שואל ומשיב/ב/ב/מו

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן מו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

ע"ד אשר כתבת על דברת המהרש"א בתוס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב שהקשה על התוס' שם שכתבו דבמקום דאיכא חזקה חיישינן ועל זה כתב המהרש"א דא"כ בהא דאמר היכא אכלינן בישרא גם כן קשה דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דבחזקת איסור היתה עומדת וע"ז כ' המהרש"א דהך דשמא במקום נקב קשחיט אין עומד בחזקת איסור שלא נשחטה דאף אם נשחטה במקום נקב מ"מ לא מקרי אלא טריפה שנשחטה ומטהרה מידי נבילה עכ"ז וע"ז תמהת ונבהלת דאיך אפשר דנקובת הוושט לא מקרי עכ"פ נבילה לאחר מיתה ולא מועיל שחיטה בזה וכמבואר בי"ד בסי' ל"ג ובש"ך שם. הנה יפה הערת וכבר קדמך הרב בעל פרמ"ג ביו"ד שם ס"ק ה'. ואני לעצמי איני רואה שיהי' תמיה גלויה כל כך על המהרש"א דהמהרש"א אזיל בשיטת התוס' ומדברי התוס' משמע דס"ל דנקובת הושט טריפה הוא דהוה ולא נבילה דהרי בקידושין דף כ"ז ע"א ד"ה שחטה הביאו בשם רש"י שפירש שחטה ונמצאת טריפה שנטרפה בשחיטתה כגון נקובת הושט ואף דפירשו שם באופן אחר אבל ע"ז לא השיגו. הרי שלך לפניך דקרי לנקובת הושט רק טריפה דהרי אמר שחטה ונמצאת טריפ' והש"ס מקשה אמאי הראשונה מותרת בהנאה ע"ש הרי דנקובת הוושט לא הוה נבילה מחיים אף לא לאחר שחיטה רק טריפה וא"כ המהרש"א דאזיל בשיטת התוס' שפיר כתב לדידהו דנקובת הושט הוה טריפה. שוב ראיתי בתוס' חולין דף ל' ע"ב ד"ה החליד במיעוט סימנים שהביא המהרש"א בחידושיו תוספתא דנקובת הושט טריפה הוה ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה הרי בהדיא דאינו רק טריפה וא"כ ל"ק כלל:

ובזה מיושב מה דכתב הפרמ"ג להקשות שם דאף דנימא דהתוספות סוברים דאינו רק טריפה אכתי מה יענה הרמב"ם וכל הפוסקים דס"ל דהוה ליה נבילה א"כ לדידהו יקשה היאך אכלינן בשרא ונימא דהוה סמוך ע"ש ולפמ"ש א"ש דהנה בגוף קושית המהרש"א דנימא סמוך מיעוטא דבמקום נקב קשחיט לחזקת איסור שלא נשחטה תמה הצ"ק עליו דמה ענין החזקה דאיסור לבמקום נקב קשחיט דבשלמא במה שהקשו התוס' ברוב מצוין אצל שחיטה הוה החזקה מעין המיעוט דהמיעוט אינם בקיאים לשחוט אבל כאן ניהו דהוה בחזקת איסור אבל מכל מקום מה ענינו לזה דבמקום נקב קא שחיט. אך ביאור הענין הוא פשוט לפענ"ד דלהס"ד דסבר המהרש"א דנקובת הוושט הוה נבילה ועכ"פ לא מועיל שחיטתה לטהר מידי נבילה א"כ כיון דבהמה בחזקת איסור עומדת כתבו התוס' בביצ' דף כ"ה דהוא בחזקת שאינה זבוחה ואם כן הוה החזק' מעין המיעוט דגם אם במקום נקב קא שחיט לא מועיל השחיטה והוה בחזקת שאינה זבוחה וזה שדייק המהרש"א בחזקת איסור שלא נשחטה והיינו חזקה שאינה זבוח וע"ז כתב המהרש"א דלא הוה רק טריפה והועיל השחיטה ושוב אין החזקה מעין המיעוט ולפ"ז אם נימא כשיטת רש"י דהחזקה הוא אבר מן החי אם כן אין ענין להמיעוט עם החזקה כלל ולכך לא חיישינן לזה. ובלא"ה י"ל דלרבנן בלא"ה ל"ק כלל דכיון דהיכא דלא אפשר ודאי לא חיישינן למיעוטא אם כן אין חשש כלל לשמא במקום נקב קשחיט והתורה ל"ח למיעוט כלל דאל"כ לר"מ דחייש למיעוטא היכא אכלינן בישרא וע"כ דהיכא דלא אפשר ודאי ל"ח למיעוט וכדאמרו בחולין דף י"א ועיין במהרש"א שם לתירוץ הראשון שם ואם כן לא מצרפינן לחזקה כלל וזה ברור לפענ"ד. עכ"פ זכינו שדברי המהרש"א נקיים. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש בהא דכתב רבינו דנקובת הוושט הוה נבלה עכ"פ שאין שחיטה מטהרתו ותמה הפרמ"ג שם דמנא ליה זאת והכ"מ הראה מקורו בחולין דף ל"ב ושם אינו מוכרח די"ל דזה דוקא בנפסק הגרגרת אבל נקובת הוושט הוה רק טריפ' ע"ש. ולפענ"ד י"ל טעמו דניהו דבאמת הרוב דנקובת הושט אפשר דלא מקרי רק טריפ' ולא נתנבלה בשחיטה דמכל מקום תוכל לחיות קצת אבל עכ"פ מיעוט בודאי מתנבלות דעכ"פ מידי ספק לא נפקא ועכ"פ מיעוט מתנבלות ואם כן שוב אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת שאינה זבוחה אם רבינו יסבור כשיטת התוס' ואם כן לכך לא הועיל השחיטה וממילא הוה נביל' מחיים ועכ"פ לא הועיל השחיט' וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה הנה מקום אתי ליישב דברי רבינו מקושית הש"ך בסי' ל"ג דפסק דהוה נביל' מחיים ותמה הש"ך דבש"ס דף ל"ב אמרו כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים אלמא דלא הוה נביל' מחיים ועיין בנקודת הכסף שרצה לחלק בין טומאה לאיסור ע"ש ובתב"ש וכו"פ אבל הדבר תמוה דמנ"ל זאת ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דהוה נביל' מחיים הוא משום סמוך מיעוטא לחזקת שלא נשחטה והנה כבר אמרו בחולין דף ט' דמר סבר בחזקת איסור עומדת בחזקת טומא' לא אמרינן ואף אם נימא דגם בחזקת טומא' עומדת ועיין בפ"א משחיט' הלכה י"ב וי"ג שם ובלח"מ מ"מ עכ"פ ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה דאין החזקה מעין המיעוט דהחזקה באמת אינו רק לענין איסור ורק דכל שלא נשחטה הוה נביל' אבל עכ"פ מה ענינה לנקובת הוושט דמשכחת לה שתטרף בשחיטה ולא תטמא וא"כ אין ענין המיעוט להחזקה ובכה"ג לא אמרינן סמוך וז"ב ויש להאריך בזה ולישב הרבה קושיות להפר"ח ותב"ש ואכ"מ:

ובזה יש מקום ליישב מ"ש רש"י בדף נ"ז בקידושין דשחטה ונמצאת טריפ' היינו נקובת הוושט ול"ח לה לנבלה ועיין בחידושי רשב"א שם משום דרש"י לשיטתו דפירש דחזקת איסור משום אבמה"ח וא"כ לדידי' אין החזקה מעין המיעוט ולא אמרינן סמוך ולכך לא הוה רק טריפ' וגם למ"ד דנאסרה מחיים אם נימא דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת לא מצי לחול חזקת אבר מן החי על הצפרים ודו"ק. ובזה מיושב דברי התוס' בחולין דף י"א שכתבו גבי פרה דאיכא חזקת טמא והקשה המהרש"א דא"כ נימא סמוך מיעוטא לחזקת טמא. ולפמ"ש אתי שפיר דאין החזקה מעין המיעוט דאם היא בחזקת טמא אין מוכרח שפרה היא במקום נקב קשחיט וז"ב ודו"ק:

והנה מצאתי ברש"י ב"ק דף ע"ח ע"ב ד"ה המערב שכתב דבר הניטל ממנה נעשית נבילה מחיים כגון וושט או קנה והרי דבוושט נעשית נבילה מחיים בניטל וה"ה בניקב דהרי ניטל עם ניקב שווים הם ועיין בסימן נ' והרי דברי רש"י סותרין דבקידושין דף נ"ז כתבו התוס' בשם רש"י דבוושט היא רק טריפ' אף לאחר מיתה ואף דדברי רש"י בב"ק בלא"ה תמוהים דהרי חשיב גם ניטל הכבד וב"מ בכלל נבילות וזה לא הוה רק טריפה וכפי הנראה גם מה דטריפה חשיב לרש"י דבר המעכב בשחיט' ועיין בשיטה מקובצת שם שכתב דיעות בזה מכל מקום זה יצא ראשונה במ"ש דהוה נבילה מחיים וא"כ דברי רש"י סותרין זא"ז וצ"ע:

והנה במ"ש התוס' דחיישינן למיעוטא מדרבנן היכא דאיכא חזקה לכאור' צריך ביאור דאם כן בדמאי דאיכא חזקת טבל מהראוי לחוש למיעוט בהדי חזקא והיאך אמרו בכתובות דרבא אמר בדמאי הקלו והיינו דאף ספק ליכא והא עכ"פ ספק איכא דנימא סמוך מיעוטא לחזקה וע"ש בדף ג' ע"ב דפירש"י בהדיא דלכך בדמאי הקלו דאף ספק אין כאן ואמאי והא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה. אך באמת זה אינו דאם כן יקשה לר"מ דחייש למיעוטא מה"ת אם כן אמאי לא נחמיר בדמאי מה"ת ואף אם נימא דאינו רק מדרבנן הא לדבריו ודאי כל דיש חזקה בהדיה מצרפינן וחיישינן מה"ת ובאמת שהתוס' הקשו כן בבכורות דף כ' ע"א ד"ה ואבע"א וכתבו דאין זה חזקה דדלמא כר"א א"נ דאין לנו להחזיק אדם בחזקת רשע בשביל המיעוט שאינם מעשרים ולפ"ז שוב לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה ואם כן מכ"ש לרבנן דלא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דאין לנו להעמידו בחזקת רשע משום המיעוט דבאמת ל"ח בכ"מ ואף דהחמירו בדמאי מדרבנן מכל מקום הקלו בזה. ובזה יש לומר הא דאמרו בב"מ דף נ"ו ע"ב קשיא ליה לר"א תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה והקשה הריטב"א דמה קושיא הא מצינו כמה פעמים דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולפמ"ש אתי שפיר דרבא לשיטתו שפיר אמר דקשיא ליה לר"א דהרי הוא משני דבדמאי הקלו וא"כ לא עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואם כן אמאי עשו כאן לענין חומש חיזוק לדבריהם וע"ז משני ר"מ היא והיינו דלר"מ כיון דהוא חש למיעוט ואם כן עכ"פ כל דחש להמיעוט מדרבנן שוב הו"ל סמוך מיעוטא לחזקה דלא שייך לומר דלא מחזקינן בחזקת רשע בשביל המיעוט דלר"מ שפיר מיחש חיישינן בשביל המיעוט דכל דרבנן חשו בדמאי שמא לא עישר שוב שייך לדידיה סמוך מיעוטא לחזקה ובאמת גבי חמרין גופא ר"מ חייש ועשה חיזוק ועיין בכתובות דף כ"ד:

ובזה מיושב מה דהקשה הרב מהרי"ט אלגאזי בחידושיו לבכורות בספרו דף ל"ב ע"א דהרמב"ם פסק להך דתרומת מעשר של דמאי דנותן חומש דהא בש"ס מוקי כר"מ ואנן לא קי"ל כר"מ בזה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא רבא דקשיא ליה לשיטתו דס"ל דבדמאי הקלו לר' יהודה ולפ"ז לדידן דקי"ל בהך דחמרין כר"מ ובמ"ש רבינו בפי"ב ממעשר הלכה י' ואם כן לכך שפיר עשו חיזוק לדבריהם אף לרבנן דר"מ. ובגוף קושית התוס' דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דחזקת טבל באמת לפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות ריש פרק האשה בתרא דכל דהמיעוט עומד לגמרי נגד הרוב בכה"ג לא חשיב מיעוט אם כן גם כאן המיעוט עומד לגמרי נגד הרוב ומיהו הוא לא כתב שם רק לרבנן דר"מ אבל לר"מ גופא אף בכה"ג חייש אבל י"ל דהרשב"א אזיל לשיטתיה דס"ל דר"מ חייש למיעוט מן התורה ולכך אף מיעוט העומד נגד רוב לגמרי גם כן הוה מיעוט חשוב אבל לפי שיטת התוס' דגם ר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן יש לומר דגם ר"מ לא חייש למיעוט להצטרף לחזקה מן התורה כל דהמיעוט נגד הרוב לגמרי ואם כן לא קשה כלל קושית התוס' ולפ"ז כיון דמדרבנן חייש ר"מ למיעוט שוב אמרינן סמוך כיון דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה לר"מ שוב הו"ל המיעוט מיעוט חשוב ומצטרף לחזקה וגם לרבנן יש לומר כל דחיישי למיעוט שוב אמרינן סמוך אף דזה המיעוט עומד נגד הרוב ויש ליישב בזה קו' המהרי"ט אלגזי הנ"ל. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש ר"ב במרדכי פרק הזרוע בסופו דר"מ חייש למיעוט מן התורה ומ"מ מודה ברובא דאיתא קמן דל"ח למיעוט דאל"כ וכי לית ליה לר"מ ביטול ברוב ע"ש והדבר צריך ביאור דמה חילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. ולפמ"ש יש לומר דבאמת במיעוט העומד נגד הרוב מהראוי דלא נחשב המיעוט כלל שהרי אף להצטרף לחזקה לא מצרפין אלא שכבר כתבתי דלר"מ אם נימא דחייש למיעוט מן התורה אם כן מה לנו בזה שעומד נגד הרוב הא מה"ת חייש ר"מ להמיעוט ולפ"ז י"ל דזה דוקא ברובא דליתא קמן דאין המיעוט עומד ומבטל הרוב לגמרי דהרי אין לפנינו לא הרוב ולא המיעוט אבל ברובא דאיתא קמן דהמיעוט סותר לפנינו הרוב בכהאי גוונא יש לומר דגם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוט העומד נגד הרוב. ולפ"ז יצמח לנו דבר חדש דכל דהמיעוט מסולק מן הרוב אף לר"ב חייש ר"מ למיעוט וז"ב:

ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פי"א ממעשר הלכה י"ג המוליך פירותיו לטוחן ע"ה הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף הוליכן לטוחן עכו"ם הרי הן דמאי שמא החליפם בחטים של ע"ה וע"ז השיג הראב"ד דאם מפני הספק הזה הלא הוא ספק ספיקא והיינו ספק שמא לא החליפן ואת"ל החליפן שמא החליפן בשל ע"ה שעישר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר הבאתי קושית התוס' בבכורות דנימא סמוך מיעוט לחזקת טבל וכתבו דאין לנו להחזיק זה בחזקת רשע בשביל המיעוט שאין מעשרין ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש התוס' בשבועות דף מ"ו דאף דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן היינו איש פרטי שהוא הגנב אבל אם לא נודע מי הוא אטו ליכא גנבי בעלמא ועיין ש"ך חו"מ סי' קל"ג שהאריך בזה ולפ"ז בשלמא בלוקח מע"ה שאנו דנין על איש פרטי שפיר אין להחזיקו ברשע בשביל המיעוט שאין מעשרין ולכך לא הוה רק דרבנן אבל כאן שאנו דנין שמא החליף העכו"ם בחטי ע"ה שאינו נודע לו מי ומי שנתן לו לטחון וכיון דע"ה יש בעולם פשיטא דבכה"ג אמרינן סמוך וכמ"ש וזה ברור מאד:

ובזה יש ליישב גם דברי הכ"מ שכתב ליישב דברי רבינו דכשם שחשו למיעוט שאינן מעשרין אף דהרוב מעשרין דחיישינן למיעוט וה"ה דחיישינן בס"ס והדבר תמוה דהרי חזינן בדבר שיש לו מתירין דהר"ן חושש דלא סמכינן על הרוב ואפ"ה בספק ספיקא מקילין וכמבואר בסי' ק"י ולפמ"ש הש"ך במקום דאיכא ס"ס שמא אין כאן איסור בודאי סמכינן אס"ס והוא הדין כאן דהס"ס היא שמא אין כאן טבל כלל ובאמת צ"ע דאמאי לא אמרו סתם דלכך הוה פירות ע"ה דמאי דהו"ל דבר שיש לו מתירין ולא סמכינן על הרוב דהרי טבל חשוב דבר שיש לו מתירין ומיהו כיון דליכא הבעלים להפריש ל"ח דבר שיש לו מתירין ועיין תוס' ע"ז דף ע"ג ע"ב ד"ה טבל עכ"פ מ"ש הכ"מ בפשיטות היא תמוה ולפמ"ש לומר דכל דרבנן חשו למיעוט שוב אמרינן סמוך מיעוט לחזקה ולכך ל"מ גם ס"ס במקום דאיכא חזקת טבל ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה:

ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ פ"א מיו"ט ה"ב שהקשה למ"ש האו"ה דבגבינות של עכו"ם לא מועיל ס"ס וכל שאסרו חז"ל מחמת ספק שבגופו הוה כאלו ראינו בודאי שהעמידה בקיבת עכו"ם ול"מ ס"ס והקשה השעה"מ דהיאך כתב כן בפשיטות הא בדמאי גם כן אסרו מחמת חשש איסור בנופו ואפ"ה מחשב ס"ס לשיטת הראב"ד וגם להרמב"ם היא רק משום דחשו למיעוט הא לא"ה הוה ס"ס ולפמ"ש אתי שפיר דכאן ליכא למימר שהוה כאלו ודאי טבל דל"מ למ"ש הש"ך דבגבינות עכו"ם עשו כוודאי איסור תורה והיאך אפשר לאפוקי הע"ה מחזקת כשרות ולומר שבודאי לא עישר וכיון שלא נעשה כודאי שוב מצטרף לס"ס ואף להפר"ח סי' ק"י דכתב דהוה איסור דרבנן בודאי גם כן א"א בע"ה לעשותו רשע כל כך שלא יעשר ולא הוה רק ספק ומצטרף לס"ס לולא דחשו חז"ל להמיעוט ולא מועיל ס"ס דשוב הוה חזקת טבל כל דכבר חשו וז"ב כשמש:

ובזה מיושב גם דברי הראב"ד שכתב שם דחיישינן שהחליפן בשלו ומירוח עכו"ם חייב מדרבנן ותמה השעה"מ דאם כן הו"ל ספק דרבנן ואזלינן לקולא ולפמ"ש י"ל דכיון דמירוח עכו"ם חייב מדרבנן אם כן אתחזק חיובא גם על תבואת עכו"ם לכשילקחם ממנו וכל דחיישינן להחליפן בשל עכו"ם הו"ל ספק דרבנן והוחזק חיוב אם ירצה לקחת תבואת עכו"ם וצ"ע בזה דהאמת כל דל"ח שמא החליף שוב לא הוחזק איסור. אך לפענ"ד יש ליישב בפשיטות דכל דמירוח עכו"ם חייב מדרבנן שוב הוה כאן בבית עכו"ם תבואות שחייבי' במעשר והוה כאיקבע איסורא והוה כמו שיש בבית הנכרי נבילות ונתן לו כשרות דהו"ל איקבע איסורא וה"ה בזה וזה נכון מאד ובזה מיושב גם מה שהקשה הגאון מהר"י אשכנזי הובא בשעה"מ שם על הכ"מ שכתב שדעת הרמב"ם דגם בס"ס מחמירין בדמאי והקשה דהא רבינו בעצמו בפ"א מדמאי דהקלין שבדמאי השיתין וכתב הרמב"ם בפי' המשניות שם דהו"ל ס"ס שמא הוה הפקר ואת"ל מן השמור אולי הוציאו המתנות הרי דמקילין בס"ס. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהוה ספק שמא לא נתחייב כלל במעשר שוב עכ"פ ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקת טבל דשמא לא הוחזק כאן טבל דדלמא הפקר היא ובכה"ג מועיל בהו הרוב וז"ב. והן נסתר מחמתו מ"ש המלמ"ל שם בהלכה ט' דגם בלא הוקבעו למעשר דקבע אסור לאכול מהם דלא מועיל ס"ס דגם בס"ס חייב במעשר. ולפמ"ש יש לומר דכל דלא הוקבעו ומותר לאכול עראי שוב לא שייך חזקת טבל וממילא הוה ס"ס גמורה ופטור ועיין תוספות בכורות שם במ"ש בתירוץ הראשון שם ודוק היטב בכל מ"ש כי הם דברים נעימים ת"ל: נהדר לקמייתא דעכ"פ אין דברי המהרש"א תמוהים כ"כ. אבל כ"ז להדר פני זקיני המהרש"א ז"ל אבל לדינא באמת דעת הרמב"ם דאף מחיים הוה נקובת הוושט נבילה והש"ך בסי' ל"ג האריך בזה. ואני תמה דלפענ"ד היא ש"ס ערוך בחולין דף כ' דפריך וכי מתה עומד ומולק ופירש הרשב"א דהוה נבלה מחיים ומטמא ולכך פריך וכי מתה עומד ומולק אבל כל נקובת הוושט דהוה נבלה אבל לא מטמא שפיר מועיל השחיטה לטהר מטומאת נבילה וזה מבואר כחילוק הכו"פ והתב"ש בין נבילה לאיסור אכילה דזה הוה מחיים גם כן ובין נבילה לענין טומאה דאינה מטמאה עוד ואני תמה על הש"ך שלא הביא דברי הרשב"א האלו וגם התב"ש לא הרגיש בזה. הן אמת דרש"י שם כתב וכן כל השוחטין משניקב הוושט הוה טריפה ומשמע דאינו רק טריפה בלבד וכן הבין הרשב"א בחידושיו שם מרש"י וע"ש בר"פ א"ט ובאמת לפמ"ש למעלה רש"י לשיטתו דס"ל דאף לאחר מיתה אינו רק טריפה והריטב"א בחידושיו כתב דגם רש"י ס"ל דהוה נבלה רק דכל שעושה דרך שחיטה אינו עושה נבילה וטריפ' ע"ש ובאמת מלבד שדבריו דחוקים דרש"י ביאר דהוה מעשה טריפה ולדידי' כל שעושה דרך שחיטה אף מעשה טריפ' אין בו אף גם דהרי רש"י פירש בהדיא בקידושין דף נ"ז והרשב"א בחידושיו לקידושין תמה באמת עליו דהוה נבלה הרי דרש"י ס"ל דאף לאחר מיתה אינו רק טריפה ולא נביל':

וראיתי בכו"פ סי' ל"ג שכתב ליישב קושית הרשב"א בהא דאמרו בחולין דף כ' תקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנים וכי מתה עומד ומולק והרשב"א הקשה דעכ"פ אינו מטמא משום נבילה כל זמן שמפרכסת ואיך מקרי מתה ע"ש וכתב הכו"פ דניהו דאינה מטמאה מ"מ עכ"פ נבלה הוה ואינו ראוי לעבודת ה' ובמחכת"ה לא ידעתי היאך חשב כזאת על הרשב"א דהרשב"א הקדים שם דהא דפריך וכי מתה עומד ומולק היינו דוקא לזעירי דאמר דנשברה מפרקת ורוב בשר נבילה היינו לטמא דאל"כ אף דהוה נבילה מ"מ כל שאינה מטמאה לא קרינא ביה מתה לענין שלא יהיה מותר במליקה וא"כ שפיר קשיא ליה כאן ניהו דנחתכה שני סימנים הוה נבילה לאיסור אכילה מ"מ לא קשה היאך עומד ומולק כל זמן שאינה מטמאה ומאוד תמהני על הכו"פ הלא הוא עצמו הביא שם דברי רשב"א אלו שם ובריש פרק אלו טריפות שהאריך בזה ואיך לא הרגיש בזה. ובזה נראה לפענ"ד הא דפירש ר"ת דשהיה במיעוט סימנים הוה בושט ותמהתי בתשובה אחת דהא כיון דהוה נביל' היאך מועיל שחיטה אחר כך דהא בעינן שיהיה נפקא חיותא בשחיטה. ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ לפירש"י דלא הוה רק טריפה אם כן שפיר כל שעושה דרך שחיט' אף דנטרפה שחיטה קרינן ביה כמ"ש רש"י בדף כ' וכן לשיטת רשב"א כל שאינו מטמא דרך שחיטה קרינן ביה דהרי מהני לטהר מידי נבלה ודו"ק ועיין בחידושי ר"ן לחולין שביאר בהדיא דכל שאינו נבלה לטמא לא קרינן ביה מתה עומד ומולק דהוה דרך שחיטה ומליקה בכך ודו"ק היטב ובזה יש להאריך במה דפסק הרמב"ם כזעירי ופסק גם כן פ"ד מאה"ט כהך ברייתא דבעינן הותזו ראשיהן עם שני הסימנים והת"ח האריך בזה ולפמ"ש היה מקום לישב ולא נפניתי כעת וברצות ד' בל"נ אשים עיני ע"ז ודו"ק:

והנה לכאורה הוה תמוה לי בהא דאמרו בנדה דף כ"ג אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה ושטו אטום טהורה ופירש"י דנקוב ס"ל דטריפה חיה הרי מבואר דאינו רק טריפה דאם היה נבילה לא הוה אמו טמאה לידה וכדאמרו בין ר"י לרבי יוחנן איכא בינייהו הא דאר"א ניטל ירך וחלל שלה נבילה ופירש"י דלא מטמאה ואם כן מבואר דושט נקוב מחיים עכ"פ לא הוה נבילה וחפשתי בספרים ומצאתי בכו"פ סי' ל"ג שם שבסוף דבריו שם הרגיש בזה. אמנם אחר העיון לא קשה מידי דהנה הרמב"ן והר"ן בחידושיהם תמהו בזה על רש"י דניהו דטריפה אינה חיה מ"מ למה לא נטמא האשה טמאה לידה דכל שיש ספק שמא אינו מן הבטן וניקב אחר כך שוב הוה עכ"פ לידה ולא גרע מנפל וע"כ פירש באמת דזה לד"ה דוושטו נקוב טמאה אף למ"ד טריפה אינה חיה רק דוושטו אטום כיון דאינו כדרך היצירה אין אמו טמאה לידה ואם כן אף דנבלה הוה מחיים מ"מ כל דיש לומר דנקב אח"כ עכ"פ לידה מקרי ושפיר אמו טמאה והא דאמר דבין ר' ינאי לר"י איכא בינייהו הא דר"א דניטל הירך היינו לפרש דברי הברייתא כדי שינטל מן החי וימות אבל גוף הענין דטמאה לידה הוא אף למ"ד טריפ' אינה חיה ע"ש ובזה יתיישב קושית התוס' דרבא ס"ל בבכורות דטריפה אינה חיה ולפמ"ש הרמב"ן והר"ן א"ש ודוק:

ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם פ"י מא"ב הלכה י"א שכתב נברא ושט שלו אדום וכו' ותמה הכ"מ דהו"ל לפסוק עד הארכובה כיון דס"ל דטריפה אינה חיה ולפמ"ש אתי שפיר דאף דאינה חיה מ"מ טמאה כל שיש לומר שהיה אח"כ ואולי הבין רבינו בחכמתו הגדולה דעד טיבורו שוב ע"כ נברא כך מן הבטן ובזה אינו דרך יצירה והוא הי' בקי בטבעיים וברפואה. ומ"ש לתמוה על רבינו דלמה השמיט ושטו נקוב וכתב הכ"מ דכיון דס"ל דטריפה אינה חיה שוב האשה טהורה דרבא ס"ל דטריפה חיה יש לתמוה עליו דהיה לו לומר דרבינו ס"ל דושטו נקוב הוה נבילה מחיים אבל באמת כל זה לא יועיל לפמ"ש ועיין בשו"ת אא"ז הח"צ סי' ע"ז שהאריך הרבה בענין זה ונתחבט ונתלבט ליישב דברי רבינו גם הקשה קושית התו' על רבא דסתרי אהדדי ע"ש ואלו הי' רואה דברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל הי' רואה דאין מקום לכל הני מילי ע"ש ומה שלא הביא הרמב"ם הך דושטו נקוב הוא דבאמת כל שהוא בתורת יציר' פשיטא דאמו טמאה לידה כמ"ש הרמב"ן דזה לא בא רבא להשמיענו וזה לכ"ע אמו טמאה לידה ודא הוא ברירא דהך מלתא דרבינו והן נסתר מחמתו רוב בנינו של זקיני הגאון הח"ץ ז"ל שם ודוק היטב ובמ"ש יש לישב הא דאמרו בסנהדרין דף קי"ב דבעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מהו דתיהני בה שחיט' לטהרה מידי נביל' לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחט משחט לא שנא קטלה מקטל או דלמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה והדבר תמוה דהרי כבר אמרו בהמה חציה של עיר הנדחת אסורה משום דכאילו דלא פליגא דמי ופירש"י דכי שחיט להסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהניא בה שחיטה ואם כן היאך מועיל לטהר מידי נבלה וכבר נתקשה בזה בחידושי הר"ן לסנהדרין. והנה בן גיסי הרב החריף מוהרי"א ני' אמר דיש לפרש הך דחציה של עיר הנדחת דלכך אסורה משום דאותה חציה של עיר הנדחת לא מועיל השחיטה רק לענין לטהרה מידי נבילה וחציה השניה הוא להכשירה לאכילה ובכהאי גונא אינן מצטרפין כדבעי אילפא בהוציא ידו בין סימן לסימן דל"מ לצרף ע"ש. והשבתי ראה דבריך טובים ונכוחים אבל לא הועלת לשיטת רש"י דכתב בהדיא דאותו סימן של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דהסברא הוא דכמו שחלקו האחרונים לענין ניקב הוושט מחיים דאף דהוה נבילה מחיים מכל מקום דוקא לאסור באכילה לא לענין שתטמא מחיים דמ"מ חי הוא כמו כן גם אנחנו נימא דעיר הנדחת דכתיב לפי חרב והוה השחיטה כממית ול"מ השחיטה אבל מכל מקום נבילה אי אפשר למקריא דהרי לא נתנבלה עכ"פ ונשחטה ואינה מטמאה רק דל"מ השחיטה ומעתה זהו כשכולה של עיר הנדחת אבל כשחציה של עיר הנדחת אם כן כל שאותו סימן של הנדחת הוה כממית הרי ניקב בעת השחיטה בין סימן לסימן דנעשה נבלה גמורה דבשלמא כשכולם עיר הנדחת הוה כנקבה לאחר שחיטה דאין הבדל בין סימן לסימן וכל שאתה אומר דלא נבילה היא הוה לענין זה טהורה מידי נבילה אבל כשחציה של עיר הנדחת וכל של"מ לזה שחיטה הוה כניקבה בין סימן לסימן וזה ברור כשמש וז"ש רש"י דכי שחיט לסימן של עיר הנדחת הוה כממית ולא מהניא ביה שחיטה והוא הדבר אשר דברתי ובאמת לפמ"ש בתורת חיים בטעם דלא נעשה נבלה ע"פ סוד היה מקום ליישב אבל לדבריו יקשה אמאי בחציה של עיר הנדחת הוה נבילה וגם בסודו לא בא נפשי ואין לי עסק בנסתרות ומ"ש נכון ת"ל. אחר זמן רב מצאתי בחולין דף י"ז ע"ב דפריך כיון דכי נקיב טריפה בעיא בדיקה ופירש"י דאי נקבי לוושט מטרפי פשיטא דבעינן בדיקה דהא אי פגם נקיב הרי מבואר דפגם ונקב בוושט אינו רק טריפה אף ששוחט במקום נקב ובאמת שיש לתמוה שם דמ"פ ודלמא הא דאמר ר"ח דצריך בדיקה היינו בעוף דהכשירו בסימן אחד דהיינו בקנה לבד ג"כ כשר אם כן לא בעי בדיקה מצד הסברא וקמ"ל מקרא אך באמת זה אינו דא"כ גם מקרא לא שייך למילף דהא בקרא היה צאן ובקר ולכך צריך בדיקה משא"כ בעוף וז"פ. אמנם בגוף דברי הש"ס אני תמה דלמה ליה להש"ס לומר כיון דכי נקיב טריפה בעיא בדיקה והא ת"ל דצריך בדיקה כמ"ש התב"ש סי' ח"י דהשוחט בסכין שיש בו פגם הוה נבילה דאורייתא שהפגם אינו שוחט רק נוקב וקורע ע"ש בס"א שכ"כ בשם הלבוש ואני מצאתי הדבר מבואר ברש"י בחולין דף יו"ד ד"ה שמא בעור השחיטה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע וזבחת כתיב ואם כן שוב הוה נבלה כל שלא נשחטה רק נקרעה וצ"ל דבאמת זה גופא קאמר הש"ס כיון דכי נקב טריפה וטריפה לאו דוקא ואף נבלה לא הוה אבל רש"י כפי הנראה לא פירש כן ולכך קאמר דאי נקיב הוושט וצ"ע. ומצאתי בשאלתות פ' בהעלותך סי' קכ"ה דצריך למבדק לסכינא דלמא אית ביה פגימה ושחיט לה איטרפא מ"ט כיון דהאי מורשא בפגימותא מבזע בזע לה הו"ל דרסה וצ"ע דדרסה מאן דכר שמיה עיקר הפסול הוא בשביל. דקורע והיינו דבעינן וזבחת ולא נקיב וקריעה ועיין בחולין דף מ"ז עכ"פ דברי רש"י צ"ע ובאמת לפמ"ש השאלתות דהאיסור הוא משום דרסה לכאורה קשה דאם כן מה פריך פשיטא והא אינו רק ספק שמא יש פגם והו"ל ספק דרסה והרי דרסה הוה הלכה למשה מסיני ובהל"מ ספיקו להקל כמ"ש הב"י סי' רצ"ד בשם הרמב"ם ולאו דוקא בערלה ועיין במנחת יעקב כללי הספיקות ובפר"ח ותב"ש והקדמת הפרמ"ג להלכות טריפות שמאריך בזה. אמנם נראה כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אם כן ניהו דהוה ספק הא כל ספק בשחיטה הו"ל ספק באתחזיק איסורא ואסור ושפיר פריך איברא דאכתי קשה דהא מרא דהך מימרא הוא רב חסדא ולדידיה משמע דלא ס"ל הך דר"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדאמרו בדף יו"ד בשלמא ר"ה כשמעתין ור"ח חולק שם ואם כן לדידיה שוב לא הוה איתחזיק וס' הל"מ לקולא ובזה כתבתי זה רבות בשנים על הגליון ש"ע יו"ד סי' ב' ס"ק יו"ד ליישב קושית הש"ך על הב"ח דמה דכתב הב"ח דחיישינן שמא ימצא פגום ויהיה ברכה לבטלה הוא לדידן דהו"ל איתחזיק איסור דאבר מן החי וכ"ז שלא נשחטה מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ שפיר חיישינן שמא ימצא פגום ויהיה ברכה לבטלה ועיין בסי' י"ט דבכל דבר שאתיליד ריעותא אין לברך קודם ולפ"ז מכ"ש כשמחזיקין מאיסור לאיסור דיש לחוש שמא ימצא פגום דאף דבהמה אתרעי סכין לא אתרעי מכל מקום לענין הבהמה יש חשש ואתיליד ריעותא עכ"פ אבל הש"ס פריך לר"ח דלא ס"ל כן אם כן לדידיה לא שייך טעמא של הב"ח דמה"ת לחוש שמא ימצא פגום אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן דבאמת אטו ר"ח לא יסבור דבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת או שאינו זבוח דעל זה לא מכחיש רק דשם ס"ל דתלינן במפרקת דעצם ודאי פוגם ואם כן אף לר"ח שפיר הו"ל ס' בחזקת איסור ואסור ושפיר פריך הש"ס ודו"ק:

אמנם לפענ"ד היה נראה דבר חדש דבאמת צריך ביאור קושית הש"ס כיון דכי נקיב טריפה בעי בדיקה ומה קושיא הא יוכל לבדוק אח"כ ואף דהרשב"א כתב דחיישינן שמא ישכח מלבדוק אח"כ זה אינו מסתבר כל כך והי' שייך להקשות פשיטא ובאמת צריך ביאור דהא בטבח שיש לו סכין מיוחד אף בלא בדק קודם השחיטה ונאבד אחר שחיטה כשר כמבואר סי' ח"י סי"ד ואם כן שוב למה צריך בדיקה בטבח הא אף אם ישכח ולא יבדק כשר בדיעבד ושוב לא חיישינן לכתחלה שמא ישכח כמ"ש הגאונים בסי' א' ואף לפמ"ש הט"ז סי' צ"א ס"ק א' דדוקא באין ריעותא ברורה לפנינו הוא דסמכינן שיבדוק אח"כ הא גם כאן לר"ח קיימינן דס"ל סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ואם כן כל זמן שלא אתרעי הסכין אף דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מ"מ אמרינן להיפך בהמה אתרעי סכין לא אתרעי דעיקר אנו הולכין בתר מי שנתיילד בו ריעותא והיא קושיא נפלאה אמנם נראה דקושית הש"ס היא ממנ"פ דאם כן היאך נלמד משאול דכתיב ושחטתם בזה והיינו דבדק הסכין והא שם דלא היה להם סכינים מיוחדים לשחיטה לכך בדק להם סכין אחד מיוחד לשחיטה או סכינים רבות מיוחדים לשחיטה ושוב ל"צ בדיקה ואם כן ממנ"פ מקשה: ובלא"ה י"ל דהש"ס פריך דאיך למד ר"ח משאול שאני התם דהא שם היה קדשים ואם כן שם אם יארע פסול יפסיד הקדשים ופשיטא דהיה צריך בדיקה אבל מנ"ל בחולין. ובמ"ש יש ליישב דברי הפרישה שכתב דיליף בדיקת הסכין משחטתם בזה ותמה הש"ך סי' ח"י ס"ק ח' דהא בש"ס פריך ע"ז פשיטא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לאו מלתא פשיטא היא דהא כל שאפשר לבדוק אח"כ למה נחוש וסברת הרשב"א אינו פשיטא כ"כ רק דכתבתי דלר"ח מקשה ממנ"פ דאם כן גם משאול אין ראיה די"ל דלכך בדק הסכין ולפ"ז לדידן באמת כל דצריך בדיקה מפני כבודו של חכם שוב שפיר עכ"פ למדין משאול ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הדברים נכונים ועיין ב"ק דף ע"ח ברש"י ד"ה המערב שכתב דניטל הוושט נבילה אבל אין ראיה מניטל לניקב דדוקא כל שניקב טריפה ניטל בודאי אסור כמבואר סי' נ' ולא להיפך ותדע שהרי התוס' בקידושין דף נ"ז כתבו בשם רש"י דנקובת הוושט טריפה וע"כ דניטל שאני:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף