שואל ומשיב/ב/ב/מה

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן מה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני מהר"י נ"מ הכהן:

אשר שאלת בקדירה של בשר שעמדה על גבי הכירה על האש מרותח כמשפט ואחר הכירה היה שם טעלי"ר של חלב מונח ונסתפקה המבשלת אם כאשר שפתה הקדירה של בשר כמנהג עם הכף אם לא נשפך מהשפיתה של הכף על הטעלי"ר של חלב הנ"ל כי לא ידעה אם הוא של חלב או של בשר ואח"כ כשחפשה מצאה קצת רושם על הטעלי"ר שנרא' שהוא מן השפיתה אבל לא ידעה בכ"ז שורש הדבר וע"ז שאלת מה משפט הטעלי"ר. והנה אם לא היה שום רושם על הטעלי"ר רק שהיתה מסתפקת אם לא נתזה מהשפיתה מהכף על הטעלי"ר היה נלפענ"ד דכשר דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וראיתי בתורת השלמים בסוף מנחת יעקב סי' ט"ו שהעלה ג"כ דאין לחוש בנמצא עצם בתבשיל אולי היה מוח קודם דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן. אבל אין משם ראיה דשם כיון שלפנינו נמצא העצם כאשר הוא בלי מוח אמרי' כדהשתא מחזקינן וכמו שהביא מנדה דף ד' דכל הטומאות כשעת מציאתן אבל אם מסתפקים אם היה בזה איסור או לא ול"ש כדהשתא מחזקינן דשפיר יש לחוש לאיסור וכן כתב בעצמו שם דבסי' תס"ו משמע דדוקא משום ס"ס מקלינן לא משום דלא מחזיקין ריעותא והמ"ב סי' ס"ט כתב דיש לתלות במצוי והוא הדין אפשר דמצוי הוא שתשפות וינתז על הכלים המונחים תחת הכירה ובפרט שהי' מלתא דלא רמיא עליה שלא ידעה שהי' של חלב ולא שמרה עצמה מזה והא דמבואר בסי' צ"ה ס"ג ביו"ד בהג"ה בסופו דאם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר ל"ח שמא הודחו ביחד התם היינו טעמא כמ"ש האו"ה משום דיש ס"ס כמ"ש הט"ז ס"ק י"ד אבל כאן דליכא ס"ס מהכ"ת שלא לחוש דלמא נתז על הטעלי"ר ועיין בפר"ח סי' מ"א ובסי' צ"ה אות ח"י ע"ש היטב. אך לפענ"ד ראיה מפורשת דלא מחזיקין איסור בכה"ג מהא דאמרו בע"ז דף י"ב לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות ע"ג כירה אחת ולא חשו חכמים מאי לא חשו חכמים אמר אביי משום בשר נבלה וכו' רבא אמר משום בישולי נכרים וכו' רבה בר עולא אמר משום צנורא ופירש"י שמא נתזה צנורא מכ"ש בזה דהיתה עומדת אחר הכיר' ואף דרש"י כתב שם דהא דלא חיישינן חדא משום דל"ש ועוד הא בטלה ברוב היינו שם דהם סמוכין ממש וגם בזה לא קיי"ל כרבה בר עולא ולא חיישינן כלל לצנורא ועיין בר"ן באלפסי שהאריך בזה ובהג"א שם פסק בהדיא דמותר לשפות קדירה של חלב וקדירה של בשר על כירה אחת ולא חיישינן לצנורא ע"ש ואם כן זה ברור דאין לחוש כל שלא ידעה כלל אם נשפת שם אמנם כיון שחפשה ומצאה רושם קצת על הטעלי"ר דהדברים מוכיחים קצת שנתז עליה דאל"כ רושם זה מה טיבו וטפה זו מה תהא עליה נלפענ"ד כיון דאף להמחמירים בכ"ש היינו דוקא שמבליע ומפליט אבל בישול ודאי אינו מבשל ולפ"ז נ"ל דבבשר בחלב דבעינן דרך בישול אם כן מבליע ומפליט אינו רק איסור דרבנן ובכה"ג יש לסמוך כיון דאינו רק ספק שמא בא מהשפיתה ושמא ממקום אחר ואם כן אינו רק ספק דרבנן וגם בודאי היה בטל ברוב היתר וספק אם יש ששים כנגדו דבדרבנן תלינן להקל כמבואר בסי' צ"ח במין במינו ונשפך וגם כאן הדין כן ואף דדעת או"ה דטעלי"ר כיון שנשתמשו בו בכלי ראשון דין כלי ראשון יש לו כבר כתב הש"ך בסי' צ"ה דזה דוקא בידוע שנשתמש בכלי ראשון וגם זה אינו רק חומרא בעלמא כ"ז נלפענ"ד לצדד צדדים להתיר ובפרט אחר שכבר נשתהה מעל"ע ונפגם טעמו אבל בכ"ז חלילה להקל וצ"ע עדיין בזה:

והנה במה שכתבתי למעלה בשם התורת שלמים שהעלה דמחזיקין כשעת מציאתן הי' לי אריכות דברים בזה אמרתי לבאר הדברי' דהנה הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז במעשה דמת שלא נודע אם הוא בתוך שלשים או לאחריו כתב גם כן להקשות מתוס' פסחים דף צ"א ד"ה שהוא שכתבו כיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאתן ע"ש וע"ז כתב הש"ך בנקודות הכסף דשאני התם דאיכא ריעותא לפנינו שנפל הגל עליו ועוד דכשאמרינן למפרע מת משעת נפילת הגל יש לנו זמן ידוע אבל הכא אין כאן זמן ידוע שתאמר למפרע מיום זה מת הלכך עד השתא מוקמי' ליה בחזקת חי עכ"ל. הנה הש"ך הורה לנו דבר חדש דאף דחזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לאו כלום הוא ומטעם דאי נימא החזקה דהשתא הרי נאמר שמעולם היה בחזקה דהשתא וזה שקר שכבר היה בחזקה קמייתא ואם כן אין לך לומר שנתחדש דבר כי אם עכשיו ושראינו שנתחדש אבל זה בשאין לנו גבול ידוע לתלות מתי נתחדש אבל כאן דיש לנו זמן ידוע לתלות דבעת שנפל הגל אז נתחדש המיתה שפיר אזלינן בתר שעת מציאתן דהרי מקיימין שני החזקות חזקה דהשתא וחזקה קמייתא ולפ"ז יצא לנו דאף דבתר שעת מציאתן לא אזלינן רק בקדשים ותרומה היינו במקום שאין לנו גבול לתלות ואם כן חזקה קמייתא עדיף אבל במקום שיש לנו גבול ידוע חזקה דהשתא עדיף שמקיימין שני החזקות. והנני יוסיף להמתיק הסברא דהרי הרשב"א כתב הסברא גבי סרכא דכל שאי אפשר לתת גבול איזה זמן יצאה מחזקתה לא שייך לאוקמא אחזקה קמייתא ע"ש ובאמת אדרבא קלקלתו הוא תקנתו דאדרבא בשביל שלא נוכל לתת גבול אם כן אדרבא מהראוי לאוקמא אחזקה קמייתא כמ"ש הט"ז שם לתמוה על הרשב"א דמהראוי לאוקמא אחזקה דאתיא מכח רובא ולפ"ז עכ"פ במקום שיש לנו גבול ידוע לומר דאז אתרע הדבר אם כן מהראוי לתלות בזמן ההיא ודברי הש"ך נכונים ולפי זה שם בעצם שנמצא בתבשיל של חלב ולא נמצא עליו בשר אם כן שפיר יש לומר דבאותו זמן שאנו דנין עליה דהיינו בזמן שנפל לתבשיל אז בעת ההיא לא היה עליו בשר ואם כן מקיימין חזקה קמייתא וחזקה דהשתא ודו"ק:

ובזה מיושב הרבה קושיות שם דלכך בנמצאת חטה בעיסה אסרינן למפרע די"ל דבעת שנעשה עיסה נפל בה החטה ויש לך זמן לתלות וז"ב ודו"ק. וזה הטעם דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא ולא ממקום למקום משום דמזמן לזמן יש לומר דעכ"פ אותו מקום היה חזקה דהשתא ויש לך גבול אותו זמן שהיה באותו מקום אתרע החזקה קמייתא ואזלינן בתר השתא אבל אם נחזיק ממקום למקום שוב אין לך גבול וכ"כ דו"ז הגאון ז"ל בישועת יעקב או"ח סי' תס"ז בביאור הסברא דמחזיקין מזמן לזמן ולא ממקום למקום ע"ש. ובזה מיושב היטב מה שתמהו כולם במה שהאריך המג"א בסי' תס"ז דמזמן לזמן מחזיקין ולא ממקום למקום והרי בהך דנדה דף ג' קי"ל דמחזיקין ממקום למקום. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאין מחזיקין ממקום למקום היא משום דאם כן נסתר החזקה קמייתא מכל וכל והרי בזה חזקה קמייתא עדיפא ולא אזלינן בתר שעת מציאתן ולפי זה כיון דבתרומה וקדשים אזלינן בתר שעת מציאתן מפני חומר קדשים ותרומה אף נגד חזקה קמייתא ממילא מחזיקין ממקום למקום גם כן אבל בחולין לא מחזיקין ממקום למקום וז"ב כשמש. שוב ראיתי בשב שמעתא שם פ"ו שהביא בשם שו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ"ז שכתב דאזלינן באיסור בתר שעת מציאתן ועל זה הביא דברי שו"ת משאת משה סי' א' שכתב לתמוה עליו דל"ד לנגע באחד בלילה דאזלינן בתר שעת מציאתן משום דשם הטומאה היא גורמת על ידי שנגע והספק הוא אם היה מת או חי אזלינן בתר שעת מציאתן ובזה מקיימין תרתי חזקות חזקת חי שהיה מקודם וגם חזקת מת דהשתא דאנו דנין על הנגיעה ואין נפקותא קודם נגיעה אבל הכא אי נימא קודם שחיטה נמי שבור היה לא תמצא גבול אימתי ואם דבאמת שבור זה זמן רב אי אפשר כיון דודאי הי' לו חזק' שאינו שבור הנה ביאר הדברים היטב כמ"ש בשם הש"ך בנקודות הכסף דכל שאפשר לתת גבול מתי היה שפיר מקיימין שתי החזקות משא"כ היכא דלא שייך גבול והשב שמעתתא שם תמה על שניהם דהאי כלל דבתר שעת מציאתן אינו רק לקדשים אבל לפמ"ש אף בחולין אזלינן בתר כלל הלז ורק במקום שאפשר לתת גבול וכמ"ש ודו"ק. ובאמת יש לומר דהמשאת משה לא ס"ל הך כללא דתוס' וס"ל דבהך דנגע לא משום חומר בקדשים הוא רק משום דאפשר לתת גבול. שוב ראיתי בתוס' רי"ד שהביא הש"ש שם מבואר גם כן החילוק של משאת משה הנ"ל ובזה סרה מעליו תלונתו ומהתימה על השב שמעתתא שדרכו בקודש לדייק ולגרוס סברת הקדמונים וכאן לא חלי ולא הרגיש בכ"ז והדברים מבוארים בשו"ת משאת משה הנ"ל ויש להאריך עוד בזה במ"ש בפ"ז שם ולפמ"ש יש כלל מחודש דכל שאפשר לתת גבול אזלינן בתר שעת מציאתן ודו"ק היטב: ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית התוס' בחולין דף י' בהא דאמרו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי והקשו מ"ש ממקוה דמטמא למפרע אף דמקוה אתרעי בהמה לא אתרעי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת נ"ל סברא נכונה דאף דאמרו בריש נדה דכל דאיכא תרתי לריעותא אזלינן בתר חזקה דהשתא היינו משום דחזק' קמיית' אתרעי כיון דיש תרתי לריעות' ואיכ' חזק' טמא כנגד חזקה קמיית' וממילא חזק' דהשת' עדיפ' וכל שאין לנו לתלות בזמן או במקום ממיל' נתפשט חזק' דהשת' עד מקום שאי אפשר לתת גבול אבל אם יש לתת גבול שדם אותו זמן היה חזקה קמייתא ומכאן ואילך הוה חזקה דהשתא אם כן יש לנו לקיים שתי החזקות ופשיטא דאמרינן ולפ"ז בשלמא במקוה דאי אפשר לתת גבול מתי נחסרה אם כן כל שיש תרתי לריעותא אזלינן בתר חזקה דהשתא ומרעא לה לחזקה קמייתא אבל בסכין דאתרעי ויש לתלות יותר דבעצם מפרקת נפגם אם כן שפיר יש לתלות דבעצם המפרקת נפגם אם כן מה"ת לאורועי חזקה קמייתא עד למעלה ולכך סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ובזה מיושב דברי אגודה ורמ"א ביו"ד סי' א' בשוחט דכל דלא נטל קבלה אמרינן למפרע אתרעי ומיושבים קושיות הט"ז משום דכל דאיכא תרתי לריעותא ולא נטל קבלה פשיטא דאתרעי חזקה דל"ש לתת גבול משא"כ בנטל קבלה ואדרבא גם בנטל קבלה יש להחמיר למפרע כל דאיכא תרתי לריעותא וצריכין לצרף רוב מצוין אצל שחיטה מומחין אבל בלא נטל קבלה פשיטא דיש להטריף למפרע ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל ועיין בפ"י בסוגיא דזמן בגיטין במ"ש התוס' דהרי גרושה לפניך ודו"ק. והנה במה שחידש ש"ב הגאון במקור חיים סי' תס"ז דבדבר דאתי מגופה לא שייך הענין דאין מחזיקין ממקום למקום והאריך הרחיב הדיבור בזה הנה אם כי לכאורה דבר גדול דיבר אני תמה דלא זכר שם הא דאמרו בנדה דף כ"ח ומי מחזיקין טומאה ממקום למקום והרי שם טומאה מגופה ולא מחזיקין שממקום זה בא למקום זה ומכ"ש שם ועיין בתוס' שם שכתבו דל"ד למה דאמרו בדף ד' מחזיקין ממקום למקום דשם מחזיקין ממקום זה למקום אחר וכאן באותו מקום ממקום זה למקום אחר ועיין במהר"ם לובלין שם אבל עכ"פ לענין חידושו של הגאון דכל דמגופה בודאי מחזיקין ממקום למקום יש לדון גם שם דמסתבר לומר דבא למקום זה ממקומה ממש ויש לדחות ועכ"פ יש ליישב שם קושית התוס' בזה ואכ"מ אבל מחוורתא דאין מחזיקין ממקום למקום רק בקדשים ותרומה ולא בכתמים לבעלה דהוא חולין ואף להחמיר וכמ"ש ובזה יש להביא ראיה דדין כתמים הם לבעלה דלא כשיטת הרי"ף ודעימיה שלא הביאו דין כתמים דסברי דאינו רק לטהרות דאם כן מה מקשה הש"ס הא בזה מחזיקין ממקום למקום כמו בהך דקופה דקי"ל דמחזיקין ממקום למקום ודו"ק:

וראיתי בשו"ת תורת השלמים סי' ט"ז שהביא דברי התוספתא פ"ד דאוכל טמא שנמצא גרעינה שלה בתוך הככר וע"ג תבשיל רותח אע"פ שאין עליה משקה טופח הרי הן טמאין שאני אומר האוכל כולו נפל שם ונימוח בתוך הככר או נימוח בתבשיל ע"ש וכן פסקה להלכה הרמב"ם פי"ז מאה"ט הרי דמחזיקין הטומאה למפרע וחיישינן שמא היה האוכל גם כן בתבשיל וככר ולא אמרינן דכל הטומאות כשעת מציאתן ונדחק התוה"ש שם דשאני הכא דאין דרך הגרעין להיות בלי אוכל ותולין במצוי דודאי היה עם האוכל ואוכל נימוח והגרעין נשאר ע"ש ובאמת שהוא דוחק גדול ומלבד זה ראיתי בספר בית לחם יהודה על היו"ד בסופו בשו"ת שם הביא דבריו ותמה עליהם דאם כן למה כשנפל בצונן אין חוששין לו ולמה לא נתלה במצוי דהאוכל נפל ונימוח וגם הוסיף תימה רבה דבאמת הרמב"ם לא העתיק התוספתא כמות שהיא ובתוספתא פ"ד דטהרות נמצא גרעין של גפת שנמצא על הככר וכו' ופירש הר"ש בפ"ד דטהרות שם דהכוונה שבתוך הגרעין יש שמן של גפת שהוא זיתים וברותח חיישינן שמא מהגרעין יצא השמן ואם כן אין ראיה כלל לדברי התורת השלמים דמחזיקין שהיה אוכל עליו והרמב"ם העתיק אוכל טמא מה שלא נמצא כלל ע"ש שהאריך ובאמת שזה תימה גדולה על הרמב"ם שזה דרכו בקודש לשנות לשון חכמים ומהיכן יצא לו הדבר ולפענ"ד נראה דאדרבא ע"פ פירוש הר"ש יתיישבו דברי רבינו דבאמת הדבר קשה דאף אם נאמר דהגרעין הוציא המשקין שבתוכה מ"מ הא בעי כזית או רביעית לטמא אחרים ובמה יתמלא השיעור אף במה שבתוך הגרעין ואף דמשקין מיטמאין ומטמאין אחרים בכ"ש כמבואר בפ"ד מטומאת אוכלים מ"מ לענין אוכל ל"ש זאת ורק מתורת משקין מטמאין ולפ"ז רבינו דרצה להעתיק הדין לענין אוכל אם כן לא יכול להעתיק כלשון התוספתא ע"כ העתיק הדין באוכל טמא דהנה התוס' כתבו בנדה דף ד' דהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לחומרא בתרומה וקדשים והא דתולין להקל במחט משום דאוקי אוכלין על חזקת טהרה ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הר"ש דכל שכבר יצא מחזקתו עכ"פ מדרבנן לא שייך לאוקמא אחזקתיה שהיה כבר שם מתחלה אם כן כאן דעכ"פ מדרבנן מטמא אף בכ"ש ועיין מלמ"ל פ"ד מטומאת אוכלין וכיון שברותח עכ"פ בכל גרעין נמצא איזה דבר בתוך הגרעין ואם כן מטמא בכ"ש מדרבנן שוב לא שייך לאוקמא הטהרות בחזקתו דהא כבר יצא מחזקתו עכ"פ מדרבנן ושוב לא שייך לאוקמא הטומאות כשעת מציאתן וז"ב מאוד ולכך בתבשיל צונן אף שיש משקה טופח כל שלא אתרע החזקה דיש לומר דאלו המשקין ממקום אחר וכמ"ש הרמב"ם שם ולכך אינו מטמא דשפיר אוקמא אחזקתיה וז"ב מאוד וז"ש הרמב"ם פי"ז ה"ו מאה"ט שהרי אינה מטמאה והלשון שהרי היא נתינת טעם ואין לו ביאור ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהגרעין מצד עצמו אינו מטמא והאוכל שבתוכו לא נימוח בצונן שוב אוקמה אחזקתה ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד ונעים ומיושב קושית התוה"ש והב"לי ודו"ק:

והנה מעשה בא לפני מורה אחד שכלי חלב וכלי בשר עמדו על האש ונתזה מאחד ע"ג חברו אבל אינו נודע אם היה חם רותח כאשר נתז או לא ואח"כ הודח בכ"ש ונסתפק מה דינם. ולכאורה כיון דספק הוא אם הותז בעת שהיה רותח או אח"כ כשנצטנן מהראוי לאחזוקי ריעותא מזמן לזמן ועיין פר"ח סי' מ"א שהקשה על מ"ש רמ"א דלא מחזקינן ריעותא ולומר דהודח ותמה הפר"ח דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא ועיין פר"ח סי' צ"ה שהאריך ג"כ בזה ולכאורה י"ל כיון דאינו רק חומרא דרבנן דבבשר בחלב בעי דרך בישול והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אך באמת הא הוה דבר שיש לו מתירין באם אפשר בהגעלה אך לפענ"ד נראה דבר חדש דע"כ לא אמרינן רק דמחזיקין ריעותא מזמן לזמן והיינו כל שהוא כמות שהיא לפנינו היא גם כן טריפה כעת עכ"פ רק דהספק שמא היה עוד מקודם כיון שכעת היא ריעותא מחזיקין מזמן לזמן אבל כל שלפנינו ליכא ריעותא כלל דהיינו עד"מ שכעת היא צונן לאחזוקי ריעותא מזמן לזמן ולומר שמא היה מקודם והיה רותח ונאסר זה מקרי אחזוקי ריעותא דלא מחזקינן ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' מ"א על הצ"ץ וגם דברי התורת שלמים הנ"ל שהקשה בשב שמעתתא שמעתא ג' דמזמן לזמן מחזיקין ריעותא ולפמ"ש א"ש כל שכעת אין איסור כלל לא שייך לאחזוקי ריעותא מזמן לזמן ודו"ק. אברא דלפ"ז צריך ביאור דמה מקשה בנדה דף ז' ומי תלינן והתנן מחט שנמצא מלאה חלודה וקשה הא שם כל שכעת אינו ריעותא כלל לכך אמרינן דכשעת מציאתן משא"כ התם דתלינן ממקום למקום אף דממקום למקום בודאי אינו מהראוי להחמיר ואפ"ה מחמרינן אלמא דמחזיקין ריעותא והוא הדין בזה מהראוי לאחזוקי ריעותא ועיין תוס' שם שכתבו גם כן כזה ולפמ"ש ימתקו הדברים ודו"ק היטב כי קצרתי. והנה במ"ש למעלה בביאור דברי הנקודות הכסף הבא נבא לבאר דין תר"ל שכתב הראב"ד דטריפה וממנו למדנו כל דיני תר"ל דמטריפין וזקני הב"ח ז"ל סי' ל"ז כתב הטעם של הראב"ד וז"ל ונ"ל דטעמו משום דהו"ל לקותא בתר לקותא ומעיד עלי' בנקב ובריש נדה אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי והתם מדמה איסור לטומאה בענין זה ודבריו תמוהים דמה ענינו לשם דשם איכא חזקת טומאה רק דלעומת זה יש חזקת טהרה וכל דאיכא תר"ל אזלינן בתר חזקת טומאה אבל כאן דליכא חזקת איסור לאחר שנשחטה יצאתה מחזקת איסור ולמה לא ניזול בתר חזקת כשרות דנשחטה בחזקת היתר עומדת ומה נ"מ בין חד ריעותא לשתים ועיין בספר מאירת עינים על הריאה בכללי תר"ל ס"ק א' מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שיש לקותא אתרע קצת חזקת כשרות רק דמכל מקום כל שהוא בחזקת כשרות ורוב בהמות כשירות וה"ל חזקה דאיתא מכח רובא פשיטא דל"ח לריעותא שראינו לקותא ואמרינן דבודאי לא יצאתה מחזקת כשרות ורוב שהיתה אמנם זה נראה ברור דכל שנתחדש אח"כ עוד ריעותא אם כן שוב לא שייך להעמיד בחזקת כשרות דבאמת כבר יצאת קצת מחזקת כשרות על ידי שהיה לה כבר ריעותא וניהו דאז ל"ח לה ואמרינן דלא יצאתה מחזקת כשרות ורובא אבל לענין לקותא אחרת הרי בבוא הלקות' אחרת מעורר' הריעות' הראשונה ואמרי' דמסתמא יצאת' מחזק' כשרות' דהרי חזינן דהוליד' עוד ריעות' ולענין אותה הריעות' השני' לא שייך להעמידה בחזקת כשרותה דהרי כבר אתרע לה עכ"פ חזקת כשרותה דניהו דאז לא היינו מטריפין היינו משום דלא היה רק ריעותא יש לנו להעמיד הבהמה בחזקת כשרות אבל כל שכבר אתרע לענין הריעותא השניה לא שייך להעמידה בחזקת כשרות. ויש להמתיק הדברים דהרי הרמב"ם בפיהמ"ש פ"ט דנזיר משנה ב' גבי חזקת טמא טמא חזקת טהור טהור שרגלים לדבר כתב וז"ל ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיש בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא נסתלק החזקה ועיין בתוס' שם ולפ"ז כל ענין חזקה אינו ברור רק שאי אפשר להסתלק מזה שאל"כ יצא הדבר לאין תכלית ולכך אמרה תורה שכ"ז שלא ראינו דבר ברור שיצא מחזקתו שנניחהו על חזקתו הראשונה. ומעתה לפ"ז בשלמא בלקותא הראשונה כל זמן שלא ראינו דבר ברור הרי לא יצאתה הבהמה מחזקתה אבל לענין לקותא השניה שוב יש לך לומר שמא יצאת מחזקתה ע"י לקותה הראשונה ולפמ"ש הש"ך בנקודות הכסף דכל שיש גבול לומר כי אז יצאתה מחזקתה בזה מועיל חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא ולפ"ז בשלמא בריעותא ראשונה לא היה לך מקום לומר שיצאתה מחזקתה בריעותא הראשונה דהרי לא נודע לך מתי נעשה וכל שאין לו גבול שוב אי אפשר לומר דאיתרע דהרי שוב תחול שמא אתרע מזמן רב וילך הדבר לאין גבול והרי אית לך חזקה קמייתא דודאי כשירה היתה אבל לקותא השניה שוב כבר יצאת מחזקתה בעת ריעותא הראשונה ויש לך לתלות דאז יצאתה מחזקתה ולכך הוי לקותא בתר לקותא ואף דשאני דברי הש"ך דיש שם דבר מסוים לתלות בזמן שנפל הגל אבל כאן ניהו דיש שתי לקותות אבל לא נודע מתי היה הזמן שיצא מחזקתו ואם כן מה"ת לתלות שיצאה מחזקת כשרות שהיתה בודאי נראה לפענ"ד דזהו שדייק הב"ח מהך דתר"ל דאמרינן דכוודאי טומאה חשבינן לה אף דגם שם לא נודע הזמן שחסר ואפ"ה כל שיש תר"ל מפקינן מחזקת טהרות וסותרין החזקת טהרות לגמרי אף דלא נודע הגבול מתי יצאו מחזקת טהרתן ה"ה בזה כל דאיכא תר"ל אם כן עכ"פ בעת שנולד הריעותא השניה כבר לא היה החזקת כשרות על מקומה שכבר איתרע כל כה"ג מרעינן החזקה הראשונה לגמרי וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב מה דהביא הב"ח מהך דמסקינן דכודאי טומאה חשבינן לה ולא נקיט מה דאמרי מעיקרא הכא איכא תר"ל ועיין במ"ע שם ולפמ"ש אתי שפיר דה"א דבאמת לא סתרינן לגמרי החזקה הראשונה רק דתר"ל משוי ליה לספק ולזה מביא משם דכודאי טומאה חשיב לה. ובזה יתיישב היטב כל כללי תר"ל דלכך בעינן שיהיה מורה על לקותא אחת דאם אינו מורה על לקותא אחת שוב בעת שנולד הריעותא הראשונה לא איתרע לענין הלקותא אחריתי ואם כן נגד אותה הלקותא החזקות כשרות בחזקתה לגמרי וגם אין לך במה לתלות לומר דמאז יצאת מחזקת כשרות הראשונה דהא לענין לקותא השניה לא אתרע כלל בריעותא הראשונה עד"מ אחת מורה על נקובה ואחת על אטום אם כן בריעותא השניה היה מקום לחוש דלמא נקיב אבל לא שיאטום ולא תוכל להניף על הלב ושוב לא מועיל תר"ל וז"ב כשמש ולכך גם אם שניהם הם שם אחד כמו מראות או בועות א"כ נוכל לומר דבפעם אחת נעשה כן ושוב לא נולד ריעותא ראשונה קודם השניה אבל כל שהם מורים על לקותא אחת אבל לא שוין בשמא אז עכ"פ אחת נולדה קודם חברתה כגון בועה וסרכא וכדומה דמסתמא לא נולדו בפעם אחת שוב הריעותא הראשונה מועיל שלא להחזיקה בחזקתה הראשונה כל שיולד עוד ריעותא וגם יש לומר דממנ"פ אם תחוש ששניהם נולדו כאחת אז בודאי אתרע חזקת כשרות דהא שתי ענינים נתחדש לה במה שמורים על נקב או עתיד לנקוב ואם אחת נולדה קודם כבר אתרע חזקת כשרות אבל אם אינם מורים על לקותא אחת אמרינן דזה נולד מקודם אל אחרת ואין כאן ריעותא כלל לא לענין ריעותא זו ולא לענין האחרת וז"ב מאד מאד וז"ש הב"ח דהו"ל לקותא בתר לקותא ומעיד עליה הנקב כיון למ"ש דכבר אתרע לה חזקת כשרות דמעיקרא ודו"ק היטב כי נכון הוא ת"ל והדרתי פני זקני הב"ח ז"ל וזכיתי לבאר ענין כללי תר"ל:

והנה הט"ז באו"ח סי' תס"ז ס"ק י"ד הקשה דאמאי לא נימא כנכ"ה ואחר שנמלגה התרנגולת בא לשם וכתב דילפינן איסור מטומאה כמו דאמרו בעירובין דף ל"ו דנגע באחד וא"י מת או חי ולמחרת מצאו מת דאמרינן דטמא ומטעם זה כתב הרוקח דחטה שנמצאת במצה אפויה וא"י אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה דאסורה האי מצה לבדה אבל שאר מצות מוקמינן אחזקתייהו וה"ה כאן נמי אמרינן דהמים הוה למפרע כשעת מציאתן ע"ש:

והנה שאל אותי תלמידי המופלג כמר סענדר ני' דמהיכן יליף הרוקח והט"ז דהא הט"ז כ' בסי' שצ"ז דכל שמת ואנו מסופקין אם מת מקודם או אח"כ ל"ש להעמיד על חזקת חי ה"ה כאן כל דכבר מת ומסופק על שעת הנגיע' אם כבר מת לא שייך חזקת חי ומה מדמ' להך דמצה דשם יש להמצה חזקת כשרות ואינו עלול שיפול לתוכו חמץ. והנה לכאורה השבתי דהט"ז יליף בהדרגה דבאמת צ"ב בלא"ה דהא הך דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן אינו רק לקדשים ומה ענינו לענין מצה. אך נראה דבאמת הך דנגע באדם הוא טמא אף ברשות הרבים דספיקו טהור וא"כ ע"כ דמחזיקין איסור למפרע אף ברה"ר דספיקו טהור ועיין תוס' ריש נדה ואם כן הוא הדין במצה דמחזיקין איסור כיון דעכ"פ מחזיקין חזקה דהשתא למפרע ואסרינן מספק אף דשם הוה ברשות רבים דספיקו טהור אפילו הכי לענין קדשים מחמירין הוא הדין היכא דאיכא חזקה גם כן מחמירין בחזקה דהשתא. אמנם באמת עדיין תמוה דהא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא אינו כלום ול"ח כלל ומ"ש הכא. אבל באמת לק"מ דהרי שם בנגע באחד עכ"פ הי' לזה חזקת חי רק שכעת הוא מת ניהו דכל שכבר מת אזלא לי' חזקת חי מכל מקום עכ"פ נסתר מחמתו חזקת חי מכ"ש במצה דלא שייך כלל חזקת מצה דאטו המצה נתחזקה בחזקת מצה אנן מסופקים על המצה אם היה לה חזקת מצה כלל דדלמא נתחמצה מעיקרא ונמצא החזקה דהשתא אינו רוצה לסתור כלל החזקה קמייתא רק דמחזיקינן עי"ז שלא הי' להמצה חזקת מצה כלל ובכה"ג חזקה דהשתא מגיד על החזקת מצה מעיקרא:

ובזה נראה לפענ"ד דזה ההבדל שבין מצה זו לשאר מצות דבשאר מצות דלא חזינן ריעותא כלל אם כן פשיטא דחזקה דהשתא במה שנמצא ריעותא במצה אחרת אינו מגרע למצות אחרות דבאמת חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לא מקרי חזקה ורק דע"י שיש ספק שמא נתחמץ חיישינן שמא נתחמץ אבל מה מועיל להשאר מצות דבשלמא באותה מצה אף שגם כעת לא נתחמצה ואין כאן חזקה דהשתא אדרבא כל שהספק שמא לא נתחזקה כלל חזקת מצה כשרה שפיר לא שייך חזקה דמעיקרא והו"ל ספק אבל לא שייך לומר שמחזיקין מזמן לזמן דהא גם כעת הספק שמא לא נתחמצה רק שמגרע כח החזקה דמעיקרא ולא נתחזק כלל בחזקת מצה אם כן באמת המצה אירע קלקול דחיישינן אבל אשאר מצות לא איתרעי כלל ומוקמינן אחזקתייהו:

ובזה מובן היטב החילוק בין תרנגולת דשם שעכ"פ המים חמוצים אם כן יש כאן חזקה דהשתא שפיר מחזקינן גם על התרנגולת דס"ל להט"ז דחזקה דהשתא מחזקינן למפרע ג"כ והיינו כל שיש כאן חזקה דהשתא שעכ"פ המים מחומצים והתרנגולת בתוכה והיינו כיון שמלגו והיה המים חמין אם כן מחזקינן למפרע משא"כ בזה שאנו דנין שמא אין כאן חזקת כשרות אבל אין כאן חזקה דהשתא א"כ ניהו דבאותו מצה נולד ריעותא אבל בשאר מצות לא נולד ריעותא כלל מה"ת להחזיק ריעותא כלל וזה ברור לפענ"ד מ"ש הט"ז ס"ק י"ז לפרש דברי הרוקח ומגיה שם לכששאבו מן הבאר. ולכאורה כיון למ"ש המ"א לחלק בין מזמן לזמן בין מקום למקום והיינו כששאבו מקודם לבאר בלי דלי. אבל זה תימא דדברי הט"ז בכל הסימן מורין שלא חלק כלל בין מזמן לזמן בין מקום למקום ולפמ"ש יש לומר דבאמת הט"ז אזיל לשיטתו דכל שיש כאן עכ"פ חמץ לפנינו חיישינן גם למצות אחרות או לתרנגולת ולפ"ז אם המים שבדלי נאסר דהרוקח ס"ל דגם צונן מחמיץ כמ"ש הט"ז שם אם כן כל שלא היה נודע כשלקחו המים מהדלי אין מקום להתיר דהא עכ"פ כעת ריעותא לפנינו על המים אבל אם לא נודע כששאבו מים מן הבאר אם כן יש ספק אם החמץ היה כלל בבאר ואין כאן שום חמץ נגד התבשיל כי אפשר שכעת נפל החמץ בהדלי ומה לו להתבשיל בזה דהא להתבשיל לא שאבו מן הדלי ולכך מותר משא"כ באם שאבו בדלי והספק על הדלי עצמו אם כן עכ"פ באותו דלי נולד ריעותא דהמים חמוצים שפיר חיישינן שמא נפל החמץ מקודם בהדלי וז"ב:

והנה בהא דאמרו בעירובין דף ל"ו רבא אמר התם תרי חזקא לקולא ופירש"י דמש"ה מטהר ר"מ אף בשני כתי עדים משום חזקת חי ועוד דהעמד נוגע על חזקת טהרה שלו וקשה הא לא שייך חזקת חי כלל כמ"ש הט"ז וצ"ל דלר"מ דמטהר אף דלא שייך כאן חזקת חי וע"כ צ"ל דברה"ר א"צ לחזקת חי דברה"ר אף בספק גרידא טהור ור"מ ברה"ר הוא דמטהר ועיין תוס' שם דף ל"ה ד"ה כל וא"כ שוב שייך תרי חזקי לקולא דעכ"פ אטו ודאי הוא דמת מקודם ואנן רק מספקינן ושפיר שייך חזקת חי. והנה במ"ש האו"ה כלל ל' דבבא לפנינו כשהוא קשה אני הולכין בתר שעת מציאה ואפילו שבודאי הי' רק בעת האיסור דשמא נתקשה תוך מעל"ע לנפילת העכבר והביא ראיה מהא דהולכין בתר שעת מציאתן בטומא' והנה לכאורה קשה הא מזמן לזמן מחזקינן ריעותא כמ"ש המהר"ם לובלין ומ"א בסי' תס"ז וראיתי להכו"פ שתמה להיפך בסי' ק"ד דהא דאזלינן בתר שעת מציאתן הוא דוקא בקדשים ולא בחולין ותמהני דלא הזכיר דברי המהר"ם לובלין והמ"א דגם בחמץ מחזיקין איסור מזמן לזמן ובאמת שהאחרונים הקשו מזה דדוקא בקדשים מחמירין אבל עכ"פ הם כתבו כן ועכ"פ להיפך קשה ולפענ"ד יש לומר דהא ר"ה מפרש דע"כ לא מחזיקין ריעותא מזמן לזמן רק היכא דכעת בודאי נאסר רק דהספק אם גם קודם הי' האיסור בזה אמרי' דכיון שכעת בודאי אסור אתרע חזקת כשרות לגמרי ולכך מחמירין אף בחולין [ובזה יש ליישב מ"ש התוס' דבחולין לא אמרינן כן ולפמ"ש י"ל דע"כ לא אמרינן דדוקא בקדשים מחזיקין מזמן לזמן היינו לענין טומאה לעשות בודאי משא"כ בחולין לא הוה כודאי אבל עכ"פ ספק יש ומחמירין גם בחולין] ולפ"ז כאן בכבוש ובעי יום שלם א"כ אם לא נחזיק שהי' מקודם ונכבש יום שלם ליכא גם כעת שום ריעותא רק הנפילה לחוד ובזה לא מחמירין לחוש למפרע דהא עיקר הריעותא לא נחזיק רק עי"ז שנחזיק למפרע וזה לא אמרינן ודו"ק. ובשנת תרט"ז י"א אלול הגיעני תשובה מתלמידי הרבני המופלג החריף מוה' סענדר שורשטיין ני' פלפל גם כן בדברי התוה"ש הנ"ל וכיון לסברתי דדברי שו"ת משאת משה מכוונים למ"ש בנקודות הכסף סי' שצ"ז הנ"ל והאריך ליישב דברי התוס' בפסחים דף צ"א למ"ש בנדה דף ד' והנה כבר זכיתי בה תחלה. אחר שנים רבות בשנת תרכ"ד ב' שמיני ראיתי בח"א בשער רוב וחזקה אות מ"ג שהאריך ג"כ בדברי שו"ת תוה"ש הנ"ל ולפי שהדברים יצאו כבר מלבי כפי הנראה הרגיש בקושיות האלו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף