שואל ומשיב/ב/ג/קכא

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קכא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ישאו הרים שלום אל כבוד הרב המופלג החריף והבקי זית רענן יפה פרי תואר חכם וסופר מו"ה זאב וואלף נ"י מכתבו עם שאלתו וחידושי תורתו הגיעני תמול לעת ערב והנה ראיתי דבריו שפלפל בחכמה ומועצות ודעת ואף כי בנה דבריו עפ"י יסודי האחרונים מ"מ יש במו הרבה דברי שכל אף כי לא על אדני האמת הטבעו בכ"ז לפי מעט השנים הרבה מקנתו בקנין התלמוד והפוסקים והנה אני אחוז בסבך הטרדות כאשר מעלתו יודע ובכ"ז קמתי היום בשחר להשיב אם רב ואם מעט כאשר תעלה מצודתי היום. וזה תורף שאלתו באחד שהיה מחזיק אוראנדא בכפר אצל אדון נכרי והיה דר שם והיה לו שפייכליר מהאדון אשר הניח שם הישראל מאלצין ושאר דברים החמוצים ושאר חפיצים והגיע זמ"פ להאדון ומטה ידו ולא היה לו לשלם ושם ע"ז בעלי שומות מהקרייזאמט מה שהיה לו לישראל בהשפייכליר הנ"ל וסגר במסגרת וחתם בחותם המלכות וזה היה בר"ח כסלו ונתן לו זמן עד ר"ח סיון יש בידו לפדותו ואם לא יפדה אותן במשך זמן הלז יחלוט הדברים הנ"ל להאדון וביני לביני כבר עקר הישראל דירתו משם לעיר הסמוכה לכפר הלז והאיש הנ"ל לא מכר חמצו רק ביטל חמצו בפני עדים והיה שוגג ואנוס שלא היה יכול למכור החמץ שיש אצל האדון ועתה האיש לבו נוקפו אם אולי נאסר החמץ ומחוייב לפדותו ולבערו כדין חמץ שעבר עליו הפסח:

והנה מעלתו כתב דמה ששם החפצים בשומת הקרייזאמט הוה כאלו מכר לו החפצים והוה כמו שאמר מעכשיו אם לא באתי יהיה שלך למפרע וכל שלא בא ופדה הוא שלו למפרע אלא שהתחיל לפלפל הא לא היה כאן משיכה ולא כסף ובמה קנה האדון והביא דברי הר"י מגא"ש דמשכנו שלח בשעת הלואתו לא מקרי משיכה כיון שאינו קונה גוף הדבר ודברי הקצה"ח סי' ע"ב דהא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דקנה מדר"י הוא משום דכל דליכא משיכה קנה בכסף וע"ז אמר דכאן דליכא כסף דהוא שלא בשעת הלואתו לא קנה משכון כלל ואני לא באתי לידי מדה זו. ולפענ"ד אין מקום לפלפולו דהא בלא"ה עכו"ם מישראל לא קנה משכון ורק בהרהינו אצלו דהו"ל כאלו היא ברשותו וכדמסיק הש"ס בפסחים דף ל"א וא"כ הרי ע"כ לא קני מתורת משכון כי אם בתורת מכירה וכיון דכאן הו"ל מכירה גמורה דשם בשומת הקרייזאמט ונקנה לו למפרע שוב הו"ל כסף ממש וכגוביינא דב"ד מדינא דמלכותא וגם הוא בעצמו כתב כן דזה מקרי מכירה וא"כ היינו הך דהרהינו אצלו ממש וז"ב כשמש. וגם דברי הקצה"ח לכאורה תמוהים דהקשה היאך קנה הנכרי המשכון מדר"י הא לא שייך משיכה דהרי באמת ל"ק רק בהרהינו אצלו וצ"ל דקאי על תחלת הסוגיא דאמר דלאביי קנה אף בלא הרהינו משום דלמפרע הוא גובה והרי עכ"פ לא היה רק משכון ומשכון לא קני ואף בשעת הלואה רק מתורת כסף ובנכרי לא שייך כסף דקונה במשיכה וע"ז הוצרך לחדש דבאין משיכה גם עכו"ם קנה בכסף אבל לא היה צריך לזה דאביי ס"ל בבכורות דף י"ג לעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכסף וא"כ עכו"ם קונה בכסף ועיין צל"ח שהאריך בזה ודברי הקצה"ח צ"ע ודבריו שוב ליתא. ובזה היה מקום להאריך בסוגיא שם ואכ"מ. והנה מעלתו רוצה לחדש דקנה ע"י חצר ואף דחצר אינו קונה בעכו"ם הא הגאון בעל מק"ח חידש דבחמץ יכול לקנות עכו"ם בחצר דכיון דמטי עידן איסורא אייאושי קא מייאש א"כ שוב קונה מתורת חצר ובהפקר חצר מתורת יד אתרבאי וקני אף בעכו"ם. והנה באמת דבר גדול דיבר ש"ב המק"ח. אך לפענ"ד היה נראה דבנדון דידן לא שייך זאת ונפנלו ברבבוותא דהנה הסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ח"י והט"ז נחלקו אם במלוה ע"פ יכול להפקיר כשאין לו לשלם רק מזה דהו"ל כמזיק בידים ע"ש וא"כ כאן דא"ל אם לא אביא לך מעות עד הזמן פלוני יוחלטו החפצים להאדון א"כ כל זמן דהוא מחוסר ממונא הו"ל מכירה גמורה רק שבידו לפדותו אח"כ וא"כ אין ביד הישראל להפקיר ממונו של זה כיון דאם לא יביא המעות יהי' החפצים שלו למפרע ולפענ"ד יש לומר דגם הסמ"ע מודה בזה דע"כ לא כתב הסמ"ע ס"ק ח"י דבעינן מלוה בשטר היינו משום דאל"כ לא מבורר החוב וגם בחוב שלא הגיע זמנו להפרע ומכאן ולהבא גובה וגם שם לא בא ליד המקבל מתנה א"כ יש לומר דיכול לומר איני רוצה בה לזכות דבר חדש ונעשה הפקר אבל כאן שכבר זכה האדון ושם אותם בשומת השמאים והוה מכירה למפרע ואיך יוכל הלה להפקיר דבר שאינו שלו וז"ב כשמש וכיון שכן שוב לא יוכל האדון לזכות מתורת הפקר ואף דמעלתו הולך לשיטתו דל"מ המכירה מכל מקום עכ"פ הוא ממושכן בידו ואיך יוכל להפקיר ולהפקיע זכותו של זה וא"כ שוב לא נעשה הפקר ולא יוכל האדון לקנות מטעם חצר וא"ל דאכתי הוה הפקרא דמלכא דמצ' איסור תורה על החמץ נעשה הפקר דזה אינו דכל שזה אינו יכול להפקירו לכל ולאותו אדון אינו נאסר שפיר הוה משכון שלו ואין בכח להפקירו וכל דאין בידו להפקירו לא יצא מרשותו ומזה יש לדון דל"מ ביטול שלו כלל בזה דהא יש להאדון זכות ע"ז ולמפרע יהיה שלו ויש להאריך בזה בסוגיא דזה הנ"מ בין אביי לרבא. ובזה יש ליישב דברי הרא"ש התמוהים בסוגיא שם כמ"ש הפ"מ בתשובה ח"א סי' מ"ד ע"ש ואכ"מ להאריך. אמנם יש לומר דכיון דהפקעת הלואתו מותר א"כ כאן שוב יוכל להפקירו דכל טעמו של הט"ז שם דאין יכול להפקיע זכותו של זה והו"ל כמזיקו בידים הא ג"נ מותר ומכ"ש הפקעת הלוואתו וא"כ שוב הוא יכול להפקיר אך לפ"ז שוב בלא"ה מותר כמ"ש מעלתו דהפקעת הלואתו שרי וא"צ לפדות אמת דמעלתו לא הרגיש בדברי המג"א סי' תמ"א ס"ק ב'}} באם לא אמר ליה מעכשיו אם מחוייב לפדותו מן העכו"ם ולבערו דאל"כ הו"ל פורע חובו בא"ה ע"ש שנסתפק בזה אבל באמת לפענ"ד אין כאן פורע חובו בא"ה דהפקעת הלואתו שרי כל דליכא חילול השם בדבר וכאן ליכא חילול השם דלהנכרי באמת שוה הרבה ודברי המג"א צ"ע ועיין במק"ח שם שדחה מטעם אחר דברי המג"א ואני הארכתי למענית דבמחכת"ה נעלם ממנו דברי הר"ן בנדרים דף מ"ז ובקדמונים בשטה מקובצת בב"ק דף ק"ט וכתבתי בזה תשובה ארוכה ואכ"מ עכ"פ מצד הפקעת הלואה שרי ואני מוסיף בזה דבר חדש דלפענ"ד אף אם נימא דגזל עכו"ם אסור שרי כאן דהרי כבר נודע קושית המהרש"ל ביש"ש דהיאך אפשר דג"נ אסור מה"ת והא התורה לישראל נאמרה וכתב זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' כ"ו דלק"מ דמה שאסרה התורה ג"נ לא בשבילם רק שלא נקנה בלבותינו מדת האכזריות ולטעת בלבנו אהבה וחמלה והארכתי בדבריו הקדושים בכמה וכמה תשובות לא עת האסף פה ולפ"ז כאן דלהעכו"ם אינו אסור וא"כ העכו"ם יקח לו דברים השווים כסף ממש ורק שלישראל אסור והוא פורע חובו מא"ה א"כ הא מצד העכו"ם אינו עושה לו עול ולא שייך משום ג"נ. ובזה דנתי על דברתי הנ"ל ג"כ ודו"ק היטב:

איברא דצריך ביאור בהא דאמרו בירושלמי פ"ב דקידושין מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר"ח בשם ר"ז לפי שאין דמיהן אר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזילה ולפמ"ש ע"כ א"ה מסתמא מכר לעכו"ם א"כ שוב ל"ש גזל וכמ"ש. הנה מלבד דהמעיין במלמ"ל פ"ה מאישות ה"ז ימצא דמיירי במכר לישראל דבעכו"ם לא שייך כ"כ לפי שאין דמיהן אלא אף גם דמיירי בעכו"ם מכל מקום המעות שקבל אינו שלו ואף דגזל עכו"ם מותר אבל הוא אינו שלו וכמ"ש היראים הובא במג"א סי' תרל"ז דאף דג"נ מותר מכל מקום שלכם לא מקרי וא"כ עכ"פ מקדש בגזילה אבל כאן כל דלא גזלו שוב א"צ לפדותו ולבערו ראה זה חדש הוא. והנה מעלתו הביא בשם רבו הגאון ז"ל מ"ש בטעם הרמב"ם דאם אמר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים יום דל"ק אף בעומדת בחצרו וע"ז אמר הטעם משום דשיטת הרשב"ם הובא בט"ז חו"מ סי' קפ"ט דחצר הנפקד קנוי להמפקיד ולכך אם היה הפקדון מונח אצל הנפקד לא מצי לקנותו אח"כ דהא הו"ל רשות המפקיד ולפ"ז גם כאן כיון דעד שלשים יום נעשה כפקדון דהא עדיין של מוכר הוא ושוב לא קנה ליה חצרו עכ"ד. ובאמת שדבר חכמה אמר. אבל אחר העיון הדבר כמעט אי אפשר לאמרו ומקודם נעיין בדברי הט"ז עצמו דכיון שרצה לקנותו כעת הרי חצרו וקנייתו באין כאחת וניהו דהוה מקודם רשותו של הנפקד היינו משום שזה הקנה לו רשותו כדי שיהיה לצורך הפקדון וכל שקנהו חוזר לו רשותו ואף לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ב דבעינן שישכיר לו החצר מקודם דאל"כ לא מועיל באמת שדברי הש"ך תמוהים דהא אמרינן חצרה וגיטה באין כאחד וכמו דגטו וידו באין כאחד וכבר תמהו בזה עליו כל האחרונים ובתשובה כתבתי בזה דברים רבים אבל לפענ"ד דברי הש"ך פשוטים דדוקא שם בגיטין דידו של עבד היה שלו טרם שנקנה לרבו וכמו כן חצרה טרם שנשאת ואח"כ בא להבעל והאדון א"כ כל שמסלק האדון והבעל רשותו ממילא נעשה ידו וחצרה כאשר היו מקדם ושפיר קנו להגט ולא מקרי בא כאחת דאין כאן רק סילוק המעכב הרשות והיד וכל שהוסר המונע שב החצר והיד למקומם כאשר היה אבל הש"ך מיירי שרוצה לקנות כעת החצר והמתנה כאחת ל"מ ולפ"ז דברי הט"ז תמוהים דשם היה רשותו מכבר רק שע"י שהופקד בידו החפץ נעשה רשותו של המפקיד וכל שהוסר הרשות של המפקיד ונסתלק ממילא נשאר רשותו של הנפקד והלוקח למקומו כאשר היה ועיין קצה"ח סי' קפ"ט מ"ש ליישב תמיהת המהרי"ט שהקשה על הרשב"ם דגיטו וחצרו באין כאחד וזה לא שייך כאן בדברי הט"ז וע"כ נראה ברור דהט"ז באמת כתב תחלה דמיירי שזה רוצה לקנות עצמו שלא בידיעת המפקיד וע"ז כתב תחלה דל"מ שאין כאן מי שהקנה לו וע"ז כתב בתירוצו השני דאף דנימא דגילוי דעת של המפקיד מועיל וכבר גילה דעתו שרוצה למכור בסך הלז ע"ז כתב דמכל מקום עדיין היא ברשות המפקיד ולא נסתלק הרשות בגלוי דעת לבד כן נראה לפענ"ד אבל פשטת דברי הט"ז א"א להולמן כלל:

ובזה הן נסתר מחמתו דברי רבו הגאון החסיד ז"ל ודברי מעלתו. עוד ראיתי בדברי מעלתו הערה נכונה לכאורה דלפי מה דאמרו בב"ב דף קמ"ב דכל דרפוי מרפיא בידיה הקנין לא קנה וא"כ כאן כיון שיש ספק שמא יחזור ויפדה החמץ שוב לא שייך קנין דרפויי מרפיא בידיה והנה בראשית ההשקפה תמהתי דא"כ לפי זה כל שקונה בתנאי כך וכך לא יהיה מועיל הקנין דהו"ל קנין רפוי דאולי לא יתקיים התנאי או להיפך וזה לא מצינו ואדרבא ההיפוך מבואר בתלמוד ופוסקים וראיתי שמעלתו כתב שמצא כן בספר נתיבות המשפט בקונטרס התפיסה ועיינתי שם ומצאתי כן. אבל מה אעשה אם כי אני שארו הקרוב אליו בד"ת דכתיב בה אמת אין הולכין בתר רב וקרוב והוא מהנמנע אבל בעיקר קושייתו ל"ק דדוקא בהפקר שייך זאת דאין כאן מקנה רק שהקונים זוכין מן ההפקר וכל שרפויי מרפיא בידם לא קנו אבל במקנה וקונה אטו לא יוכלו לקנות על הספק ותנאי כך וכך והדברים ברורים לפענ"ד. הנה הארכתי בזה אף שלפענ"ד א"צ כלל לקנין חצר בכאן מכל מקום למען כבודו ולמען למודו הראיתי שראיתי דבריו וכתבתי פלפלת כ"ש. והנה מ"ש מעלתו בהיתר השני משום שהיה אנוס במכירה והביא דברי התשב"ץ סי' קצ"ט שהתיר באנוס וע"ז תמה מעלתו דבש"ע מבואר דאפילו באנוס אסור כבר זכיתי בה תחלה. אמנם תמהתי עליו למה לא העיר על שני גמגומים שראיתי בתשב"ץ שם שכתב שהיה במים ולא ביאר איזה מין תבואה היה שם והרי בחטים אסור אפילו בלא נתבקעו ובפרט בהיו במים מינח נייחו ועיין בסי' תס"ז וסתם הדברים וגם מ"ש שהיה אנוס באמת אסור באנוס גם כן דהא לא היה אנוס שלא יכול לבערו רק שלא היה לו שהות למכרו הזה מקרי אנוס הוא היה לו לבדוק מקודם ולבערו כמשפט ואם כוונתו כיון שהיה אוצר אין צריך לבדוק ועיין ברשב"א סי' עיי"ן ומיוחסות סי' קס"ח הרי מבואר בסי' תל"ו דכל זה לא מועיל ואסור להנות מאותן החטים לאחר פסח ואין לומר דהוה כספק חטים מחומצות דזה אינו דהא כאן ראה שהיה מים בע"פ וא"כ מסתמא נתחמץ וע"כ דברי התשב"ץ תמוהים והארכתי בזה בתשובה ואכ"מ. אך מה דהביא מעלתו בשם דברי שו"ת פ"מ (ח"ב סי' קסג) דרצה להקל כל שהיה אנוס וביטל משום דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וע"ז פלפל בחכמה דהא כל דשייך חשש הערמה אף בדרבנן קנסו הנה לפענ"ד גוף דברי הרמב"ם שכתב אפילו שוגג או אנוס חתר ה"ה למצוא מקור והנה זה רבות בשנים כתבתי להרב אבד"ק גריידינג דלפענ"ד מקור הדברים היא דבכל מקום שעיקר הדבר שאסרו חז"ל היה בשביל קנס אף בשוגג ואנוס קנסו ועיין ברמב"ם פי"ד מהלכות תפלה לענין כהן שעבד ע"ז דאף שוגג או אנוס פסול משום דהוה קנס ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ סי' י"ג שכתב מקורו מהא דאמרו בע"ז דף נ"ב דאף בכלים דלאו בני דעה קנסו מכ"ש שוגג ואנוס ועיין ברמב"ם פ"ד מהלכות מתנות עניים לענין עבר והגדיש דאף שוגג או אנוס קנסו והיא מהירושלמי ועיין בשבת דף ל"ח ואף דבנתבשל כ"צ לא אסור בשכח היינו משום אבעיא אם רצו לקנוס אף בזה וא"כ הוה ספיקא דרבנן ולקולא וגם שם כל שנתבשל כ"צ אין שייך לקנוס כ"כ דבעינן מלאכת מחשבת וזה א"צ לו כ"כ. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הירושלמי דאסרו משום הערמה וקשה ת"ל דלא קיים מצות ביעור ולפמ"ש יש לומר דנ"מ בשוגג ואנוס דאינו רק משום קנס וא"כ כל שבטלו לא שייך קנס ושוב מהראוי להיות מותר ולכך תלה הירושלמי משום הערמה ולפמ"ש מעלתו צריך הירושלמי לטעם הערמה דאל"כ בדרבנן לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד ולכך תלה הטעם בהערמה. וגם בהיתר השלישי משום הפקעת הלואתו כתב מעלתו דהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם דרך מקח מותר להפקיע הלוואתו דהו"ל גזל והאריך בזה וכבר כתבתי דכאן אף למ"ד גזל עכו"ם אסור בכאן מותר דאין כאן גזל לגבי עכו"ם דלגבי דידיה מותר הוא וע"כ לדינא יפה הורה מעלתו דא"צ לפדותו ולבערו ויאמין לי מעלתו כי יש לי ת"ל על כל קוץ וקוץ תילי תילין אלא שטרדותי רבו ואי אפשר לי לחפשם כי אם מעט אומר הבא מן החדש כתבתי היום יצאתי והיום באתי. והנה מ"ש מעלתו כי כתב לי בחורף העבר שני מכתבים ולא השבתי הנה לא הגיעני דבר ולא חצי דבר והאומנם אנכי נאחז בסבך הטרדות בכל עת בכ"ז חלילה לי מלמנוע בר אם רב ואם מעט כפי העת והזמן ויסלח לעיין בדברי המעטים אקוה כי ימצא נופש ולא באתי במרובה כראוי לפלפולו הנחמד כדבר האמור בשכבר כי לא נתנני העת וגם כי כל הענין ישן נושן ולא אכחד קושט דברי אמת כי תמהני על מעלתו כי מרבה לחקור ולפלפל בדברי האחרונים והלא טובה צפרנן של ראשונים וד' נתן לו לב לדעת ולהבין וד' יברכהו בשלום וישכון בטח על התורה והעבודה וד' יריק עליו מעון הברכות ושפעת טל ההצלחות כאוות נפשו ונפש הדו"ש באהבה:

והנה מ"ש למעלה לדחות דברי רבו הגאון מוהר"ז אבד"ק פשווערסק ז"ל כעת ראיתי דבלא"ה יש לדחות דהא לדבריו אם לא היה הבהמה כל משך השלשים יום ברשותו רק בהשלמת השלשים יום נמצאת ברשותו היה מועיל וזה אינו ואדרבא בהיתה באגם כל משך הזמן הלז פשיטא דלא מועיל להרמב"ם ועיין כתובות דף פ"ב וא"כ אי אפשר לומר כדבריו:

והנה אחר זמן רב בשנת ברית בליל ב' שבט יום היא"צ של זקני הגאון הצדיק מוהרמ"ז זצ"ל האבד"ק לבוב למדתי הלכות פסח עם תלמודיי והגיעני לסוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו וארשום בקצרה כל אשר דברנו שם:

והנה אחד מהתלמידים נסתפק בהא דאמרו היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף ופריק ומדרבנן כמ"ש רש"י דמדאורייתא א"צ לפדות כלל איך הדין אם הקדיש הלוה ואח"כ בהגיע הזמן של הפרעון לא אתי מלוה לטרוף שפרעו הלוה בד"א או במעות אם נימא דחל ההקדש למפרע ואף דבעת ההקדש היה ספק שמא יגבה המלוה מזה חל מידי דהוה אם המלוה מקדיש דלמ"ד למפרע גובה חל ההקדש אף שהיה ספק אולי יתן לו דמים אחרים ומכ"ש הלוה אף למ"ד למפרע הוא גובה דמכל מקום הוא יותר שלו משל המלוה דשלו הוא בעצם והמלוה אינו שלו ורק שעבוד ומה גם למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה דודאי היא שלו או דלמא כיון דיש ספק שמא יבא ויגבה מזה לא חל ההקדש דמכל מקום לא היה ברשות הלוה דהם משועבדים להמלוה ואף למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה מכל מקום אינו ברשותו בעת ההקדש והיא ספק מושכל. ואמרתי בזה דמועיל ההקדש והטעם דהא מיירי בהקדש דמים כמ"ש רש"י ותוס' כאן ובגיטין דף מ"ם דאל"כ חמץ והקדש מפקיע מידי שעבוד ולפ"ז כיון דהקדש דמים חל על זמן א"כ טרם כלות הזמן פרעון היה יכול להקדישו וחל ההקדש עד אותו זמן ואח"כ בהגיע הזמן יקחנו המלוה ואף למ"ד למפרע הוא גובה מכל מקום כל שלא הגיע הזמן יכול ההקדש להשתמש בו כמו הלוה בעצמו שפשיטא שיכול לקדש האשה ולצאת בו י"ח אתרוג אף שמשועבד להמלוה כל שלא הגיע הזמן א"כ שוב הוה של הלוה עדיין ויכול להקדישו ואח"כ באמת יצא דקדושת דמים ודאי יכול להקדיש עד הזמן ועיין בסי' רכ"א ביו"ד ובחבורי יד שאול שם הארכתי בזה וא"כ שוב חל ההקדש עד הזמן הזה ואח"כ בהגיע הזמן ולא פדה ודאי יכול להגבות מד"א וההקדש נשאר קיים כמו שהיה ולפ"ז בהקדש הגוף דלא נפקע בכדי היה חמור יותר ולא חל דשמא יבא המלוה לגבות ולא חל ההקדש אלא דהקדש הגוף מפקיע מידי שעבוד וא"כ ממילא בהקדש דמים דאינו מפקיע שוב חל ההקדש עד הזמן כן נראה לפענ"ד ברור. עוד אמרתי מה דמסיים הש"ס דרבא ס"ל כיון דיכול לסלוקי בזוזי הוא להורות דאף כשעשה אפותיקי מפורש דמכל מקום יכול לסלקו בזוזי כמ"ש הב"ח והש"ך בחו"מ סי' קי"ז ועיין מ"ש בגליון הש"ך שם א"כ שוב מכאן ולהבא הוא גובה ודו"ק:

והנה במ"ש הראב"ד דאין אסמכתא לגוי היה נראה לפענ"ד הסברא דהנה דעת המרדכי בב"ק בשם הר"נ דאסמכתא קונה מן התורה ועיין ב"ח וש"ך סי' ר"ז ובקצה"ח שם ולפ"ז ניהו דחז"ל תקנו אסמכתא ועקרו הד"ת אבל עכ"פ הא לישראל נתנה תורה ונתחדשה ההלכה ואף למאן דיליף מיהודה אפשר דהם יצאו מכלל ב"נ מימי אברהם ועיין פרשת דרכים דרוש א' אבל הב"נ נשאר על דינו כמו שהיה קודם מ"ת ולא דמי לקנין כסף דחז"ל עקרו הקנין שהיה קודם מתן תורה בכסף כדלמדו מעפרון והרי משיכה קונה בעכו"ם היינו משום דהתורה אמרה לעמיתך וא"כ גלתה התורה שלעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה משא"כ במה שלא מצינו בחז"ל ובתורה שנתנה הדין נשאר העכו"ם במה שהיה קודם מתן תורה כנלפענ"ד דבר חדש. והנה במה דאמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה עובר התם ודאי נכרי מישראל לא קנה ע"ז שאל ש"ב החריף מו"ה אברהם נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל דלמה ליה לש"ס לסיים דנכרי מישראל לא קנה הא באמת התוס' הקשו במלוה על המשכון בשעת הלואה לא קני רק שלא בשעת הלואה מדר"י וכתבו כיון דשלא בשעת הלואה קני מדר"י לגמרי קונה גם בשעת הלואה עכ"פ שיהיה שלו שיעבור בב"י ע"ש וא"כ זהו לענין שאם ישראל הלוה לנכרי אבל בנכרי שהלוה לישראל אף דהנכרי קונה קצת מכל מקום הישראל עובר עליו כיון דבשעת הלואה לא קני לגמרי והוה עדיין של ישראל. והשבתי בפשיטות דע"כ לא שני בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה רק בישראל דיש חילוק דבשעת הלואה לא הקנהו לגמרי להמלוה ולדעת המהריט"ץ א"צ להחזיר במשכנו בשעת הלואתו ועיין מלמ"ל פ"ו משכירות משא"כ שלא בשעת הלואה דקנהו מדר"י דהב"ד הגבהו והתורה אמרה ולך תהיה צדקה וכ"ז שייך בישראל אבל בנכרי כל שנימא דעכו"ם קונה משכון לא שייך לחלק בין שעת הלואה לאחר הלואה דהב"ד ודאי אינו מגבהו בתורת הקנאה ובפרט אם נימא דהפקעת הלואה שרי ואף דנימא דאסור מכל מקום לא שייך הקנאת ב"ד עכ"פ וא"כ צ"ל דעכו"ם לא קני דאם היה קונה גם בשעת הלואה היה קונה וז"ב ופשוט. והחריף הנ"ל רצה לומר דבאמת קשה דהוה הפקעת הלואה וצריך לומר דכל שהיה משכון לא מקרי הפקעת הלואה כמ"ש בתומים ריש סי' צ"ה לענין פקדון וא"כ לפמ"ש הש"ך לענין שמטה דכל שלא היה מצא לגבות כיון שמשמט א"כ גם שעת הלואה הוה כשלא בשעת הלואה ה"ה כאן דאם לא היה קונה שוב הוה הפקעת הלואה ולא היה מקום לגבות ע"כ דקונה. והנה אף שדברי חכמה הן מכל מקום גוף הענין דהפקעת הלואה לא שייך בזה וכמ"ש בתשובה אחרת ליישב קושית הרב החריף מו"ה אורי וואלף נ"י. אך מה שמדמה לשמטה לא דמי לשם דשם קונה דהוה כאילו ב"ד מגבהו אבל כאן לענין נכרי דמותר הפקעת הלואה למה יעשו חז"ל הקנין אלים ובאמת נימא דלא קני המשכון בשעת הלואה והוה כמו הפקעת הלואה דשרי אבל מה שכתבתי הוא הנכון. והנה המג"א כתב בסי' תמ"א ס"ק ד' דאם בא הנכרי לפדות המשכון בפסח ונותן דמים מותר לעכו"ם לטלו ואני אומר כיון דבדיניהם ודאי אם לא היה נותן המשכון לא מחוייב לפרוע לו וגם בדינינו כל שהיא בעין המשכון א"צ לשלם לו עד שיחזיר לו משכונו כמ"ש הר"ן בפרק שבועת הדיינים בסוגיא דקתא דמגלא ע"ש א"כ הוה רוצה בקיומו דאל"כ לא יפרע לו ונהנה מהחמץ וצ"ע בזה באחרונים שלא נפניתי לעיין וכתבתי רק ר"פ:

והנה במ"ש רש"י בפ' בא לא ימצא בבתיכם מנין לגבולים ת"ל בבתיכם מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של נכרי בבית ישראל ולא קבל עליו הישראל אחריות והרמב"ן על התורה דחה דבריו דזה לא נתמעט מביתך שהרי ברשותו הוא ובתים וגבולים שוים בו ואדרבא מלא ימצא היה משמע איסור ועיקר ההיתר היא מלא יראה לך שלך אתה רואה וכו' והמדרש שדרשו מה ביתך ברשותך ממעט חמצו של ישראל בבית הנכרי והביא דברי המכילתא שאמר בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל. ובאמת שזה תימה רבה על רש"י וראיתי במזרחי שכתב ליישב דברי רש"י ופירש דבתיכם לא קאי על הבית שיהיה ברשותו רק שיהיה החמץ ברשותו וכחו לבערו וכל שלא קבל אחריות אינו בכחו. ובמחכת"ה כי רב הוא לא ידעתי איך יצא לו לפרש כן ולדרוש דרשות כאלו מדעתו ובש"ס פסחים דף ה' ובכל הפוסקים מבואר דתלוי בביתו אם הבית והרשות שלו ולא תלוי אם רשות ישראל בהחמץ וחמירא דבני חילא יוכיח דהיו צריכים לבער כללן של דברים דבריו תמוהים. אך בגוף תמיהת הרמב"ן הנה כמדומה לי שזה רבות בשנים בילדותי כתבתי בתשובה ל"ק ניקילשפורג ושם הארכתי ליישב וכעת אוסיף דברים דהנה רשות הנפקד קנוי להמפקיד וכמ"ש הרשב"ם והארכתי בזה למעלה והנה הבדל שבין בתים לגבולים לפענ"ד בית הוא נקרא מה שהוא שלו לבדו ואין לזר אתו אבל גבול נקרא אף שיש לאחרים גם כן רשות ועיין אונקלס שתרגם בכל גבולך בכל תחומך והיינו מקום שיש לו ג"כ רשות ולפי"ז יתיישב דברי רש"י ששפיר ממועט מביתך חמצו של נכרי שמופקד בידו שמאחר שלא קבל אחריותו א"כ הרי רשותו של ישראל במקום שהחמץ מונח נקנה להנכרי וא"כ אינו ביתו ממש דבעינן דומיא דבתים שהוא רשותו לבדו וז"ש מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך והיינו רשותו לבדו ולא כמשמעות גבול ולפ"ז להיפך חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי כיון שהרשות הוא של ישראל שרשות הנפקד קנוי להמפקיד ה"א דעובר אבל כיון שבעי שיהיה ביתך ממש ורשותו ממש וא"כ כל שהוא באמת של הנכרי רק שיש לו רשות גם כן ל"ש לעבור. ובזה מיושב היטב דברי המכילתא שאמרה לפי שנאמרה כל גבולך שומע אני גבולך ממש ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של ישראל וכו' יצא חמצו של נכרי ובאמת שלמעט שניהם מביתך אי אפשר והרמב"ן נדחק ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו ביתו ממש דהיינו רשותו לבדו אינו עובר וכמ"ש ודו"ק היטב כי זה ברור:

והנה במה שהארכתי למעלה במה דאמר רבא בב"ב דף קמ"ב דרפויי מרפיא בידם הקנין ולא קנו בזה נראה לפענ"ד לבאר מה דאמר ר"ל ריש פרק החולץ דחליצת מעוברת ויבום מעוברת לא שמה חליצה ויבום אף דהפילה ולא אמרינן אגלאי מלתא למפרע והתוס' הקשו ע"ז דגבי ספיקות שקידש אחת משתי אחיות אמרינן שאם יבא אליהו ויאמר שזו קידש ועיין בנימוק"י ובמלמ"ל במה שהאריכו בזה אבל לפמ"ש אתי שפיר דבאמת נסתפק בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' א' אי הך כוונה דבעי בחליצה אי הוה כוונה מצוה או כוונת ההקנאות ומסיק דהוה כוונת ההקנאות ע"ש ואני מצאתי בירושלמי פ"ג ה"א ביבמות דנחלקו אי חליצה קנין או פטור ע"ש עכ"פ מבואר דהוה קנין וגם ביבום הוה גם כן קנין ומצוה ביחד ועכ"פ כל שהיה ספק אם היא מעוברת או לא לא שמיה קנין אף שנתברר לאח"כ שהפילה וז"ב. ומיושב קושית התוס' ודו"ק ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת:

והנה בשנת תרי"ג ג' תצא ספר לי הרבני המופלג מו"ה בעריש נ"י חתן הרב מ"ק טשעריטץ במה שאירע שם שסוחר אחד קנה מאדון אחד יי"ש קודם שנולד וגם שכר ממנו מקום להעמיד שם היי"ש ואח"כ העמיד שם היי"ש ושכח למכרו קודם פסח והנה הסוחר הגיד שהיה היי"ש נחסר מהגראדין שצריך להחזיק כפי המבואר בקאנטראק ובכ"ז מכר הסוחר לאחד חמשים טע"פ והלך הלוקח וקיבל והנה בא לשאול ואמר המופלג הנ"ל שרצה לצדד להיתר ואח"כ נשאל להגאון מצאנז והורה גם כן להיתר ומטעם דבאמת הוה דבר שלא בא לעולם ולא קנה רק אח"כ כשהעמידו בחצירו ששכר מעכו"ם והנה המק"ח סי' תמ"ח כתב דחצר דקונה הוא מטעם יד ומטעם שליחות ולפ"ז הא אין שליחות לעכו"ם הנה דבר תימה הוא דהרי מעשים בכל יום דקונים מאדונים יי"ש וכדומה אף שלא נולד ומוכרין לאחרים ואין פוצה פה וע"כ כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל י"ג דהוה כמו קנין סטימתא דקנה כיון שנהגו הסוחרים בכך וכ"כ המהרש"ל בתשובה בסי' ל"ו וכן הסכימו לזה חכמי גאוני זמנינו המק"ח סי' ת"ן והגאון מפ"ב בשו"ת הנספחות לריטב"א ע"ז הנדפס באובן שם הסכים עם הגאון מו"ה מאיר א"ש ז"ל האבד"ק אונגוואהר דקונה אף שהוא דבר שלא בא לעולם ע"ש וא"כ פשיטא דקונה היי"ש ואין צריך לקנין חצר ומה שאמר הסוחר שנחסר לו מהגראדין הנה זה אפשר בהשלמה ובין בדינינו בין בדיניהם כל שאפשר להשלם קונה והוא ישלים ומה גם דכבר מכר הסוחר חמשים טע"פ מזה היי"ש הרי גילה דעתו דרצה לקנות היי"ש כמו שהיא וישלים לו או שמנכה לו דמים וע"כ הדבר ברור לפענ"ד דהיי"ש אסור וכפי דברי ר"ב הנ"ל אמר לו הסוחר שישאל פי רק באופן שאם אסכים להתיר הרי טוב ואם לא אסכים להתיר אז לא יגלה ר"ב לשום אדם ור"ב לא רצה בזה כי אם ישמע איסור מוכרח לגלות לי הרב מצאנז אולי שינה בהשאלה כי הראו לו התשובה אבל השאלה לא רצו להראות לו וע"כ הדבר ברור שהטעו להרב הנ"ל וכעת בלי ספק כבר היי"ש כלה כי רבים שתו כבר וא"כ אין החוב מוטל עלי והקולר תלוי במי שרצה להטעות וכל בית ישראל נקיים:

והנה בשנת תרט"ו וא"ו שמות כה ראיתי בכתבי תלמידי החריף מו"ה מענדיל בודק נ"י שרצה ליישב דברי הש"ך סי' קצ"ח הנ"ל שכתב דחצר ומטלטלין כאחד לא מהני ותמה הקצה"ח מהך דגטה וידה באין כאחד וגם עכ"פ מועיל בזה אחר זה וע"כ חידש דשאני גיטה וידה באין כאחד דאי אפשר לקנות הגט בלי החצר והחצר בלי הגט אבל כאן אפשר לקנות החצר בלי המטלטלין וא"כ קנין חצר אינו נגרר בתר קנין המטלטלין וא"כ אין הכלי והחצר באין כאחד ואין לומר דאכתי לקני החצר מקודם ואח"כ הכלי וע"ז אמר עפ"י דברי הט"ז בסי' קפ"ט דחצר שהפקדון בתוכו אינו קונה משום דכבר נעשה רשותו של הנפקד והביא גם כן מ"ש הגאון מפשווערסק שהובא למעלה בדברי לעיל דלכך משוך פרה זו ותקנה לאחר שלשים דלא קנה שהוא מטעם שכבר נעשה רשות הנפקד וה"ה כאן וכבר כתבתי למעלה לדחות זאת וממילא נסתרו גם דבריו וא"א לאמרו כלל דהא אח"כ כשרוצה לקנות בא הרשות למקומו וכמ"ש. ודרך אגב ארשום קצת מה שראיתי ברש"י יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה יורשי האב ודאי שכתב דאילו ב"ח מחסר גוביינא עד שיחזיקוהו ב"ד בהן. ולכאורה אך למותר הוא דהא ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואמרתי בשנת תרט"ו אור ליום ג' בא בלמדי עם תלמודיי סי' ק"ס באהע"ז דרש"י כיון דלאביי דמקשה מהמשנה הלז והרי לאביי למפרע הוא גובה וא"כ גם בע"ח ודאי וע"כ פירש דבע"ח מחסר גוביינא עד שיחזיקוהו ב"ד ודו"ק:

והנה ש"ב הגאון במקור החיים סי' תל"ז כתב בס"ק ג' שחידש בחו"מ סי' ר"ס דחצר אינו קונה לשופר שלא מדעתו ומדעתו קנה ומטעם דהנימוק"י כתב במשנה דהיו רצין דחצר קונה במציאה הוא מטעם יד ולפ"ז הוה כקונה ידו של בעה"ב ובשוכר פועל דהוה כקונה ידו המציאה לעצמו כיון דלאו להכי אגריה וע"ש שהאריך ונפלאתי פה קדוש יאמר כן ולדבריו דהוה כקונה ידו של הפועל א"כ יהיה מקרי שכירות בבעלים וזה אי אפשר וגם הא שכירות אינו כמכר רק דהנאת פירות קונה כמ"ש הריב"ש והנימוק"י הובא בש"ך סי' שי"ב וגם לא ידעתי למה הביא מהנימוק"י מה שמפורש בש"ס ב"מ דף י"ב דבמציאה דהוא זכות הוא משום יד אבל ביאור הדברים דהוא כמו יד אריכא ולכך לא בעינן עומד ע"ג כמו כל דבר שאדם אוחז בידו והוא מניחו בחצר המשתמרת וכמ"ש הנימוק"י שם בשם הרנב"ר והיינו דהוה כידו של השוכר ולא כידו של המשכיר נקנה לו והרי ידו קונה לו שלא מדעתו ועיין ש"ך סי' רס"ח ומ"ש שם בגליון ועכ"פ אין מקום לדברי המק"ח. והנה אגב אומר דהקשה אותי המופלג מו"ה יוסף שורשטיין נ"י איך שייך בחצר משום שליחות הא אינו בר דעת והרי ממעט קטן מטעם שאינו איש מכ"ש חצר והשבתי דדוקא במי ששייך דעת ממעט קטן שאין לו דעת אבל חצר לא שייך ענין דעת וז"ב ופשוט ודברי המק"ח תמוהים אמנם בישוב קושיתו שם במ"ש הוא שם דהשוכר יבטל החמץ דמסתמא הפקירו המשכיר כשיצא משם וע"ז הקשה במק"ח דבש"ס אמרו דעל המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא משמע דהוא של המשכיר ולא של השוכר נראה דבאמת הרא"ש כתב דיש לבער החמץ בעוד שלא נאסר כדי שיקיים מצות ביעור בשלו ע"ש וכן קי"ל ולפ"ז להס"ד דעל המשכיר לבדוק א"כ בודאי לא מבטל דהרי כל שצריך לבדוק הוא רוצה לקיים המצוה בשלו ולכך לא מפקיר אבל לפי מה דקיי"ל דהשוכר בודק א"כ בודאי המשכיר מפקיר החמץ וז"ב ודו"ק.

עוד אמרתי ע"ד הפלפול דהנה אם נימא דעל פחות מזית אינו עובר כדעת הפוסקים שס"ל כן ועיין מג"א סי' תמ"ב וא"כ יש לומר דחמירא דיליה הוא דשמא לא ימצא רק פחות משיעור ונמצא דזה אינו עובר על בל יראה ולא רצה לבטל פחות משיעור וא"כ זה השוכר צריך לבדוק ולבטל דבזה שייך החשש שמא ימצא ויאכל אבל באמת אם יהיה כשיעור שוב מבטל המשכיר דעל זית המשכיר עובר ודו"ק היטב אך אף אם נימא דעל חצי שיעור עובר בבל יראה נראה לפענ"ד דכאן כיון שזה שכרו שוב לא שייך שיעבור על חצי שיעור דלא שייך חזי לאצטרופי דאף אם ימצא אח"כ עוד חמץ של השוכר לא יצטרף לשיעור ששם כיון דכעת אינו ברשותו של המשכיר עוד דהשוכר שכרו ונמצא המשכיר אינו עובר והרי התוס' כתבו דלא אמרינן הואיל דא"כ נימא הואיל בחמצו של נכרי אי בעי קני ליה וכיוצא בזה כתבתי בספרי יד־שאול בשם זקני הרב הגדול מו"ה יצחק נ"ז [-נאטאנזאהן] ז"ל והיום כ"ג שבט הוא יא"צ שלו דלכך אינו עובר בבל יראה בחצי שיעור דאטו יהיה מקרי שלו והרי חמץ אינו ברשותו ונמצא כל כמה דאין לו השיעור שלם אינו עובר ודפח"ח וה"ה כאן דלא שייך חזי לאצטרופי דכעת אין החצר של המשכיר רק של השוכר ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמרו בפסחים דף ל"א דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ופריך בשלמא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה ובחידושי רשב"א בגיטין דף מ"א כתב דע"כ לית ליה לאביי דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד דאל"כ ניהו דלמפרע גובה הא החמץ מפקיע מידי שעבוד והפ"י האריך בזה בגיטין ופסחים שם ושם ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דע"כ לא שייך לומר דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד רק בישראל מישראל דכיון דדינו של ישראל הוא דהקדש ושחרור הם קדושת הגוף וכן חמץ דנאסר גוף החמץ א"כ האיסור של הגוף וקדושת הגוף אלים מזה שאין לו רק שעבוד עליו ומפקיע האיסור השיעבוד אבל הגוי לאו בן דין הוא ואיך שייך שמפקיע שעבודו ואף דאמרו בב"ק דף קי"ב וכן בבכורות דף י"ד דבתר דינינו אזלא היינו בענין הקנין דבזה שייך לומר כיון דהתורה נתנה אותו קנין להעכו"ם אזלינן בתר דינינו אבל כאן האיסור חמץ נתן לישראל וכן הקדש ושחרור שנתקדש גופו במצות ולא עשה כן לכל גוי וא"כ מה להם בדינינו והרי שעבודו חל והוא אינו בר מצוה שיחול על שעבודו איסור חמץ וא"כ ממילא חל שעבודו למפרע ומותר בהנאה ועיין קצות החשן סי' רצ"ב שכתב כעין זה לענין קבוע יעו"ש ואף דרש"י פירש בגיטין דף מ"ם דחמץ היינו שהלוה נכרי לישראל יש לומר דזה דוקא לרבא עצמו דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה כיון דגם ענין השעבוד לא חל למפרע שפיר יכול החמץ להפקיע השיעבוד לענין זה שיעבור על ב"י ואסור בהצאה משום דאין שעבוד החמץ חל טרם שחל שעבוד של העכו"ם וא"כ לכך נאסר ומידי דהוה אם אשתדיף נכסי טרם שחל שעבודו או שמכרם באופן שלא חל השעבוד עליהם אבל לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הרי חל השעבוד של עכו"ם ומ"ל לעכו"ם באיסור של הישראל ובסיפא דישראל הלוה לעכו"ם על חמצו שפיר עובר דכיון דלמפרע הוא גובה א"כ אדרבא איסור חמץ מוסיף על השיעבוד ושפיר עובר דהשתא בר מצוה ועליו חל האיסור ולהעכו"ם לא אכפת ליה בזה אמנם לפענ"ד בלא"ה נראה דבר חדש בזה דלאביי דאמר למפרע הוא גובה לא שייך כלל ענין הקדש חמץ ושחרור דיפקיעו מידי שעבוד וכמו דאמרו בתמורה דף כ"ה דאם אמר על בכור משיצא רובו יהיה עולה לא חל דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אבל אם אמר עם יציאת מיעוטו חל דעדיין לא חל דברי הרב ע"ש בתוס' ולפ"ז גם כאן מה דחמץ והקדש ושחרור מפקיע מידי שעבוד הוא משום דהשעבוד הוא דברי התלמוד שהוא שעבד לזה והרי דברי הרב שאסר החמץ או השחרור והקדש דנתקדש הדבר שוב לא יוכל לחול דברי התלמוד ששעבדו אחר דכבר קדמו הרב אבל למ"ד למפרע הוא גובה אם כן דברי התלמוד הם קודם שחל דברי הרב וא"כ שוב אינו מפקיע מידי שעבוד וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית הפ"י בגיטין שם דניהו דלמפרע הוא גובה מ"מ לא עדיף מאצטלא דל"מ מסלק בזוזי משום שבח בית אבי' ואפ"ה אם פרסו על מתנא קנאו ונאסר ומטעם שכתבו התוס' בגיטין שם דכיון דאם נשתמשו היתומים באצטלא ומכרו לא טרפה מלקוחות כדידהו דמי וחל ההקדש וא"כ ה"ה לאביי אע"ג דחל השיעבוד למפרע מכל מקום יחול ההקד ותו לא פקע ולפמ"ש יש לומר דש"ה דלא שייך לומר דדברי התלמוד קדמו וכבר חל שעבודא ולמפרע הוא גובה דהא אם מכרו היתומים מכור וא"כ דברי התלמוד אינם ברורים ודברי הרב ברורים אבל כאן אף דיכול להיות דלא יקח החמץ מכל מקום סתמא אמרינן דודאי יקח החמץ הרי יאסר וא"כ אין לך למפרע גובה גדול מזה דכל שלא ביער החמץ ולא מכרו מי פתי יסיר לומר דהישראל יגבהו ד"א בחובו וחמצו יאסר א"כ בכה"ג דברי התלמוד ודאי קודם ובודאי חל שעבודו למפרע. אמנם אי קשיא הא קשיא דלאביי מי ניחא והא ניהו דלמפרע הוא גובה מכל מקום לפענ"ד דעכ"פ עבר על ב"י דהא שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשה הכתוב כאלו הן ברשותו וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאינו ברשותו לגמרי ואפ"ה עבר על ב"י מכ"ש בזה דספק הוא שמא הן ברשותו דדלמא יפרע בד"א וא"כ אכתי ברשותו הן ולמה לא יעבור על ב"י דניהו דלמפרע הוא גובה הא באמת תגלי מלתא למפרע לא אמרינן כדאמרו ביבמות ריש פרק החולץ ובין לשיטת התוס' שם ובין לשיטת הנימוק"י לא אמרינן תגלי מלתא למפרע ניהו דהשעבוד חל למפרע דהא כל משך הזמן היה חל השעבוד אבל לענין ב"י עכ"פ היה ברשותו שיעבור וא"כ למה מותר בהנאה אח"פ כיון דקנסא קניס שעבר על ב"י. אמנם נראה דלר"ש עיקר הוא משום קנס וא"כ כאן שהיה משועבד להעכו"ם ולא היה בידו למוכרו ולא לבטלו ולהפקירו כיון דשעבדו לעכו"ם ואין לך אנוס גדול מזה ובכה"ג לא קנסו רבנן ואף דבסי' תמ"ח מבואר דאף באנוס שייך הקנס והיינו משום הערמה אבל כאן דלא שייך הערמה דהרי באמת שעבדו לעכו"ם ואם לא ירצה לפדותו יהיה שלו למפרע בכה"ג ודאי לא קניס ר"ש אף דכ"ז שלא הגיע הזמן עבר על ב"י דלא שייך תגלי מלתא למפרע והרי גם בשוגג עובר על בל יראה כמ"ש המ"א סי' תל"ד כמו אוכל חלב בשוגג מכל מקום לענין קנס לאחר פסח לא שייך זאת. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' ד"ה אלא דלאביי ל"מ כ"ז דאמאי בסיפא עובר לד"ה הא למפרע הוא גובה וגם ברישא אמאי אינו עובר למ"ד למפרע הוא גובה. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין עובר ואינו עובר ל"מ למפרע הוא גובה ושפיר עובר אף לאביי והא דאמרו מאי לאו בהא קמפליגי דמ"ס למפרע הוא גובה היינו דבאמת בס"ד ס"ל דלכך עובר לאביי משום דהוה שלו ולענין בל יראה שפיר עובר אבל בסיפא ד"ה עובר א"ש והא דאמרו אפכא מבע"ל למ"ד התם עובר הכא אינו עובר היינו דעכ"פ לא ניחא הסיפא דאף את"ל דגם על ב"י אינו עובר מכל מקום עכ"פ אפכא לרבא בודאי הכא עובר ולאביי גם כן יש לומר דהוא אינו עובר אף שאינו מוכרח אבל לפי המסקנא באמת לאביי בסיפא עובר וברישא באמת נחלקו בזה דהת"ק ס"ל כרבא ולכך אינו עובר ולאביי באמת עובר ודו"ק היטב:

ובזה מיושב מה דבמשנה נקטו דמותר בהנאה לאחר פסח ולא אשמעינן בפסח עצמו משום דרצה להשמיענו הרבותא בין לאביי בין לרבא ולענין עובר על בל יראה ל"מ למנקט לאביי ולכך נקט לענין לאח"פ ודו"ק. ובזה מיושב דברי הרא"ש שכתב להקשות על הרמב"ם דבעי דוקא כשהגיע הזמן קודם הפסח דכמו דלאביי מועיל אף בלא הרהינו אצלו כיון דלמפרע הוא גובה ה"ה לרבא בשהרהינו אצלו ותמה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' מ"ו דהיכן מוכח זאת דלאביי אף בהגיע לאחר פסח הזמן גם כן למפרע הוא גובה נימא דלהרמב"ם כמו דמפרש לרבא דמיירי לאחר פסח ה"ה לאביי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי דלמפרע הוא גובה א"כ דברי התלמוד קודם וא"כ אף שהגיע לאחר פסח מועיל ולכך מקשה הרא"ש דגם להרי"ף מהראוי שיועיל ודו"ק. ובזה מיושב קושית הלח"מ על הרמב"ם דלשיטת הרמב"ם מה פריך להס"ד דעכו"ם קונה משכון וא"כ כיון שהגיע הזמן קודם הפסח פשיטא דמותר בהנאה אף לרבא דהא העכו"ם קנה משכון. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ למה נקט המשנה הדין לאח"פ הא גם בפסח אינו עובר על בל יראה דכבר הגיע הזמן והעכו"ם קנה לה וע"כ דמיירי דהגיע הזמן אחר הפסח ושפיר מקשה. ובזה מיושב גם קושייתו השניה דכל דהגיע הזמן קודם הפסח ודאי לא עבר על בל יראה דלמה יעבור הא קני ליה והרי הברייתא משנה ונקט לה לענין בל יראה וע"כ דמיירי לאחר פסח הוא הזמן וא"כ עכ"פ עובר על בל יראה. והנה מ"ש הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם נראה לפענ"ד דהטעם משום דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם לא שייך אסמכתא. והנה לפענ"ד היה נראה דבמשנה דנקט אחר הפסח משמע דהגיע הזמן קודם פסח רק שאנו דנין על היתר הנאה לאחר פסח דאינו רק משום קנס ובכה"ג לא קנסו וכמ"ש דאם הגיע אחר הפסח יותר שייך לדון לענין בל יראה בתוך הפסח ובברייתא דנקט לענין בל יראה מיירי שהגיע הזמן אחר הפסח ובזה מדוקדק מה דבברייתא נקט לאחר הפסח בלמ"ד דמורה שהלואה היתה על לאחר הפסח דאם נימא דקאי אלמטה דלאחר פסח אינו עובר הא יותר שייך להשמיענו דאינו עובר בתוך הפסח אבל במשנה נקט אחר הפסח והיינו דאחר הפסח נמשך למטה דאינו עובר בהנאה ודו"ק היטב. והנה המג"א כתב בסי' תמ"א ס"ק ב' דאם לא הלוה על חמץ אלא שאמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהו"ל אסמכתא ונשאלתי מתלמודיי איך הדין אם אמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני עד ע"פ או עד פסח ולא עשה אי שייך אסמכתא דהא יכול לומר שעכשיו הוא שלו ורוצה להקנותו בלב שלם. והשבתי כיון דבעת הקנין היה אסמכתא א"כ במה יקנה כעת בלי משיכה והגבהה וחצר לא קני לעכו"ם.

והנה מה שהקשה המג"א ס"ק ג' דכיון דאם נאנס חייב לשלם הו"ל ברשות ישראל וכתב דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ולפענ"ד צ"ע דעכ"פ רוצה בקיומו של חמץ ומהראוי לאסור ומה מועיל ביתו של עכו"ם סוף סוף רוצה בקיומו וצריך לומר כיון דבאמת אינו רוצה בקיומו רק שלא יתחייב באחריות א"כ אינו רוצה בקיומו רק ע"י ד"א ואף דגם בזה אסור מכל מקום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר באמת אינו רק משום דבר הגורם לממון והרי אמרו דעיקר האיסור משום לא ימצא וכל שהוא בביתו של עכו"ם ל"ש זאת ובזה יש להאריך בדברי המג"א סי' ת"מ ובחק יעקב שם ולא נפניתי כעת. והנה מ"ש המג"א דבדיניהם דיינין ליה לכאורה לא קיי"ל כן ועיין מג"א סי' תמ"ח מ"ש בזה להשיג על המ"ב אך לפענ"ד נראה דבאמת מה דחייב באחריות לא גרע מגזל וא"כ גזל אינו רק משום חלול השם וכאן כל דבדיניהם דיינין ליה שוב לא הוה חילול השם ואף אם נימא דגזל עכו"ם אסור מכל מקום לפמ"ש הח"ץ סי' כ"ו דעיקור האיסור הוא משום דלדידן אסור להקנות בלבנו פעולות רעות וכל דבדיניהם דיינינן ליה עכ"פ פעולות רעות אינו מקנה בלבו וניהו דהתורה לא רצתה גם זאת אבל בגזל העכו"ם מצד העכו"ם לא אכפת ליה רק מצד הישראל וכל דבדיניהם דיינינן ליה שוב לא אכפת לן יותר ודוקא אם לא היה קנין מועיל הוא דל"ש בדיניהם משא"כ בזה. ובזה נראה לפע"ד מ"ש בסי' ת"מ דשיטת הרמב"ם דאם העכו"ם אלם שפיר מקרי אחריות עליו לפע"ד זה לא גרע מגזל עכ"פ דלא שייך דברי הח"ץ כיון דהגוי אלם ועושה שלא כדין. אמנם יש לומר כיון דעכ"פ הוא חייב לשלם מצד אלמות א"כ עכ"פ רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יתחייב לשלם ומה שהקשה הפ"י דאף למ"ד למפרע הוא גובה מי ניחא להס"ד דלא מיירי בהרהינו אצלו וא"כ חייב באחריות לפענ"ד יש לומר דזה הוה כאפותיקו מפורש דמסתמא לא יתן לו רק החמץ דלמה לו שהחמץ יאסר עליו והוא יתן לו דמים אחרים ולהנכרי לא אכפת ליה בזה. ובזה נראה לפענ"ד דבישראל מישראל יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום מהחמץ זה אף דבמטלטלין לא שייך זאת ועיין מהרש"א ב"ק דף ק"ט ותומים סי' קי"א מכל מקום כל הטעם הוא דמטלטלין לא סמכה דעתיה וכאן סמכה דעתיה דלא ירצה שיאסר עליו מיהו ז"א דבישראל מישראל שניהם יכולין למכרו ולבטלו ולא שייך הנחתי לך מקום ועיין בשעה"מ הלכות חמץ פ"ד ובטעם המלך:

והנה בשנת תרי"ז ר"ח סיון הגיעני מכתב שו"ת מהרב מו"ה זאב וואלף נ"י סאנדהויז באחד שמכר חמצו בע"פ כדת וקיבל זדאטיק והשאר זקף עליו במלוה וכתב שטר אך במקום השטר מסר לו בטעות נייר חלק והשטר נשאר מונח בתיבה ולאחר הפסח בא לשאול על חמצו ובעת שמכר לו בע"פ א"ל שמוכר לו ב' חביות י"ש ושאר חמוצים וגם הכלים חמוצים וגם הקרקע מכר לו אבל אגב לא אמר לו כי סמך על השטר שנכתב באגב וגם היה האנדשלאק והנה הוא האריך בזה וכבר כתבתי בזה בתשובה ל"ק בורשטין:

והנה לענין חצר של עכו"ם חדשתי בחוה"מ פסח תרי"ט עש"ק חוה"מ דהנה באמת הרש"ק והנ"ש האריכו דאין חצר לעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם והעלו שם ובקצה"ח סי' קצ"ד ובמק"ח סי' תמ"ח דמשום יד הוא והעכו"ם גם כן יש לו יד ויד אריכא הוא כמ"ש הנימוק"י בשם הרנב"ר דכל מה שביד האדם מניחו בחצרו ולפ"ז לענין מה שחידש הרשב"ם דחצר להנפקד זה לא שייך בעכו"ם דבאמת שליחות לא שייך בזה ורק משום יד ובסמוך לו מטעם דהוה יד אריכא אבל בחצר של המפקיד ורק דהוה כחצרו של נפקד בעכו"ם כל דבעי נתינת רשות פשיטא דעכ"פ יד לא הוה וז"ב.

ובזה ישבתי מה שהקשה אותי תלמידי מו"ה שמואל ביק נ"י בהא דאמרו בפסחים דף וא"ו לל"ב שם דאמרו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי למה לי לא ימצא וע"ז הקשה דלמא אצטריך לחצר הנפקד דהוה אמינא דהוה כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דהא חצר הנפקד הוה כביתו של עכו"ם וע"ז קמ"ל דלא ימצא. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך כלל לגבי עכו"ם חצר של הנפקד דיהי' כחצרו של המפקיד וכמ"ש ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף