שואל ומשיב/ב/ב/סז

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן סז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

בדבר אשר הקשה על שו"ת אמונת שמואל שהובא בפר"ח ביו"ד סי' ס"ב דבטהורים דאיכא איסור אבמה"ח אסור להושיט לב"נ משום לפני עור אבל בטמאים דליכא איסור לישראל שרי להושיט לב"נ וע"ז הקשה מש"ס ערוך בחולין דף ל"ג דמזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנים לנכרי כו' מאי טעמא בישראל בשחיטה תלוי וכו' הרי דלעכו"ם אסור לזמן אף דלישראל שרי מפרכסת. הנה זכורני שבימי חורפי הסברתי סברת הא"ש דבשלמא בטמאים דאין שם מציאות אבמ"ה כלל לגבי ישראל שפיר ס"ל להא"ש דמותר ולא שייך לפני עור משא"כ במפרכסת דעכ"פ משכחת בישראל איסור אבר מן החי כשלא הותרה בשחיטה ותדע דאל"כ היאך יפרנס הא דאסור להושיט כוס יין לנזיר והוא אינו נזיר וע"כ משום דמשכחת שיהיה נזיר שייך לפני עור:

אמנם כעת ראיתי בתב"ש בחידושיו לחולין דף ק' שכתב שהקשה על שו"ת אמונת שמואל כנ"ל והקשה מחולין הנ"ל ורצה לחלק כנ"ל והקשה ע"ז דבשו"ת א"ש לא משמע כן ע"ש וספר א"ש אינו ת"י וע"כ נראה דבאמת גוף סברת א"ש תמוה דניהו דלדידיה מותר מכל מקום למה לא יאסר משום לפני עור כיון דלב"נ עכ"פ אסור וכבר תמה בזה בפר"ח שם וע"כ נראה דביאור הענין הוא ע"פ מה דכתב אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו על קושית אא"ז המהרש"ל דאיך אפשר דעובר על לא תגזול על גזילת ב"נ והא התורה בכללות ובפרטות לישראל נאמרה והשיב הח"ץ דאטו נצטוה העכו"ם שלא יניח הישראל לגזול אותו התורה צותה לישראל שלא יגזול אותו ואין כוונת התורה על העכו"ם רק לנקות את ישראל מפעולת הגזילה שהיא שנואה לפני המקום ואם כן עיקר המצוה על ישראל וכן צותה התורה כמה מצות לשלול מאתנו המדות הרעות יעו"ש דבריו הנחמדים מפז ולפ"ז הרי כתבו התוספות בע"ז דף ה' דהא דאסרה התורה לפני עור להושיט כוס יין ואבמה"ח הוא אף להושיט בלבד שמא ישכח נזירותיו ולפ"ז שפיר כתב הא"ש דבשלמא כשהאיסור הוא כולל לישראל ולב"נ שפיר י"ל דאסרה להושיט אף דהתורה לא ניתנה רק לישראל משום דהתורה רצתה לשלול מאתנו אותה הפעולה המאוסה שלא לאכול אבמה"ח ושלא יאכל על ידינו אבל כיון דלדידן שרי ניהו דלעכו"ם אסור אבל איך שייך לאסור ההושטה כיון דבההושטה ליכא שום איסור עדיין ועיקר האיסור הוא שמא ישכח ויאכל ואם כן עיקר הצווי היה שלא יאכל העכו"ם וזה לא שייך שעיקר התורה נתונה רק לישראל וכקושית המהרש"ל ולא שייך לומר שהתורה כוונה לנקות עצמינו מפעולה הרעה דבעצם הוא מותר לנו וגם לא הכשלנו העכו"ם עדיין שיאסר התורה לנקות עצמינו מהכשיל להאדם דבההושטה לא הכשלנו עדן ומה שישכח העכו"ם ויאכל זה לא עשינו רק העכו"ם אם כן היתה עיקר המצוה שלא יבא העכו"ם לידי מכשול וזה ל"ש שיצוה התורה בשביל העכו"ם אבל בטהורים כיון דהעצם האבמה"ח אסורה י"ל דרצתה התורה לנקות עצמינו שלא יאכל האיסור על ידינו וז"ב כשמש ולפ"ז תו ל"ק מכוס יין לנזיר דבישראל פשיטא דאסור משום לפני עור אף שהוא לא נצטווה. ובזה מיושב מה שהקשה בבכ"ש בחידושיו לפסחים דף כ"ב דלמה נקט תרויהו כוס יין ואבר מן החי לנכרי ולפמ"ש אתי שפיר דה"א דכוס יין לנזיר כיון שהוא לא נצטוה לא שייך לפני עור קמ"ל ואבמה"ח לב"נ איצטריך דהא דלנכרי לא אכפת לן דהתורה נתנה רק לישראל וכסברת הרש"ל קמ"ל תרווייהו שוב ראיתי בכו"פ שכתב כעין זה בסי' כ"ז יעו"ש ולא הזכיר כלל סברת א"ש. ומעתה מיושב הא דמזמנין ישראל על בני מעיים ולא כותי משום דלזמן דלספי ליה בידים אסור זה ודאי נצטווינו לנקות עצמינו שלא נכשיל למי שא"י ולמספי ליה בידים כל שאסור לעכו"ם אף שמותר לנו רק בהושטה דאינו עושה איסור בעת הושטתו רק דחיישינן שמא ישכח ויאכל בזה עיקר החשש הוא בשביל העכו"ם בזה פשיטא לא אסרה התורה כל שמותר לנו וז"ב:

והנה הכו"פ הקשה בסי' כ"ז שם בשם הגאון מהר"ש ז"ל דמ"פ הש"ס בפסחים דף כ"ז והרי אבמה"ח וכו' הא לכלבים שרי ומאי קושיא דלמא מיירי במפרכסת דמותר לישראל ולעכו"ם אסור משום לפני עור ובהנאה פשיטא דשרי והכו"פ הוסיף להקשות דלוקי בטמאים דאינו אסור לישראל משום אבר מן החי. וכפי מ"ש בכוונתו א"ש דלהושיט פשיטא דמותר ולא שייך לפני עור בכהאי גוונא כיון דלישראל ליכא איסור אם כן עיקר המצוה נוגע לב"נ וזה לא מצינו ותמהני דכפי הנראה כיון הכו"פ להגאון מהר"ש בעל בה"ז וא"ש והרי לשיטתו לא שייך לפני עור כלל בכה"ג:

שוב הראוני שבשו"ת ספר יהושע שנדפס מחדש מש"ב הגאון מק"ק טארנאפאל ז"ל שהאריך ליישב קושיא זו על הא"ש בדוחקים ולפי מ"ש אתי שפיר. וגם מה שהקשה שם מדברי התוספות בחגיגה דף י"ג ד"ה אין שכתבו דשייך לפני עור אף דבישראל ודאי מצוה ללמוד וללמד וגם בהא דכתבו התוספות בב"מ דף יו"ד לענין ישראל שקידש גרושה לכהן דשייך לפ"ע אף דהוא אינו מצוה ולפמ"ש א"ש דודאי שייך לפני עור בכה"ג אבל הא"ש כיון כוונה עמוקה לפענ"ד ואם אולי לא כיון לזה אבל הענין נכון בעצמותו ובזה מיושב גם כן הא דהקשה הפר"ח כיון דאסור לישראל משום טמא יהיה שייך לפני עור ולפמ"ש כיון דטמא ל"ש לעכו"ם שוב לא שייך לפ"ע דבמה שאוכל העכו"ם לא יפול על ישראל שום נדנוד עבירה וכמ"ש:

ובזה יש ליישב גם קושית הצל"ח דלוקי בח"ש דלישראל מותר משא"כ בב"נ דלא נתנה שיעורין לב"נ ולפמ"ש אתי שפיר דכל דמותר לישראל לא שייך לפני עור. וראיתי בספר יהושע שם שהביא בשם ההפלאה שאמר ליישב הא דמסיים הש"ס הא לכלבים שרי ע"פ קושית התוספות ד"ה והרי דם דנימא דכשהותרה נבילה גם דם הותר וכתב משום דבדם הנפש שייך אבמה"ח ואם כן היאך כתב או מכור לנכרי ואבר מן החי אסור למכור לנכרי משום לפני עור ולפ"ז לא היה יכול להקשות סתם דלמאי איצטריך לאסור משום לפ"ע ת"ל משום הנאה דאם לא אסור משום לפני עור ה"א דמותר משום דהותר בכלל נבילה גם הדם ודם איכא איסור משום אבר מן החי ולכך הקשה דהרי אסור משום לפני עור א"כ לא הותר בכלל נבילה ואפ"ה מותר לכלבים ובאמת שדפח"ח אבל במחכ"ת לא זכר שם דברי הרמב"ם פ"ט ממלכים הלכה יו"ד דדם מן החי לא נאסר לב"נ דאינו מצווה על דם ואין מקום לכל דבריו דשפיר י"ל דהוא בכלל נבלה ואפ"ה מותר למכרו לנכרי ובלא"ה אטו לא משכחת דלא קאי בתרי עברי דנהרא דאז לא שייך לפני עור. אמנם בגוף דברי הא"ש שעיקר חידושו לישב דברי הטור התמוהין במ"ש דאבר מן החי אינו נוהג בטמאים שהקשה בב"י דלמאי נ"מ כתב כן הא אכתי אסור משום טומאה לפענ"ד נראה לי דנ"מ לענין דאסור להסתחר בו דבטהורין אסור להסתחר כמבואר סי' קי"ז משא"כ בטמאים דלישראל שרי אם כן לא שייך דלמא אתי למיכל מיניה ואף דאכתי אסור משום טמא י"ל דמכאן ראיה למ"ש הראבי' הובא בב"י ביו"ד שם דבדיל מיניה לא שייך האיסור סחורה אך זה אינו מלבד דלא קי"ל כראבי"ה והטור ודאי לא ס"ל כן אף גם דאם כן גם אם היה נוהג אבר מן החי גביה מ"מ אין חשש כיון דבדיל מיניה ודו"ק:

והנה בעיקר דברי האמונת שמואל הנה יסוד דבריו ליישב דברי אא"ז הב"ח ז"ל שחידש דבטמאין ליתא משום אבמה"ח וליכא משום לפני עור ע"ז חידש בשו"ת א"ש הנ"ל דה"ט דאף דב"נ גם בטמאים מוזהר משום אבמה"ח מ"מ לא שייך לפני עור כיון דישראל אינו מוזהר. והנה גוף דינו של הב"ח כה הראני החריף ושנון מו"ה מאיר ברא"ם נ"י דלכאורה היא ש"ס מפורש בב"ב דף כ"ב דברי זקני הב"ח ז"ל דהרי אמרו שם אבר ובשר המדולדלין בבהמה וחיה ומוקי בקשורה ופריך שחט לה ומשני בטמאה וע"ז פריך מזבין לה לנכרים וקשה היאך מזבין לה לנכרים והא אבר ובשר המדולדלין אסור משום אבר מן החי כמבואר בסי' ס"ב ואם כן אסור למכור לנכרי וע"כ דמותר למכור כיון דהוא טמאה והנה לכאורה היא תימה רבה על הש"ך ודעימיה והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דהקושיא היא דיכול למכרה במקום דאיכא שאר אבר מן החי ולא קאי בתרי עברי דנהרא דלא שייך לפני עור ועיין ביו"ד סי' קנ"א אך הדבר דחוק דאם כן לוקי במקום דקאי בתרי עברי דנהרא דאז אסור למכור ומה דוחקא לאוקמא בכחושה ואף דיש לדחות כיון דשם בעי שימעט בחולין והיינו משום דקמבטל ליה לשם והרי כל דיכול לזבין אם יהיה שכיח אבמה"ח שוב לא מבטל ליה לעולם ולא מקרי ביטול אבל כ"ז דחוק אך העיקר הוא דקושית הש"ס דמזבין ליה לכל הבהמ' ואז לא מבטל ליה להך אבר מן החי וכמו דפריך שחיט ליה והיינו דישחוט להבהמ' ובכה"ג דמזבין ליה כל הבהמה שוב לא שייך אבר מן החי בודאי דבאמת לא יזבין ליה להאבר מן החי רק לכל הבהמה ואולי בכה"ג דמזבין לכל הבהמה לא שייך כלל לפני עור דהוא מזבין להבהמה וזה נמכר בכללות ובפרט בכהאי גוונא דמותר לישראל ורק משום דלנכרי אסור כל שמוכרו לכולו ל"ש לפני עור וז"ב:

אמנם בגוף הדין נלפענ"ד דבר ברור דאבר ובשר המדולדלין לא שייך לגבי ב"נ דהרי מקור הדין הוא בחולין דף ע"ג דבשר בשדה טריפה להביא האבר ובשר המדודלין בבהמה בחי' המדולדלין ואין בהן אלא מצות פרוש בלבד. והנה ל"מ אם נימא כשיטת רש"י ותוס' שם דאינו רק איסור מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא אם כן י"ל דל"ג בב"נ רק בישראל אלא אף לשיטת הרמב"ם דאסור מן התורה רק שאין לוקין עליו כמ"ש בפ"ה ממ"א ה"ו וע"ש בהה"מ מכל מקום נרא' לפענ"ד כיון דיצא מקרא דובשר בשדה טריפה לא שייך לגבי ב"נ הן אמת דרבינו פסק בפ"ט ממלכי' הי"א דחייב ב"נ על בשר הפורש מן החי ותמה הכ"מ דהא לר"י אסור בשר מן החי הוא מקרא דובשר בנפשו דמו לא תאכלו והרי זה אינו רק בישראל דטריפה אסור לגביה משא"כ ב"נ וכתב הלח"מ דר"י לא קאמר רק בישראל ואיסור אבר מן החי נפקא ליה מקרא לא תאכל הנפש עם הבשר והך נפש היינו אבר דהיא דבר שאינה עושה חליפין ולכך איצטריך למילף בשר הפורש מקרא דובשר בנפשו דמו לא תאכלו אבל לב"נ דעיקר איסור הוא מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואם כן עיקר האיסור על הבשר ע"ש וכתבתי בגליון שהקושיא והתירוץ מבואר בחידושי רשב"א בחולין דף קכ"א בשם הרמב"ן ולפ"ז זהו לענין בשר הפורש אבל כל שהוא מדולדל דעיקר האיסור הוא בשביל ובשר בשדה טרפה ולכך אינו לוקה ואם כן מנין דאסור לב"נ ועיין בפרמ"ג בשפ"ד סי' ס"ב ס"ק ד' שנראה מדבריו קצת דל"ש בב"נ. אמנם אחר העיון נראה לפענ"ד דע"כ לא נחלקו בבשר ואבר המדולדלין רק בישראל כיון דיכול להתיר בשחיטה אבל לב"נ דלא תלוי רק במיתה והרי במיתה כתב הרמב"ם בהדיא דמיתה עושה ניפול והוה כנפל מן החי ולוקין עליו ולפ"ז לב"נ דבמיתה תליא מילתא ובפרט בטמאה דאינו מתיר השחיטה ועיין בסי' פ"ז מ"ש בשם הרשב"א ואם כן שוב לא שייך ענין בשר בשדה טריפה ואסור משום אבר מן החי לב"נ ושוב אסור משום לפני עור אח"כ מצאתי בפר"ח סי' ס"ב שהביא בס"ק ז' תוספתא מפורשת דאסור אבר המדולדל ובשר המדולדל הרי מבואר דאסור גם לב"נ אך מה שסיים התוספת' ואצ"ל לישראל לפמ"ש ישראל מגרע גרע דישראל אינו לוקה עכ"פ ולב"נ הוה ככל אבמה"ח וצ"ע. ועכ"פ הדין דין אמת ואולי התוספתא קאי בטהורה דאז משכחת לה שחיטה וע"כ כיון דלישראל אינו אסור רק משום ובשר בשדה טריפה שוב לב"נ לא שייך האיסור ורק כל שמתה אסור שפיר אמר ואצ"ל לישראל אבל אם נשחטה אפשר דמותר לב"נ דלא שייך ביה איסור דובשר בשדה טריפה וגם בזה צ"ע כעת:

והנה עיינתי בתוספתא שם ומצאתיה בפ"ט דע"ז והנה דרך אגב מצאתי בה דבר שמתמיה עלי דשם מביא בתוך הני מצות בני נח נטל צפור שאין בו כזית ואכלו פטור דברי רבי וראבר"ש מחייב אמר ראבר"ש ק"ו ומה על אבר ממנה חייב כלו לא יהיה חייב חנקה ואכלה פטור והנה הדברים מבוארים שקאי על ב"נ דרבי לא מחייב משום דסבר דבעי אבר וכלו לא מקרי אבר וראבר"ש אמר דכלו מקרי אבר בודאי וחנקה ואכלה פטור דבב"נ במיתה תליא וכל שחנקה פטור ואף שהתוס' בחולין דף צ"א ד"ה כמאן כתבו שב"נ מצווין לנחור עכ"פ אין בו משום אבר מן החי א"נ דחניקתן היינו נחירתן ובזה ניחא מה דקתני אע"פ שאין בו כזית והרי אבמה"ח צריך כזית. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי רבינו כתב פ"ט ממלכים דלא ניתן שיעורי' לב"נ ולכך חייב אף שאין בו כזית ועיין שם בכ"מ פ"ט ממלכים הלכה יו"ד שלא כתב שום מקור לדברי רבינו במ"ש שלא ניתן שיעורים לב"נ. ולפמ"ש הדבר מבואר בתוספתא דאף שאין בו כזית חייב אבל מה אעשה דבש"ס חולין דף ק"ב ע"ב מביא הך תוספתא דנטל צפור ואכלה ומקשה מכאן לרב דס"ל אבר מן החי בכזית והוא תימה מאוד דהרי קאי על ב"נ גם בסיפא מביא שינוי דחנקה ואכלה פטור מבואר לפנינו בתוספתא ובש"ס מביא דברי הכל בכזית ולפי הנראה הש"ס שינה לשון הברייתא כדרך הש"ס בכמה מקומות משום דהיה תמוה למה יפטור ופירשה משום דאין בה כזית ובאמת לא כן אבי דשם קאי לב"נ ולא ניתן שיעורים לב"נ ובסיפא פטור דבמיתה תלוי ועיין בחולין שם דנרשם בצידו תוספתא פ"ט דע"ז וצ"ע שלא הרגיש בהשינויים שיש בה והעיקר הגדול שיש שינוי גדול דשם קאי בב"נ וגם על התוספתא קשה דהרי צפור בודאי עוף הוא והרי בעוף דעת רבינו בפ"ט ממלכים היא שאין ב"נ נהרג על אבר מן החי ממנו ואם כן היאך למד הרשב"א ממנו ק"ו אם על אבר חייב על כולו לא כ"ש והא בעוף פטור וכפי הנראה מכאן יצא להש"ס דהבינו דקאי בישראל אבל באמת פשטת לשון התוספתא מבואר דקאי בב"נ וקשה טובא וע"כ צע"ג ועיין בתוספות שם ד"ה שאין דמה דנקט שאין בו כזית לרבותא דראבר"ש נקט ובתורת חיים הקשה עליהם ובאמת לפי התוספתא שלפנינו אתי שפיר דלרבותא דראבר"ש נקט דחייב אף שאין בו שיעור ואף לפמ"ש התוספות בחולין דף ל"ג ע"א דבמכות צריך שיהיה עכ"פ משהו בשר גיד ועצם אבל כזית עכ"פ לא בעי ואתי שפיר כל לשון התוספתא והסיפא דחנקה ואכלה קמ"ל דחניקתן זו היא נחירתן וע"כ צע"ג ואין מקום להמלט אם לא שנאמר דהש"ס לא כיון להתוספתא הלז אבל באמת נראה בחוש שכוונו להתוספתא הלז וע"ש בש"ס דפריך והא קלניתא עוף טמא הוא וא"ר טמאה בין בחי' וכו' במשהו והקשה המהרש"א דלפריך מרישא דהא אבמה"ח אינו נוהג בטמאים ונדחק וגם בדברי רש"י נדחק ובאמת לפי מ"ש לפנינו קאי על ב"נ וב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים ומי שמיישב הדברים לאשורן שיהיו דברי חכמים קיימים שכר הרבה יטול מן השמים. ולחומר הנושא רציתי לומר דהנה באמת צריך ביאור הא דכתב רבינו בפ"ט ממלכים ה"י דלא ניתן שיעורים לב"נ וקשה הא לפמ"ש האחרוני' ובראשם בעל פרמ"ג סי' ס"ב דאבר מן החי לא שייך בו חצי שיעור דיהיה אסור כמו בשאר איסורים משום דכל חצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי ובאמה"ח חלקו מבחוץ פטור ולא שייך חצי שיעור ע"ש ולפי זה הרי התוספות הקשו בדף ל"ג דבחיות ועופות לר"מ דלא שייך אבר מן החי לישראל א"כ שייך מי איכא מידי וכתבו דמכל מקום אסור בשביל שלא שחטו ואף דנכרי אסור במשהו בשר גידין ועצמות הא ישראל אסור גם כן בחצי שיעור מה"ת ולפי זה יקשה דאם נימא דח"ש מותר כאבמה"ח שייך מי איכא מידי אך לפענ"ד באמת צ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דליתא להך כללא דמי איכא מידי דהרי כתב בפ"ט ממלכים דאבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אף ששחט בה ישראל שני סימנים הרי זה אסור לב"נ משום אבר מן החי והרשב"א תמה באמת על מה דפסק נגד הת"כ דאמרו בדף ל"ג ע"ש ועכ"פ הרמב"ם לשיטתו שפיר יוכל לפסוק דלא ניתן שיעורים לב"נ דלא שייך מי איכא מידי ולפי זה אני אומר דהש"ס אזיל כר"פ וכת"כ דס"ל דאמרינן מי איכא מידי ואם כן גם בנכרי בעי שיעור כזית ולפ"ז אף דבתוספתא קאי לב"נ מכל מקום גם בישראל הדין כן כיון דשוו שיעורייהו. ובזה אתי שפיר הא דהש"ס נקט להסיפא דחנקה ואכלה ד"ה בכזית והרי בתוספתא שלפנינו כתוב חנקה ואכלה פטור והיינו משום דבאמת התוספתא קאי בסתם וכולל נכרי וישראל וא"כ בנכרי פטור דהרי חנקו וחניקתו זו היא נחירתו וישראל דפטור לפי שאין בו כזית דהא בצפור שאין בו כזית מיירי. ובזה מיושב היטב הא דפריך הש"ס והא קלניתא עוף טמא הוא וא"ר טמאה בין בחייה בין במיתתה במשהו ותמה המהרש"א דהיה לו לפרוך מרישא דא"כ פוטר רבי דעכ"פ משום טומאה מחייב דטמאה במשהו וגם ראבר"ש לא מחייב רק משום אבמה"ח ובספר ל"א הקשה דאי בטמאה שוב איסור אבמה"ח כלל בטמאין ולפמ"ש א"ש דבאמת קאי בב"נ וב"נ מוזהר משום אבר מן החי בטמאים וטומאה אינו מוזהר ולכך לא פריך רק מסיפא דחנקה ואכלה ד"ה בכזית וזה ע"כ קאי בישראל דבנכרי חניקתו זו הוא נחירתו ואף דבתוספתא לא כתוב רק פטור אפשר דלפניהם היה הגירסא ד"ה בכזית ואי בטומאה חייב במשהו. ובזה יש לישב גם דברי רש"י שכתב דרבי פוטר ע"כ דאין בו כזית דאי יש כזית חייב משום בשר מן החי ע"ש ועיין במהרש"א מה שתמה בזה ולפמ"ש יש מקום ליישבו אך לא אכחד קושט דברי אמת דזה דוחק גדול לא ישוער ולחדש דגם בב"נ בעי שיעור והש"ס אזיל בסברת מי איכא מידי גם גוף הדין דאבמה"ח מותר בחצי שיעור דלא שייך לאצטרופי זה גם כן אינו מוסכם ובאמת בב"י סי' ס"ב כתוב בהיפך ובטור שם ע"ש וגם לכל הדברות והאמירות יקשה עכ"פ דאין אבר מן החי נוהג בעוף בב"נ וכאן צפור הוה וצפור בכלל עוף הוא והיה מקום לומר גם אם נימא דגם באבמה"ח חצי שיעור אסור מן התורה ה"מ בראוי שיהיה בו חיוב תורה בכזית אבל בצפור שאין בו כזית דלעולם לא יבא לשיעור חיוב מלקות אף חצי שיעור מותר וכעין שכתב שו"ת מהר"י מינץ סי' ט"ו לענין לב עוף שאין בדמו כזית ואף שהוא לא כתב רק דם שבשלו דאינו רק מדרבנן ע"ש מ"מ הא באמת לא שייך חזי לאצטרופי ורק דשייך הטעם דאחשבי' וא"כ אחשביה לא שייך רק במקום דיהיה בו שיעור איסור אבל בצפור דלעולם לא יבא לכלל שיעור שוב אינו אסור בחצי שיעור ויש מקום להוסיף דגם בב"נ דלא ניתן שיעורי' היינו דוקא כל שיש בו שיעור אף שהוא לא אכל כשיעור אבל כל שחסר השיעור הוה כמו שאינו ראוי לבילה ואינו אסור אבל כ"ז אינו במשמע ועוד לא פלטינן מהרבה קושיות וע"כ הדבר נשאר בתימה עד יערה עלינו רוח ממרום וע' שאלתות פ' נח דכפי הנראה העתיק גם כן מהתוספתא הלז לענין אבר ובשר המדולדלין אם יש בו כדי להעלות ארוכה והגאון מהרי"פ לא העיר על מקורו וגם שם משמע דסובר כהרמב"ם דאסור מה"ת ודו"ק:

והנה הקושיא הלז כתבתי בשנת תרכ"ט טבת אל כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י וע"ז הגיעני תשובה ממנו וז"ל בדבר קושייתך בחולין נראה לפענ"ד דהנה י"ל הטעם דלא ניתן שיעורים לב"נ אף דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אמנם זה אינו דהא חצי שיעור אסור מן התורה ולא שייך ליכא מידי ולפ"ז באבר מן החי דב"נ חלקו בחוץ שרי ואינו אסור ח"ש שוב גם בב"נ לא אסור חצי שיעור כנלפע"ד בהשקפה ראשונה לפי חומר הנושא עכ"ל. והנה ת"ל גם אני כוונתי לזה כמ"ש למעלה וכבר דחיתי זאת ואין להאריך:

והנה שאלני הרבני המופלג מו"ה יוסף שורשטיין נ"י במ"ש הפרמ"ג בסי' ס"ב דב"נ ל"ש בי' ביטול ברוב ואף בנתערב אבמה"ח ברוב כשרות אסור דלדידיה לא נפיק רוב דאחרי רבים להטות בישראל הוא דכתיב דאם כן מה פריך מאבר מן החי דלמא מיירי בכה"ג דנתבטל ברוב ולישראל שרי ולנכרי אסור. והנה בראשית ההשקפה השבתי דלפמ"ש האמונת שמואל הנ"ל אין מקום לקושיתו אך בלא"ה השבתי דלפענ"ד כל שנתבטל ברוב ושרי לישראל שוב לא שייך לפני עור דדוקא אם ניתן לפניו איסור לבד הוא דאסור אבל כאן שנותן לפניו דבר שנתערב ברוב ואינו נותן לו האיסור לבד ואם כן לגבי דידיה תלינן בכל אחד שהוא מהרוב כשרות א"כ גם כשנותן לפני עכו"ם אינו מכשילו באיסור דל"מ לשיטת הרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה אם כן פשיטא דמותר דהא הרוב בודאי עכ"פ ספק היא אלא אף לשיטת הרשב"א בכה"ג דלישראל עכ"פ ספק הוה ול"ש לפני עור לא תתן מכשול דהאיסור נהפך להיתר אצל הישראל וא"כ זה נותן לו היתר ועכ"פ אינו נותן לו איסור ברור ודו"ק:

שוב ראיתי בפרמ"ג בסי' ס"ב שם שהקשה הוא בעצמו מש"ס הנ"ל ע"ש מ"ש בזה. והנה לפמ"ש התוספות ד"ה ואבמה"ח דעיקר דיוק הש"ס הוא דחשיב משתכר בהנאה דמה שמחזיק לו טובה חשיב א"ה ע"ש וא"כ י"ל דלכך אשמועינן ר"נ תרתי באבמה"ח וכוס יין לנזיר דקמ"ל באבר מן החי דלא נימא דאסור בהנאה וה"ל משתכר בא"ה ואגב אורחיה דינא קמ"ל וכמ"ש התוספות ריש ברכות דכן דרך המשנה וי"ל דגם ר"נ קמ"ל אגב אורחא דדוקא לב"נ אסור משום לפני עור אבל לכלבים שרי משום דאבמה"ח מותר בהנאה ולפ"ז אין מקום לכל הקושיות דאם מיירי באכילה דלא שייך לדידן אבר מן החי אם כן שוב יקשה למה קמ"ל תרתי וכעין שכת' בכו"פ סי' כ"ז הזכרתיו למעלה אך גוף דברי התוספות תימה לפענ"ד דאם משום דמשתכר באיסורי הנאה אתינן עלה אם כן היה מותר להאכילה לעכו"ם ומכ"ש לכלבים דכל למעוטי בתפלה שפיר דמי כדאמרו בע"ז דף ס"ג דאף ביי"נ מותר לקבל שכר כדי לשכור דכל למעוטי בתפלה שפיר דמי ומכ"ש במאכיל לכלבים ולכך אינו אסור רק להאכילו לב"נ משום לפני עור ועי' ביו"ד סי' קל"ג ס"י והיא קושיא גדולה לפענ"ד ולכאורה רציתי לומר דהכי מקשה הש"ס דכיון דקתני לא יושיט אם כן מיירי אף שאינו אוכלו בבירור רק שמושיטו לו אסור דאולי ישכח ויאכל ועיין בע"ז דף וא"ו בתוס' שם וא"כ שוב בזה שמושיטו הרי הוא נהנה דהגוי מחזיק לו טובה ועוד לא ממעט בתפלה ואם כן אדרבא משום לפני עור לא שייך כל כך דשמא לא ישכח ולא יאכל ומשום משתכר באיסורי הנאה אית ליה שפיר כיון דע"כ אבר מן החי אסור. ובזה י"ל קושית התוספות דהא באבמה"ח של ב"נ מיירי אם כן איך דייק דמותר בהנאה דהא בשל נכרי מיירי מדקתני לא יושיט ומ"ש דדייק משום משתכר בא"ה קשה דזה לא מוזכר ולפמ"ש י"ל דלהס"ד ס"ל דלכך נקט לא יושיט כדי להורות דמותר להושיט אף דליכא כ"כ חשש לפני עור וקמ"ל דלא שייך בזה משום משתכר באיסורי הנאה בהושטה וכמ"ש. ומעתה מיושב היטב כל הקושיות דאי אפשר לאוקמא באופן דלא שייך איסור אבר מן החי לישראל אם כן קשה למה נקט לא יושיט הא אינו אסור רק משום לפני עור ובהושטה ס"ד דמשום א"ה נקט לה וכמ"ש ודו"ק היטב:

והנה ש"ב הרב מו"ה בעריש מק"ק בריזדאוויץ אמר די"ל דלא שייך ממעט בתפלה רק במקום דאסור לקיים הדבר כמו ע"ז וכלאים אבל אבר מן החי ניהו דאסור אבל לא שייך ממעט בתפלה דאינו מצווה על זה ויפה אמר ואני מוסיף דהא באבמה"ח הוא של ב"נ והישראל מושיט לו אבל אינו מצווה למעט של נכרי וז"פ. ומן האמור אני תמה על מ"ש התשב"ץ חלק שלישי סי' רצ"ג דאסור הנאה אסור להאכיל אפילו לכלב ואפילו לכלב של הפקר כמוזכר בירושלמי פסחים פרק כ"ש והנה על מ"ש לכלב של הפקר כבר תמה בזה הכנה"ג ביו"ד סי' כ"ט ובספר באר יעקב חיו"ד שם האריך הרבה בזה ובאמת מה שאוסר בירושלמי לענין חמץ נראה לפענ"ד דאסור משום דכתיב לא יאכל בצירי וכ"כ בשו"ת פ"י סי' י"ב ובבאר יעקב שם האריך בזה אך גם לכלב שלו נראה לפענ"ד דכיון דלמעוטי בתפלה שרי והרי זה ממעט בתפלה ואף דנימא דזה נהנה גופו שאין צריך ליתן מאכל אחר לכלב שלו שמזונותיו עליו והו"ל כמשתרשי ליה דאסור בהנאה ונהנה מגוף האיסור ועיין מ"א סי' תמ"א ולא דמי למעוטי בתפלה דשם באמת משתכר ועוקר א"ה רק דמגיע לו שכר עבור זה אבל לא נהנה מגוף האיסור משא"כ בזה אבל עכ"פ בכלבים של הפקר ודאי דשרי דלמעוטי בתפלה שפיר דמי [ולפמ"ש לעיל דבזה לא שייך למעוטי בתפלה א"ש]:

והנה הכנה"ג היה לו הרשב"ץ בכת"י וכפי הנראה היה כתוב לפניו בתשב"ץ כדמשמע בפסחים ר"פ כ"ש ולא הבין כוונתו והבאר יעקב מצא זאת בהירושלמי ובאמת לפנינו מבואר כוונת התשב"ץ לירושלמי ריש פרק כ"ש אבל אין ראיה כמ"ש הפ"י והבאר יעקב שם דשם מלא יאכל בציירי נפקא ודו"ק. ובגוף קושית הפרמ"ג דלישני דאבמה"ח נתערב ברוב כשרות רק דלב"נ לא אזלינן בתר רוב ולישראל שרי נלפענ"ד דבר חדש כיון דאף קבוע שאינו ניכר הו"ל קבוע ועכ"פ מדרבנן ודאי אסור א"כ ברובא דאיתא קמן הרי איקבע כאן איסור רק דלדידן דאזלינן בתר רובא לא מקרי קבוע דהא בטל ברוב והרי בנמצא הלך אחר הרוב ולפ"ז כיון דלגבי הגוי מקרי קבוע דהא לדידיה ל"מ הרוב א"כ אדרבא לגבי דידיה מקרי קבוע גמור והרי בקבוע דעת הכו"פ סי' ק"י ורבים מהאחרונים דכל שיש אחד שיודע מהקביעות מקרי קבוע ועיין כו"פ סי' ק"י ס"ק י"ב וא"כ הרי כאן גם ישראל יודע שאיקבע כאן איסור לב"נ ומקרי קבוע ואסור ועיין תוס' מנחות דף כ"ב בשחיטה בנבילה שכתבו דהוה קבוע וא"כ כל שאיקבע לב"נ שוב אסור גם לדידן ועיין קצה"ח סי' רצ"ב ס"ק ב' ולפמ"ש יש להוסיף כיון דלגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא דגזל גם לעכו"ם אסור א"כ הוה לגבי עכו"ם כקבוע ושוב אסור אף לישראל אף דלקחו נכרי וצ"ע בזה אבל מ"ש כאן נכון לפענ"ד ועיין בנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' מ"ב ויש לפלפל שם עפ"ז ואכ"מ והרב מוהר"ב הנ"ל אמר דמ"מ לגבי הישראל לא שייך הקביעות של איסור והשבתי דגם לישראל הנ"מ בקביעות דאסור משום לפני עור א"כ הוה כמו יודע בקביעות דמקרי קבוע אף שלדידן אינו ניכר ודו"ק:

אחר שנים רבות בשנת תרי"ב מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דף ס"א גבי תולה מעותיו בנכרי שכתב בשם הרמ"ך וז"ל אסור לישראל להפקיד מעותיו לגוי כדי שילוה לישראל בריבית נראה לומר שאין איסו' זה אלא משום לפני עור לת"מ כיון שלא העמידו הגוי הנפקד אצל ישראל המפקיד וצ"ע כיון דאינהו לא מפקדי דהא כתיב לנכרי תשיך משום לפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאזופי לישראל בריבית ומשום שליחות נמי ליכא דהא אין שליחות לגוי וצ"ע. הנה מבואר דלא שייך לפני עור כל דלא מוזהר על ריבית שיתן לישראל גם לפני עור לא שייך בזה וכסברת אמונת שמואל רק דמ"ש שם דאינהו לא מפקדי דכתיב לנכרי תשיך צ"ב דמה ראיה מזה דמותר להשיך ולהלות לנכרי בריבית לענין זה שמותר העכו"ם להלות לישראל בריבית וצ"ל כל דלא הוזהר הישראל על העכו"ם משום דלאו אחיך כמו כן להיפך וע"ש דשם מבואר דגם ע"י שליח אסור להלות בריבית ועיין ביו"ד סי' ק"ס סט"ז בהג"ה ובט"ז וש"ך ואחרונים שם ועכ"פ מבואר כהא"ש וצ"ע: והוגד לי בשם ספר יד מלאכי שנסתפק אם שייך לפני עור כשזה אינו עושה איסו' אי נימא דכל שמושיט לו איסור אף שזה אינו אוכל עדיין מכל מקום הוא עובר על לפני עור או דילמא דאינו עובר רק בשזה אוכל האיסו' והביא ראיה מהא דאמרו בקידושין דף ל"ב ודילמא רתח וקעבר על לפני עור והרי שם אינו דבר ברור ודלמא לא יאמר לאבוהו ברותחי' מידי וא"כ לא עבר על לפ"ע אבל אינו ראיה דעכ"פ חיישינן שמא תיכף בשעה שיקרע ירתח ונמצא שיעבור על לפני עור. ואני אמרתי בחפזי ראיה מהך דאמרו בחגיגה דף י"ג אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם והקשו בתוספות תיפוק ליה משום לפני עור והרי כל מה דאתי ללמד תורה לעכו"ם הוא משום דהוה כנערה המאורסה דאמרו בסנהדרין והיינו משום חשש שמא יוציאו דברי תורה לדברי תפלות ולפ"ז אינו ברור עדיין שיעשה זה וא"כ לא שייך לפני עור וצריך קרא אף דיש לדחות קצת ראיה יש אמנם בתוספתא דמאי פ"ב מבואר קצת דין זה וז"ל ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנה יין זה ואשתנה לא יתן לו וכו' כיוצא בו לא יושיט ישראל אבמה"ח לב"נ ולא כוס יין לנזיר וכתב הגאון התנא מוהרר"א בביאוריו לא"ח סי' תרי"ב דדוקא באבמה"ח לב"נ או ביין לנזיר הוא דחיישינן שיעשה איסור אבל בשאר דברים לא חיישינן שיעשה איסו' ובעינן שיאמר תן לי ככר זה ואוכלנה הא לא"ה לא חיישינן ומותר ליתן לו א"כ משמע דאין חשש לפני עור כל זמן שאינו אוכל ועיין מלמ"ל פ"ד ממלוה ריש ה"ב ועיין בחינוך רל"ב כי גם הדין דלא יושיט השמיט הרמב"ם ועיין בע"ז דף ט"ז שאסרו למכור כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים מצד לפני עור ושם אין הנזק ברור וצ"ע. ומדברי הר"ן ריש ע"ז והחינוך הנ"ל מבואר דבכה"ג לא שייך לפני עור ועיין במעיין החכמה דף נ"ג ע"ב בדלת המתחיל צופי' עורים ודו"ק:

והנה בר"ח אייר שנת תרי"ב נשאלתי מש"ב הרב מו"ה יעקב שלמה היילפרין מפרעמישלאן נ"י בענין שאחד רצה למסור איש אחד וביקש מאיש שיוכל לכתוב לשון לועז שיכתוב בזה והוא האריך אם זה הכותב עובר משום לפני עור אף דיוכל אחר לכתוב והביא דברי הש"ע סי' קנ"א והקשה על הש"ך דמומר ישראל הוא וכבר קדמו הדג"מ ורצה לחלק דבכה"ג דליכא תרי עברי דנהרא מותר אם אינו עושה איסור תיכף. ובזה מיושב גם כן מה שהעדים שמעידים על שטר שיש בו ריבית לא נפסלו משום לפני עור משום דאין האיסור בא תיכף והנה לא ראה דברי התוספות סוף הריבית והמלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ב ע"ש ובסברתו כבר נסתבך היד מלאכי והארכתי בזה למעל' אך מ"ש דגם מי שמוסר בעצמו לא איכפת לן ומדמה לעובדא דראבר"ש שס"ל שמותר לכלות קוצים מהכרם הנה בשו"ת הרשב"א הובא בחו"מ סי' שפ"ח לא משמע כן יעו"ש מחודש ח' וגם כבר אמרו חז"ל קשה המחטיאו לאדם יותר מההורגו ועיין בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ס"א גבי תולה מעותיו בעכו"ם במה שכתב בשם הרמ"ך כיון דאינהו לא מפקדי כדכתיב לנכרי תשיך משום לפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזפי לישראל בריבתא ע"ש הרי אף דישראל מוזהר כל שעושה ע"י מי שאינו מוזהר אינו שייך לפני עור מכ"ש מי שאינו מוזהר דלא שייך לפני עור אם נותן למי שמוזהר ולא דמי למה דאמרו חולין דף קי"א חס לי' לזרעא דאבא וכו' דשם בזה גופא נחלקו ולמאן דאוסר גם נמי שנותן לפניו הי' לו איסור מה שאין כן היכא שלהנותן אינו אסור כלל לא שייך לפני עור ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף