"א מקשה להרוקח שגרסתו היא גדם שאין לו אלא יד אחד ע"ש ודו"ק. אמנם לפע"ד היה נראה דלענין לולב לא שייך כלל החילוק דהא תמיד הוא עומד שיקיים מצות לולב ולא דמי לעדים ולמצורע ולחליצה דאינו עומד לכך רק שקרה מקרה שייך לחלק בין כשנחתך ידו קודם שנזקק לזה משא"כ במצוה ועכ"פ לענין חליצה בנחתך ידו ודאי אין קפידא וע"כ צע"ג ועכ"פ לענין שתחלוץ מעל שוקו ודאי אין קפידא כמ"ש רש"י ור"ח ודלא כשיטת התוס' וצ"ע גם בזה. ובאמת לשון הרמב"ם ואם חלצה מעל רגלו השמאלי היא תמוה דהא כבר כתוב שמי שנחתך רגלו הימיני אין לו לחלוץ בשמאל והיה לו לכתוב שאם חלצה פסולה והלא לשונו של רבינו לשון הזהב ואין בו שפת יתר וע"כ נראה דבאמת אם יש לו ימין ורק שחלץ בשמאל כיון שבזה האיש משכחת לה חליצה בימין וכן בלילה דביום הי' משכחת בו שם חליצה וא"כ ניהו דחלץ בשמאל עכ"פ מידי חליצה לא נפיק רק שחליצה פסולה היא אבל כשנחתך רגלו הימין דלא שייך ביה חליצה כלל לדידיה דס"ל דהגז"ש הוא לעיכוב וא"כ שוב אינו חליצה כלל וכמו שכללא כייל בסוף הפרק דיש חילוק בין חליצה פסולה לאינו חליצה ולכך בנחתך כתב דאינו חולץ והיינו דאף בדיעבד לא מקרי חליצה וע"ז כתב ואם חלץ מעל רגל השמאלי והיינו דאם יש לו רגל ימין והוא חלץ מעל שמאל הוה חליצה פסולה וזה בכלל ראוי לבילה לענין זה דלא יהיה בגדר שאינו חליצה כלל רק חליצה פסולה מקרי דהרי שינה מצות התורה בקום ועשה וחלץ בשמאל והיה יכול לחלוץ בימין כן היה נראה לפענ"ד. ובזה מיושב מה דהשמיט הרמב"ם לדין חליצה בשמאל כשיש לו רגל ימין וכבר האריך בזה בצל"ח ברכות דף כ' ובנוב"י מהד"ק סי' צ"ד ומהד"ב סי' ק"ג ולפמ"ש א"ש. ובמ"ש למעלה יש חילוק והבדל בין הגירסא של הב"י מי שאין לו יד ובין הגרסא גדם שאין לו אלא יד אחת דלפמ"ש דאין לו אלא יד אחד משמע דנקטעה ידו ומי שאין לו יד יוכל להיות דהוא גדם מעיקרא ודו"ק. ודרך אגב אעתיק הנה מה שנשאלתי בי"א תשרי שנת רי"ז עש"ק האזינו מהרב מו"ה בעריל חמיידיש נ"י מ"ק קאלימייא במה שאירע שם שאחד יבשה ידו דהיינו שאבד בה הרגשה והרי היא כמתה אם יניח תפילין אי נימא כיון דיבשה ידו הוה כמחוסר אבר כדאמרו בקידושין דף כ"ז לענין עבד ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד דיבשה ידו אף שמחוברת עדיין הוה כמחוסר אבר וה"ה כאן או דלמא דמכל מקום לא נקטעה והוה יד כהה לפענ"ד מחוייב בתפילין דהרי לא נחלקו רק באין לו זרוע ומשמע הא כשיש לו אף שאין לו הרגשה חייב דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי ועיין מג"א סי' כ"ז ס"ק ג' ומבואר שם דאף בנשאר הקבורת לבד חייב בתפילין ובודאי אבד ההרגשה כשלא נשאר רק הקיבורת ואפ"ה חייב בתפילין דעכ"פ יד כהה מקרי כן נראה לפענ"ד:

והנה בשנת תרח"י אור ליום ו' עש"ק בא היה חליצה שהוכרח להיות ע"ש ואמרתי לרשום מה שנתחדש לי בענין החליצה ומהענין החליצה דאמרו החולץ לאשתו והיה לו לומר נחלץ דהיבמה חולצת דהיינו משליף נעלו וכבר דקדק כן הנימוק"י והתוס' יו"ט פ"ב משנה ב' ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' צ"ד האריך בזה והפליא לעשות וגם אני אענה חלקי דהנה גוף ענין נעל חליצה נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש בתוס' שבת בהגהותיו לאו"ח סי' מ"ו בשם הרש"ל וכמדומה שכ"כ השל"ה בשערי שמים בשם הרש"ל דמה שאנו מברכין כדסיים מסאני שעשה לי כל צרכי דהנה יש ד' יסודות דומם צומח חי מדבר. והדומם נכנס בתוך הצומח והצומח בחי והחי במדבר ולכך כשלובש מנעלים שהן מעור חי מורה שיש לו ממשלה על דצ"ח לכך שייך בזה כל צרכי דבמנעלים נכלל כלם דצ"ח ודפח"ח. ובזה פירשתי מ"ש של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא והיינו שהמנעל מורה שהוא מושל על דצ"ח ולפ"ז שם שהיה אדמת קדש היה הדומם יותר מעולה מהצומח וחי וגם מהמדבר ולכך אמר של נעליך שאין ממשלה בכאן על הדומם כי אדמת קודש היא ודו"ק. והנה האשה נקראת קרקע עולם וכמ"ש בסנהדרין ובכמה מקומות וגם נקראת שדה באמרם נסתחפה שדהו והתוס' כתבו ריש כתובות דהאשה נקראת שדה הבעל ולא הבעל נקרא שדה אשתו ע"ש ולפ"ז זה הענין שאמר אמימר ביבמות דף ק"ג האי מאן דחליץ צריך למדחס לכרעיה ופירש"י לדחוף רגלו בקרקע ועיין בנימוק"י וברא"ש שהטעם כדי שיהיה ניכר שהיא חולצת הנעל ולא שהרגל יוצא מאליו ע"ש ולפענ"ד הענין דהנה במה שנועל המנעל ודחיס לכרעיה בקרקע מורה שיש לו ממשלה על האשה שהיא קרקע עולם ולכך צריך לדחוס לכרעיה והיא חולצת המנעל מעל רגלו והיא שולפת הקנין והממשלה שיש לו עליה ולכך מגבהת אותו קודם ששומטת מעל הקרקע ותופסת אותו באויר ומודה שמתחלת לשלוף הקנין והממשלה שאינה עכ"פ בגדר דומם ואח"כ שומטת לגמרי ויוצאת מכלל דצ"ח להיות מדבר כמוהו וא"כ היא שולפת הקנין והממשלה מעליה. וז"ש דחלץ הוא ענין משלף ולכך נקרא הוא חולץ דהיינו שמסיר הקנין שיש לו עליה והיא יוצאת עי"ז ממה שהיה לו לייבם זיקה עליה והוא נקרא קנין וממשלה וז"ב לדעתי. ובזה מיושב קושית הרב ר"ז עמריך בשו"ת נו"ב שם שהקשה דאיך אפשר שבשעת עיקר החליצה לא יהיה רגלו דחיס. ולפמ"ש אתי שפיר דכל עיקר ענין חליצה היא מה שמסירה הקנין מעליה וא"כ כיון שהיתה תחלתה בגדר הדומם והיא רוצית לבוא עד המדבר וא"כ בתחלת ענין חליצה היא מסירה לאט לאט הקנין מעליה בתחלה היא יוצאת מגדר הדומם ואינה קרקע עולם ואחר כך מתגברת כפעם בפעם עד ששומטת כל המנעל ומסירה כל הממשלה מעליה וז"ב אף שהוא ע"ד דרוש קצת מכל מקום המעיין יראה שהדברים ברורים:

והנה אמימר אמר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה ואמר רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה ואמר אמימר ולעולם דדחיס לכרעיה. ולכאורה הוא תמוה דר"א מקשה ממוטה דאי אפשר במוטה שיהיה דחיס כרעיה כמ"ש רש"י וא"כ מה משני ולעולם דדחיס לכרעיה והיכ' נחלקו במציאות. אמנם לפענ"ד נראה דרב אשי הבין שאמימר בעי שבשעת ששומטת המנעל מעל רגלו יהיה דחיס לכרעיה כמו שרצה הרב ר"ז ז"ל לומר כן וע"ז הקשה לו מבין עומד בין יושב והיינו כמ"ש התוס' בד"ה בין דמה שכשר בישיבה אף דגמר דין בעמידה וחליצה כגמר דין דמי משום דעכובא ליכא ע"ש. אמנם לפענ"ד היה נראה דמה שכשר בין עומד בין יושב היינו בתחלת החליצה דהיינו בשעה שמתחלת להתיר הקשרים לכך בשעה ששומטת המנעל מעל רגליו שזהו עיקר החליצה הוא נקרא גמר דין בזה בודאי צריכה שתעמוד וגם הוא צריך לעמוד ולפ"ז אם נימא דצריך לדחוס כרעיה גם בעת עיקר החליצה דהיינו בשעה ששומטת א"כ איך אפשר להיות מוטה והלא לא ידחוס רגלו ואי אפשר שבשעת עיקר החליצה יהיה דחיס דבשלמא כשיושב אפשר לו לדחוס בישיבתו וכמ"ש בעמידתו אבל במוטה אי אפשר שידחוס אח"כ וא"כ שוב פסול מחמת דג"ד בודאי צריך להיות מעומד וע"ז אמר ר"א ולעולם דדחיס לכרעיה והיינו שבתחלה היה דחיס ובעת גמר דין היה מוטה ודחיס לכרעיה ודו"ק. אמנם בגוף קושית התוס' בהא דאמר בין עומד בין יושב והרי חליצה כגמר דין ור"ח א"ל בתי עמודי. נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בשו"ת מזרחי ח"ב סי' ל"ו הנקרא מים עמוקים מצאתי בשם ר"י בר נתן גאון קדמון שפירש הא דנחלקו אי חליצה כגמר דין או תחלת דין ורש"י כתב משום הכתובה והוא פירש דמר סבר כיון דיבמה לשוק בלאו והשתא הוא דמתחיל להתירה לכך הוה תחלת דין ומר סבר כגמר דין כי עד שמת בעלה היתה במיתה לשוק וכשמת בעלה נפקא מכלל מיתה ונשארת באיסור לאו ועכשיו שמתירה הוה כגמר דין דגם לאו לא נשאר ודפח"ח ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר חדש דזה דוקא לגבי החליצה מקרי גמר דין שהיא נפקע מעליה איסור מיתה בעת מיתת בעלה ואח"כ נעשה גמר דין אבל לגבי החולץ לא חשיב כגמר דין שהיתה עליו באיסור אשת אחיו ועכשיו הוא מתירה ע"י החליצה לשוק וכשחוזר וקדשה אינו בכרת כדאמרו ביבמות דף י' ולגבי דידיה לא הוה גמר דין רק תחלת דין דהיינו מקודם באיסור אשת אח ואח"כ נפקע ממנו ע"י חליצה או יבום ומעתה ז"ש בין עומד ובין יושב היינו לגבי דידיה דאין צריך לעמוד דלגבי דידיה הוה תחלת דין משא"כ לגבי דידה שפיר א"ל ר"ח בתי עמודי ודו"ק. ובזה נראה לי מ"ש אמימר דצריך למדחס לכרעיה דהנה באמת התוס' מקשים מהא דכתיב ועמד ואמר וכתבו דאינו רק סיפור דברים ואמימר ס"ל דהוא עיכוב ולכך אמר דצריך למדחס לכרעיה והיינו שיהיה עמידה גמורה וע"ז שפיר מקשה ליה דתנן בין עומד בין יושב והיינו דלגבי דידיה אין צריך עמידה כלל וע"ז משני ולעולם דדחיס ליה והיינו דלכתחלה צריך לגבי דידיה ג"כ דחיסה ולא מעכב ומטעם הנימוק"י כמ"ש התוס':

ובזה מיושב מה שדקדק הנוב"י דלאיזה צורך הביא הך דבין עומד ובין יושב ולא היה לו להקשות רק ממוטה ולפמ"ש עיקר הקושיא מהך דבין עומד ובין יושב ודו"ק. ובזה מיושב גם קושית הלח"מ למה לא פריך גם על הך מימרא דאמימר מהך דסמיכות הרגלים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה ידע דאינו לעכוב הך דדחיס רק דמקשה דכל דל"צ לגבי' עמידה כלל למה צריך לדחוס וע"ז חידש דמכל מקום צריך לדחוס ומטעם שכתבו הרא"ש והנימוק"י וכמ"ש למעלה ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר חדש במה שצריך למדחס לרגלו דהנה בדף ק"ב נסתפקו בהך דחלצה או משלף הוא זרוזי והיינו שתזרז להנעל ופשיט ליה דמשלף הוא מדכתיב מעל רגלו ולפ"ז כיון דמשמע זרוזי ומשמע משלפי כדאמר שם א"כ לגבי החליצה הוא משלף אבל לגבי היבם היא זרוזי דהיינו שידחוס רגלו בקרקע ולא יצא המנעל מעל רגלו וכמ"ש הנימוק"י דה"ט דדחיסה וא"כ נתקיים שניהם ומעתה זה שאמרו דצריך לדחוס. ובזה מיושב מה דאמרו החולץ דגם היבם צריך לחלוץ ולזרז עצמו שידחוס רגלו כדי שיהיה זרוזי ולכך לא מעכב הדחיסה דהא באמת עיקר הקפידא הי' שיהיה שליפה כדכתיב מעל רגלו אבל במסגי על לוחתא מעכב דאינו ראוי לבילה ועיין תוס' בכמה מקומות לענין ראוי לבילה דכל דהתורה כתבה למצוה ולא לעכוב שפיר צריך שיהיה עכ"פ ראוי לבילה וה"ה בכאן עיקר הקפידא היה למשלף כדכתיב מעל רגלו ורק מדכחיב לשון חליצה ולא כתיב בלשון שליפה כדכתיב ושלף נעלו וע"כ דחליצה ג"כ לשון זירוז הוא ולמצוה וז"ב בעיני כשמש. ובזה יש ליישב גם כן קושית התוס' דלגבי דידיה הוא בין עומד ובין יושב דכל דראוי לעמידה אין עמידה מעכבת אבל לגבי דידה דבעי שליפה ושליפה בודאי היא בעמידה ויש לפקפק בזה ועכ"פ הדברים ברורים דלא צריך שיהיה דחיס לכרעיה בעת השמטה מעל רגל דזה באמת שליפה וא"צ דחיסה רק בשביל דכתיב חליצה ומשמע זרוזי וא"כ די דיחוס רגלו בתחלת החליצה ולא בעת השמטה. עוד נראה לי דלכך אין צריך למדחס רגלו בעת השמטת המנעל דהא אי אפשר לדחוסי רגל או שתתיר היא אם לא שתגביה רגל מקודם ולא נתנה תורה למלאכי השרת שיצמצמו שבעת הגבהתה תיכף תתיר הרגל ולכך אמרו שתגביה רגלו מקודם ודו"ק. עוד נראה לי דתלוי בזה אם נימא דדחיסה לעכובא אז צריך לדחוס גם בעת גמר השמטת המנעל אבל אם דחיסה לא מעכבא כל שראוי לדחוס מכ"ש כשכבר דחס רק שלא דחס בעת גמר החליצה בודאי כשר והמהר"י מינץ יש לומר דאזל בשיטת הסוברים דדחיסה מעכבא ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף