שואל ומשיב/ב/ב/נט

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן נט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ע"ד אשר שאלת בהא דכתב רבינו פ"ק מעדות הלכה ח' העידו על שורו של זה שהרג את הנפש והוזמו לוקין דאמאי ילקו הא חייבין ממון בשביל השור לקיים ועשיתם לו כאשר זמם כמו בהעידו על פלוני שרבע לשורו של פלוני דאמרו בסנהדרין דף יו"ד דמשלמין והרי כל שחייבין ממון אינו לוקה דהתורה ריבתה בפירוש בעדים זוממין לתשלומין:

הנה יפה שאלת וכבר העיר בזה הקצה"ח ז"ל סי' ל"ח ע"ש והניח בקושיא. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש בזה ע"פ מה דאמרו בכריתות דף כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה משום דמעידנא דנגמר דינו אפקריה כיון דלא ידע וחשב שאמת הגידו ולפ"ז כיון שהעידו ששורו הרג פלוני דחייב השור סקילה אם כן הרי חייבו אותו מיתה ואפקורי אפקריה להשור אם כן לא גרמו לו היזק לבעלים דבלא"ה אפקריה להשור וא"ל דע"ז גופא שאפקריה יתחייב דזה אינו דהתורה אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכיוצא בזה כתב הריטב"א בחידושיו ריש מכות בהא דאמרו דאין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו וכו' והקשה יתחייבו במה שרצה להפסיד לו מתנות כהונה וכתב דזה הי' כאשר זמם לגרום וכאשר זמם לגרום לא חייבו ע"ש והוא הדין כאן אם היו הבעלים מפקירין השור בשעה שהעידו שהרג ולא מחמת העדות בודאי היו פטורים וא"כ אין החיוב בא אלא על שזממו לגרום שיפקיר וזה אינו מקרי זמם לעשות רק זמם לגרום וכיוצא בזה כתבו הבעה"ת והנמשכים אחריו דבכל דיני דגרמי גורם לגורם פטור והביאו הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו ובזה נראה לי דמה שנסתפק בקצה"ח שם אם ע"א במקום דמחייב ממון כגון בטוען נגדו א"י אם שייך בי' תורת הזמה והביא מדברי התוס' ב"מ דף ד' דמשמע דהיכא דמחייב ממון שייך בי' תורת הזמה ולפמ"ש אי אפשר לומר כן כיון דהוא אינו בא רק לשבועה רק שהוא טען א"י אם הוא חשוד וכדומה וגם בנסכא דר' אבא כתב בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א דצ"ל באופן שהעד לא בא רק לשבועה ואם כן אינו רק גורם לממון והוה ליה כאשר זמם לגרום ובכהאי גונא לא שייך בי' תורת הזמה וז"ב. ומאד אני תמה לפי דברי הקצה"ח דבכה"ג דמחייב העד ממון שייך ביה תורת הזמה אם כן יקשה בהא דאמרו בב"מ דף ד' מה להצד השוה שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה ומה קושיא הא גם בע"א משכחת לה תורת הזמה וע"כ דגם בכה"ג לא שייך ביה דין הזמה וממקום שבא משם תשובתו והן נסתר מחמתו מ"ש הקצה"ח שם דעכ"פ חייב העד משום דינא דגרמי. ולפמ"ש גם זה פטור לפי דעת הבעה"ת דהו"ל גורם דגורם וז"ב:

נחזור על הראשונות דלכך אינו משלם בשור שהרג את הנפש משום דכיון דאפקריה ניהו דהם גרמו שיפקיר אבל עכ"פ מקרי כאשר זמם לגרו' ולא כאשר זמם לעשות וצ"ל דהא דמחייבו בסנהדרין בפלוני שרבע לשור של פלוני מיירי כגון דהבעלים ידעו בשקרייהו וטרחו ומייתי עדים. אחר שכתבתי זאת נזכרתי שבמשובב נתיבות סי' ל"ח מביא בשם אחי הקצה"ח תירוץ על קושיא זו ועיינתי שכתב גם כן לישב ע"פ דברי הש"ס הנ"ל ורק דכיון דאפקריה שוב הוה לי' כאשר עשה וגם בממון פטור בכאשר עשה וכמ"ש רבינו בפ"ק הלכה ב' ובמחכ"ת הביא כהאי עורבא דמייתי נורא לקיניה דאדרבא שם מפורש בדעת רבינו דגם בכאשר עשה בממון חייבין העדי' וגם במלקות חייבין רק במיתה דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה ע"ש ובכ"מ מ"ש בטעמו. אמנם אחר שדלה לנו כזה נאמר לפמ"ש הריטב"א בריש מכות דאף להתוס' ורמב"ן דמחייבו בממון גם בכאשר עשה לא אמרי' רק מתורת דיני דגרמי הא כשרצו להפסידו הפסידו אבל כל שהדר ממונא לבעלי' לא שייך דינא דגרמי שהרי לא הפסידו אם כן כאן ניהי דהוה כאשר עשה מ"מ אינן חייבין על השור דאחרי שנתגלה דשקר העידו ולא זכה בו אחר הרי היא של הבעלי' דהוה הפקר בטעות וכל שלא זכו בו אחרים בודאי הם של הבעלי' דגם בזכו בו אחרי' באמת צ"ע דלמה יזכו בו והא הוה הפקר בטעות וצריך לומר כיון דתפס בו אחר לא שייך הפקר בטעות ועיין ב"מ ס"ו גבי אי שמיט ואכיל וברא"ש סוף ב"ק דף קט"ז גבי חמרא דר"כ אדעתא דארי' אפקריה וכו' ע"ש היטב אבל כל שלא זכה בו אחר בודאי הוא של בעלים א"כ לא אפסדוהו אלא דלפ"ז קשיא גם בהך דסנהדרין דלמה יתחייבו על השור וגם לפמ"ש אדרבה גוף דבריו נסתרו דלא שייך כאן כאשר עשה דכל זמן שלא זכה בו אחר הרי הוא שלו וגם מדברי הרמב"ם בה"ב לא נראה כהריטב"א ע"ש אמנם מ"ש נכון ת"ל. עוד נראה לי דהנה בהא דאמרו בכתובות דף ל"ב בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין אמרו שם דאי ממונא לקולא משום דלית בהו מעשה ולפ"ז אם נימא דהוה כאשר עשה וכמ"ש אחי הקצה"ח ז"ל בשביל דהבעלים אפקריה אם כן מהראוי שילקה דממונא לקולא וכאן לא שייך דחס רחמנא על ממונו של נחבל שהרי באמת אחר כך אין להם הפסד לבעלים כל זמן שלא זכה בו אחר וכמ"ש:

עוד נראה לי דהמעיין ברבינו יראה דבכהאי גונא לא שייך חיוב כאשר זמם דבאמת לא חייבו לבעלים כלום דממילא כשנהרג השור מפסדו הבעלים אבל לא באו לחייב הבעלים דבר ובכהאי גוונא לא שייך כאשר זמם והמעיין בדברי רבינו יראה דכיון לזה במה שכללו בדברים שאין באין עדים לחייב לא ממון ולא מלקות ולא מיתה דחייבין העדים מלקות אלא דצריך עיון בפלוני רבע את השור ואולי כיון דבאו בעדותן לחייב זה מיתה ממילא חייבין על השור גם כן ועדיין צריך עיון דגם בהרג את הנפש אכתי הא באו לחייב כופר לבעלים:

והנה לכאורה רציתי לומר לפמ"ש ר"ת בכמה מקומות דשור הנסקל אינו נאסר מחיים אם כן לכך אינם משלמין כאשר זמם בשור שהרג דבעודו בחיים לא נאסר עדיין ואם כן אכתי לא הפסידו ומה שרצה להפסידו כשישחט שיהי' אסור בהנאה זה לא ברי היזיקא וגם הא עכ"פ לא בא חיוב המלקות והתשלומין ביחד דהמלקות הם תיכף והתשלומין הם רק לאחר שרוצה לשוחטו. אך לפ"ז יקשה דאם כן האיך אמרו דשור שיוצא לסקל והוזמו עדיו כל הקודם בו זכה והא אכתי לא אפקריה דעדיין לא נאסר מחיים עד שירצה לשוחטו ואולי יש לומר כיון דעכ"פ אינו ראוי למכירה דהלוקח לא ירצה לקנותו דהא באמת אסור לכך ממילא אפקריה תיכף וכעין זה תירץ ר"ת הא דמכרו אינו מכור. ובזה היה מיושב בהא דאמרו בב"ק דף צ' דדיינין אותו ד"מ ואח"כ ד"נ והקשו האחרונים היכא משכחת לה הא אפקריה מקודם והפקירו קודם פטור מנזקין כמ"ש בחו"מ סי' ת"ו. ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה כגון שלא אפקריה דהא לא נאסר מחיים. אמנם עדיין קשה דאם כן מאי קמ"ל בסנהדרין דף יו"ד דמשלם ממון בעד השור הא מחיים לא נאסר ואולי דשם מיירי כשנתייאש מקודם ואפקריה אבל מכל מקום פשטת לשון הש"ס מורה דלא כר"ת ודו"ק ועיין ברא"ש בב"ק דף קט"ז במה שהשיב על ראיות הגאונים משור הנסקל ודו"ק. ובילדותי הקשיתי ומצאתי בספר תפארת צבי לשיטת ר"ת מאי פריך בב"ק דף ע"א שור הנסקל לאו דמרא קא טבח והא אינו נאסר ואולי יש לומר דעכ"פ בתחלת שחיטה נאסר ובעת גמר השחיטה לאו דמריה קא טבח ודו"ק:

והנה בהא דאמרו שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו והקשיתי לעיל הא הו"ל הפקר בטעות וכעת נראה לי דהנה באמת עדים זוממין חידוש היא מאי חזית דציית להני ציית להני רק דגזירת הכתוב הוא דישלמו כאשר זמם וגם צ"ל באופן שלא יהיה גוף המעשה שקר כמ"ש הרמב"ם דאם לא כן הו"ל הכחשה ולפ"ז כאן שזה כבר הפקיר השור בעת ההוא וזכה בו חבירו ואם כן תו פקע זכות הממון שהיה לו בו רק כעת הוזמו עדיו אם כן ניהו דלענין העדים האחרונים נאמני' אבל זה האחר יכול לטעון מאי חזית דהדבר שקר ציית להראשונים דהדבר אמת ואף אם הדבר שקר שהם לא היו בשעת מעשה ודלמא מכל מקום הדבר אמת מצד עצמו ואם כן עכ"פ ספק הוה והוא כבר אפקריה וזכה בו אחר ולא נוכל להוציא מספק וכן הא דיליף הרא"ש בפרק בתרא דב"ק אות כ"א מזה לענין מי שנתן מעות לתנו לעכו"ם ושכחו אצלו היינו גם כן לפי שעכ"פ זה אין לו חזקת ממון שבין כך ובין כך הוא צריך לתנו לעכו"ם וכעין שכתב הש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב בחו"מ ואם כן יש לומר דכל דזכה בו חבירו לא יוכל להוציא מספק דשמא אפקריה אבל כל שנודע אח"כ בבירור שהדבר שקר פשיטא דלא מקרי הפקר בטעות ואף דעדים שהוזמו אינם נאמנים אף להחזיק כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב היינו הם גופייהו יחזיקו הדבר פשיטא דאינם נאמנים דפסולים הם אבל כאן דכבר הפקיר הדבר רק שכעת רוצה לחזור מחמת זה בזה פשיטא דאמרינן עכ"פ ספק הוא ול"מ לחזור בו מהפקרו כנלפענ"ד:

ובזה יש ליישב היטב קושית השערי משפט סי' כ"ה שהקשה בהא דאם עטה הדיין אף שכבר שילם לחבירו אם היה הטעות בדבר משנה דחוזר הדין וצריך הבע"ד להחזיר לו הממון ואמאי והא משעה שנתן לו הפקירו והוה כמו שור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם בו זכה ע"ש שנתעצם הרבה בקושיא זו ומסיים שזה דבר חדש לא שערום הראשונים ולפמ"ש יש לומר דשם כיון שנתנו לו הדבר שטעה שוב הוה ליה הפקר בטעות וחוזר הדין לגמרי וצריך להחזיר לו הממון ודו"ק ועיין בשערי משפט סי' כ' מ"ש בזה. ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ואכ"מ:

שוב ראיתי שיש ראיה ברורה מהא דאמרו בב"ק דף נ"ו דהשוכר עידי שקר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומוקי לה במעיד לחבריה וכתבו בתוס' דמיירי שאין לחבירו לשלם או שהלך למדינת הים ואם נימא כסברת השערי משפט דבכהאי גוונא הוה ליה יאוש אם כן למה יתחייב לשלם הא כיון שחבירו שכר עידי שקר אם כן ידע שיצטרך לשלם ואייאושי מייאש מהממון ואין לומר כיון דהוא בעצמו יודע ששקר דוברים אם כן סמך שעדים יבואו ויזימם זה אינו דהא באמת לא באו עדים כלל ודלמא באמת יאמרו במקום שלא היה עדים שיוכלו להזים שיאמרו עמנו הייתם דבשלמא כשאמרו שרבע ידע ששקר הוא ויבואו עדים להזים דהרי אמרו שהיו באותו מקום כשרבע והוא יודע שלא היה באותו מקום וגם הא עידי ממון א"צ דרישה וחקירה אם כן לא שייך שיתיראו מחשש עידי הזמה ואם כן אייאושי מייאשי וע"כ דכל שמודה ששכר שוב הוה ליה מחילה בטעות ואין לומר דסמך שהעדים יודו ששקר דוברים דזה אינו דמלבד דזה סמיכה רחוקה דאחר ששכרום להעיד שקר היאך יודו אף גם דהרי הד"מ כתב בחו"מ סי' ל"ב וכן קי"ל בש"ע שם דאף אם יודו אין הבע"ד צריך לשלם דהבע"ד יאמרו שבדין הוציא ע"ש:

איברא דדברי הד"מ תמוהים דאם כן איך יפרנס דברי התוס' שכתבו דמיירי דאין לחבירו לשלם דהרי אף ביש לו לשלם פטור דהבע"ד יטעון דשקר הם אומרים ומצאתי בפרישה בהגד"ת שהעיר בזה על הד"מ וכתב דהתוס' מיירי כשבאו עדים והכחישום אבל מלבד דזה דחוק גם דאם כן יקשה בהא דאמרו אי לנפשיה ממונא בעי שלומי ובתוס' שם כתבו דלוקי כשלא הודו שהעידו שקר וקשה הא ע"כ גם כי מוקי בחבריה מיירי כשיש עדים שהעידו שקר וא"כ גם כאן לוקי בכהאי גוונא דאז ודאי העדים שמכחישים נאמנים וגם יקשה לפמ"ש הב"י שם על הרא"ה דבכהאי גוונא שהעדים מכחישים העדים חייבים לשלם וא"כ הם ישלמו הן אמת שדברי הב"י תמוהים לדעתי דאמאי יצטרכו העדים לשלם כשאינם מודים שהעידו שקר דיוכלו לטעון ניהו דנטלנו שכר אבל האמת הגדנו ואם כן הו"ל תרי ותרי והיאך נוציא ממון מהם ולדעתי היא תמיה גדולה על הב"י הנ"ל דהנה הנוטל שכר להעיד פסול מדרבנן כמבואר בסי' ל"ד על דעבר על מה אני בחנם ולפ"ז ניהו דאין עדים מודים שאמרו שקר מכל מקום כל שהודו שנטלו שכר רק שאומרים דניהו דנטלו שכר אבל אמת הדבר אבל עכ"פ שם עדים אין עליהם וכיון דנתבטלו תורת עדים מעליהם שוב המכחישים נאמנים ולא שייך תרי לגבי תרי דהם בלא"ה פסולים כיון שהודו שנטלו שכר ופסולים וא"ל דגם על זה לא יהיו נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע דזה אינו דמפסול דרבנן דעת שו"ת פני משה הספרדי דאין לעשות עצמו רשע ומכ"ש בזה דאינו רק קנס דרבנן דעבר על מה אני בחנם ובפרט שגם השוכר אומר ששכרן ואם כן שוב המכחישים נאמנים וז"ב מאד. ובזה מיושבים דברי הב"י במ"ש דמיירי דאין לחבריה מה לשלם אבל איתא קמיה ויש לו לשלם מוציאין הגזילה מידו ותמה הד"מ והאחרונים דהא הבע"ד טוען שהדין עמהם והעדים כדין העידו והם אינם נאמנים לחזור ולהעיד וגם העדים משוו נפשייהו רשיעי. ולפמ"ש דלגבי עדים פלגינן דיבורא דניהו דלא נאמנים לומר ששקר העידו לגבי הבע"ד מכל מקום נאמנים לומר שנטלו שכר ולא היה עליהם שם עד ובכהאי גוונא פסולים הם להעיד ובזה שוב צריך להחמיר דניהו שאומרים אמת מכל מקום פסולים הם בשביל שנטלו שכר וע"ז נאמנים העדים שוב אינו נאמן הבע"ד להוציא ממון בעדות זה וז"ב מאד:

ומיושבים דברי התוס' שכתבו ג"כ כהב"י וא"צ לדוחק של הגד"מ הנ"ל ומה שכתב הש"ך ס"ק ד' שכ"כ הרמב"ן שהביא הש"ך בסי' ל"ח המעיין שם יראה שאין ראיה דיש לומר דמיירי בכגון שאינו במדינה וכדומה. ובזה יש לערער על המהרש"ל שהביאו הש"ך בסי' ל"ב שם דכיון שהעידו שוב אינן חוזרין ומגידין לבטל העדות וכמ"ש בד"מ הנ"ל וכאן ודאי אינם נאמנים דהרי נוגע הוא פסול תורה ואינם נאמני' לעשות עצמם רשעי' ובלא"ה כבר השיג באורים שם ובקצה"ח על המהרש"ל ע"ש וכ"כ בגליון הש"ך שם דהש"ך בעצמו בסי' ע"ז ס"ק ט"ו כתב דאין נראה לו דברי הרש"ל הנ"ל עכ"פ מכל הנ"ל מוכח דלא כשערי משפט. ובמ"ש למעלה להקשות על ר"ת דס"ל דשור הנסקל אינו נאסר מחיים והקשיתי מב"ק דף ע"א שור הנסקל לאו דמרא קא טבח וכתבתי שמצאתי בספר תפארת צבי שהקשה כן. וכעת ק"ל מהא דאמרו בסנהדרין דף ט"ו ע"ב אלא לר"ל למה זכה כיון שהמיתו שויא רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו ומה בכך דהוה כמאן דגמר דינו ואסור בהנאה והא לר"ת לא נאסר אף שור הנסקל ממש מחיים מכ"ש בהנהו דלא נסקלין ממש רק דשויא כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו מ"מ מחיים לא נאסרו ויכול לזכות בהן לעשות בהם עבודתו ואולי דלכך אסרום בהנאה אף מחיים דאל"כ לא יהרוג אותן והרי כל הקודם להרגן זכה ועושה מצוה ואם לא יאסר מחיים לא יקיי' המצוה וצ"ע בזה דאכתי עכ"פ בעורן יכול לזכות דכיון דאין בהם דין סקילה ממש רק דמצוה להרגן אבל בעורן למה לא יוכל לזכות מחיים וממילא אף שמקיי' המצוה מ"מ למה לא יועיל עכ"פ לזכות בעורן וצ"ע בזה:

וגם בהא דפריך בב"ק דף צ"א אי הכי תם נמי נידייניה ד"מ ברישא ונשתלם מרידיא ואח"כ לידייניה ד"נ ואמאי לא מקשה גם כשדנו ד"נ ברישא אפ"ה נשתלם מרידיה דהא לא נאסר מחיים ומיהו יש לדחות דעכ"פ אסור אף לר"ת להשהות דינו ולכך אסור בהנאה אף לר"ת כדי שלא ישהה דינו וכמ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף פ' דמה"ט אסור כשנתערב באחרים ע"ש:

ובזה מיושב מה שהקשה המאירי הובא בחמרא וחיי להכנה"ג לשיטת ר"ת איך קאמר הש"ס שם דלמ"ד זה וזה גורם אסור ניחא הא לא נאסר מחיים ולפמ"ש יש לומר דאסור כדי שלא לענות את דינו וכפי הנראה מדרבנן אסרוהו כדי שלא לענות את דינו. ובזה יש ליישב גם הא דאמר שור הנסקל לאו דמרא קא טבח דהיינו כיון דמדרבנן אסור לא מקרי דמרא מיהו התוס' בב"ק דף ע"ב לא כתבו כן וע"כ נראה לפענ"ד דגם ר"ת מודה דכל דנגמר דינו לסקל שוב עכ"פ אינו של מרא דאיאושי מיאש דהוא סבר שהב"ד יקטלו אותו תיכף וכדאמרו שור הנסקל כל הקודם בו זכה דהוא עכ"פ אפקריה וא"כ שפיר לא מקרי דמריה דהא כבר יצא מרשותו ומי שזכה בו מותר בהנאה כל דלא נסקל כנלפענ"ד והיה מיושב בזה כל הקושיות וצ"ע:

והנה בהא דאמרו בב"ק שם דהכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וס"ל כר"י דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו הוחזר והו"ל דבר הגורם לממון. וע"ז שאל אותי החריף מוה' מאיר בראם ני' דאכתי קשה האיך יתחייב לשלם ארבעה וחמשה להשומר הא כל הטעם דקונה השומר הכפל הוא כדאמרו בב"ק דף ל"ד דהוה כאומר לכשתגנוב ותרצה לשלמני סמוך לגנבתי קנויה לך ולפ"ז כאן שנגמר דינו נאסר בהנאה שוב מכרו אינו מכור כדאמרו בב"ק דף מ"ה ואיך קני השומר השור שיתחייב לו הגנב כפל וארבעה וחמשה. והשבתי לו דבאמת התוס' בסנהדרין דף פ' הקשו כיוצא בזה כיון דמכרו אינו מכור ממילא כל שאינו במכירה ליתא בטביחה ואין שייך בו חיוב טביחה וכתבו דמזה ראיה לר"ת דאינו נאסר מחיים ולשיטת כל הפוסקים דשור הנסקל נאסר מחיים צ"ל דכיון דהא דמכרו אינו מכור הוא משום דהוה מקח טעות כמ"ש הרשב"א ומטעם דאינו שוה כלום ולפ"ז כיון דעכ"פ שוה לדו"ה שפיר מחייב בטביחה דהרי השומר יכול לפטור עצמו בזה ודבר הגורם לממון מקרי וגם לפמ"ש התוס' בסנהדרין דאין לוקח זוכה בו יותר מאחר אבל כאן הא השומר יכול לזכות בו טפי שצריך לפטור עצמו וכבר כתבו התוס' בב"ק דף ס"ט וכל שצריך הגזלן לפטור עצמו מהנגזל אין אחר רשאי לזכות בו וגם נראה דלפמ"ש המלמ"ל פט"ז ממכירה להסתפק אי באיסורי הנאה מועיל מכיר' אם ידע הלוקח שהוא איסו' הנא' ואפ"ה קנאם ע"ש א"כ גם כאן הא השומר ידע שאיסור הנאה הוא ואפילו הכי קנאם ואם כן פשיטא דמועיל המכירה כיון דהוה כמו חליפין. ובאמת שדברי המלמ"ל תמוהים דלדבריו שנסתפק דאף במכירה עצמה של איסור שייך חליפי חליפין א"כ אמאי מכרו אינו מכור בשור הנסקל. ועכ"פ יהיה איך שיהיה דהשומר עכ"פ בודאי יכול לקנותו דלו שוה ממון והוא אינו נהנה מן האיסור וגם המוכרו לו אינו נהנה מן האיסור רק דדמי היזיקו קא שקיל דהיה יכול לפטור עצמו מן הבעלים בזה ודו"ק היטב ועיין בנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' י"ט מ"ש בזה:

ובגוף הקושיא על הרמב"ם לפענ"ד לק"מ דבאמת בעד השור משלמין ממון רק שעל הכופר שרצו לחייבו ונתמעטו מכופר לכך לוקין ע"ז ואינו שייך לוקה ומשלם שלא השם המחייבן ממון מחייבן מלקות דהמלקות הוא על הכופר כנלפענ"ד ואף דבכ"מ עדים זוממים משלמים ואין לוקין היינו במקום שיוכל לקיים כאשר זמם בממון פשיטא דמשלם ואינו לוקה כדיליף בכתובות דף ל"ב מקרא אבל כאן כיון שאינו משלם כופר דלאו בני כפרה נינהו כדמפרש טעמא בריש מכות דף ב' שוב א"א לקיים כאשר זמם על הכופר רק במלקות והוה כמו לאו דבן גרושה ובן חלוצה דמקיימים במלקות וזהו עיקר חידושו של רבינו שם והמעיין בלשון רבינו ימצא שכיון לזה באותה הלכה ובאותו פרק ואף למ"ד דלא דריש בכל התורה כלה סמוכין במשנה תורה דריש שהרי דרכו של רבינו לרדוף מאמר אחר מאמר אבל פשיטא דמשלם בעד השור ולא שייך אינו לוקה ומשלם שהתשלומין בשביל השור והמלקות הם בשביל כופר והמלקות במקום תשלומין של ממון ובכהאי גוונא לא מקרי שתי רשעיות והוה כמו ממון לזה ונפשות לזה ועיין בכתובות דף ל"א גבי קרע שיראין של חבירו ובתוס' שם וגם כיון דכופרא כפרה ובכפרה לא שייך קלב"מ כמ"ש התוס' בכתובות דף למ"ד גבי זר שאכל תרומה ואף דאינם משלמין כופר דלאו בני כפרה נינהו היינו כמ"ש רש"י דשורם לא הרג הנפש אבל מ"מ המלקות דהוא במקום הכופר לא שייך קלב"מ כנלפענ"ד וקצת יש לעיין איך אפשר דהעדים ישלמו כופר דהיאך יעשו ישלמו כל אחד כופר שלם הא יהיה יותר מכאשר זמם דהם לא רצו להפסידו רק כופר אחד ואם לא ישלמו רק חצי כופר הא כופר שלם בעינן מיהו לפמ"ש התוס' בב"ק דבתשלומין אפילו חצי מקרי תשלומין כמ"ש בדף מ' ד"ה כופר ואם כן הרי הם צריכין לשלם מה שהוזמו ובממון משלשין כדאמרו במכות דף ה' ועיין ברמב"ן וריטב"א שם ודו"ק היטב:

עוד יש לי לומר דבר חדש דהנה הר"א ממיץ הובא ברא"ש בנדרים דף ל"ד כתב דכל דאין אחר יכול לזכות בו רק זה הוה כשלו ואף שעומד מרחוק ולפ"ז נראה לי דבר ברור דכאן שהעדים העידו על שורו שהרג הנפש ואחר כך הוזמו א"כ כיון שזה נתייאש ממנו כדאמרו בכריתות ואם כי טרם שהוזמו לא היה יכול אחר לזכות רק הם בלבד דהא מי יודע יותר שעדים שקרים הם חוץ מהם אם כן שוב הרי זכו עדים באותו שור ואח"כ כשהוזמו מחזירין השור לבעלי' ונפטרו מדמי היזק השור ובש"ס דאמרו בשור שרבע פלוני דמשלמין דמי השור צ"ל דמיירי באופן הזה שהעידו עליו ידע שהם עדים שקרים ולא אתייאש ממנו ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעלה בשם ספר שערי משפט שחקר באם שנתחייב ממון עפ"י עדים ואחר כך הוזמו אם נעשה הממון הפקר דהא נתייאש ממנו נראה לפענ"ד דלא שייך בזה יאוש דבדבר שא"ש לא מהני הפקר וכ"ש יאוש כדמוכח בסוגיא דצנועין ואם כן כל שנתן לחבירו ממון ע"י העדים א"כ הוא סבר שבדין משלם וממון חבירו הוא א"כ לא שייך יאוש דהא הממון הוא של חבירו וממה מתייאש וא"ל כיון דבאמת לא היה שלו א"כ מועיל היאוש דממנ"פ שוב הוה הפקר בטעות וע"כ אית לך למימר דכפי מחשבתו שחשב שהממון אינו שלו נתייאש שוב הוה דבר שאינו שלו ולא שייך יאוש וממנ"פ ל"מ ובאמת הא דאמרו דשור הנסקל שהוזמו עדיו דנתייאש אף דהוה א"ה ואינו שלו צ"ל דא"ה יש לו בעלים וכן כתב הקצה"ח בהדיא בסי' ת"ז ודו"ק. ובזה מיושב גם קושיתו של השערי משפט סי' כ"ה ס"ק א' ודו"ק היטב:

והנה לכאורה קשה בהא דפריך בב"ק דף מ"א וכי מאחר דמחד קטלינן ליה מועד היכא משכחת לה ואמר ר"פ כגון דקטל וערק לאגמא וקשה כיון דעכ"פ הם התרו בו והעידו בו וא"כ הרי אמרו בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה וא"כ גם כאן הרי העידו בו שהוא חייב סקילה וא"כ ניהו שברח מ"מ אנן בעינן והועד בבעליו וזה לאו בעליו מקרי דהא הפקירו והוה ליה אינו שלו ולשיטת ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים וכתבתי לעיל דעיקר ההפקר היא שהלוקח לא ירצה לקנות דעומד להסקל אתי שפיר דמכל מקום והועד בבעליו קרינא ביה אבל אנן לא קיי"ל כן. אמנם נראה דבאמת מכאן ראיה לשיטת הפוסקים דא"ה מקרי לכם אף דאסור בהנאה וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לסוכה דף ל"ה ועיין בריב"ש סי' ת"א ואם כן עכ"פ והועד בבעליו מקרי והא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה היינו משום דעכ"פ אינו שוה כלום למכור ולהנות ממנו ולכך מתייאש אבל והועד בבעליו מקרי:

ובזה מיושב היטב מה שאמרו כגון שהוזמו זוממי זוממין ופירש"י דעל ב' נגיחות הראשונות העידו בו ב' כתות עדים ובאו כת אחת והזימום ונפטר וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה כת גם על הזמות הראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית וקשה דמיד שהעידו שנגח בפעם שלישית שוב הפקירו דלא ידע שיבואו עדים להזימן ואם כן שוב אח"כ כשהוזמה אותה כת לא נתקיי' והועד בבעליו דאינו בעליו. ולפמ"ש אתי שפיר מיהו שם יש לדחות בפשיטות דניהו דבשעה שהעידו הפקירו אחר כך כשבאתה כת ההזמה שוב חזר בו מהפקירו דהא באה כת להזימה וא"כ שוב הוה שלו והועד בבעליו דלאחר שבאו להזים אותה הכת על כל השלשה הזמות בבת אחת הועד בבעליו וז"ב ופשוט:

והנה התוס' הקשו בב"ק דף כ"ד ד"ה דלא על שיטתם דבעי שיתיעדו הבעלים ואף למ"ד יעודי תורא בפעם השלישית שישמור שורו ואח"כ בפעם רביעית יתחייב כופר ואם כן מה אמר הש"ס הניחא למ"ד ליעודי תורא א"ש וקש' אכתי מה ניחותא דהא לא נתייעד עד נגיחה הרביעית והיו צריכין להרגו תיכף וע"ז שאל החריף מו"ה פייביל מבוטשאטש ני' דמה קושיא והא לא שייך ליעודי גברא כל שהועד בנגיחה שלישית א"כ לא קרינת ביה והועד בבעליו דכבר אפקריה ובאמת שאינו קושיא דבאמת זהו קושית התוס' דהא עכ"פ לא משכחת ליעודי תורא דכבר אפקריה וא"ל דבאמת ל"צ ליעודי תורא דזה אינו דלענין כופר אינו מתחייב עד שיתקיים והועד בבעליו כמו לענין נזק שלם בשור שהזיק לבהמה אך לפמ"ש למעלה דמכל מקום מקרי והועד בבעליו אתי שפיר בפשיטות קושית התוס' דשפיר מקשי דאכתי לא נתייעד ובאמת היו יכולין לייעדו דמכל מקום והועד בבעליו קרינא ביה ודו"ק היטב ולפמ"ש הקצה"ח סי' ת"ה ס"ק ב' א"ש בפשיטות דבאמת א"י להפקיר דבר שאינו ברשותו:

ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דהנה ענין ליעודי תורא וליעודי גברא כפי הנראה בדף כ"ד הכל הוא לר' יהודא דלר"מ אף בקירב נגיחותיו חייב ואין נ"מ בין ליעודי תורא או ליעודי גברא ולפ"ז צריך ביאור מה מקשה הש"ס הניחא למ"ד ליעודי תורא הא כאן ע"כ לא אתיא כר"י אלא כר"מ דהרי בהוזמו זוממי זוממין והיינו אותן הכת ההזמה שלשה פעמים הוזמו וקשה הא ר' יהודה ס"ל במכות דף ה' דאסטטית היא זו וא"כ גם כאן בלא"ה לא נאמנו אותן עדות דהו"ל כת אסטטית ואף דשם הזימו כל עדות שבאו להעיד על אותה הריגה הא גם כאן הזימו כל מי שבא להעיד על אותו שור ולר"י הו"ל כת אסטטית וצריך לומר דקאי לר"מ ולר"מ לא שייך ליעודי תורא או ליעודי גברא:

אמנם נראה דל"ק דאפשר דזה תלוי אם הוה ליעודי תורא א"כ נראה שבאו להזים כל מי שיעיד על אותו שור אבל ליעודי גברא הרי שלשה כתי עדים העידו ואם כן לא באו להזים מי שבא להעיד על השור רק ליעודי גברא אמנם עדיין קשה דאם כן ליעודי תורא לא אתי שפיר ומה קאמר הניחא. אמנם באמת הדבר נכון בפשיטות דניהו דהוה אסטטית ואינם נאמנים בלא"ה מכל מקום לא היה רק ספק ולכך כשבאו הזוממין והזימום שפיר נעשה מועד כל השלשה פעמי' אמנם לכאורה קשה אם נימא דהכחשה לאו תחילת הזמה היא אם כן שוב לא משכחת בזוממי זוממין דכבר הוכחשו מצד עצמם לר"י דאיסטטית היא זו ושוב לא מועיל הזמה ועיין בב"ק דף ע"ד דנחלקו בזה ר' יוחנן ור"א ור"א ס"ל דלאו הזמה היא. אמנם נראה דניהו דל"מ הזמה מ"מ עכ"פ כשנגח נגיחה רביעית שוב בודאי חייב דבאמת היה לו לשמור דעכ"פ ראה שהיה שלשה כיתי עדים וזו כת איסטטית וניהו דאינו מועיל ההזמה להעניש אותן עדים אבל הוא היה צריך לשמור ולכך שוב בודאי חייב וניהו דלא מצי להרוג השור דהא הזימו אותן ולא מועיל מה שהזימו אותן המזימין דהו"ל כהוכחשו ולבסוף הוזמו מכל מקום בנגיחה הרביעית הו"ל מועד גמור ומיושב היטב קושית התוס' דלכך אם אמרינן ליעודי תורא אתי שפיר דהא לא נעשה מועד עד פעם השלישית אבל למ"ד ליעודי גברא יכלו למימר לא ידענא דבפעם הראשון הטעוני המזימין ואף בפעם השני אולי לא שייך איסטטית עד שהוחזקו שלשה פעמים ועיין במכות שם ובחידושי הרז"ה דהאריכו דלחזקה בעי שלשה פעמים ולרשב"ג בשנים הוה חזקה על השלישית אבל בשני פעמים הראשונים עדן לא היה צריך לנטורי ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק ת"ל:

ודרך אגב אזכור במה ששאלני אחד מהתלמידים בב"ק דף ט"ז דמבואר שם דר' אלעזר ס"ל דארי ודוב לאו בני תרבות נינהו והרי בנזיר דף ל"ה מבואר דר"א ס"ל דמרבה בריבוי ומיעוט משור ושה ופירש"י דארי ודוב לאו בני שמירה נינהו דלאו בני תרבות נינהו. והשבתי דאף דבנזיר הגירסא א"ר אלעזר מכל מקום המעיין בב"ק דף קט"ז ובשבועות דף ל"ז ובסוכה דף ל"א ימצא דרבי אליעזר הוא ובב"ק הוא ר' אלעזר בלא יו"ד כמ"ש התוס' שם בהדיא ולק"מ ומהתימה שהגאון מהרי"ף לא העיר כלל בזה:

והנה קשה לי לשיטת ר"ת דס"ל דבשור הנסקל אינו נאסר מחיים א"כ הא דאמרו בע"ז דף ל"ד ע"ב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת גבי עגלי ע"ז ניחא ליה בפרש גבי שור הנסקל לא ניח' לי' בפרש וק' ל"ל טעם זה הא מה דניח' לי' בפירשא אינו רק מחיים שיהא נרא' שמן כמ"ש רש"י והרי מחיים לא נעשה שור הנסקל להיות נאסר רק לאחר שנסקל ואז לא שייך דניחא ליה בפירשא וצע"ג: והנה מדי דברי זכור אזכור מה דק"ל דלמה לא תהיה מקודשת בפרש עגלי ע"ז הא אינו גוף הבהמה וכדדרשו בשרו אסור הא פרשו מותר ואף דבע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מכל מקום הא כתיב כי חרם הוא ודרשינן בע"ז דף נ"ה ע"ב כי חרם הוא ולא חליפי חליפין והיינו דכיון שאינו גוף ע"ז וא"כ הוא הדין כאן הא מכל מקום אינו ע"ז ממש ועיין רש"י בחולין קט"ז ע"ב במשנה דביאר בהדיא דאין הפרש גוף הע"ז רק דכל דניחא ליה בנפחיה אסור וא"כ כיון שעכ"פ הפרש אינו גופו אף דניחא ליה בנפחיה אבל מכל מקום הוא כתיב ולא מה דאתי ממנו והרי חליפי חליפין נמי נתהוה ממנו ואפילו הכי מותר מקרא דהוא ובפרט בב"ח ומכאן ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם בפ"ה דע"ז ה"ג דחליפי חליפין ג"כ אסורים והה"מ תמה עליו דאנן קי"ל דשני כתובין אין מלמדין ומהראוי לפסוק דחליפי חליפין מותרין כמבואר בע"ז נ"ד. ולפמ"ש אתי שפיר דהיה לו הכרח מהך דפרש עגלי ע"ז דקי"ל דאסור מקרא והיית חרם כמוהו והוא דרשינן למעוטי כלאי הכרם וערלה וא"כ גם הפרש אסור ומה מאוד חדאי נפשאי דבתמורה דף למ"ד איתא ג"כ להך מימרא דפרש עגלי ע"ז ולמדו מקרא דוהיית חרם כמוהו ותמה הגאון מהרי"ף הוא והנוב"י במהד"ת חלק יו"ד סי' ע"ח דלמה הביאו שני מקראות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הלימוד הוא מקרא דולא ידבק בידך מאומה דכיון דניחא ליה בנפחי' חל שם ע"ז על הפרש רק דק"ל אכתי אינו גוף הבהמה ונדרוש הוא ולא מה שנתהוה ממנו ולזה אמר מקרא דוהיית חרם כמוהו כל מה שמהוה ממנו הרי הוא כמוהו וזה עכ"פ נתהוה ממנו ולכך נקיט בע"ז הפסוק המאוחר משום דזה עיקר הטעם ושם בתמורה לא בא ללמוד מזה רק ליישב מה דקשה דאינו הוא עצמו ולזה אמר הטעם דכל שאתה מהוה ממנו ושם קאי על הא דאמרו שם דולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בנפחיה ובאמת פרש גרע מולד דבולד שייך קצת עובר ירך אמו ואפילו הכי לא נאסר רק מטעם דניחא ליה בנפחיה והיאך נאסר מקרא דהא כתיב הוא ומכ"ש אם הקרא הוא אף בלי סברא דניחא ליה בנפחיה ואם כן פשיטא דאינו גופו של ע"ז ולכך הוכרח לומר מקרא והיית חרם כמוהו ובזה יש ליישב ג"כ מה שמקשו התוס' בשבועות דף כ"ב דאם סברא הוא למה לי קרא ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף