שואל ומשיב/ב/ג/צט

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן צט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין תחומין בשבת ויו"ט:

נתתי לבי לתור ולדרוש בענין תחומין אם הוא מן התורה או מדרבנן ואם נוהג ביו"ט א"ת לר"ע דס"ל דהוא מה"ת או י"ב מילין לשיטת הירושלמי דהוא מן התורה אף לרבנן אם נוהג ביו"ט. ובזה כבר נסתפק הגאון בספר כ"ת בחידושיו לר"ה דף ל"ב והנה לכאורה היה נראה לי ראיה ממשנה מפורשת במגילה דף ו' ע"ב אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואם איתא ה"נ לענין תחומין ואף דבש"ס דילן ס"ל תחומין דרבנן אף בשבת וה"ה ביו"ט דאסור עכ"פ מדרבנן מ"מ לשיטת הירושלמי קשה. אמנם בגוף הדבר לחלק בין שבת ליו"ט לא נודע. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש כיון דמ"ד דס"ל דתחומין דאורייתא נפקא ליה מאל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"כ דרשינן דוקא ביום השביעי ולא ביו"ט וכן כתב ה"ה פ"א מיו"ט הלכה ד' בשם הירושלמי לענין הבערה דמדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דרשינן בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט וה"ה לענין תחומין יש לדרוש גם כן הכי אמנם יש לומר דלמאן דאמר דאל יוציא כתיב והוא נדרש גם לענין הוצאה והרי בהוצאה כתבו התוס' בריש שבת דנפקי מב' כתובים מויעבירו קול במחנה כדאמר בריש הזורק וגם מאל יצא והיינו טעמא משום דמלאכה גרועה היא חד לעני וחד לעשיר וא"כ כיון דבקרא דויעבירו לא כתיב שבת וכדאמרו בפרק הזורק ממאי דבשבת קאי דלמא בחול וא"כ ממילא ה"ה בקרא דאל יצא גם יו"ט בכלל דיום השביעי. ובזה אני מפרש דברי הש"ס ריש הזורק ממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ומשום מלאכה והוא תימה דלמה ליה זאת דלמא בשבת הא אפי' אי איירי בשבת ג"כ קשה דלמא משום דשלימא ליה עבידתא ועיין בפנ"י. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לנו עוד קרא דעל יצא רק דהוצאה מלאכה גרוע היא וצריך תרי קראי וא"כ אם קאי בשבת מסתבר יותר למימר מחמת איסור הוצאה לכך אמר הש"ס ממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ומשום דמלאכה גרוע הוא ודו"ק ובזה אמרתי דבר נחמד בביצה דף י"ב מתקיף לה רבה וכו' דלמא בעירוב והוצאה וכו' מר סבר עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט ומר סבר עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט כדכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ופירש"י אע"ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן בא ירמיה ופירש שלא נאסרו אלא בשבת והוא תימה לפענ"ד דאיך משכחת שהנביא יעקור דבר מן התורה דהא בתורה משמע דאפילו ביו"ט. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא כבר כתבתי דמואל יצא איש ממקומו ביום השביעי דוקא ולא ביו"ט רק דהקרא מויעבירו לא ממעט יו"ט וכיון דצריך ב' כתובין מחמת דמלאכה גרוע היא חידש ירמיה דקרא דאל יצא דוקא ביום השביעי:

ובזה מיושב היטב הגמרא והעירובין פירש רש"י עירובי חצרות ותמהו התוס' על פירוש רש"י דיו"ט לא צריך ע"ח ולפמ"ש אתי שפיר דקאי אעירובי תחומין וכיון דעירובי תחומין נפקא מקרא דאל יצא דהיינו אל יוציא א"כ כתיב ביום השביעי וביום השביעי דוקא א"כ אין ע"ת ליו"ט. ובזה יש לומר הא דאמרו בכריתות דף י"ד דאין עירוב והוצאה ליוה"כ היינו ג"כ דיום השביעי דוקא ויש להאריך בזה אבל אכ"מ. ובזה עמדתי על דברי הש"ס בסוף פ"ק דעירובין ר' יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היא ואיך לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב והתוס' הקשו בזה הרבה קושיות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה ודאי משמע גם הוצאה רק דנפקא מינה דאם נימא דעיקר קאי על הוצאה א"כ הא כיון דאיסור הוצאה נפקא ליה מויעבירו ושם לא ממעט יו"ט א"כ ה"ה אף דכתיב יום השביעי ג"כ לא ממעט יו"ט וכיון דלא ממעט יו"ט לא הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא ביו"ט לא הוה רק לאו ולא חיוב מיתה אבל אם נאמר דעיקר קרא דוקא ביום השביעי ונתמעט יו"ט הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וזה שמקשה ר"י דאיך אפשר שלוקה על ע"ת הא ע"ת הוי ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא ממעט יו"ט מהאי קרא ושבת הוה אזהרת מיתת ב"ד וע"ז השיב רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב והיינו כיון דכתיב אל יצא ועיקר קרא עע"ת וא"כ שוב הוה הוצאה מלאכה גרוע ומנין לנו איסור הוצאה וע"כ בקרא דאל יצא נכלל ג"כ הוצאה כמ"ש התוס' וא"כ שוב אי אפשר לומר דממעט יו"ט דמה"ת למעט יו"ט נימא דיום השביעי לאו דוקא וא"כ שוב לא שייך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא ביו"ט לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובשלמא אי כתיב אל יוציא מסתבר לומר דשבת דוקא דהא ביו"ט י"ל דלא שייך הוצאה כדכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת דוקא א"כ הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל אם עיקר קרא ע"ת לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ודו"ק היטב כי בזה מיושב כל קושיות התוספות באר היטב:

והנה התוס' כתבו בפסחים דף ה' ע"ב ד"ה לחלק יצאת בשם ריב"א דלמ"ד ללאו יצאה לא היה אסור ביו"ט. ולכאורה תמוה דהא כל שאסור בשבת אסור ביו"ט. ולפמ"ש יש לומר דבאמת כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ודרשינן בירושלמי בשבת דוקא ולא ביו"ט וא"כ ממילא נתמעט יו"ט. אך קשה הא אמרו במכות דף כ"א ע"ב אמר רבא יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט ופירש"י דלמאן דאמר הבערה לחלק יצאת ס"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט דביו"ט לא יצאת הבערה וא"כ יש לדרוש האי ביום השבת לענין חילוק מלאכות וממילא ביו"ט אסור הבערה ושפיר כתב הריב"א דע"כ הבערה לחלק יצאת דאי הבערה ללאו יצאת א"כ אינו נוהג ביו"ט מדכתיב ביום השבת. ובזה אמרתי לתרץ קושית המג"א סי' תקי"ח וכבר כתבתי בחידושי ואין כאן ביתו. ועכ"פ כבר כתבתי דיש לומר דלא נוהג תחומין ביו"ט מן התורה ועיין בטורי אבן דף י"ז בחגיגה בקונטרס אחרון שהאריך ג"כ בהא מלתא. ולפמ"ש יש להשיב על דבריו. עוד אמרתי דבר חדש לפמ"ש התוס' בב"ק דף ט"ו ד"ה השוה דהא דאמר השוה הכתוב אשה לאיש הוא דוקא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר אבל היכי דכתיב איש בהדיא ממעט אשה ע"ש וא"כ כיון דכאן כתיב אל יצא איש משמע איש דוקא אבל אשה אמעיטא וא"כ אף למ"ד תחומין מה"ת אינו נוהג באשה והו"ל לאו שאינו שוה בכל. אמנם יש לומר דזה דוקא אי כתיב אל יצא אבל אם נימא אל יוציא כתיב וא"כ כיון דאיסור הוצאה נפקא ליה מב' קראי מואל יוציא ומקרא דויעבירו א"כ כיון דשם כתיב איש או אשה אל יעשו עוד מלאכה יש לומר ריבוי דקרא דאל יצא איש לאו דוקא וממילא גם לענין תחומין ג"כ הכי אבל למ"ד אל יצא כתיב ורק דהוצאה בכלל ממילא איש דוקא וע"ת אינו נוהג באשה. ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' בסוטה דף למ"ד ע"ב ד"ה מאי סבר דהקשו דאפילו משתעי קרא דאלפים אמה בלוים יש למילף תחומין בג"ש כדיליף בעירובין דף נ"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר במאי נחלקו ר"ע ורבנן אי תחומין דאורייתא או דרבנן אך באמת נחלקו בזה דאם נימא דנפקא לן מאל יצא א"כ שוב יהיה איש דוקא ולא ינהג באשה והרי בכל מלאכות שבתורה השוה הכתוב אשה לאיש וע"כ סברי דתחומין לא הוי רק דרבנן ונוהג אף באשה מדרבנן אבל ר"ע דס"ל תחומין דאורייתא מקרא ומדותם ושם לא הזכיר איש רק בלשון זכר א"כ גם אשה בכלל ממילא יש לומר דתחומין מה"ת. ושם בעירובין דנפקא ליה מאל יצא אם נימא דאל יצא כתיב ושם כתיב איש דוקא ע"כ לא מסתבר להו לרבנן דיש חילוק בין איש לאשה ע"כ סברו דתחומין דרבנן. עתה נתנה ראש ונשובה לפ"ז היה מקום לומר ביו"ט ובאשה אינה נוהג אס"ת ולא זאת שמענו וכבר כתבנו דבמשנה ג"כ לא הכי איתא ולשיטת בבלי ניחא דאין אס"ת רק מדרבנן אבל לשיטת הירושלמי קשה על המשנה והנה ביו"ט הוי מצי למימר דנוהג אף דכתיב ביום השביעי כיון דזה נאמר בשבת הראשונה ובמרה נפקדו על שבת והרי איסור תחומין אז לא היה נוהג ביו"ט ושפיר כתיב ביום השביעי וע"כ לא אמרינן בשבת דוקא רק לאחר שניתן תורה והיתה יו"ט גם כן בכלל ואפ"ה כתבה תורה ביום השבת דוקא ואמרינן דשבת דוקא. אבל קודם מתן תורה לא היה נוהג יו"ט שפיר כתיב ביום השביעי דלא היה יום שביתה אלא שביעי. ולפ"ז יש לומר גם הא דכתיב איש כיון דזאת היה קודם מתן תורה אפשר דלא הוקש אשה לאיש לכל עונשין ונאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה נתחדש דגם אשה בכלל. אבל זה דוחק דא"כ היה להתורה לחדש אף אשה בכלל. אמנם נראה דאם נימא אל יוציא כתיב וכיון דלענין הוצאה כפלה התורה עוד קרא ויעבירו קול במחנה ושם כתיב איש או אשה ממילא הדרי קראי ה"ה לענין תחומין ג"כ איש לאו דוקא. ולפ"ז ניחא הא דפריך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ומאי קושיא הא הרמב"ן בספר המצות שורש י"ד כתב דלבני נח נאמרו המצות בכלל ולא בפרט וכן מה שהזהרו ישראל במרה לשבות בשבת ה"ה ג"כ בכלל מצות עשה איסור תחומין עד שבאו להר סיני נצטו בפרטיהן ודקדוקיהן ולפ"ז לא היה אז חילוק מלאכות וא"כ שוב לא היה אז לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דבשביל הוצאה לבד לא התחייב מיתה והיא קושיא נפלאה אמנם יש לומר כיון דהוצאה נכפלה עוד שנית ושוב חייב משום אזהרת מיתת ב"ד וע"ז משני אל יצא כתיב אף שנכפל הוצאה בכלל מ"מ לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לא הוי דאז לא היה מיתת ב"ד כלל נוהג ואין בכלל אלא מה שבפרט דבפרט אל יצא כתיב ודו"ק:

ובזה מיושב כל קושית התוס'. ולפ"ז יש לומר דהירושלמי דס"ל די"ב מילין מה"ת צריך לומר דאל יוצא כתיב דאל"כ לא היה נוהג ביו"ט ובאשה וזה אי אפשר מכח המשנה. ועוד לפ"ז לא היה ללקות אם עבר משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. וע"כ דברי הרי"ף ספ"ב דעירובין דפסק כירושלמי וגם הרמב"ם בפכ"ג משבת ה"א ובספר המצות מצות ל"ת מצוה שכ"א שפסק ג"כ כירושלמי דלוקין הם תמוהין דע"כ אל יצא כתיב שוב היה להם לחלק בין איש לאשה וצע"ג. ומדברי הרמב"ם פכ"ז משבת נראה דרק בשבת הוי מן התורה שהרי דקדק וכתב בשבת וכבר הורנו המהרלב"ח דבכ"מ דמזכיר בהלכות שבת בשבת והלא בזה עסק ע"כ דלמעט יו"ט אתי וא"כ גם כאן מורה דביו"ט לא שייך איסור תחומין לרבוי כנלפענ"ד ומצאתי בחידושי ריטב"א בסוכה דף כ"ז ע"ב שכתב בהא דאמרו מנין שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום ופריך על ר"א דאמר משבח אני את שובתי הרגל במקומם ומשני הא דאזיל ואתי ביומא דמחלק דבשבת כשהוא בתוך התחום וברגל אף חוץ לתחום וכפי הנראה דקשה ליה למה פתח ר"י ברגל והכתוב שמביא הוא בשבת וע"ז מחלק בין חוץ לתחום לתוך התחום וזה דחוק. ולפמ"ש אתי שפיר דביו"ט מותר אף חוץ לתחום דלא שייך איסור תחומין ובשבת יש איסור תחומין אבל בשונמית דלא שייך תחומין וכמ"ש דבאשה לא שייך לכך איבעי לה למיזל אף שהיה בחוץ לתחום ועיין מג"א סי' ש"א ס"ק ז' ובסי' תקנ"ד ס"ק י"ב שכתב דגם בחול איכא מצוה ובריטב"א שם מבואר דבאיתא במתא מצוה בכל יומי ע"ש אבל סיום לשון הריטב"א יש שם גמגום לשון וצ"ע ועיין במדרש רבה במגלת רות על פסוק ותלכנה בדרך לשוב לארץ יהודה אר"י עברו על שורת הדין והלכו ביו"ט והיינו שהלכו חוץ לתחום. ומזה מבואר דעכ"פ תחומין נוהג ביו"ט דאל"כ הא אז עדין לא נגזר על תחומין מדרבנן וגם דנשים אינן שייכות באיסור תחומין וצ"ע. מיהו יש לומר דאגדת המדרש רבה היא אגדת א"י והירושלמי ס"ל דתחומין ד"ת מיהו כבר כתבתי דגם לשיטת הירושלמי יש להסתפק אם קאי על נשים וגם ביו"ט אפשר דאינו אסור ושוב מצאתי במ"ש על המצות וקראתי בשם חשבונות של מצוה הבאתי ראיה מהש"ס דאמרו ביבמות דף מ"ז דאמר לה נעמי אסור לן תחום שבת ואם לא היה רק דרבנן מה כל החרדה שהזכירה אותה במצות דרבנן ולמה אמרה מצוה זו דוקא וע"כ שהיא מן התורה ואף דאמרה לה דאסור לן יחוד היינו יחוד אשת איש כמ"ש רש"י וזהו מן התורה ובשפתי חכמים במגלת רות טעה בזה במחכ"ת וכעת ראיתי דמדוקדק מ"ש אסור לן תחום שבת משום דיו"ט לא אסור מן התורה וכמ"ש ובפרט שהם בעצמם הלכו ביו"ט ולכך הזכירה דוקא תחום שבת וז"ב. ועכ"פ מוכח דבשבת אסור תחומין מן התורה. והנה הא דאמרו אין עירוב והוצאה ליוה"כ וכתב רש"י דעירוב כדי נקטה. ולפענ"ד יש לומר דהכונה דעירוב היינו עירובי תחומין וכיון דע"ת והוצאה מחד קרא נפקא כמ"ש התוס' בעירובין לכך נקט עירוב והוצאה. ובזה מיושב מ"ש רש"י דלא אמר ע"ת לענין איסור תחומין משום דכיון דאין הוצאה ליוה"כ א"צ למעט תחומין דחד איסורא הוא. ובזה יש מקום לישב הא דהקשו בתוס' בכריתות דשם מסיק דרפרם בדותא היא וביומא לא אמרו כן ולפמ"ש אתי שפיר. שוב ראיתי שגם השאגת אריה סי' ע"ב כתב כעין זה ע"כ קצרתי אבל גוף הפירוש נראה לפענ"ד נכון בש"ס:

והנה בהא דאמרו אלא מעתה אל תפנו אל האובות ה"נ דלא לקי. שאל אותי החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י בהא דאמרו במשנה בסנהדרין דף ס"ו והנשאל בהם הרי"ז באזהרה ופירש"י דאזהרה היא אל תפנו אל האובות ואזהרה דמכשפות גופיה מלא ימצא בך והתוס' תמהו על זה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יתחייב כרת דאל תפנו דהא כתיב והנפש אשר תפנה ונכרתה וע"כ כתבו להיפך דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך ע"ש והיא תימה דכאן מבואר דקרא דאל תפנו לוקה וע"כ על הנשאל דמכשף גופא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאינו לוקה והיא תימה גדולה:

והראיתי דבספר מעין החכמה על מצות דף י"א בדלת המתחיל מנוח ליום השביעי הקשה קושיא זו והניח בקושיא וכבר קדמו בעל תורת חיים בחידושיו לעירובין כאן בזה ע"ש שהניח גם כן בתימה. והנה האיר ד' את עיני ומצאתי בספר המצות להרמב"ם במצות ל"ת מצוה יו"ד שכתב מצוה דאל תפנו אל האלילים דאל תפנה להסתכל בה והביא ראיה דלוקה על לאו דלא תפנה אל האלילים מהא דאמרו בעירובין דף י"ז אלא מעתה אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי הנה מבואר דהעובר על לאו זה דלוקה הנה מבואר דהיה לו גירסא חדשה בש"ס במקום אל תפנו אל האובות שכתוב לפנינו גרס הוא אל תפנו אל האלילים וכ"כ בחבורו פ"ב מע"ז ה"ב דהנהנה בדרך שעושה מעשה לוקה ולא כתב מקורו בכ"מ והגאון מוה' וואלף באסקוויץ כתב דיצא לו ממ"ש בסה"מ הנ"ל ולפ"ז שוב לא קשה דבאמת לאו דאל תפנו אל האובות במכשפות גופא מיירי ובזה לא לקי ולק"מ ואף שהתוס' בעירובין היה להם גם כן הגירסא אל תפנו אל האובות אין ראיה דהרבה בעלי תוס' היו ובאמת קושית התוס' לק"מ דהגירסא אל תפנו אל האלילים בדרך שעושה מעשה וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מע"ז ה"ב ובאמת תירוצו של התוס' דעקימת שפתיו הוה מעשה לכאורה צ"ע בסנהדרין שם וכונת התוס' דאף דאוב גופא עושה מעשה אבל השואל אינו עושה מעשה רק במה ששואל ואפ"ה עקימת שפתיו הוה מעשה ולשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא ועיין פי"א מע"ז הי"ד שכתב ג"כ כשיטת התוס' משום דהוא לשיטתו דגרס אל תפנו אל האלילים והנה זכינו ששיטת רש"י ותוס' תלוי במה שהיא הגירסא בעירובין הנ"ל ודו"ק. והנה בירושלמי פסחים פא"ד ה"א נסתפקו שם אי אל היינו לאו ואמרי שם מי כתיב לא אל כתיב ולפענ"ד הכונה דהנה מלת אל אינו רק על העתיד ולא שייך לומר אל אכלת רק אל תאכל והוא ענין שלילה כמלת לא רק לא הונח על עבר ועל עתיד ולכך נסתפקו אי שייך בהאזהרה אחרי שהוא רק שלילה ואינו רק בעתיד לבד ובאמת מסיק בירושלמי דהוא באמת אזהרה ודו"ק יעיין בכריתות דף ג' ע"ב ברש"י ד"ה אוב וידעוני ובב"ש:

והנה ביום ג' סליחות שנת תרי"ז הקשה אותי תלמודי מוה' גרשון קארציר נ"י על דברת התוס' בסנהדרין הנ"ל ממ"ש התוס' בשבת דף קנ"ז ד"ה כלדאי שהביאו לאו במקרא דאל תפנו. ולק"מ דאזהרה אינו מאל תפנו דא"כ היה חייב כרת אבל אה"נ דמודו התוס' דזה הלאו דאל תפנו קאי על אוב שהרי בהדיא כתיב רק דכיון דאין עונשין אלא א"כ מזהירין ע"כ כתבו דאזהרה אינו מאל תפנו ודו"ק. והנה מהא דמבואר ביהושע סי' ב' אך רחוק יהיה ביניכם כאלפים אמה במדה ופירש"י בשם מדרש תנחומא דעתידים לצור על יריחו בשבת ולכך א"ל שלא יהיו רחוקים אלפים אמה כדי שיוכלו לבא ולהתפלל לפני הארון ע"ש. הנה מבואר דתחומין של אלפים אמה הוא מן התורה דהרי אז לא נגזר על תחומין ובאמת להירושלמי רק י"ב מיל דאורייתא ולשיטת הש"ס דילן כל תחומין מדרבנן וצ"ע. והנה בספר המצות מצוה שכ"א כתב הרמב"ם דאלפים אמה מן התורה והרמב"ן חלק עליו והמג"א הודה לזה רק כמ"ש בס' היד פכ"ז משבת די"ב מיל מה"ת. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה בשו"ת חוות יאיר ראיתי קושיא דאמאי מותר להוציא פחות מד"א ונימא דהוה ח"ש. ובאמת שאין זו קושיא כלל דאם נימא דחצי שיעור אסור מן התורה א"כ אף כ"ש אסור וא"כ יהיה מוכרח האדם ביום השבת שלא לזוז זיז כ"ש מן רה"י לרה"ר וזה אי אפשר וא"כ לכך אף ביותר מכ"ש עד שלא יגיע להשיעור מותר דכל שאי אפשר לאסור כ"ש כל פחות מכשיעור אחת היא ומותר וז"ב. ולפ"ז הנה לכאורה קשה אם נימא די"ב מיל מה"ת שוב אף פחות מכשיעור יאסר מן התורה וצ"ל כמ"ש דא"כ יאסר לזוז ממקומו דכל פחות מכשיעור אחת היא דאין לך גבול לפחות מכשיעור. ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דעכ"פ יותר מאלפים אמה אסור מן התורה מכח חצי שיעור והטעם דבאמת מהראוי לאסור פחות מכשיעור כמו בכל האיסורין ורק דא"כ אין להגביל הפחות מכשיעור ולפ"ז ביותר מאלפים אמה כיון דלר"ע הוה מן התורה ללקות א"כ שוב עכ"פ לענין שיהיה מקרי חצי שיעור זה ודאי אפשר לאסרו ולפ"ז יהיו דברי הרמב"ם מכוונים דבפכ"ז משבת לענין שילקה שפיר כתב דאינו לוקה רק מכת מרדות כל שהוא פחות מי"ב מיל אבל אה"נ דאפשר דאסור מן התורה והוא בכלל אל יצא איש ממקומו דעכ"פ יוצא מהתחום מקרי אף דאינו לוקה ע"ז כנ"ל לפום רהיטא. והנה בהא דאמרו בשבת דף נ"ג ולבהמה מי גזרינן והא תני היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דלמא אתא לאתוי ושאל אותי המופלג מו"ה איצק היילפרין נ"י מקאזליב דמה קושיא והא תחומין אינו רק דרבנן משא"כ שחיקת סממנים דהוא מה"ת ויפה שאל ומצאתי בגליון מהר"ע איגר ז"ל בהגהותיו הנדפס בווילנא שהקשה כן והנני מוסיף דאף אם נימא דמשמע ליה להש"ס דהברייתא מיירי בתחום י"ב מיל דהיא דאורייתא לשיטת רבים מהפוסקים או דאתיא הברייתא ככ"ע אפילו כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא מ"מ הא עכ"פ בתחומין אף למ"ד דאורייתא אין בו כרת וסקילה כמ"ש בהגהמ"ר פ"ק דקידושין סי' תקכ"ה והובא בד"מ ובמג"א סי' ש"ה ס"ק י"ד ואף דבהגהמ"ר יש קצת ט"ס וגם לא הביא ראיה ברורה. לפענ"ד מבואר כן בשבת דף ס"ט דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע ולפ"ז הא שאני בין איסור לאו לאיסור כרת ואף דביבמות פ"ב ודף קי"ט אמרו דל"ש בין איסור לאו וכרת ועיין רש"י שם ותה"ד ומהרי"ק הובא במלמ"ל פ"א מיו"ט דבדבר שאין אסור רק משום הרחקה שאני בין איסור כרת וסקילה לאיסור לאו ולא חשו כ"כ באיסור לאו כמו באיסור כרת וא"כ לכך בשחיקת סממנים גזרו ובתחומין לא גזרו. אמנם נראה דהדבר נכון דהנה רש"י פירש ומי גזרינן במקום פסידא כה"ג. ולא נודע לכאורה כוונתו. אבל באמת הדבר נכון דהנה מצינו דבמקום פסידא לא גזרו רבנן דשמא יבא לידי איסור תורה אי לא שרית ליה דאדם בהול על ממונו ולפ"ז הנה מצינו בטור וש"ע או"ח סי' של"ד דהבה"ת ס"ל דגם במקום דיש לחוש שיבא לידי איסור דרבנן חשו במקום פסידא והטור מחלק דכיון דאין לחוש לאיסור תורה לא חיישינן ולא התירו משום פסידא יע"ש ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דאדרבא באיסור דרבנן יותר שייך לחוש משום פסידא דל"ש חשש תורה אף אם יעבור ואפ"ה לא גזרו מכ"ש במקום שיש לחוש שיבא לאיסור תורה דודאי לא גזרינן במקום פסידא דאי לא שרית ליה יבא לידי איסור תורה וז"ב כשמש:

ובזה אתי שפיר הא דאמר ר"נ בר"י שחיקת סממנים גופא תנאי היא ופירש"י דאיכא דלא גזור שאר רפואות אטו שחיקת סממנים ומשמע דגם באדם לא גזור והיא תימה דלא מצינו כן רק בבהמה. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעיקר החשש הוא שמא מתוך שבהול יבא לידי איסור תורה וע"ז אמר דבבהמתו לא גזור כ"כ דלא בהיל כ"כ כמבואר בסי' של"ב ס"ב וס"ד ע"ש בט"ז ומג"א ולפ"ז שוב לא צריך לחילוק דאדם נראה כמיקר ובהמה ל"ש מיקר רק דבבהמה לא בהול כ"כ על נפש בהמתו. והנה בתוס' ישנים יומא דף ס"ז בהא דאמרו דבא וישב לו אצל סוכה האחרונה כתבו שם התוס' דאף למ"ד דתחומין דאורייתא כיון שלא היה שם שביתתו קבועה מבעוד יום אין איסור וגם רבנן לא גזרו בזה. והנה זה דבר חדש דתחומין לא שייך רק במה שהיה שביתתו שם קבוע מבעוד יום. וקשה לי טובא דא"כ בקידוש החדש דמבואר בר"ה דחללו שבת ומבואר בר"ה דף כ"ג דבתחלה לא הי' זזין משם כל היום ובא ר"ג והתקין שיהי' מותרין לילך אלפים אמה וקשה הא לא היה שם שביתה קבועה ולשתרי. וגם גוף קושיתם של התוס' צ"ע דאם בקידוש החדש התירו מכ"ש בשעיר המשתלח שהוא כפרתן של ישראל שהיה מותר לו לילך לסוכה ולא לישב במדבר שהיה מתירא שם כמ"ש רש"י ותוס' שם ומה קשיא להו עד שחדשו דבר גדול כזה וצע"ג. ולפי דבריהם נראה לי להיפך ג"כ דלהלך חוץ לתחום ג"כ לא שייך כיון שהיה מתחלה עומד לכך שילך שם ולא היה לו אפשר לילך כי אם ביוה"כ עצמו א"כ גם שביתתו בביתו מבע"י לא היה קבועה שהרי היה איש עתי. ובזה מיושב מה שהקשו למה לא אמרו דעתי אתי לדחות תחומין ולפמ"ש יש לומר דלא שייך תחומין כיון שהיה מוכן בתחלה ללכת שם ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמרו בעירובין דף נ"ה ע"ב דיושבי צריפין אין מונים להם אלא מבתיהם ופריך מהא דתני כשהן נפנין אין נפנין לצדיהן וכו' וע"ז הקשה אותי תלמידי החריף מוה' סענדיר שורשטיין נ"י דהרי אמרו בעירובין דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה ומותר לחזור כשיצא לצורך וא"כ מה קושיא מהך דנפנין. והנה בהשקפה ראשונה אמרתי דזה טעות דאכתי היו יכולים לעשות להם בתי כסאות במחנה עצמה ולא שייך והיה מחניך קדוש כל שהוא מכוסה כמבואר באו"ח סי' פ"ג וע"כ לא אמרו רק בדרך מקרה שקרה שיצא חוץ לתחום ולא היה לו בהכ"ס בתחום אבל שם דהיו יושבים ארבעים שנה במדבר למה לא עשו בתי כסאות וע"כ דמותר דכל המחנה חשיבה תחומו. אמנם אח"כ עינתי בדברו ראיתי דהוא טעות דהרי הוא בעצמו דאם נימא דחוץ לשלש פרסאות הוא מן התורה אין מקום לקושיתו דכבוד הבריות אינו דוחה רק לאו דלא תסור וא"כ שם ע"כ דקאי למ"ד דחוץ לשלש פרסאות היא מן התורה דאז לא נגזר הגזרה עדיין וכ"כ הריטב"א בפירוש דהסוגיא קאי למ"ד דחוץ לשלש פרסאות הוא מן התורה וא"כ שוב לא קשה קושיתו כלל ומצאתי בשעה"מ הלכות עירובין שהאריך בקושיא זו דלשיטת הרמב"ם דאינו רק מדרבנן מה מקשה ממדבר ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל:

והנה ביום ג' ויקרא שנת תרט"ז הגיעני מכתב מהרבני המופלג מוה' שמעון צבי ווינער נ"י מכפר ראטשין סמוך לנאהרייב שהביא דברי הג"א שכתב פ"ד דר"ה דאם הביא עכו"ם שופר או לולב ואתרוג מחוץ לתחום וכו' ואין לגזור שמא יאמר לעכו"ם להביא לצאת בו דלא שייך שיעשה מצוה הבאה בעבירה ולכך שרי לכ"ע ובספר קרבן ראשית בתשובותיו סי' י"ז כתב דמ"ש לכ"ע כוונתו ליישב קושית הלבוש דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה וכתב הקרבן ראשית דזה כיון לישב במ"ש לכ"ע היינו אף להתוס' דס"ל דשבות דשבות במקום מצוה אסור ותמה דהא בסעיף תקפ"ו דשבות דשבות במקום מצוה לא גזור ואיך תיכף בסעיף שאח"ז יביא דברי הג"א הנ"ל שמותר אף למאן דס"ל דשבות במקום מצוה לא גזור וע"כ כתב הוא דהכונה למ"ש רש"י דאיסור מחוץ לתחום הוא כדי שלא ישלח בשבילו ולאדם אחר מותר דאין מכיר אותו ולכך כתב דכאן שרי לכ"ע היינו אף למי ששלח בשבילי דלא יהיה מצוה הבאה בעבירה והנה לשון לכ"ע לא אתי שפיר דאדרבא לכל העולם ודאי מותר ועיקר רבותא היא דגם למי שהובא בשבילו מותר וא"כ היה לו לסיים לכך שרי אף לאותו שהובא בשבילו. אבל באמת לפענ"ד הדברים פשוטים דהנה רש"י ותוס' מחולקים בטעם דאסור עד בכדי שיעשו דרש"י פירש שלא יהנה ממלאכת יו"ט ור"י כתב גזרה שלא יאמר לעכו"ם שיעשה ולפ"ז כאן שרי לכ"ע היינו בין לשיטת רש"י שלא יהנה לא שייך דמצות לאו להנות נתנו ולר"י דהטעם שלא יאמר לא שייך דודאי לא יאמר דהא לא יעשה מצוה הבאה בעבירה ולכך כתב דשרי לכ"ע. ובזה יש ראיה לשיטת זקני המהרש"ל בח"ש שכתב למחוק ברש"י הטעם גזירה שמא ישלח בשבילו דזה שיטת התוס' דלפירש"י אין הטעם בשביל זה רק שלא יהנה והמהרש"א כתב דבחוץ לתחום שלא נעשה מלאכה גם רש"י מודה דעיקר האיסור בשביל שלא יאמר ולא שייך שלא יהנה דא"כ לא א"ש דברי הג"א דהרי הג"א מיירי רק בהובא מחוץ לתחום וע"ז כתב דמותר דלא שייך שלא יהנה ולא צריך לטעם דמצות לאו להנות נתנו. ומ"ש ראיה דתחומין י"ב מיל נוהג אף בי"ט מהא דאמר עתי אפילו בשבת ואמר שאם היה חולה ולא אמר משום תחומין די"ב מיל הנה כבר קדמו בזה בשו"ת שאגת אריה סי' ע' ועיין בשעה"מ הלכות שבת פכ"ז ובטעם המלך שם וגם אני הארכתי בזה הרבה ואכ"מ זו"ז מה שהאריך בח"ש דחזי לאצטרופי הנה אין הזמן מסכים אתי להאריך בכל זה מה שאינו נוגע להלכה ולמעשה. עוד נראה לי בכונת הג"א כונה עמוקה דהנה במה שבא מחוץ לתחום דשרי למי שלא הובא בשבילו מטעם דלא שייך שיעשה בשביל מי שאינו מכירו א"כ זה שייך באם הנכרי הביא דורן או שמוכר למי שמכירו פשיטא דלא יעשה בשביל מי שאינו מכיר אבל שופר או אתרוג ולולב דיודע העכו"ם שישראל צריכין להם בר"ה וסוכות למצות אלו וא"כ הו"א דאסור לכל ישראל דהא הביא בשביל כל ישראל ולזה אמר דשרי לכ"ע והיינו משום שלא שייך לאסור בשביל שמא יצוה לעכו"ם להביא דהא הוה מצוה הבאה בעבירה וא"כ אפילו למי שנעשה בשבילו מותר וממילא אף לאחר שרי כאן דאף אם נעשה בשבילם שרי דהא לא יצוו לעשות ודע דבב"י שם מבואר שני שיטות במחוץ לתחום ולדעתי תלוי במה שנחלקו רש"ל ומהרש"א הנ"ל ואכ"מ להאריך. שוב ראיתי בהג"א פרק לולב הגזול שם כתב גם כן כדברים האלה לענין אתרוג ושם לא סיים דשרי לכ"ע. ומזה סתירה גלויה להק"ר דלמה לא סיים שם כן וגם לדברי מעלתו קשה אבל לפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא צריך לסיים לכ"ע דבאמת כיון שלא שייך הנאה ולא משום שמא יצוה ממילא מובן דשרי לכ"ע ומכ"ש לפירוש השני שלו ודאי אתי שפיר דהא באתרוג לא שייך כלל לאסור דמביא בשביל כלם דהא יודע העכו"ם דכל אחד צריך לאתרוג וענין מעמ"ל ושותפות אין העכו"ם בקי בדינים ובודאי מביא רק בשביל אותו ישראל לבד ולא צריך להשמיענו דמותר לכ"ע אבל שופר יכול להיות שמביא בשביל כולם ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף