שואל ומשיב/ב/ג/קכב

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קכב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לתלמודי המופלג השנון כמר מענדיל נ"י:

הנה במ"ש בדברי הרמב"ם בספר המצות שאין למנות הצוויים הכוללים כל התורה כמו והתקדשתם והייתם קדושים והרמב"ן הליץ בעד הבה"ג דוהתקדשתם היא מ"ע מיוחדת לענין אכילת שקצים ורמשים וע"ז האריך מעלתו בהא דאמרו בש"ס יבמות דף כ' אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא דקדושים יהיו לאלהיהם ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב והתקדשתם א"ה כל התורה כולה נמי עשה ול"ת היא וע"ז הקשה דבשלמא להרמב"ן דוהתקדשתם אינו רק מצוה מיוחדת לטומאת שרצים בלבד א"כ שפיר פריך הש"ס כיון דאמרת דקאי על ממזרת דלא כתיב גביה כלל א"כ כל התורה כולה נמי אבל אם נימא כשיטת הרמב"ם דהוא צווי כוללת א"כ יקשה באמת למה לא אמרינן כל התורה עשה ול"ת וע"כ דצווי כוללת לא נמנה עשה כלל. והנה באמת לא ידעתי מה שטרחת בכ"ז אי צווי הכולל מקרי עשה נוספת או דאינו מקרי כלל עשה ואני תמה דלמאן נסתפקת לשיטת הרמב"ם הנה שפתיו ברור מללו שאין כאן עשה כלל והוא לא חשבו במנין והרי כל עשה נוספת מחשב במנין ולשיטת הרמב"ן צווי כולל גם כן אינו עשה רק שהרמב"ן שם טרח להראות שאינו מצוה כוללת וכל מה שמנה הבה"ג היא מיוחדת לאותה מצוה אבל גוף הדבר אני תמה דהדבר מפורש בש"ס לכאורה כדברי הרמב"ם דוהתקדשתם היא עשה כוללת ואין למנותה כלל וכל אריכות דבריך לא הבנתי דאדרבא משם מבואר כהרמב"ם והמג"א דוהתקדשתם היא מצוה כוללת כל התורה וא"כ לא בא במנין וגם אני כתבתי בגליון הספר המצות שם ראיה ברורה להרמב"ם מהא דאמרו בברכות דף ב"ג ע"ב והתקדשתם אלו מים ראשונים והוא אותו הפסוק שמוזכר בפ' שמיני ואף שמסיים שם אני ד' אלקיכם ובפ' שמיני לא מסיים כך הנה רציתי לומר דט"ס הוא אבל כך מוזכר הגירסא בתה"א בית ששי שער חמישי ע"ש וצריך לומר דקאי על ראש הפסוק שמתחיל כי אני ד' אלהיכם וכו' ועכ"פ סמכו על נט"י ראשונים ואחרונים ועיין תוס' שם ובחולין דף ק"ה דאסמכתא בעלמא הוא ולדברי הרמב"ן דהיא מצוה מיוחדת על טומאת שרצים היאך שייך לסמוך ע"ז דבר אחר וע"כ דהיא צווי כוללת ואינו בא במנין כלל ולכך אסמכיה על נט"י וכדומה ומעלתו ראה זאת וכתב שמוכרח שאינו רק לאסמכתא דאל"כ יקשה כל התורה כולה נמי עשה ול"ת היא ומשיג על מגלת אסתר שכתב דקאי על כל התורה ולא ידעתי כוונתך כלל דאדרבא משם ראיה ברורה לרבינו דאינו מצות עשה כלל רק צווי כולל ואינו בא במנין כלל וז"פ:

והנה ראיתי מה שרצית להסביר ענין צווי כולל דלכך אין בכלל עשה משום דאינו רק מזהר שיקיים מה שצוהו וכאומר לחברו הזהר לקיים מה שצוויתך הנה בחנם חרדת את כל החרדה הזאת דכבר מצינו גם בלאוין דבר זה דאין לוקין על לאו שבכללות דאין סברא שיהיה לאו כולל אף בחד ענין כמו זג וחרצן ונא ומבושל וצלי ואף דנחלקו שם אי חדא לקי ועיין פסחים דף מ"א ובב"מ דף קט"ז מכל מקום עכ"פ חזינן דאין סברא ללקות על לאו כולל וזה דנחלקו אי לקי אחדא היינו שכולל בחד ענין כל הלאוין שנפרטו כמו כי אם צלי אש שכולל שלא לאכול נא ומבושל וכדומה אבל בלאו שכולל כמה ענינים כמו לא תאכלו על הדם בזה כולי עלמא מודים דלא לקי כלל וא"כ ה"ה בעשה דכולל כל התורה זה אינו בא במנין וז"ב לפענ"ד ועיין שו"ת רשב"א ח"א סי' קמ"א וז"ב בדברי הרמב"ם. ולכאורה היה נראה לי דבר חדש לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו ד"ה כל דל"ח לאו שבכללות רק עלין ולולבין דמפקי מכל אשר יעשה מגפן היין וכן חי ומבושל בחמי טבריא דמפקינן מן כי אם צלי אש אבל היכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו כגון בכל איסורי דעלמא אי חזינן מהכא דמצטרפי לא חשיב לאו שבכללות (ודברי התוס' צ"ע דבפסחים שם לא כתבו כן) ולפ"ז שפיר יש לומר דכל התורה הוה עשה ול"ת דוהתקדשתם דכבר מפורש האיסור בכלל ופרט וע"ז אמר והתקדשתם כמו התם ל"ת כל תועבה מיהו יש לחלק דשם אינו רק מצרף להיות אכילה אחת אבל כאן שיהיה עשה נוספת זה לא מצינו. ובזה נראה לפענ"ד לבאר סברת הרמב"ן שכתב דוהתקדשתם הוא לטומאת שרצים ולא לעשה כולל והיינו דכיון דלא כתיב בקרא שום ענין צווי לעשות מסתבר דקאי על מה דכתיב לעיל מיניה וכעין שכתבו התוס' בב"מ דף קט"ו ע"ב ובפסחים שם דכי אם צלי אש דלא כתיב שום איסור מסתבד דקאי על נא ומבושל הקדום ע"ש וה"ה בזה. אברא דעדיין קשה דא"כ מהס"ד דהש"ס דקאי על ממזרת ונתינה דהא הוא לטומאת שרצים. אך נראה דסמכו על מ"ש רש"י ריש פרשת קדושים דכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם נמצא קדושה ומביא קרא דקדושים יהיו לאלהיהם האמור באמור ולפ"ז מסתבר ליה להש"ס דה"ה והתקדשתם אף דקאי על טומאת שרצים מכל מקום כיון דכתיב סתם והתקדשתם הוה העשה טפי לענין ערוה מכל התורה כלה. אברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס אי הכי כל התורה כולה נמי עשה ול"ת והא דוקא לענין ערוה שייך זאת ומעלתו רמז לזה שקשה מכאן על רש"י אך נראה דלפמ"ש התוס' במכות דף ח"י ד"ה וללקי משום ובשר בשדה טריפה דלא מקרי בשר בשדה לאו שבכללות לפי שכולל כל יוצא ולפ"ז היה נראה כיון דבכל התורה כולה שייך קדושה וכמ"ש במכילתא הובא ברמב"ם וברמב"ן שם ואנשי קודש תהיו לי כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה והיינו כשישראל עושין מצוה אחת כל מצוה ומצוה מוספת להם קדושה וכמ"ש הרמב"ם שם א"כ שייך על כל התורה כלה ענין קדושה ושפיר יש לחשבו ולא הוה עשה כולל. אך נראה דלא דמי דשם כל שהוא יוצא אף שהוא בכמה דרכים מכל מקום יוצא מקרי ולוקה על ובשר בשדה שזה ענין איסור יוצא אבל כאן כבר יש על כל אחד עשה בפני עצמה ומה מוסיף בזה ועיקר הקדושה נוספת ע"י שמקיים המצוה ולכך לא בא במנין ולכך שפיר אמרו בש"ס א"ה כל התורה כולה נמי דאם אתה מחשב העשה דוהתקדשתם לענין ממזרת ונתינה אף שהיא עשה כוללת שהרי כל התורה הוה קדושה ובפרט טומאת שרצים דע"ז קאי ומכל מקום חשבת להו לעשה א"כ כל התורה נמי וע"כ דעל מה שלא לקי בפירוש אין לחשבו וז"ב. ומה שהבאת ראיה לדברי הרמב"ן מהא דאמרו בב"מ דף למ"ד גבי כהן והוא בבית הקברות דהוה עשה ול"ת ופירש"י ותוס' שם משום דכתיב קדושים יהיו והרי ביבמות שם רצו לומר דאלמנה לכה"ג מקרא דקדוש יהיו ובממזרת ונתינה מקרא דוהתקדשתם ודחי הש"ס א"ה כל התורה נמי אלמא דהדר ביה גם מקרא דקדושים יהיו גם כן כמבואר בסוגיא שם והרי כאן חשיב קרא דקדושים יהיו וע"כ דאף צווי הכולל לא קאי רק על מה דכתיב גביה וא"כ ה"ה והתקדשתם לא קאי רק על טומאת שרצים ולא קאי על שאר דברים ולא קשה קושית הש"ס דא"ה כל התורה נמי דבאמת לא חשבינן לעשה כלל דלא קאי רק על טומאת שרצים וקדושים יהיו חשיב עשה דקאי על כהנים דכתיב גבייהו. הנה לכאורה יפה הערת. ומ"ש דהרמב"ם סבר דהיכא דגלי הש"ס לחשוב הצווי הכולל חשבינן לא היכא דלא גלי הנה זה דחוק אבל לפענ"ד אינו קושיא כלל דקדושים יהיו אינו כולל לכל ישראל רק להכהנים שמצינו דאתרבאי לקדושה יתירה וכדאמרו בתמורה דף ד' וא"כ שוב שפיר לא הוה עשה כוללת רק לגבי טומאה דגלי קרא דהוה היפוך קדושת הכהנים אבל והתקדשתם דקאי על כל ישראל ולא נתברר ענין הקדושה על מה קאי זה מקרי צווי כולל ולא בא במנין וזה ברור כשמש. ומ"ש ליישב דברי התוס' שהקשו בב"מ שם ד"ה ה"א דאם כן אלמנה לכה"ג יהיה עשה דכתיב קדושים יהיו ותירצו דלא קאי עשה דקדושים יהיו כ"א אהך פרשה. וע"ז הקשית דהא ביבמות רצה באמת הש"ס לומר דהוה עשה בשביל קדושים יהיו ודחה הש"ס והתוס' החרישו מזה וע"ז כתבת דהש"ס לא דחה רק א"ה כל התורה נמי והיינו דהוה עשה כולל וע"ז קשיא להו לתוס' דא"כ אמאי חשבינן דקדושים יהיו לעשה לענין טומאה דהוא גם כן כולל וע"ז כתב דבאמת אינו כולל ולא קאי רק להך פרשה:

והנה יפה כוונת בזה. אך לפענ"ד היה נראה בפשיטות דבאמת כבר כתבתי בשם התוס' דשם יוצא אחת היא ולא הוה לאו שבכללות ולפ"ז כיון דגבי כהנים אתרבאי בקדושה יתירה א"כ קדושים יהיו דכתיב לא הוה צווי כולל דכיון דטומאה היא היפוך קדושה וגם ערוה היא היפוך קדושה דכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה כתיב קדושה וא"כ שוב מהראוי לומר דקדושים יהיו קאי על כל מיני קדושה והוה כמו יוצא דהכל חשיב יוצא רק שהוא על כמה דרכים וע"ז כתבו דמסתבר דלא קאי רק על מה דכתיב באותה פרשה ולא חשוב כלל עשה שכולל הרבה מיני קדושות ומעתה ביבמות דרצו ללמוד מקדושים דקאי אף על מה דלא כתיב באותה פרשה שוב רצו לומר ממזרת ונתינה גם כן מוהתקדשתם דעכ"פ כולל ענין קדושה וע"ז דחה דא"כ כל התורה נמי דבישראל לא מצינו דאתרבאי לקדושה רק דכל מצוה הוה קדושה שוב כולל כל התורה וממילא גם בכהנים מסתבר דלא קאי רק על אותה פרשה בלבד וז"ב ודו"ק ועיין בתוס' ריש פרק יש מותרות דף פ"ד שכתבו דבחללה איכא עשה דקדושים יהיו והיינו דס"ל דאף דאמרו ביבמות דף כ' דלענין אלמנה לכהן גדול לא חשיב העשה דקדושים יהיו היינו משום דלא כתיב בהאי פרשה אבל מה דכתיב באותה פרשה כגון זונה וחללה הוא מקרי עשה וכ"כ השעה"מ בהלכות יבום וחליצה בפ"ו באורך. ולפענ"ד יש להוסיף נופך דבשלמא לענין כהנים הדיוטים דהקדושה ענין כוללת לכל הכהנים ומה דאסור לכה"ד הוא לכה"ג בודאי אסור א"כ לא מקרי לאו שבכללות וכמ"ש בשם התוס' במכות דגדר יוצא אחת רק שהיא על כמה דרכים וכיון שעכ"פ הכהנים בכלל נצטוו בקדושה היתירה בטומאה ועריות מה שלא מצינו בישראל וא"כ גדר קדושה אחת היא והוה עשה ולא חשיב עשה שבכללות אבל לענין אלמנה לכה"ג דזה קדושה נוספת רק לכה"ג לבד וזה לא נקרא קדושה כוללת ושוב חשוב עשה כוללת כל התורה דלא חשבינן לה והוה כמו עשה כוללת וכמו לאו כולל וז"ב:

ובזה יש ליישב גם דברי רש"י מקושית כתב דברי אמת להגאון מהר"י בכר דוד ז"ל שהביא השעה"מ שם והיינו דרש"י ס"ל דאינו כולל כלל רק מצוה מיוחדת גבי טומאה ודו"ק. והנה הגיד לי תלמודי הנ"ל שראה בהגהות הב"ח שהאריך גם כן בדברי התוס' בריש פרק יש מותרות הנ"ל והעלה גם כן דגבי זונה וחללה שייך העשה דקדושים יהיו וע"ז הקשה הב"ח שם דא"כ באלמנה לכה"ג דאמרו בקידושין דף ע"ח דעשה אותה חללה בביאתו א"כ יש כאן בגמר ביאה משום חללה ושפיר איכא עשה דקדושים יהיו באלמנה לכה"ג ומה מקשה הש"ס ביבמות דף כ' וגם הא באמת באלמנה מן האירוסין מותר ליבם. והנה השבתי בזה לפום רהיטא דבאמת לשיטת הריב"א בתוס' חולין דף קמ"א הא דאין עשה דוחה עשה ול"ת הוא בשביל דאין עשה דוחה עשה דמה אולמא האי עשה מהאי עשה וכבר נודע מ"ש הנודע סוף ספרו מהד"ק דגם להיפך אי עשה ועשה אמרינן להיפך מה אולמא ולפ"ז באלמנה מן האירוסין דליכא עשה עד גמר ביאה וא"כ עד גמר ביאה אתי עשה ודחה ל"ת מה תאמר דגמר ביאה יש כאן עשה דזה אינו דשוב שייך להיפך מאי אולמא דלענין שיפרוש ולא יגמור ביאתו שוב איכא להיפך עשה דיבום ודוחה וא"צ לפרוש ושפיר דחה ל"ת דאלמנה מן האירוסין ודו"ק. הן אמת דאם נימא דביבמה קונה בהעראה כמ"ש הריטב"א והר"ן דאף בדעתו על גמר ביאה נמי קונה בהעראה א"כ שוב ליכא עשה דיבום בסוף ביאה ושוב יקשה קושית הב"ח אבל זה אינו דבאמת נימא דלא יגמור ביאתו וסגי לענין יבום ובלא"ה גוף הוכחת הריטב"א והר"ן היא דאל"כ יקשה באלמנה מן האירוסין הרי היא נעשית בעולת עצמו בסוף ביאה ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ העשה דחי דבתחלת ביאה ליכא אלא ל"ת בלבד ולפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר שהדבר מוכרח דבאמת אף אם נימא דיבום קונה בתחלת ביאה עדיין קשה קושייתם מיבמה דכל הטעם דתחלת ביאה קונה משום דכבר זקוקה ועומדת ולפ"ז זהו ביבום כשר אבל אלמנה לכהן גדול דעכ"פ אינו יבום כשר ודאי עכ"פ לא מקריא זקוקה ועומדת שתקנה בתחלת היבום וא"כ עדיין יקשה קושית הריטב"א והר"ן וע"כ כמ"ש. שבתי וראיתי דמעיקרא אין כאן סתירה דגם הריטב"א והר"ן מודים דגם בגמר ביאה איכא עשה דיבום דבעינן להקים לאחיו שם רק שהקשו דשוב יש עשה ול"ת בגמר ביאה וא"כ עכ"פ דברי נכונים ודו"ק היטב:

והנה בענין לאו שבכללות אמרתי לרשום במ"ש הטוש"ע ביו"ד סי' קט"ז סעיף וא"ו אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם וכו' שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם וכתב הט"ז שם בטור כתב בזה בשם הרשב"א (צ"ל הרמב"ם כי כן כתוב בטור וכן הוא ברמב"ם סוף המ"א) מכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהיה חייב מלקות גמור נראה דהוה לאו שבכללות שדברים הרבה נכללו בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי הט"ז תמוהים לפענ"ד דמלבד דלא שייך בזה לאו שבכללות דהא באמת כולל לכל דבר המשוקץ וכעין מ"ש התוס' במכות דף ח"י אף גם דכבר כתב הב"י טעם לדברי הרמב"ם דאפשר רבינו סובר דאינו רק אסמכתא בעלמא או דהוה כחצי שיעור דאינו לוקה ועיין מלמ"ל פי"ז ממ"א הכ"ז שתפס בפשיטות דהיא מדרבנן וכתבתי על הגליון דהב"י ביו"ד סי' קט"ז לחד תירוצא והט"ז שם תפסו דהוא מדאורייתא וכן נראה מהיראים מצוה קנ"א ומה שאני תמה ביותר שהרי הרב אומר כן בפירוש ומנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בספר המצות מצות ל"ת קע"ט ע"ש שחשב גם דברים המאוסים בכלל לא תשקצו אבל אינו חייב מלקות עליו לפי שפשטא דקרא הוא בשרץ לבד נכהו ע"ז מכת מרדות וא"כ מבואר שהוא מן התורה ומ"מ אינו לוקה ע"ז ומהתימה על הפר"ח שהביא בסי' קט"ז דברי רמב"ם אלו והבין מזה דבל תשקצו אינו רק מדרבנן והרי אדרבא מבואר להיפך מלשון רבינו. שוב נזכרתי שכבר עמד על מדוכה זו בתב"ש סי' י"ג ס"ק ב' ובמגן גבורים סי' צ"ב מבואר הרבה בזה וע"ש בתב"ש שעפ"י דבריו יש ליישב גם דברי הט"ז שכתב דהוה לאו שבכללות יעו"ש ודו"ק ולפענ"ד נראה דענין בל תשקצו הוא כמו מלאכת חוה"מ שמפורש בתורה ומסרו הדבר לחכמים וכמו הדר שכתב הר"ן דהכתוב מסרו לחכמים שאי אפשר לבאר ענין ההידור וכמו כן ענין בל תשקצו שתלוי בטבען ודעתן של בני אדם ויש מי שבטבעו אנינא דעתו ביותר ויש שהוא להיפך ויש דברים המאוסים לכל אדם ואי אפשר לבאר השיעור של השיקוץ והמאוס ע"כ נמסר לחכמים שכל דבר המאוס לרוב בני אדם אסור מן התורה וכל מה שהוא משוקץ לטבעו של אדם זה הוא אסור מדרבנן וא"כ שפיר אין לוקין דהכתוב מסרו לחכמים כנלפענ"ד ובזה יש ליישב הרבה קושיות של התב"ש שם ודו"ק היטב:

והנה בהיותי בזה ראיתי להזכיר דבר תימה שהנה המעיין בטור וש"ע סי' קט"ז ימצא כי הרבה דברים השנויים שם שאסורים משום סכנה כמו גלוי וכדומה וזה אינו ענין לבל תשקצו רק לונשמרתם מאד לנפשותיכם ובזה ודאי דאסור מן התורה ודברים המאוסים משום בל תשקצו לרוב הפוסקים היא מדרבנן ועכ"פ אינו משום סכנה רק משום בל תשקצו וז"פ והרמב"ם חלקן שבפי"א מהלכות רוצח ושמירת נפש מביא הדברים שאסורים משום סכנה ובפי"ז ממ"א בסופו מביא הדברים האסורים משום בל תשקצו אבל באו"ה מצאתי שערבב הדברים שכ"כ בהלכות תולעים כלל מ"א סי' ז' וז"ל ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש בו חשש סכנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות רוצח שאסרו חכמים לשחות ולשתות מן הבריכות שמא יבלע מן התולעים שבהם משום אל תשקצו את נפשותיכם עכ"ל והט"ז בסי' פ"ד ס"ק ב' העתיקו בקצת שינוי ואני תמה שהגדיל התערובות והנה ברמב"ם סוף הלכות רוצח לא נמצא וכפי הנראה כיון להי"א שם וז"ל הרמב"ם שם הלכה ה' הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח וישתה ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה ואינו רואה וכו' והנה זה אסור משום סכנת נפשות ומקורו מע"ז דף י"ב ואינו ענין לבל תשקצו ולא מוזכר שם בכל הפרק משום בל תשקצו ומ"ש הרמב"ם אסרו חכמים והלא הוא איסור תורה וגם הרמב"ם כתב מכין אותו מכת מרדות ולא מלקות גמור נראה לפענ"ד שהנה שם אסרו שמא יבלע עלוקה וא"כ אינו רק חשש בעלמא וזה אסור מדרבנן ואף שאינו רק מיעוט במקום סכנת נפשות חשו אף למיעוטא דמיעוטא ולכך אינו רק דרבנן אבל פשיטא דדבר סכנה ממש הוא איסור תורה החמור והוא בכלל מאבד את עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב וז"פ וברור ונפלאתי על האו"ה איך ערבב הדברים וגם הט"ז לא הרגיש כלל וגם הפר"ח ס"ק ג' שם כתב דכל הני דברים שהוזכרו ברמב"ם סוף הלכות רוצח והביאם המחבר לקמן סי' קט"ז ס"ו לכ"ע אסורים משום בל תשקצו והנה אותן דברים המוזכרים בסי' קט"ז סעיף וא"ו אינן מדברי הרמב"ם סוף הלכות רוצח רק בסוף הלכות מ"א וכמ"ש וכפי הנראה ט"ס נפל בהפר"ח וצ"ל סוף הלכות מ"א ועיין ש"ך ס"ק ג' שם ודבריו נכונים דבזה אינו משום בל תשקצו כמ"ש בשם הרא"ה בספר החינוך אבל תמהני מדוע לא הרגיש בדברי או"ה שכתב דאסור משום בל תשקצו באם מאוסין עליו ובאמת מ"ש החינוך שאפילו משום בל תשקצו אין בהם מפני שמצאו בהם היתר מפורש מן הכתוב כמ"ש בימים ובנחלים את שיש לו אכול וכו' אבל בכלים ודומה לכלים בין שיש לו בין אין לו מותר וכפי הנראה מזה ראיה להט"ז דדבר המפורש בתורה לא יוכלו חכמים לגזור. ובזה יש לישב קושית האחרונים דלשיטת הרמב"ם דספק מותר מן התורה איך דייקו חז"ל מהכתוב דתאכלו מכל אשר במים וכו' והא ספיקא מן התורה שרי ועיין פרי מגדים במשבצות ס"ק וא"ו ולפמ"ש אתי שפיר דהתורה התירה בפירוש אבל באמת זה לא נקרא מפורש בתורה ומה גם דיש לומר דמיירי באופן דאינן מאוסין וכמ"ש האו"ה ואני תמה על הש"ך דכפי מה שהביא בשם הרא"ה בחינוך א"כ מה הקשה לו להש"ך מלעיל סי"ג הא כאן התורה התירה בפירוש ולא שייך בל תשקצו וגזירת הכתוב היא וצ"ע ועכ"פ דברי האו"ה תמוהין מאוד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף