שואל ומשיב/ב/ג/ד

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן ד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

מה שהקשית בהא דמבואר בשבת דף כ"ט ע"ב מפני החולה שישן פטור והקשית למה התירו לכבות ולא התירו לטלטל את הנר להוציאו מחדר הלז הנה לכאורה לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אבל אסור א"כ מכבה וטילטול שניהם אינו רק איסורי דרבנן ומה נ"מ בזה ולומר דזה יש לו סמך למלאכה דאורייתא וזה אין לו סמך הנה לשיטת הראב"ד פכ"ד דשבת גם טלטול מגדר הוצאה ויש לו סמך בתורה אבל באמת קושיתך יש לה מקום לפי מה דמוקי בשבת דף למ"ד המשנה כר"י ומיירי בחולה שיש בו סכנה וא"כ שפיר קשה כיון דפ"נ אינו רק דחויה ולא הותרה וכל מה דאפשר לעשות בהיתר טפי עושין א"כ למה לא יטלטל דאין בו רק איסור דרבנן ובזה יש לקושיתך פנים והנה יגעתי ומצאתי ברלב"ג בפירושו לשמואל על פסוק אין לחם חול תחת ידי כ"א לחם קדש אם נשמרו הנערים אך מאשה כתב וז"ל והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא התיר אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שהותר מפני פקוח נפש כי האכילה בעצמותה מסיר הסכנה מהרעב ואולם הטומאה אינו ראוי שתדחה מפני הטומאה אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה ולזאת הסיבה יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל את הנר הרי הרגיש בקושיא זו והנה דבריו תמוהים כמו שהאריך הפרשת דרכים דרך החיים דרוש י"ט בזה אבל קושיתו יש לו מקום והפר"ד נדחק ליישב יעו"ש אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה דעת הר"ן דלכך אינו דוחה שופר להביא מחוץ לתחום וכדומה משום דשופר אינו רק עשה ואיסורי דרבנן עשה ול"ת מדבריהם יש בהם יעו"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דזה דוקא בדברים שהם איסורים שלא נתפרש בתורה שמותרין ורק שלא נאסרו מן התורה א"כ כל שחז"ל גזרו עליו הוה עשה ול"ת דרבנן וא"כ טלטול שמן התורה אין לו איסור אבל גם היתר אין לו שלא יהי' נחשב מלאכה א"כ כל שדרבנן אסרוהו נעשה עשה ול"ת של תורה אבל במכבה שמה"ת הוה מלאכה שאצל"ג ואף דאסרוהו מדרבנן מ"מ אין כאן רק איסור ל"ת דדבריהם בלבד ולא עשה ולכך הותר לכבות אבל לא לטלטל אך כ"ז אליבא דר"ש אבל לר"י דמכבה חייב יקשה למה לא התירו לטלטל וגם לר"ש נראה לפע"ד דמ"מ יש להתיר יותר הטלטול שאינו רק משום גדר הוצאה או משום שינוח ולא יעסוק בטלטול לטעמו של רמב"ם פכ"ד משבת אבל הכיבוי יש בעצמותה איסור תורה כשהי' צריך לפחמין אך לפע"ד נראה ברור דהמשנה דינא אתי לאשמעינן דהנה זה ודאי דאף דפ"נ דחויה הוא ויש להדר אאיסור קל שיכול להיות אפ"ה כל שעבר ועשה איסור תורה פטור דבאמת דחוי הוא שבת אצל פקוח נפש ולכך קמ"ל דאם כיבה פטור דה"א דלתחייב הואיל שיכול לעשות ע"י טלטול קמ"ל דפטור אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מה מקשה הש"ס מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא רישא במ"ע אי בחולה שיש בו סכנה מותר מבע"ל ומאי קושיא הא א"א לתני מותר דלכתחלה ראוי לטלטל ולא לכבות והיא קושיא גדולה מאד והנראה בזה דהנה בהא דכתב הרמב"ם פ"ב משבת הדיחוי הוא שבת אצל פ"נ כתב הכ"מ דתלוי בפלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה והנה ר' יהודה ס"ל דטומאה הותרה בציבור כמבואר בפסחים דף ע"ז וביומא דף ז' ע"ש ולפ"ז לדידיה א"צ לחפש אחר איסור קל דהותרה פקוח נפש לדידיה שפיר מקשה הש"ס מותר מבע"ל וז"ב ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נ"א. ובזה מיושב היטב קושית הפני יהושיע בשבת שם דלמה צריך הש"ס להקשות מכח סיפא ולא לקשי בפשיטות דרישא דקתני פטור ע"כ מיירי בחולה שאין בו סכנה ולדידיה פטור אבל אסור ואכתי קשה הא איסור דרבנן מותר לעשות בידים בשבת בשביל חולה שאב"ס כמבואר סי' שכ"ח סי"ו בשם הרמב"ם והאחרונים הוסיפו להקשות דהא דתני ר"א אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כיבה פטור אבל אסור ולמה לא יכבה הא מוקי לה אליבא דר"ש ואינו רק שבות דהו"ל מלאכה שאצל"ג ולפמ"ש א"ש דלר"ש דס"ל דטומאה דחויה הוא א"כ לדידיה גם בשבת לא הותרה לכבות לכתחלה דמוטב לטלטל וכמ"ש דאף לר"ש יותר יש להתיר טלטול מלכבות ולכך לא קתני מותר וז"ב ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הפ"י והאחרונים הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין אמאי מותר לר"ש בשביל החולה משום דהוה מלאכה שאצל"ג הא הוא צריך לחולה ומצוה היא והמצוה עושה מלאכה הצריכה לגופה וכמ"ש התוס' בשבת דף ק"י ד"ה בחובל דלר"א אף דצורך מצוה לא חשיב תיקון מ"מ צורך לגופה חשיב ע"ש וה"ה כאן וצ"ל כיון דעכ"פ גם בשביל חולה שאב"ס התירו שבות דרבנן א"כ כיון דזה גופא נדחה בשביל החולה איך אפשר שזה גופא יעשהו איסור תורה ולא יהי' ניתר לחולה הא האיסור אינו בא רק בשביל שמצוה לרפאותו ואיך יסבב זאת איסור תורה ולפ"ז זהו דוקא כשעבר ועשה אבל לכתחלה אסור לכבות דבאמת כיון דעשה בשביל החולה הו"ל מלאכה הצל"ג אבל כשעבר יעשה שיתחייב עי"ז זה ודאי לא אמרינן דבאמת לא חשבינן המצוה שיהי' עי"ז אסור אבל א"א להתיר לכתחלה דא"כ שוב יהי' נחשב מלאכה שצל"ג ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד. ואגב אומר מה שתמה הפר"ד שם על דברי רש"י בב"ק שפירש בדף ס' היינו דכתיב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו וע"ז תמה הפר"ד דמשמע שאסור להציל עצמו בממון חברו במקום פיקוח נפש והיא תימה דאין לך דבר שעומד במקום פק"נ ועיקר האבעיא אם צריך לשלם כמ"ש התוס' והרא"ש ע"ש שהניחו בקושיא ולפע"ד דברי רש"י נכונים ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בשטה מקובצת בב"ק דף פ' גבי מעשה דחסיד שכתב בשם המאירי מהאי עובדא דחסיד שמעינן דאף שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורים להתרפאות דבר שנאסר מכח תקנה ומכח פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש א"כ מכ"ש דאסור להציל עצמו בממון חברו בשביל פקוח נפש וז"ב. ודרך אגב אומר במה דקשיא לי במ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו דלמ"ד הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה שיש בו סכנה וכתבו דחולי כזה לא שכיח וקשה לי לפי מה דאמרו בפסחים דף ס"ט הכל חולין הם אצל מילה וא"כ כל מלאכות לשתרי דאם יש קטן הנימול כבר ובודאי הוא מסוכן ובטלו כל המלאכות דפשיטא דגם על נפל מחללין השבת דמה"ת הוה ולד מעליא דאזלינן בתר רוב ובפרט בפ"נ וא"כ מגו דאשתרי לגבי חולה שייך הואיל וחולי כזה שכיח וצ"ע. ומן האמור נראה לישב מה שהשיג הראב"ד על הרי"ף ורמב"ם בפ"ח מחובל וכתב וז"ל על דעת הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו בזה וכן הדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפירוש עכ"ל ולפמ"ש לא שייך בזה פקוח נפש דגם פ"נ אסור בדבר שיש בו פסידת אחרים ומכ"ש כאן להציל עצמו בממון חבירו ומיהו אכתי קשה דניהו דל"ש בזה פ"נ אבל מ"מ אין לך אונס גדול מזה וכל שעשה באונס למה יתחייב בנזקו ואף דאדם מועד לעולם כבר כתבו התוס' דבדבר שהוא אונס גמור פטור ועיין בתוס' ב"ק דף כ"ג וב"מ דף פ"ג ע"כ נראה לפע"ד כיון דאסור להציל עצמו בממון חברו ומחויב לתת כל ממונו אם אונסין אותו לעבור על ל"ת כמבואר באו"ח סי' תר"ג ומכ"ש בזה שאם הי' נותן להם כממון הזה מה נ"מ בזה הממון או בממון אחר א"כ לא שייך בזה אונס דכל שהתורה אסרה לעשות דבר זה אף שהוא אנוס איך שייך אונס בזה ועיין ביו"ד סי' רל"ב סי"ב שמבואר דאם הי' אונס שיכול לסלקו בממון דמקרי אונס ותמה אא"ז הב"ח שם דהיאך מקרי אונס דהא מחויב לתת כל ממונו ולא יעבור על ל"ת וכתבו הט"ז והש"ך שם דש"ה דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא שנשבע ע"ז בפירוש אסור לו לעבור על שבועתו ע"ש א"כ כאן שאסור להציל עצמו בממון חברו וא"כ איך שייך אונס בזה ול"מ אם לא הי' אונס רק בממון ולא בגוף דפשיטא דכל שיכול לסלקו בממון אחר דל"מ אונס ואף באונס הגוף כל שהי' יכול לסלק עצמו בממון לא מקרי אונס וחייב דזה גופא חייבו התורה להיות אף במקום פ"נ שלא לגרום רעה לחברו ואיך שייך בזה אונס וז"ב ובזה הנה מקום אתי לחלק בין אם עיקר כוונת הגזלנים אינו רק על ממון ולא על החפץ בעצמו בזה יש לומר דלא מקרי אנוס דהא אסור להציל עצמו בממון חברו וזה גופא חייבתה התורה אבל היכא דאנסוהו על אותו חפץ דוקא והוא אין לו חפץ כזה או שאין לו ממון כעת לסלק עצמו מהם א"כ אין לך אונס גדול מזה ולמה יתחייב לשלם. ובזה נכון הנך תרי מעשה דמבואר בב"ק דף קי"ז גבי כספא דאי לאו אמוד הוא אדעתא דכספא קאתי ופטור ותמהו על הרי"ף דהרי לשיטתו אף באנוס חייב ולפמ"ש א"ש דשם אנוס גמור היה דכיון דהוא לא הי' אמוד א"כ אתי רק אדעתא דכספא וכסא דכספא לא הי' אפשר לו ליתן להם שלא הי' לו אחר וגם ממון כפי הנראה שלא הי' לו וא"כ אנוס גמור הוא ופטור וגם מהך מעשה דארנקי של פדיון שבויים דפטרו דאין לך פדיון שבוים גדול מזה והיינו כיון דמיירי שלא הי' לו כעת ממון אחר כמ"ש בתוס' א"כ מה יכול לעשות ואנוס גמור היה אף דהציל עצמו בממון אחר ובלא"ה י"ל בישוב הקושיא מהך דארנקי שלפדיון שבויים דבאמת הנימוק"י הקשה דלמה יתחייב שם הא הו"ל ממון שאין לו תובעין דלשמור ולא לחלק לעניים וכתבתי בתשובה אחת לישב ע"פ מה דאמרו בחולין דף קל"א באנס המלך גרנו דחייב ופריך הש"ס והא מזיק מתנות כהונה פטור ומשני ש"ה דקא משתרשי לי' וביאר הר"ן שם דכל שלא נתכוין להפקיע המצוה אלא שאנס המלך גרנו כל דמשתרשי לי' חייב ולפ"ז ממנ"פ פטרו דבאמת הא הוא אנוס רק שכתבתי דכאן לא שייך אנוס דהתורה אסרה להציל בממון חברו ולפ"ז כאן דאין לך פדיון שבוים גדול מזה אף דהוא אמוד אינו מהראוי שיתחייב דממנ"פ על מה יתחייב על מה שהפסיד ממון אחר זה פטור דהא הוה ממון שאין לו תובעין ועל מה שהציל עצמו ומשתרשי לי' בזה כיון דאין לך פדיון שבוים גדול מזה וא"כ גם הוא בכלל ואף דגם אנוס חייב הוא משום דזה גופא חייבה התורה אבל בממון שאין לו תובעין דאינו חייב רק על מה שמשתרשי ונהנה וכל שאינו נהנה דאנוס הוא פשיטא דפטור והרי התוס' כתבו דכל שיכול לטעון שהי' מתענה פטור ולא שייך משתרשי מכ"ש באנוס גמור ודו"ק:

ובזה מיושב היטב דאין סתירה על הרי"ף ורמב"ם מדברי הירושלמי שהביא בעל העיטור והרמב"ן הפליג בקושיא זו דמבואר שם דאם אנסו אותו לתת ממון של פלוני דפטור ולפמ"ש א"ש דשם רצו דוקא ממון פלוני ולא יכול לסלק להו בממון אחר וא"כ אנוס גמור הי' דהרי לא אמרו ממון סתם רק של פלוני אבל בממון סתם אסור דיכול להציל עצמו בממון חברו ולא מקרי אנוס ולכך גם נרדף ששיבר הכלים של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חברו ול"ש בזה אונס וגם מה לי לחברו באנסו של זה והוה כעין דאמרו אונס כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וחברו מה אכפת לי' באנסו וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א וה"ה כאן ודע שמ"ש הרי"ף שרודף אחר הרודף דפטור לא מצד הדין היינו בשיבר הכלים שלא באונס רק במתכוין רק שלא הי' כוונתו עיקר בהזיקו של זה רק להציל חברו מיד הרודף ולכך מן הדין ראוי להתחייב דלחברו מה אכפת לו במה שזה אנוס ומקיים המצוה ובזה יתישב קושית הרב המגיה מ"ש מרץ ברשות דפטור ולפמ"ש שם לא נתכוין להזיק וכאן מתכוין להזיק רק שרצה להציל חבירו בזה וז"ב מאד עכ"פ דברי הרי"ף והרמב"ם נכונים והמעיין בנימוק"י ורמב"ן במלחמות ימצא שיש לישב בזה כמה קושיות ואכ"מ להאריך וראיתי בשטה מקובצת בב"ק שם שהאריך הרבה בשיטה הלז ומפני אריכות דברים לא יכולתי לעמוד על תוכן כונה והמעיין שם ימצא סעד ותומך לדברי שכתבתי ודו"ק כי הוא ענין נבחר ונחמד ת"ל:

אחד כמה שנים בשנתרי"ב ראיתי עפ"י מקרה עלים הנדפסים באלטונא ושם נדפס פלפול אם מותר לגזול ולהציל עצמו בשביל פ"נ ולא ראו דברי השיטה מקובצת הנ"ל שהבאתי למעלה ובגליון הפר"ד שלי לענין מה שהקשה בסוגיא דבולמס דנתרים התרומה ואח"כ נבטלה ברוב ואמרתי כיון דגוזל הכהנים וממונא של כהנים לא בטל והארכתי בזה אף דהוה ממון שאין לו תובעין ועיין ביצה דף ל"ח ובמהרש"א ע"ש. אמנם עדיין קשה לי בהא דאמרו שם ואם מחמת הגזלן הוא חייב לא צריכא דאחוי אחוי ואמאי במכת מדינה פטור ומטעם שהי' אונס וכל שלא נשא ונתן ביד פטור והא בהא דאמרו בכתובות דף ח"י אר"ח קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יעברו וכתבו בשטה מקובצת שם בשם הרמב"ן דמצא במדרש דר"מ ס"ל דגם בגזל יהרג ואל יעבור כמו בהנך שלשה ע"ז ג"ע וש"ד ולפ"ז למה לא יתחייב כאן כיון דמוקי לה כמאן דדאין דינא דגרמי והוא ר"מ וא"כ מה מועיל אונס הא אף שהוא פ"נ אסור ומחויב שיהרג ואל יעבור בגזל ואף אם נימא דדוקא בגזל בידים מחויב להרוג ואל יעבור ולא בגרמי מ"מ קשה דאיך למדו לקמן בשמעתין ר"ש בן אליקים וכו' ממתניתין דחייב משום דיני דגרמי והא שאני דיני דגרמי ואולי לא משמע להו דהמשנה אתיא כר"מ רק דס"ל דיני דגרמי כר"מ אבל לא ר"מ בעצמו דלר"מ ודאי חייב משום דיני דגרמי דלגבי גזל שמחויב להרג ואל יעבור אסור אף בדיני דגרמי ולדידן דקי"ל דלא כר"מ בזה אינו חייב משום דיני דגרמי ובזה מיושב היטב קושית התוס' ד"ה לא דאמאי בב"ק דף ק' לא משכח דר' מאיר סבר דיני דגרמי רק מברייתא ולא הביא מהך משנה ולפמ"ש א"ש דא"א לאוקמא כר"מ בעצמו דא"כ גם באונס לגמרי יתחייב לדידיה דס"ל בגזל יהרג ואל יעבור ודו"ק ועיין ירושלמי פ"ב דע"ז ה"ב שאמר לא סוף דבר שאמר הרוג את פלוני אלא אף חמוס את פלוני וע"ש בפ"מ:

ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי דבר תימה בדברי אא"ז הגאון הח"ץ ז"ל סי' קל"ב מה שהקשה על אא"ז הב"ח ז"ל שכתב דלכך בשיירא שעמד עליה גייס לטרפה דמחשבין לפי ממון משום שכלם בסכנה ולכך מחשבין לפי ממון וע"ז תמה אא"ז הח"ץ דאין לך נתפס על חברו וחבירו יתחייב לשלם כ"א במסים והאריך בזה ואח"כ הביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף קל"א הרי שאנס המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור ומשני שאם התם דקמשתרשי לי' ופירש"י דבמקום זה הניח לו שאר ממון שהיה יכול ליקח הרי דאף שהרויח בעה"ב שבמקום מה שלקח מהתרומות הי' מניח שאר דברים ואפ"ה אמרו דאם הוא באנפרות פטור ואין עליו שום חיוב וע"ז הקשה למאי דקי"ל דאינו נתפס על חברו אפילו בשחברו חייב דהכא בבית המלך מיירי ומלכא לא טרח אלא הרשות בידו לתפוש אחד על חברו וע"ז כתב וזה סותר דעת הב"ח בכל מכל כל שהרי המלך שולט ומושל בכל הנכסים והרשות בידם לקחתם וניצולין עי"ז ואפ"ה פטור הלה ע"ש שמסיים וזו ראיה שאין עליה תשובה ואני תמה על עצמי שאין התחלה כלל משם דש"ה דבאמת הוא מזיק מתנות כהונה דפטור ורק במקום דמשתרשי חייב וא"כ כל שהוא באנפרות למה יתחייב דהו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור וז"פ ובלא"ה תמהני דמה ענינו לשם דבשלמא כשנתפס על חברו שפיר אמרינן דמה לי לחברו באנסו של זה ואטו בשביל אנסו של זה יתחייב הלה לשלם לו ואונס רחמנא פטרי' אמרינן אבל לא שיתחייב בזה ע"י אנסו של זה אבל כאן התורה חייבה לעשר פירות וכל שבחובו חייב לעשר ולכך כל שנלקח באנפרות פטור דמה יעשר ואדרבא אף אם לקח באונס בשביל חובו הוה ס"ד דמזיק מתנות כהונה פטור ומשני דקמשתרשי לי' וגם זה גופא אינו ברור ועמ"ש הר"ן בזה בטעם הדבר דדוקא כשלא רצה להפקיע המצוה הוא דחייב אבל מה ענינו לזה שבאו שוללים וגזלו דבזה יש לומר כיון דהם כלם בספינה מחשבין לפי ממון דמסתמא דעת השוללים על ממון ואני אומר תנא דמסייע ליה לאא"ז הב"ח מהא דאמרו בב"ב פ"ק כשהן גובין לפי נפשות גובין או לפי ממון והשיב דלפי שבח ממון וכתב בנימוק"י דה"ט דגייסא לא בא רק בשביל ממון וע"ז הקשה דהרי סוף סוף בא לידי נפשות כענין שאמרו בבא במחתרת דחזקה דבשביל נפשות בא דאין אדם מעמיד על עצמו וכתב דאעפ"כ כיון דאין באין ברצון על הנפשות שאם לא יעמדו על נפשם להציל ממונם לא יהרגו אין זה מקרי סכנת נפשות ע"ש וכ"כ התוס' בב"ב שם דף ז' ע"ש וביאור הדברים דאף דבמחתרת התירה התורה אף להרוג אותן מחזקה דודאי יהרגוהו במחתרת אפ"ה תחלת הענין אינו בא לנפשות ומחשבין לפי ממון ע"ש וא"כ גם כאן עכ"פ כיון שהם בסכנת נפשות רק שאם לא ירצו להציל יהי' ממון לבד עכ"פ הם באין בשביל ממון וא"כ ממילא מהראוי לחשוב הערך לפי הממון וז"ב:

ובזה מיושב מה שתמה הח"ץ ז"ל שם דהא ע"כ איירי כשיש סכנת ממון לבד ולא נפשות דאל"כ אמאי אין מחשבין לפי נפשות וכיון שכן אמאי אחד נתפס על חברו והא אין אדם נתפש על חברו אף בר מתא אבר מתא זולת במסו ולפמ"ש א"ש דבאמת יש סכנת נפשות רק דלכך אין מחשבין לפי נפשות דעיקרן באין על ממון ואם לא ירצו להציל ממונם לא יהרגו אותם וכיון שכן בדין הוא דנחשב לפי ממון שהרי עיקרם באים לממון ומה"ט אין מחשבין לפי נפשות וז"ב כשמש. ובזה נראה לפע"ד ליישב גם דברי המהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' מ"ב שכתב דהירושלמי מיירי שיכולים להציל על ידי הדחק וכל שלא הצילו מסתמא דעתם הי' שיחלקו ביניהם הממון לפי ערך הממון והיא תמוה מאד דמנין לנו זאת הסברא דדעתם הי' כן וגם תמה ע"ז הגאון מוהר"ר ליב אבד"ק גלוגא דלמה לא מוקי הרש"ל דמיירי בשיכולין להציל שלא ע"י הדחק והרבה טרחו בזה הוא והגאון אבד"ק קאליש ואא"ז הח"ץ ז"ל יעו"ש ולפענ"ד הדבר נכון עפמ"ש הנימוק"י דלכך מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות משום דברצונם באים לממון ולא לנפשות לפי שאם לא ירצו להציל ממונם ולא יעמדו הנשדדים והעושקים לנגדם ישללו הממון וילכו להם ולפ"ז אם יכולין להציל ע"י הדחק והיינו שאפשר שיעמדו נגדם אם להרוג או להרג רק שלא רצו לעמוד על נפשם כי יראו פן תגבר יד הלסטים וע"כ הניחו הממון וגופם חביב מממונם וא"כ פשיטא שמחשבין לפי נפשות שהרי יכלו להציל ע"י הדחק וכיון שבאו עיקרם להממון ממילא בדין הוא שיחשבו לפי ממון שבודאי מדלא טרחו להציל בלי ספק שיראו לנפשם וע"כ הניחו ממונם שידעו שהלסטים אינם באים ברצונם על נפשות א"כ בדין הוא שיחלקו לפי ערך הממון אבל כל שיכולין להציל אף שלא ע"י הדחק א"כ אינו סכנת נפשות בשום אופן וא"כ מה להם במה שלא טרחו וניהו דבא להם אונס והם נשדדו כיון דהנשארים ניצלו אין לך מי שנתפס על חבירו ומתחייב לשלם ורק במקום שהיה יכול להגיע לידי סכנת נפשות ובמה שהניחו נח רוגזם ושללו והלכו בדין הוא שיחלקו לפי ערך הממון שהרי באו על ממון וניצולו ע"י שלא עמדו נגדם ויש לומר דנח יצרם בזה שלא עמדו לנגדם וז"ב מאד להדר פני זקני הרש"ל וזקני הב"ח ז"ל כנלפע"ד ברור ודו"ק:

ובזה מיושב כל קושיות אא"ז הח"ץ ז"ל על הרש"ל דמה שיאטי' דממון כאן הא החיוב בא לפי הגלגולת דכלם חייבים להציל חבריהם ע"ש ולפמ"ש א"ש דניהו דהם חייבים להציל לא בשביל זה נתחייבו רק דכיון דניצלו בנפשותם ע"י שלא עמדו נגדם א"כ כלם נתחייבו בזה ונהנו ולכך משתלמין לפי הממון וז"ב מאד מאד ומ"ש אא"ז הח"ץ והמלך לוקח של אדם בשביל חברו לא משמע כן מהך דבר מתא אבר מתא ומכמה מקומות ועיין בב"ח בחו"מ סי' ער"ב סט"ו ובשו"ת ב"ח סי' קנ"ג ודו"ק ועיין בב"י שם שכתב דהך דבא עלי' גייס הוא בבא על ממון וכבר קדמו התוס' בב"ב הנ"ל ד"ה לפי והנה במ"ש למעלה דר"מ ס"ל דבגזל יהרג ואל יעבור קשה לי בהא דאמרו בב"מ דף ס"א דלא לכתוב גזל ותיתי מריבית ואונאה ומסיק דאצטריך לכובש שכר שכיר וקשה לר"מ הא אצטריך שיהי' נהרג ואל יעבור ולא אתי מרבית דבזה פשיטא דיעבור ואל יהרג ומשום פיקוח נפש שרי ללות בריבית כמ"ש התוספות בע"ז כ"ו ובב"י יו"ד סי' ק"ס ומיהו אין קושיא דרבא קאי אליבא דאמת דגם בגזל יעבור ואל יהרג והנה בטעמו של ר"מ נראה לפע"ד עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בשיטה מקובצת בב"ק בדף פ' (הובא לעיל) במעשה דחסיד שכתבו ז"ל מהך עובדא דחסיד אחד שמעינן דאע"פ שבמקום פיקוח נפש הותרו כל האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דהא כל הטעם דבשאר איסורים יעבור ואל יהרג הוא משום פקוח נפש דיקר בעיני ד' המות וחס על נפשות בית ישראל ואמר דיעבור על תורתו ולא יהרג ולפ"ז בגזל במפסיד לאחרים א"כ לא שייך פיקוח נפש דאסור להציל עצמו בממון אחרים ולכך ס"ל לר"מ דיהרג ואל יעבור ובתשובה אחת כתבתי בזה טעמו של רבנן ואיני זוכר כעת מקומו. ובזה נראה לפע"ד לתת טעם מה דבשלש אלו ע"ז ג"ע וש"ד קי"ל דיהרג ואל יעבור והנה בע"ז הדבר פשוט שכיון שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה וא"כ לא שייך שחס על נפש ישראל ומחויב להיות נהרג אבל ג"ע וש"ד קשה מ"ט והנה ש"ד לפמ"ש הדבר נכון כדאמרו מה חזית דדמא דידך סומק טפי והיינו כל שמפסיד לאחרים לא שייך פיקוח נפש ומכ"ש כשהורג לאחרים ול"ד לגזל דבידו להחזיר אח"כ משא"כ נפש דאין ניתן להשבה ולכך יהרג ואל יעבור אבל עריות לא נודע ולפמ"ש א"ש דכל דמפסיד לאחרים שהבנים ממזרים והפגם לעולם שאין לו תקנה אמרה תורה שיהרג ואל יעבור וזה לדעתי מה שאמרו דמקיש נערה המאורסה לרוצח והיינו כמו דברוצח הוא מצד הסברא דלא שייך בזה פיקוח נפש דהא מפסיד לאחרים נפשם וכמו כן בנערה המאורסה כל דמפסיד לאחרים דבר שהוא מעוות אשר לא יוכל לתקון יהרג ואל יעבור וז"ב ובזה מיושב היטב קושיא חמורה שהקשה ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא סי' ש"א בהא דרצו למילף ריש יבמות דעשה דיבום דחי ל"ת דאשת אח וקאמר שם דנילף משבת וע"ש וע"ז הקשה דאכתי אמאי לא פריך דשאני יבום דחמור דהוא ג"ע דיהרוג ואל יעבור משא"כ בכל איסורין וע"ש שנדחק ולפמ"ש א"ש דכאן לא שייך זאת דכל הטעם הוא שמפסיד לאחרים ולפ"ז כל שהעשה דוחה ל"ת ואין בו הפסד שוב לא שייך יהרוג ואל יעבור. ובזה נראה לפע"ד לישב ע"ד הפלפול קושית התוס' ביבמות דף ט' דאמאי פשוט להש"ס דלר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אין עשה דיבום דוחה ולמה לא יבא עשה וידחה ל"ת ולפמ"ש א"ש דכל שיהי' הולד ממזר לא שייך דהעשה דוחה ובכה"ג ג"ע שאני שמפסיד לאחרים ודוקא לדידן דאינו ממזר הוא דעשה דוחה משא"כ בזה דאם תתעבר מביאה ראשונה יהי' ממזר ויש להאריך בזה. ובזה יש לישב הא דיליף בכל עריות מנערה המאורסה דיהרג ואל יעבור וצ"ל דהוקשו כל עריות זה לזה ולמה לא ביאר הש"ס זאת ולפמ"ש א"ש דבכל עריות איכא הפסד ועיין תוס' סנהדרין ע"ג ד"ה ח"כ ובכסא שם ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש והנה במ"ש למעלה הלא מראש בסוגיא דשבת דף כ"ט ק"ל כעת דאמאי לא מוקי שהי' חולה מבע"י חולי שיש בו סכנה ואח"כ נתרפא לגמרי או שאין בו סכנה עכ"פ ומ"מ פטור דלפמ"ש התוס' בחולין דף ע"ו ע"ב דכל שהי' חולה מבע"י רגילות שיחזור לחליו א"כ שוב יקשה דנימא הואיל וחזי לחולה וכמ"ש התוס' פסחים דף מ"ו וא"ל דחולה ל"ש דהא שכיח שיחזור לחליו ומ"מ אסור מדרבנן דהואיל גופא אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן הובא ביתה יוסף סי' תקי"ב ע"ש והיא קושיא גדולה לפע"ד והנה מצאתי בחינוך פ' עקב מצוה תכ"ט שכתב גבי משמשי ע"ז שמה שנכלל במצוה זו שלא ידביק האדם אל ממונו שחננו האל בצדק ממון אחר שהוא של גזל או חמס או רבית או מכל דבר מכוער שגם זה הוא בכלל משמשי ע"ז שיצה"ר חומד אותו ומביאו אל הבית והיצר הרע נקרא ע"ז וכו' ובממונות כאלו ובע"ז על כלן נאמר והיית חרם כמוהו שכל הנדבק עמו הוא חרם שאין ברכת האל מצויה בו והיא כלה יאבד ע"ש והוא דבר חדש ועכ"פ יש לר"מ סמך דחשיב גזל ג"כ בכל הני דיהרג ואל יעבור לפי שהוא בכלל משמשי ע"ז:

והנה במה שהארכתי למעלה בשם שיטה מקובצת דאסור להתרפאות בממון חברו בזה יש לבאר מ"ש ר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יעברו ורבא דחי לה דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וכו' והקשו כל הקדמונים דהיאך אפשר לומר דר"מ ס"ל כן וע"כ כתבו דר"מ ס"ל באמת גם בגזל יהרג ואל יעבור ולפמ"ש יש לומר דס"ל דלהפסיד לאחרים אסור להתרפאות וכאן יפסיד לאחרים וע"ז דחי רבא דהא יש תקנה שישלמו לזה שהפסידו ולמה יהרגו ועכ"פ יש קצת סברא לדר"מ וגם דעכ"פ יפסידו להלוקחים שהעדים לא יהי' נאמנים לגבי הלקוחות וגם קצת זיילי נכסים של הלוה טרם שישלמו ולא ידעו כלל לשלם ודו"ק. והנה מצאתי ביראים מצוה רמ"ח דלכך מוסר ממון של ישראל נקרא רודף לפי שבודאי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויהרגוהו וא"כ מסרו להרגו ע"ש והיא דבר חדש ובזה נראה לפע"ד טעמו של הרמב"ם דלאחר שמסר אסור להרגו והיינו לפי דכל הטעם הוא דמקרי רודף הוא כמו במחתרת דלאחר שיצא מהמחתרת אין חייב מיתה כמו שכתב הטור סי' שנ"א בחו"מ ה"ה כאן כל שכבר מסר ולא נהרג א"כ שוב אין חיוב מיתה לזה וראיה ברורה נראה לפע"ד להרמב"ם דאל"כ יקשה אמאי יצטרך מסור לשלם הא הו"ל קלב"מ דעכ"פ נתחייב מיתה וכמו רודף וע"כ דכל שכבר מסר פטור ושוב בעת שבא חיוב התשלומין דהיינו לאחר שמסר אז נפקע חיוב המיתה וכמ"ש הטור סי' שנ"א לענין מחתרת בשם ר"י ובזה מיושב לנכון מה שהוכיח הרי"ף פ' הכונס דממון מסור אסור לאבדו ביד דאל"כ מה בעי אי שייך תורת נגזל במסור ע"ש ותמה המרדכי דהא לאחר שמסר אסור להרגו וה"ה דאסור לאבד ממונו ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם נימא דמותר לאבד שוב אין ראיה לשיטת הרמב"ם ול"ק דאיך חייב המסור והא קלב"מ כיון דמותר לאבד בידים ממונו א"כ החיוב ממון אינו מתורת תשלומין רק דהא עכ"פ ממונו הפקר ומותר לאבדו ובכה"ג לא שייך קלב"מ וע"כ דאסור לאבד ושפיר הוכיח הרי"ף ודו"ק:

ובזה נראה לפע"ד דצדקו דברי הראב"ד דאם אנסוהו שילך וימסור פטור לשלם דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ותמה הרמב"ן דאטו אנן אמרינן דיהרוג ואל יעבור אנן אמרינן דימסור וישלם ולפמ"ש א"ש כל ענין מסור דהוה רודף הוא מפני שיוכל לבא לנפשות ולפ"ז כל שאנסוהו ויש לו פ"נ אמרינן מה חזית דדמא דידך סומק וא"כ כיון שבדין רשאי להראות איך שייך לחייבו לשלם ובזה יש לישב הרבה קושיות שהקשו הרי"ף והקדמונים ועיין בים התלמוד בב"ק דף קי"ז מ"ש בזה ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף