שואל ומשיב/ב/ב/כב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן כב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב וכו' מהר"י נ"י:

אשר נסתפק מעלתו בשמירה בבעלים אם חייבין בשליחות יד שלא דברו הפוסקים בזה. והנה כבר נשאל בזה הרב בעל שו"ת בית יעקב סי' קמ"ג והביא ש"ס ערוך בב"מ דף מ"א דשליחות יד חייב בבעלים בש"ח וש"ש ושואל פטור ע"ש שהאריך. ובאמת שמצד השכל מהראוי ששואל יתחייב טפי מש"ש וש"ח דכל הנאה שלו. והנה לכאורה רציתי לומר טעם דלכך ש"ח או ש"ש חייב בשליחות יד משא"כ שואל דהנה ש"ש וש"ח פטורין מאונסין וכששלח בו יד קנאו להיות חייב באונסין וכמבואר סי' רצ"ב וכיון שכן זה ודאי דמה ששלח יד עכ"פ ודאי מקרי כשואל שלא בבעלים דהרי נעשה כשאלה חדשה ובעליו אין עמו במלאכתו בעת ההיא ששלח בו יד ואם כן הרי מבואר בסי' שמ"ו סעיף י"ד דשכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים דחייב מספק ואף להי"א דמקרי שמירה בבעלים היינו משום דשם השאלה שייך בשכירות אבל כאן דמשעה ששלח בו יד כבר כלתה שמירתו א"כ ודאי דלא גרע משאלה חדשה שלא בבעלים דחייב באונסין כיון דנתחדש כאן ענין אונסין מה שלא נתחייב בראשונה. ומעתה זה בש"ח וש"ש אבל בשואל דגם מתחילה חייב באונסין ולא נתחדש לו חיוב טפי היא כמו שאלה בבעלים אריכתא ופטור וע"ש בסי' שמ"ו. אמנם אחר העיון נלפענ"ד דא"א לומר דשואל דפטור בשליחות יד כבעלים דהרי גם בפשיעה דעת גדולי הפוסקים דחייבין בבעלים ואף להפוסקים הפוטרים עכ"פ במזיק בידים דודאי חייב לכ"ע כמבואר בסי' ש"א וכאן דהוה כגזלן ודאי חייב אף בשואל וז"ב מאד. ועוד משעה ששלח בו יד הרי יצא מתורת שומר וכלתה שמירתו ונעשה גזלן ופשיטא דבגזלן לא פטרה התור' בבעלים כלל וראייתו של הב"י מש"ס ב"מ דף מ"א היטב אשר דיבר הקצה"ח סי' שמ"ו דאינו ראיה כלל. ומה שהקשה בהא דמבעיא בב"מ דף צ"ו באגרה פרה והדר נסבה ואליבא דר"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים שואל הוה או שוכר הוה. והקשה מהא דמבואר בסי' ש"ג ס"ד דאם שכר דבר והשכיר לאחרים דחייב באונסין ומטעם דשמא שינה בו במלאכה אחרת מה שלא שכרו ואם כן גם אי שוכר הוה מכל מקום חייב באונסין וע"ז כתב דהפירוש הוא להיפך כיון דשליחות יד פטור בשואל ובש"ש חייב ואם כן הפירוש להיפך דאם שוכר הוה חייב בשליחות יד ואם שואל הוה פטור. הנה מלבד דבכל הפוסקים מבואר דאין הפירוש כן וכמ"ש הוא בעצמו אף גם דגוף הדבר אינו דמלבד דאם נשבע הראשון שלא שינה השני פטור וכמ"ש הסמ"ע שם בסי' ש"ז אף גם דשם מבואר דהשומר הראשון חייב משום דהוה כשליחות יד במה דנתנו לשני דאמרינן דמסתמא שינה בו וע"ש בסמ"ע ואם כן להראשון לא הוה בבעלים והבעל דהוא השומר השני נסתפק הש"ס אם הוה שאלה בבעלים או שוכר ומה ענינו לשליחות יד בבעלים ובלא"ה פירושו נדחה וגוף הדין כבר כתבתי דאי אפשר לומר בשום פנים וגם מצד השכל ל"מ דשואל יפטור במה ששוכר וש"ח חייבין ועיין בב"מ דף צ"ה. ונראה לי ראיה לזה דהרי מבואר הירושלמי פ"ה משבועות בכל שומרין בבעלים דנשבעין שבועת השומרים הובא בקצה"ח סי' רצ"א ולפ"ז ל"מ אם נימא דעיקר שבועה היא שליחות יד דמוכח דחייב אלא אף אם שבועה שאינה ברשותו היא העיקר עכ"פ מבואר דנשבעין כל שבועות שומרין והיינו שלא שלח בו יד הרי דחייב ועיין בב"י בחו"מ סי' ס' שכתב לענין בעל בנכסי אשתו דנשבע שבועה שא"ב ושלא שלח בו יד והיינו דאף דהוא עמו במלאכתו אפ"ה נשבע ואם כן הוא הדין כשואל ועיין בסי' רצ"ב ס"א בהג"ה ובש"ך שם ס"ק א' ודו"ק:

ובאמת גדולה מזו מצינו שחידש בשו"ת לחם רב להגאון מוהר"א דיביטין בשותפין דקי"ל דהוה שמירה בבעלים אם שינה בשותפות דקי"ל דהפסד לעצמו דשוב לא מקרי שמירה בבעלים ובתשובה הארכתי בזה אם כן מכ"ש כששלח יד בבעלים דחייב באונסין בשואל דכבר כלתה שמירתו ולא מקרי בבעלים. אחר כמה שנים מצאתי בנימוק"י פ"ג דבב"מ גבי משנה דייחד לה מקום וכו' שכתב להקשות דאיך נקרא שואל שלא מדעת הבעלים גזלן הא בעינן בשואל שלא מדעת שיהי' כל הנאה שלו וכדאיתא לקמן וכאן לאו כל הנאה שלו שהרי גם לבעלים יש הנאה שהוא כמו שהיה וכתב כיון שכלתה שמירתו הרי כל הנאה שלו ואין לבעלים שום הנאה בשמירתו ע"ש הרי בהדיא דכל שהוא שואל שלא מדעת כלתה שמירתו וא"כ הוא הדין בזה דעכ"פ כלתה שמירתו כל ששלח יד וא"כ לא שייך שמירה בבעלים וז"ב:

אמנם גוף דברי הנימוק"י בקושיתו שכתב דשואל שלא מדעת לא מחייב אלא אם כן שכל הנאה שלו לא ידעתי מנין לו להנימוק"י ומ"ש כדאיתא לקמן אני בעניי לא מצאתי רמז לזה ואם כוונתו למ"ש בנימוק"י לענין מה דנחלקו רב ולוי אי שליחות יד צריכה חסרון דבעינן דוקא שיחסר להנאת עצמו ע"ש היינו שאינו חייב בהזיק לאחרים בלתי הנאת עצמו אבל שיהיה צריך שיהיה כל הנאה שלו לא ידעתי וגם לא הבינותי למה יצטרך זאת דבשלמא בשואל דבעינן שכל הנאה שלו היא נכון דאל"כ למה יתחייב באונסין וע"כ דהתור' ירדה לסוף דעתו דכיון שנהנה בכולו ואין להמשאיל שום הנאה רצה להתחייב עבור זה באונסין ולכך כל שבעה"ב גם כן נהנה פטור כמ"ש הר"ן בתשובה סי' י"ט לענין שואל ספר אבל בשואל שלא מדעת דהוה גזלן ואטו בגזלן אסור שיהי' הנאה לבעה"ב ולא מקרי גזלן כל שאין הנאה של גזלן לגמרי אתמהה גזלן חייבתו התור' באונסין לפי שגזל וקנאו לענין שיתחייב באונסין ואם כן מה לנו שנהנ' בכלו או לא וגם לפענ"ד מב"ב דף פ"ח משמע להיפך דהרי שם בנטל החנוני למוד מיד התינוק פשיטא דנהנ' הבעה"ב דהרי ביד התינוק אבדה מדעת ופשיטא דנהנ' הבעה"ב כשנתחייב החנוני עכ"פ בגניבה ואבידה ולמה יתחייב באונסין וע"כ כיון דהוה גזלן חייב והוא הדין כאן ודברי הנימוק"י צע"ג כעת לא ידעתי לפתרו ועיין בחו"מ סי' שנ"ט כתב סתם דשואל שלא מדעת הוה גזלן ולא ביאר כלל דבעי שיהי' כל הנאה שלו ודו"ק:

שבתי וראיתי בדברי הרמב"ן שהובא בשיטה מקובצת בב"מ שם גבי הא דאמר והא לא חסרה והקשה רש"י דלמא לאו משום שליחות יד הוא דחייב רק משום שואל שלא מדעת וכתב הרמב"ן וז"ל דמשום שואל אי אפשר לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה בשעת שאילתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה והרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שליחות יד ע"ש והנה כפי הנרא' דברי הנימוק"י מתורת הרמב"ן יצאו דברים האלו ועיקר כוונת הנימוק"י דלא שייך שאלה כל שהיא כמו שהיתה מקודם וא"י מרשות בעלים כמו שהיתה ומ"ש שאין כל הנא' של שואל היא רק לסימן שלכך לא יצאה מרשות בעלים לגמרי שאל"כ היה צריך להיות הנאה של שואל לגמרי כמשפט כל דבר אשר יצא מרשות המשאיל אבל באמת אף אם היה יוצא הנא' למשאיל מזה שיצא מרשותו לגמרי והוה שאילה לגמרי היה גם כן נקרא שואל. איברא דלפ"ז צ"ע מה שכתב הר"ן בסי' י"ט בתשובותיו והובא בש"ך סי' ע"ב דבשואל ספר ל"ש שואל חייב באונסין דאין כל הנאה של השואל דגם להמשאיל יש הנא' ולפמ"ש קשה מה אכפת לן במה שגם למשאיל יש הנאה במה ששאל סוף סוף יצא מרשות הבעלים לגמרי ויש להשואל כל הנאה מה איכפת לן שגם להמשאיל מסובב הנאה ע"י השאילה ובש"ס ר"פ השואל דאמרי תדע ששואל כל הנאה שלו ופריך והאיכא מזונות והאיכא נטירותא היינו שגם השואל אין כל הנאה שלו דצריך לנטור ולתת מזונות ומשני רוב הנאה שלו אבל מנ"ל דבהנאתו של המשאיל מגרע גרע הנאתו וצ"ע:

והנה לכאורה רציתי להביא ראיה כפשטת לשון הנימוק"י והרמב"ן דגם בשואל שלא מדעת אם אין כל הנאה שלו והבעלים נהנים גם כן לא מקרי שואל להתחייב באונסין דהנה בהא דאמרו בב"מ דף מ"ג איתבר ממילא משלם זוזא הקשה הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת שם כיון דכי איתא למרא הדרא בעיניה וכיון דהתור' אוקמא ברשותיה דגזלן לענין אונסין אמאי לא יתחייב כדהשתא גם באיתבר ממילא דאטו שואל כה"ג לא חייב באונסין דהשתא ומ"ש לתרץ דשאני שאלה דאכתי ברשות בעלים קאי לענין מכירה והקדש ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה ולכך חייב באונסין כדהשתא משא"כ בגזלן דמאותה שעה שגזלה קמה ברשות הגזלן ע"ש עדיין קשה להך לישנא דמשעת משיכה נתחייב באונסין מאי איכא למימר ומצאתי בקצה"ח סי' רצ"א ס"ק א' שהעיר בזה אמנם לפמ"ש אתי שפיר דבאמת כבר נתחייב הגזלן באונס משעת הגזילה ואם כן כשתרצה לחייבו באונס כיוקרא דעכשיו אם כן הוה כשואל שלא מדעת דבעי שיהי' כל הנאה שלו וכאן במה נהנה זה הגזלן כעת ואדרבא הנגזל נהנה כעת יותר שאל"כ לא היה מחוייב לשלם רק כשעת הגזילה ואף לפמ"ש דלא אכפת לן בהנאת המשאיל אבל כאן דבע"כ הוה שואל פשיטא דלא נקרא שואל שלא מדעת רק כשנהנ' עכ"פ הוא אבל כאן מה נהנה כעת ואין כאן רק הנאת המשאיל בלבד ופשיטא דבכה"ג לא מקרי שואל שלא מדעת להתחייב באונסין וז"ב כשמש. ובזה נלפענ"ד דלכך בתברה ושתיה חייב כדהשתא דהשתא אית ליה להגזלן הנאה דהרי חזינן דתברה ושתיה ולהנגזל אין לו הנאה טפי דגם אם היה מחזירו בעת ההיא היתה שוה כ"כ ואם כן למה לא יתחייב כדהשתא וז"ב. ובזה יש ליישב קושית הקצה"ח סי' ד"ש ס"ק א' גבי הא דאמרו בב"מ דף צ"ט בהני שקולאי דמשלמי כיוקרא דלקמיה והקשה הא גזלן אינו מחויב רק כשעת הגזילה. ולפמ"ש א"ש דבדבר שאין המשאיל נהנה דהיה יכול להשהות עד יומא דשוקא חייב הגזלן וז"ב ויש ליישב שם שיטת הרמב"ם ואכ"מ:

ובזה נלפענ"ד ליישב הא דאמרו בכתובות דף למ"ד ע"ב גבי זר שאכל תרומה מדאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת תשלומין והקשו ע"ז רבים וכן שלימים דהא איכא נ"מ בנתייקר אח"כ וא"כ בתברא או שתיה משלם כדהשתא ואם כן לענין היוקרא שוב המיתה פוטרתו דקלב"מ וכבר כתבתי בזה בתשובה אחת ליישב. ולפמ"ש י"ל כיון דכל הטעם דתברא ושתיה משלם כדהשתא הוא משום דחייב כשואל שלא מדעת דאין הבעלים נהנים דגם להם היה שוה. והנה המעיין בסוגיא דכתובות שם יראה דכל דמצי להדר כבר נתחייב ועיקר הפלוגתא אי תחב לו חברו כל כך עד שלא יכול להחזיר רק ע"י הדחק ואם כן גם בשאכל מעצמו כ"ז דמצי לאהדורי נתחייב כבר בממון ולא משכחת לה רק בשנתייקר בעת שא"י לאהדורי רק ע"י הדחק ואז נמאס ואפ"ה מגלגלין עליו את הכל כמ"ש התוס' שם וא"כ עכ"פ נהנה המשאיל יותר מהשואל כעת בזה דאם היה מחזיר לו לא היה שוה כ"כ כמו השתא ובכה"ג לא נעשה שואל שלא מדעת וכמ"ש ודו"ק היטב:

ודרך אגב אומר דלכאורה קשיא לי בסוגיא שם דאמאי יתחייב בזר שאכל תרומה דהו"ל מזיק מתנות כהונה דהו"ל ממון שאין לו תובעים אבל זה אינו דשם מיירי בתרומה שכבר בא ליד כהן דלא שייך לפטור בשביל זה דהכהנים הם הבעלים אבל לפמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם רבינו אפרים דמיירי שתחב לו חבירו תרומה שלו שלא הגיעה ליד כהן קשה דא"כ הו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור מיהו בלא"ה דברי רבינו אפרים שם צ"ע לעת הכושר:

והנה אחר זמן רב מצאתי בב"י חו"מ סי' סמ"ך שהביא בשם תשובת הריטב"א באשה שנעשית שומר של בעל וכתב דאף דשאילה בבעלי' היא תשבע שלא שלחה בו יד ושאינה ברשותה ע"ש. והנה מזה מבואר בהדיא דאף בשאלה בבעלים חייב בשליחות יד דלא כשו"ת בית יעקב הנ"ל למעלה ראש. אך אחר העיון אינו ראיה דבעל לא הוה שואל ולא שומר שכר רק לוקח הוה והוי שומר חנם כמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ו וכן קי"ל בסי' שמ"ו ואם כן בשומר חנם פשיטא דשולח יד חייב רק בשואל רצה הבית יעקב לפטור ואין ראיה. ובאמת גוף דברי ריטב"א צריכין ביאור דהא הרא"ש בהמפקיד כתב דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וצ"ל דהוא ס"ל דשליחות יד גם כן מעיקרי שבועה ולא פטרינן בשביל זה ועיין בה"ה ובלח"מ פ"א משאלה ה"ב ודו"ק היטב שם וגם י"ל דבשאלה בבעלים בודאי לא מפטר וצריך לשבע שלא שלח יד ושאינה ברשותו דלא מסתבר שיפטור בשאלה בבעלים מכל השבועות ועיין קצוה"ח סי' רצ"ח ס"ק י"א דהאריך בזה דגם בשמירה בבעלים חייב בשבועת שומרין והיינו שבועה דשליחות יד ושאינה ברשותו ע"ש ודוקא בשאינו בבעלים הוא דלא הוה רק גלגול שבועה ועיקר השבועה שלא פשע והא דלא מגלגלין גם שבועה שלא פשע אגב שבועה שלא שלח בו יד היינו דשם דהוי שאילה בבעלים ודאי ומה יגלגל הא לא יתחייב ממון אבל כל שיש מקום לגלגל פשיטא דמגלגל: ומן האמור נפשוט הספק שנסתפק המופלג מו"ה יוסף שארשטיין מפה במי שטוען שהיה שאילה בבעלים והבעלים מכחישים שלא הי' בבעלים מה דינו אם צריך לשבע דהרי הש"ך כתב בסי' ע"ב דדוקא כשאינו טוען ברי הוא דשייך שבועת שומרין משא"כ כשטוען ברי הוה כופר הכל וכאן טוען ברי. ולפמ"ש הדבר מבואר דכיון דעכ"פ נשבע שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו וכמ"ש הריטב"א ושואל גם כן חייב בשליחות יד ומכ"ש שבועה שאינו ברשותו דודאי ואם כן שוב משתבע על ידי גלגול גם שבועה שהי' בבעלים דאם לא היה בבעלים חייב שהרי מודה שלא מתה כדרכה. מיהו י"ל דבשמא לא שייך גלגול להפוסקים הסוברים דעל ידי גלגול לא שייך בשבועה דעיקרו בגלגול ואף די"ל דשבועת שומרים דעיקרו על שמא מגלגלין אבל לא משמע כן בסוגיא דשאלה ושכירות ב"מ דף צ"ו ובש"ך סי' שמ"ד ועכ"פ למאן דס"ל דמגלגלין בשמא פשיטא דמגלגלין וז"ב. ומה שהקשה בהא דקאמר הש"ס ריש המפקיד שואל מאי אית ליה למפטר נפשי' במתה מחמת מלאכה מתה מחמת מלאכ' ל"ש ולמה לא קאמר דמפטר ע"י טענה שהי' בבעלים. ל"ק מכמה טעמים דכיון דעכ"פ יצטרך לישבע ע"י גלגול ואם כן הו"ל העזה להכחישו בשאלה בבעלים שזה מכיר בשקרו וגם ישבע זה ל"ש למפטר נפשיה וכעין שכתבו התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא להעיז נגד העד ולישבע לא שייך מיגו והוא הדין בזה וגם אם לא יצטרך לשבע לא שייך למפטר נפשיה בשאלה בבעלים דכל טעמו של הש"ך דאין צריך לשבע כשטוען בריא משום דיצטרך להעיז וא"י להעיז ואם כן איך שייך שיכול למפטר נפשיה וכיון דעיקר הפטור בשביל שא"י להעיז ואם כן א"י לפטור עצמו דא"י להעיז וכעין זה כתב המהרי"ט דלא שייך מיגו במקום דעיקר נאמנותו בשביל דא"י להעיז וגם לפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הראב"ד דהא דלא אמר דיכול לפטור בטענת להד"מ דזה אינו שבועת שומרים כלל ואם כן הוא הדין שאילה בבעלים דזה אינו שבועת שומרים כלל כיון שטוען ברי וכמ"ש הש"ך ולק"מ. והדין דין אמת כמ"ש דע"י גלגול נשבע וז"ב:

אחרי שנים רבות הובא לידי ספר בנין שלמה על סנהדרין וחפשתי בו ומצאתי בסנהדרין דף ע"ב גבי בדמים קננהו הביא בא"ד קושיא שנתקשה בה כמה שנים בהא דאמרו לא תאמר שליחות יד לא בש"ח ולא בש"ש ותיתי משואל וע"ז הקשה דניהו דיהי' חייב אם שלח ידו לשלם אבל לא נדע אם יצטרך לשבע על שליחות יד ואיצטריך קרא למכתב דש"י צריך לשבע כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו ובשלמא אם שליחות יד הוא בגלגול שפיר קשה דנדע דצריך לשבע ע"י גלגול אבל אם היא עיקר שבועה קשה ועיין ב"מ דף ו' ובתוס' שם בזה. ואני לא ידעתי גודל התימה דמה"ת שלא ישבע כל דאלו מודה היה משלם וא"ל דכיון דאינו רק טענת ספק לא שייך להשביע דזה אינו דהא גם שאינו ברשותו היא על הספק וע"כ כיון דודאי יבא לידו רק שספק אם הוא ברשותו חייבה תורה כמ"ש ר"ש במרדכי הובא בש"ך סי' ע"ה ס"ק פ"ב הוא הדין בזה דכל שאילו מודה היה חייב ממון צריך לשבע כיון דודאי בא לרשותו. מיהו עדן יש להקשות דהא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואם כן מה"ת להשביע שבועה שלא שלח בו יד ומה"ט דעת הפוסקים דשליחות יד הוא רק ע"י גלגול ולכך במקום שיש רואה פטור משבועה דשליחות יד וכמ"ש בסמ"ע סי' רצ"ד ס"ק ג' ואם כן קשה אי לאו קרא מה"ת להחזיק אינשי ברשיעי ולהשביעו אמנם נרא' דלשיטת אותן הפוסקים דס"ל דשלא שלח בו יד היא גם כן מעיקרי השבועות ולא ע"י גלגול ס"ל כיון דחשדו התורה שטוען שקר והוא בביתו וצריך לשבע שאינו ברשותו מיגו דחשוד לזה חשיד ג"כ לשליחות יד ואדרבא זה אין כל כך חטא ששימש למלאכתו וחסרה קצת משטוען שאינו ברשותו והיא ברשותו וכל שחייבו התורה לשבע שאינו ברשותו ממילא מחוייב לשבע גם שלא שלח יד. ולדעתי יש לומר דהענין שנשבע על ידי גלגול שאינו ברשותו להפוסקים הוא גם כן כיון דחזינן דהתור' האמין להמפקיד וחשדינן להשומר שטוען שקר ממיל' שוב צריך לשבע שלא שלח בו יד. וכעין שכתבו התוס' בכתובות דף ח"י דשבועת מודה מקצת היא כעין גלגול שבועה דמדהודה במקצת ומשלם מגלגלין עליו שבועה על השאר והוא הדין בזה כל דנשבע שאינו ברשותו והתורה חשדו שמשקר ממילא הוה כעין גלגול שבועה דמיגו דחשוד להאי חשוד להאי ואדרבא שליחות יד לא משמע ליה לאינש לחטא כ"כ ולכך נשבע ואם כן כל שיליף משואל דחייב בשליחות יד ממילא שוב חייב לשבע כנלפע"ד ולכך כשיש רואה דפטור משבועה שאינו ברשותו שוב לא מחזיקין אותו ברשע כלל ומה"ת לחשוד אותו ששלח בו יד וז"ב ודו"ק:

ובזה נלפענ"ד לפרש דברי ר"ת דמפרש שלא שלח בו יד היינו שאכלה והדברים מפליאים דשליחות יד צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון משמע שליחות יד היינו לתשמיש ולמלאכה ועיין ש"ך סי' רצ"ד ס"ק ד' ולפענ"ד גם ר"ת מודה לזה רק דשליחות יד כל שמתה לפנינו דאין כאן שום חשד של רשע בזה ס"ל לר"ת דלמה ישביעו אותו מספק ולהחזיקו ברשע ועל זה אמר דשליחות יד בזה היא שלא אכלה דזה הוה כמו שבועה שאינו ברשותו דהתור' חשדה ודו"ק היטב. והמעיין בתוס' שם ימצא כי כן הוא: ומן האמור נ"ל דבר חדש דכל דשלח יד אף דהיה בבעלים דחייב וכבר כלתה שמירתו אם כן אם אח"כ פשע בה חייב אף דפשיעה בבעלים פטור כאן כלתה שמירתו ותו לא הוי בבעלים ובזה יש לפרש דברי הירושלמי דבעי מהו שישבע והקצוה"ח הבין דקאי לענין פשיעה בבעלים וכבר תמה הנתיבות ס"ק ל"ד דכל דפטור בפשיעה מה ס"ד דישבע והירושלמי לא קאי רק אם פשיעה בבעלים חייב ע"ש ולפמ"ש הכוונה אם כבר שלח בו יד דאז הפשיע' הוי שלא בבעלים ודו"ק היטב כי קצרתי:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף