שואל ומשיב/ב/ב/ס

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן ס   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במה שהקשה מעלתו בהא דפריך הש"ס בע"ז דף ע"ד ולתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח והקשה לפי מה דפריך הש"ס בזבחים דף ע"ד גבי טבעת של ע"ז שנתערבה דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל והקשה הש"ס אמאי ימותו כולן וכתב הבה"ז דאף דדוקא בנפלה ולא בהפילה במזיד כאן כיון דמצוה שימותו א"כ שוב הו"ל כנפלה ולפ"ז לפמ"ש המ"א בסי' תמ"ז דאף להדיעה דס"ל דיבש ביבש בטל ברוב אבל מכל מקום אסור לשהותו דלענין זה לא בטיל וא"כ שוב מצוה לבערו ואם כן יבער אחד מהם ונימא דהך דאיסורא מבער והותרו כולן. הנה יפה הקשית וכבר קדמך הכו"פ בזה בסי' ק"י. ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין דאמאי נימא דהך דנפל הוא דאיסורא ואמאי לא נימא דנפל מהרוב של ההיתר והאיסור נשאר עוד ובכל מקום אזלינן בתר רובא וכן מצאתי ביש"ש פכ"ה סי' י"ב שהתעורר בזה. וצ"ל כיון דבאמת היה מהראוי שיבטל ברוב רק בע"ז וכדומה החמירו ולא מבטיל והו"ל קבוע דרבנן ואם כן יש להאיסור חשיבות כמו להיתר ואם כן ממילא ממנ"פ מותר דאם נימא דמהראוי ליזל בתר רוב שוב בלא"ה בטל וע"כ דהאיסור מקרי חשוב קבוע ואם כן ממילא יש לתלות דהוא נפל וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד סי' ק"א בס"ק י"ד בסופו ע"ש וז"ב. ולפ"ז זהו שם אבל כאן הא דלא בטל לענין להשהותו הוא משום דהוה כטומאת משא דמכל מקום יש כאן איסור ועובר על ב"י ועיין מ"א סי' תמ"ב בס"ק א' ולפי זה שוב מהראוי לומר דמרוב ההיתר נפל וא"ל דמכל מקום בטל דזה אינו דכאן כל עיקר דלא בטל הוא בשביל שסוף סוף יש כאן איסור וז"ב מאוד. ובזה י"ל דלענין מה דאסרינן בסי' תמ"ז לדיעה אחת גם ביבש ביבש משום דהוה דבר שיש לו מתירין בזה בודאי מועיל שיבער אחת דלזה לא שייך לומר דהוה דבר שיש לו מתירין דהא מבואר בסי' ק"ב דבעינן שיהיה המתיר עתיד בודאי לבא וכאן כיון דנוכל לתלות שהאיסור נפל עכ"פ אין ההיתר עתיד לבא בודאי וז"ב [ועוד כיון דלענין אכילה ממ"נ מותר ורק לענין לעבור בב"י ואם כן בזה ל"ש דשיל"מ דאדרבא ע"י שאסור להשהותו לא הוה דשיל"מ]. ובזה מיושב מה שהקשו בהא דפריך אי א"ה קא חשיב לחשוב חמץ בפסח והקשו ת"ל דהו"ל דשיל"מ ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ שלא יועיל במה שיבער אחת ודו"ק:

ובזה אמרתי לבאר דברי רש"י בע"ז שם שכתב בד"ה תרתי דחמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ודבריו תמוהין מאד כאשר תמה הרא"ש דלמה לא יותר גם באכילה וגם למה צריך להשליך אחד לים. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה דעת הראב"ד הובא בר"ן באלפסי ובב"י באו"ח סי' תמ"ז דאף דחמץ בפסח אסור במשהו היינו דוקא באכילה ולא בהנאה והשיג על הרי"ף שכתב דבחמץ בפסח אוסר אף במשהו אף בהנאה וע"ז כתב הראב"ד דמנין לו זאת שיהי' אסור בהנאה ועיין ברא"ש אך לפענ"ד נראה דתלוי בשני הטעמים על מה חמץ אוסר במשהו דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם משום דלא בדילי מיניה וגם מפני חומר כרת שיש בו ועיין מ"א סי' תמ"ז ס"ק ה' ולפ"ז זהו לענין אכילה שייך לאסור במשהו משום דלא בדילי מיניה וגם שיש בו כרת אבל לענין איסור הנאה דכבר בדיל מיניה בשביל שאסרו באכילה במשהו וגם כרת לא שייך בא"ה אם כן שוב מהראוי להתיר. אבל אם נימא דהטעם דהוה דשיל"מ כמ"ש הרמב"ם וא"כ גם לענין הנאה שייך לומר עד שיהנה באיסור יהנה בהיתר וזה ברור לדעתי:

ומעתה יש לומר דגם רש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דבאיסור הנאה לא שייך איסור משהו אך זה אם הטעם משום דלא בדיל מיני' אבל אם הטעם משום דבר שיש לו מתירין א"כ גם באיסור הנאה שייך זאת וכמ"ש לכך כתב רש"י דבפרוסת חמץ דלא הוה דבר שבמנין א"כ ישליך אחד לנהר ואם ישליך אחד לנהר שוב שייך לומר דהותרו כולן דבזה לא שייך דבר שיש לו מתירין דשמא לא יבא לידי היתר כלל דהא נוכל לומר דכבר נכלה האיסור והאיסור נשלך לנהר וכיון שכן שוב השאר מותר בהנא' דבזה לא שייך שיאסר במשהו דכיון דלא שייך דבר שיש לו מתירין שוב מותר בהנאה אף דחמץ אוסר במשהו אבל בהנאה לא נאסר וז"ב ודו"ק היטב כי היא חריף:

ובזה יש לישב קושית הכו"פ בסי' ק"י ס"ק ג' שהקשה בהא דפריך ולתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח ולשיטת הפוסקים דיבש ביבש גם כן אסור בחמץ במשהו למה פריך דוקא מככרות בעה"ב והא גם בפרוסה אסור וע"ז כבר שני דהאי תנא חשיב תרתי דבר שבמנין וא"ה וזה לא הוה דבר שבמנין ולפמ"ש א"ש דאכתי קשה דלתני ככרות של בעה"ב דמשום פרוסה לא שייך לומר דלכך לא חשבו דהרי בחמץ הי' מועיל שיוליך אחד לנהר או לבערו ואז לא הי' מקרי דבר שיש לו מתירין ולכך פריך וליתני ככרות של בעה"ב ודוק היטב בכל מ"ש והנה בגוף קושית הכו"פ הנ"ל הי' נראה לי ליישב דהנה הטעם דאנו תולין לומר דאיסורא נפל הוא משום דאינו רק איסור דרבנן מה דלא ביטל וכל שיש לומר דאסורא נפל שוב הוה לי' ספיקא דרבנן וגם בטל לי' החשיבות ולפ"ז בחמץ דאסור להשהות משום דמ"מ איכא איסור והוה כטומאת משא ואם כן אם נימא דטומאת משא הוה דאורייתא א"כ שוב ל"מ לתלות דאיסורא הוא דנפיל ואף אם נימא דטומאת משא אינו רק דרבנן ועיין מלמ"ל פ"א ממשכב ומושב מ"מ הא מבואר בסי' ק"ב ובט"ז ס"ק ג' שם דבכל דברי' דלא בטלים מותר בספיקן רק בדשיל"מ אף ספיקן אסור א"כ לכך בכל דברים החשובים דלא בטלים שפיר תלינן דאיסורא נפל דהו"ל ספיקא להקל משא"כ בחמץ דהוה דשיל"מ שוב גם ספיקו להחמיר אך עדיין יקשה להי"א דחמץ לא מקרי דשיל"מ ומותר יבש ביבש ורק להשהותו אסור בזה יקשה קו' הכו"פ והרווחנו בזה מ"ש הש"ך בסי' ק"י ס"ק י"ז דבדשיל"מ לא מועיל נפל וכתב שזה תלוי אי בדשיל"מ מועיל ס"ס ולפמ"ש אתי שפיר בפשיטות דבדשיל"מ אף בספיקו אסור שוב לא תלינן להקל וכמ"ש ולפ"ז כיון דבס"ס מועיל אף בדבר שיש לו מתירין ממילא מועיל גם כן נפל. אמנם בגוף דברי המ"א שכתב דלענין להשהות אסור משום דמ"מ יש איסור שם אם כן יקשה היאך מקרי חמץ דשיל"מ הא אסור להשהותו ועובר על בל יראה ובשלמא בלח בלח מותר לקיימו אבל ביבש ביבש דאסור לקיימו כמ"ש המ"א קשה וצ"ל כיון דאינו רק דרבנן וכמ"ש למעלה בשם המלמ"ל ומדאורייתא שרי שוב מקרי דשיל"מ וכמ"ש הר"ן בפ"ב דפסחי' לענין חמץ בפסח דאף דאסור גם לאחר פסח מ"מ כיון דמותר מן התור' מקרי דבר שיש לו מתירין ודוק:

ובגוף קושית הכו"פ הנ"ל נרא' לפענ"ד דבר חדש דבחמץ בפסח לא יועיל מה שיבער אחד דהרי שם קאי אליבא דר"ע דככרות של בעה"ב הוסיף ר"ע והרי ר"ע ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכדדייק רבא בפסחים דף ה' אליביה ולפ"ז היאך ישרוף אחת בי"ט ונתלה דהאיסור מבער דניהו לענין איסור שפיר תלינן דשל איסור הוא והותרו כולן משום דמן התורה ברובא בטל אבל לענין להתיר לשרוף בי"ט שפיר חיישינן דלמא זאת שמבער אדרבא מרובא של היתר הוא והו"ל שריפה שלא לצורך דאסור ועיין בסי' תמ"ו באו"ח ואם כן כיון שאסור לשרוף ביו"ט שוב הו"ל איסור גמור ושפיר פריך ולתני ככרות של בעה"ב. ובזה מדוקדק הא דאמר הש"ס מאן תנא דשמעת ליה ר"ע הא ר"ע מוסיף וכו' והקשה הכו"פ בסי' ק"י ס"ק ג' דל"ל לאריכות כ"כ יהי' מי שיהי' הא תני לי' התם ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכל הקושיא אינו רק על ר"ע ואם כן שפיר משני דר"ע מוסיף ודו"ק:

ובזה מיושב הא דפריך איסורי הנאה קחשיב ולתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח והקשה בכו"פ דלשיטת הרשב"א דס"ל דגם ביבש ביבש לא בטיל ומטעם כיון דבלח במשהו הוא הדין ביבש ואם כן לפ"ז איך שייך למתני ככרות של בעה"ב הא גם בפרוסה לא בטל והאי תנא קחשיב תרתי כדמשני לעיל ולפמ"ש אתי שפיר דמשום דיבש ביבש לא בטיל הי' מועיל לבער אחד דהיינו ע"י שישליך אחת לים דאין לומר דהא בעי שריפה ואסור בי"ט דזה אינו דלענין זה שפיר מועיל השלכת אחת לים המלח או פירור דא"ל דבעי שריפה דוקא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דזה אינו דבאמת ביבש ביבש מהראוי שיבטל רק דשיטת הרשב"א דכמו בלח בלח לא בטיל הוא הדין ביבש ביבש והנה בלח בלח הי' מועיל בודאי השלכת אחת לנהר וגם לא הי' צריך אף לזה דבזה לא עבר על ב"י וכמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק י"א ואם כן עכ"פ יבש ביבש דלא אתי רק מכח לח בלח בזה פשיטא דעכ"פ סגי בהשלכת אחת לים והותרו כולן ולכך פריך ולתני ככרות של בעה"ב דלא בטיל משום חשיבותו ואין אנו צריכין לדונו משום דהוה כלח בלח ושוב ל"ש רק שריפה לר"ע ושפיר פריך ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ מה דהקשה בכו"פ לשיטת האוסרין משום דהוה דבר שיש לו מתירין אם כן לא שייך למתני ככרות של בעה"ב דהא גם בפרוסות אסור ולפמ"ש אתי שפיר דלענין להשליך לנהר בזה לא שייך דבר שיש לו מתירין דבזה סגי בודאי בהשלכה דלא בעי שריפה דוקא דלזה לא הי' דבר שיש לו מתירין שע"כ יצטרך שריפה דוקא דדוקא כשאנו באנו לדון להתיר לאכול שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל לענין שא"צ שריפה בזה שפיר בטל וסגי בהשלכה והותרו כולן ולכך בעי ככרות של בעה"ב דוקא. ובזה יש ליישב גם דברי רש"י כמ"ש דבפרוסה של חמץ סגי בהשלכת אחת לנהר והשאר נותן לכלבו והקשה עליו הרא"ש ולפמ"ש יש ליישב ואין להאריך ודו"ק:

והנה בגוף דברי הרש"ק בבה"ז הנ"ל שכתב דכל שמצוה להמיתו שוב הוה כנפלה מאיליה הגידו לי בשם הרב הגאון מ"מ ומו"ץ דק' בראד מהר"ש קלוגר ני' שתמה דאם כן בהא דנחלקו הקדמונים אם מבטלין איסור מן התורה או לא שמקור מחלוקתם תלוי בסוגיא דזרוע בשלה גבי זה היתר הבא מכלל איסור והא גם שם צותה התורה בפירוש לבשל הזרוע בשלה עם האיל והוה כנתבטל מאיליו. והנה לפע"ד כמה תשובות בדבר חדא דע"כ לא אמר הבה"ז רק לענין איסור דרבנן קנסו בהפיל שוגג אטו מזיד וע"ז חידש הבה"ז דהיכא דאיכא מצוה לא שייך לקנסו כיון דאיכא מצוה אבל לענין לבטל איסור אם נימא דאסור מן התורה פשיטא דאין חילוק דאף דיש מצוה לא התירה התורה לעשות באיסור וז"ב. ובלא"ה ע"כ לא קאמר הבה"ז רק היכא דכבר הפילו ורק דנחוש ונקנסי' בשביל דהפיל במזיד בזה לא אסור היכא דעביד מצוה משא"כ אם נימא דאסור לבטל איסור לכתחילה מן התורה א"כ היאך שייך לומר דבשביל מצוה יהי' מותר לעשות כן לכתחילה והלא הוה מצוה הבאה בעביר' ובפרט לפמ"ש הר"ן באלפסי דעיקר החידוש שם לא מה שמותר רק מה שמצוה בזה ע"ש אם כן פשיטא שזה חידוש שחדשה התורה שצותה כן דניהו אחר שצותה התורה הוה מצוה אבל מה שצותה התורה זה גופא חידוש וז"ב. וצ"ע בהא דפריך בתמורה דף למ"ד ובבכורות דף נ"ו ונברור חד מינייהו כנגד הכלב ואידך לשתרי וכתבו התוס' שם דהקושיא היא למ"ד יש ברירה וקשה הא כיון שיש חשש שמא יקריבנו לגבי המזבח והוא ספק מחיר כלב ואם כן מצוה שיברור אחת וישליכו לאיבוד ואם כן אידך לישתרי ואפשר כיון דעדיין יש חשש על אותו המחיר כלב א"כ ל"ש ההיתר וכמ"ש הכו"פ שם דהיכא דיש לדון על העיר וכדומה לא שייך סברת הבה"ז:

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ד מאיסורי מזבח שתמה הלח"מ פ"ו מבכורות והמג"א סי' קנ"ג עליו. והנה במ"ש למעלה דאם נפל אחת מהן ונכלה או שנאכל דלא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דבזה ודאי תלינן דאיסור נפל או נאכל וכתבתי כן מסברא דנפשאי באמת מצאתי כן בב"ח ומ"א סי' תר"ז ס"ק ד' והמ"א כתב בפשיטות דיש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל אחד מהן דשרי וכמ"ש ביו"ד סי' ק"י והדבר תמוה דהא גם ביבש ביבש מחמרינן בסי' תמ"ז משום דהוה דשיל"מ ובדשיל"מ דעת הש"ך בסי' ק"י ס"ק כ"ג דל"מ נפל אחד מהם לים ע"ש ולפמ"ש א"ש דכאן לא מקרי דשיל"מ וכמ"ש דלענין אכילה ל"ש דשיל"מ דממ"נ מותר ולענין ב"י אדרבא אם אסור להשהותו שוב לא מקרי דשיל"מ וכמ"ש וז"ב: וראיתי במק"ח בסי' תס"ז ס"ק ג' שתמה על המג"א הנ"ל דע"כ לא שייך לומר דתלינן שאיסור נאכל או נפל לים רק בנפל אחת או שתים אבל כאן שהחטים הרבה שנבללו ונתערבו דלתלות שמכל החיטין שנתערבו ונבללו נפלו כולם רק מאותן החיטים האסורין זה נגד החוש והביא ראי' דבדבר הנבלל לא שייך זאת מהא דאמרו פ"ה מתרומות משנה וא"ו דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון וקשה כיון דביבש מיירי כמ"ש התוס' בחולין דף ק' וכל היכא דהשיעור למעלה מששים תלינן דאותה שנפלה היא האיסור וא"כ לשיטת הפוסקים בסי' ק"י דגם התערובת השני מותר משום ספק ספיקא הי' להיות גם כאן מותר בתערובות השני או למאן דאוסר בתערובות השני כולו הי' לו לאסור כולו וגם בהא דאמרו בפ"ב דמעשר שני בלל וחפן לפי חשבון הרי וכו' וכתב התי"ט משום דכשהוא בלול א"א לומר דבשל מעשר נבלל ע"ש שהאריך בזה והיא לכאורה תמוה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אמת נכון דבבלול לא שייך לתלות דהאיסור נפל דהבליל לפי חשבון ועיין בנימוק"י פרק הבית והעליה שמביא הירושלמי דבבלול הכל לפי החשבון ומביא ראי' מאותה המשנה הרי אף בממון דלא אזלינן בתר רובא אפ"ה בבלול הכל לפי חשבון ומטעם דבבלילה לא שייך לומר דנפל הכל מאותו החפץ ע"ש ובהגהות ד"ת אמנם הא דתלינו דאיסור נפל היא לפמ"ש דבאמת הנה הוספתי לשאול למה לא תלינן דמרובא נפל וכתבתי דממ"נ אם נתלה דמרוב נפל שוב מהראוי להתיר דנימא דכל אחד שאוכל הוא מהרוב וע"כ צ"ל דכיון דאחשביה רבנן שלא לבטל והוה קבוע דרבנן אם כן גם זה המועט נחשב כרוב ולכך תלינן לקולא דאיהו נפל ומעתה גם בחיטין רבות לכך מותר לאכול אח"כ שנים שנים דממ"נ אם לא תתלה דהאיסורין נפלו ומטעם דהבליל לפי חשבון ובודאי מהרוב כשרים נפלו וא"כ ממ"נ גם אם נאכל שנים שנים נתלה ג"כ שאותו שנאכל הוא הרוב וז"ב מאד מאד ומעת' ל"ק מכל המקומו' האלו דלכך בתרומה אינו מדמע רק לפי חשבון דבאמת בבלול לא שייך לתלות דהאיסור נפל ולכך אינו מדמע רק לפי חשבון וגם בבליל וחפן היא לפי חשבון ותדע דגם במעשר דתלינן הכל לפי חשבון והרי מעשר שני מקרי דשיל"מ וא"כ מהראוי להחמיר דלא ניזיל בתר רובא וע"כ משום דבלול ממ"נ תלינן להקל וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב כל מה שהאריך המק"ח בזה ודו"ק: שוב מצאתי ביש"ש פכ"ה סי' נ"ב דעמד בזה דאמאי תלינן דאיסור נפל ולא נימא דמהיתר שהוא הרוב קפריש וכמ"ש המרי"א בהגש"ד והובא בט"ז סי' ק"א לענין חהר"ל דתולין שהיתר נתרסק דמרובא קא פריש ולפמ"ש אתי שפיר דכאן ממ"נ אם נחשבו לקביעות שוב מהראוי שנאמר שזאת היא שנפל דהוה קבוע וכמ"ש הט"ז משא"כ התם שפיר תלינן דההיתר נתרסק דהאיסור נשאר במקומו ומרוב ההיתר נפרש מה תאמר דאם לחשב האיסור כקבוע מהראוי לומר דזו שנתרסק דהרי כל החשיבות שמחשב קבוע הוא דהוה חה"ל וכל שאתה מחשבו שנתרסק אם כן בטל חשיבותו וקביעתו ושוב מהראוי לתלות דמרוב ההיתר קא פריש ודו"ק היטב שהיא חילוק נכון דשם כל החשיבות הוא רק כשלא נתרסק:

ומדי דברי זכור אזכור דבדברי נמוק"י האלו במה שמחלק דבדבר שאפשר ליקח הרבה שייך לומר דמרובה לקח אבל באבנים דגסות הם ונוטלו אחת אחת וא"כ הי' על כל האחד הספק בפ"ע לא אזלינן בתר רובא מיושב היטב דברי התה"ד סי' שי"ד והוקבע בש"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף יו"ד דאם שנים הפקידו אצל אחד דאזלינן בתר רובא ותמה בקצה"ח מהירושלמי דאמר דבאבנים דגסות הן הוה ליה ממון המוטל בספק ע"ש ולא אזלינן בתר רובא ובאמת לפמ"ש הנימוק"י לק"מ דשם כיון דנפל הספק על כל אחד לא שייך לומר דהו"ל רובא כיון דהספק על כל אחת הו"ל ממון המוטל בספק וחולקין אבל כל שלוקח הרבה שייך לומר דמרובא פריש וביאור הדבר נראה לפע"ד דבאמת בממון לא אזלינן בתר רובא והו"ל המיעוט כמו הרוב והו"ל ממון המוטל בספק וחולקין אך זה ודאי דניהו דלא אזלינן בתר רובא אבל בתר המועט ודאי לא אזלינן רק דספק מקרי שמא מן המועט שמא מן המרובה ולפ"ז בשלמא כשלא נבלל ואנו דנין על כל אבן ואבן אמרינן דבממון לא נקרא יותר על הרוב מעל המיעוט אבל כשלקח הרבה ביחד דאז ע"כ יש שם מן הרוב וגם מן המיעוט שהרי נבלל והוא לקחו מעורב אם כן שפיר אמרינן דע"כ מהרוב הוה רוב ומן המיעוט מיעוט דמה תאמר שכיון דלא אזלינן בתר רובא בממון הוה מן המיעוט זה בודאי אי אפשר דאם לא אזלינן בממון בתר הרוב מכ"ש בתר מיעוט וכיון שע"כ כאן מהרוב ומיעוט אמרינן מסתמא דמן הרוב הרוב ומהמיעוט המיעוט אבל כשהספק באחד דיש לומר שזה מהמיעוט אם כן הוה ליה ספק שקול וחולקין וז"ב מאד:

ומ"ש בקצה"ח שם לפרש דברי הירושלמי דמיירי בגנבי ישראל דשייך קבוע במחכ"ת דבריו תמוהים דאם כן למה מחלק בין אבנים דגסות הן הו"ל לחלק דשם קבוע הן וגם הא בשותפין גם כן קבוע הן ומ"ש הקצה"ח שם לחדש דזה דאומרים דאם לקח הגוי מן הקבוע דאזלינן בתר רוב היא דוקא בנבילה דהאיסור אינו נוגע אליו אבל בגזילה דנוגע האיסור אליו שפיר הו"ל קבוע אף בעכו"ם לפענ"ד כמו זר נחשב דאם כן באבר מן החי דאיסור נוגע גם לעכו"ם נימא גם בעכו"ם קבוע וזה לא מצינו. והנה בגוף דברי רש"י שכתב דחמץ פרוסות שנתערב במצה דישליך אחד לים המלח והשאר נותן לכלבו שתמה הרא"ש דהא כיון דלרש"י אסור באכילה למה לא יאסר אף בהנאה שאל אותי תלמידי כמר סענדר שורשטיין ני' דשפיר יש לומר דכיון דמשליך אחד לנהר שוב הו"ל כמוליך הנאה לים המלח דלדעת הרבה פוסקים מותר אף בכל איסורים ועיין ש"ך ביו"ד סי' ק"י ואף דהרא"ש לא ס"ל כן עכ"פ על רש"י לא קשה. ולכאורה יפה תמה ואני השבתי בזה דאם כוונת רש"י מתורת פדיון א"כ למה צריך להשליך אחד לנהר דהיה לו להתיר לפדות וע"כ דהוא משום דתלינן דהאיסור נפל לנהר וא"כ למה אסור באכילה וכל שאסור באכילה ולא תלינן דהאיסור נפל א"כ גם בהנאה יאסר:

אמנם מצאתי בהגהת אשר"י בפרק כל הצלמים שכתב בהדיא שהרשב"ם כתב בשם רש"י דחמץ בפסח דאסור במשהו במינו ושלא במינו בנותן טעם דאסור אף בהנאה כתב רשב"ם בשם רש"י דיוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר להנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קטעים ע"ש הרי בהדי' דכתב דיוליך דמי הנאת איסור לים ומותר בהנאה אבל באכילה אסור דסוף סוף קטעים חמץ ואם כן עכ"פ תמיה דנימא דגם מה דמשליך אחד מהם הוא מתורת פדיון ובאמת מותר גם להוליך הדמים רק דאף דמשליך אחד מהם כל דליכא הנאה שרי. אך נראה דהכי קושית הרא"ש דבאמת דוקא בנפלה שרי אבל בהפילה אסור דהו"ל כמבטל איסור בידים וא"ל דהא עושה מצוה במה דמשליך אחד לים כדי שלא יעבור בב"י דזה אינו דכל דאסרינן באכילה ולא תלינן דאיסור נפל שוב עדיין עובר בב"י אם נימא דאיסור נשאר ושוב אסור להשליך ושפיר פריך הרא"ש. אמנם לפענ"ד זה אינה קושיא דכל הטעם דאסור לבטל איסור בידים הוא כדי שלא יעשה כן בכל איסורים ונעקר תקנתא דחז"ל דאסרו ועיין תוס' פסחים דף למ"ד ובטוש"ע סי' צ"ח ואם כן כאן שכל שמשליך אחד מהם לא הועיל ולא נהנה דעכ"פ משליך אחד מהם ואם כן שוב לא הועיל בביטולו ולמה יהי' אסור לבטלו ובפרט שהוא נתכוין לעשות מצוה דשמא יזדמן לו איסור ומשליכו ומקיים מצוה דתשביתו. ובזה מיושב באמת מה דק"ל היאך מותר להשליך אחד ולתלות דאיסור נפל והא התוס' בתמורה דף ל' כתבו דכ"מ שהאיסור ניכר מקודם לא מועיל לומר דאותו שהוא איסור זה נפל. ולפמ"ש אתי שפיר דמתורת פדיון היא. ומן האמור יש לעיין גם בדברי הבה"ז דניהו דמקיים המצוה מ"מ לא תלינן דאותו של איסור נפל דאף למ"ד יש ברירה ל"מ בכה"ג וכמ"ש בשם הרמ"ע. הן אמת דלפמ"ש בתשובה בביאור דברי הרמ"ע דכוונתו גם כן מתורת מבטל איסור דל"מ ואם כן כל שמקיים המצוה שוב תלינן דברובא היא האיסור ועכ"פ דברי רש"י נכונים וגם מ"ש הרא"ש דלמה צריך להשליך אחד לק"מ דרש"י ס"ל דבאמת לא בטל גם יבש ביבש ורק מתורת פדיון אתינן:

והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש אמר בישוב קושית הכו"פ דבאמת לפמ"ש הצל"ח דבטלטול לא שייך דשיל"מ דיוכל לטלטל היום ומחר א"כ זה שמחלק הראב"ד בין אכילה להנאה דבאכילה שייך דבר שיש לו מתירין משא"כ בהנאה לא שייך דשיל"מ דהא יוכל להנות היום ומחר והנה הש"ך פלפל אי שייך לומר בדשיל"מ הך דנפל דאיסורא נפל ואמר הוא דבלא"ה יש להתיר דהרי בעינן שהמתיר יהי' עתיד לבא ולפ"ז כאן דיש לומר דהאיסור נפל אם כן לא יבא המתיר בודאי וא"כ שוב עכ"פ לא מקרי דשיל"מ ולפ"ז בחמץ דאסור גם בתערובות ועיין לח"מ פ"א מחמץ וא"כ שוב לא שייך לומר דיפיל אחד ונתלה דאיסור נפל דזה אינו דהא הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין לומר דמכל מקום אין המתיר עתיד בודאי לבא דזה אינו דהא בחמץ עכ"פ יהיה דשיל"מ לענין התערובות ולזה בודאי יבא המתיר זהו תורף דבריו ודפח"ח. ואף שיש לדחות דלא דמי להא דאין המתיר עתיד לבא דשם יוכל להיות דישאר באיסור אח"כ ובדבר דשיל"מ עכ"פ יהיה ניתר אח"כ ועכ"פ אם האיסור נשאר כאן יוכל להיות לו היתר ולמה יתבטל מ"מ אפשר לומר כסברתו ודו"ק ועיין ב"ח סי' תס"ז והובא בט"ז ומ"א שם ס"ק ד' שם ושם שהביאו בשם המרדכי הארוך דיכול להשליך מקצת להנהר ויתלה דאיסורא נפל וא"ל דהו"ל כמבטל איסור לכתחילה דאכתי הוה קודם פסח ומשמע דבפסח עצמו אסור ולפי מ"ש הבה"ז בכה"ג שעושה מצוה שהרי מבער החמץ ואינו עובר על בל יראה שוב מותר אף בפסח ולפמ"ש למעלה יש ליישב:

מיהו לכאורה יש לומר להיפך דקודם הפסח הוי אמינא כיון דעדיין אינו עושה מצוה שוב אסור לבטל האיסור ולזה אמר כיון דעדיין לא הגיע זמן האיסור שוב אין כאן מבטל איסור ולפ"ז בפסח שוב הי' בודאי מותר אבל אינו משמע כן הלשון. והנה מ"ש בש"ע דלענין ב"י מועיל הס"ס ולענין אכילה לא מועיל ס"ס הט"ז האריך דלמה לא יועיל ס"ס גם לענין אכילה ולכאורה י"ל בפשיטות דהו"ל דשיל"מ ול"מ ס"ס וכן מצאתי במק"ח אמנם לכאורה ל"ש דשיל"מ דכל שאסור להשהותו דצריך לבערו איך יותר אח"כ הא יצטרך לבערו דבשלמא כל חמץ בפסח שפיר מקרי דשיל"מ דכל שנתערב לח בלח א"צ לבערו ואינו עובר אבל ביבש ביבש צריך לבערו ולפ"ז י"ל דאדרבא כיון דלענין ב"י מועיל ס"ס ומותר להשהותו שוב לענין אכילה לא שייך ס"ס דהו"ל דשיל"מ ודוק היטב אך לפמ"ש הש"ך בסי' ק"י לחלק דכל שיש ספק שמא לא התחיל האיסור כמו בחדש לא שייך דשיל"מ ומועיל ס"ס אם כן הוא הדין כאן והארכתי בזה במק"א ואכ"מ:

והנה התוס' בפסחים דף ל' ד"ה אמר כתבו דיי"נ דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני עכו"ם אבל סתם יינם דשרי בהנאה בששים ודבריהם תמוהים דסתם יינם גם כן אסור בהנאה וכבר העיר בהגהות הגאון מוה' ר"ע איגר ז"ל ולפענ"ד צריך לומר שרי בהנאה בששים ודל"ת דשרי היא ט"ס והיינו דר"ת מחלק בין הנאה לאכילה וכמ"ש הראב"ד דמשהו דחמץ מותר בהנאה וחלקו עליו לפי שחמץ אסור מדברי תורה אבל סתם יינם דאינו רק דרבנן לכך בהנאה לא גזרו במשהו וז"ב לפענ"ד וצ"ע בב"י סי' קל"ד ביו"ד. שבתי וראיתי בב"י שם וראיתי דסתם יינם אינו אסור אלא בשתיה אבל בהנאה שרי דהיינו לענין זה שמוכר כולו לגוי חוץ מדמי אה"נ שבו ולפי זה לא שייך לאסור במשהו בהנאה דהא מותר למכור לעכו"ם ול"ש חוץ מאיסור הנאה שבו דהא במשהו א"כ לא שוה מידי וצ"ע ביו"ד שם דא"כ למה נ"מ אסור במשהו בהנאה אבל זה אינו דניהו דמשהו הוה אבל מ"מ שו"פ ויותר הרבה דאם נתערב קנקן אחד בשבעים קנקנים א"כ יש בו שיווי הרבה ואפ"ה אינו רק משהו ועכ"פ נ"ל לפענ"ד דר"ת פוסק דאינו אוסר בהנאה רק בששים דיותר מששי' אינו נהנה מיי"נ ודוק היטב:

ובזה יש ליישב מה דקשה לי דר"ת ביי"נ דרבנן פסק בששים ובחמץ לא רצה לעשות מעשה וע"כ דחמץ כיון דהיא דאורייתא או משום חומרא דלא בדילי או כרת החמירו טפי וקשה א"כ מאי פריך הש"ס מ"ש לענין יי"נ והא מה שא"י מידי דפיו אינו רק משהו כמ"ש הצ"ק בזבחים דף צ"ו דלכך דוקא בחטאת צריך שבירה משום דאסור במשהו ואם כן שוב מבואר החילוק בין יי"נ לחמץ והיא קושיא נפלאה ולפמ"ש דר"ת לא התיר רק בהנאה אבל באכילה אסור אף ביי"נ שפיר פריך הש"ס ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף