שואל ומשיב/ב/ב/כא

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן כא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לצורבא מרבנן חריף ושנון אוהבי ומכירי:

אשר אמרת כי אנכי תרגלתי ליישב ולהדר פני זקני הב"ח ז"ל בכמה מקומות אשר אחרונים באו עליו בחזקת היד ורצית לדעת מה בפי על מ"ש הב"ח בחו"מ סי' של"ח דהנ"מ היא במ"ש הטור דאינו לוקה משום דאם היה לוקה לא היה משלם דאינו לוקה ומשלם וע"ז תמה הש"ך תרי תמיהי א' דהא בחסימה קי"ל דלוקה ומשלם כמבואר שם ס"ד משום דבשעת משיכה נתחייב במזונותה ומלקות בא בשעת חסימה ועוד דבזה"ז הוה כלא התרו וממונא משלם ובאמת שהם תמיהות גדולות ומרפסן איגרא והנה על קושיא הראשונה רציתי לומר דמכל מקום נ"מ לפמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ בשם הרמ"ך דדוקא במשכה הוא דלוקה ומשלם אבל בהנהגה הבעה"ב עד התבואה לגורן נראה דמלקות וממון בא כאחד ולוקה ואינו משלם ואם כן אכתי נ"מ במ"ש הטור דבכל הני אינו לוקה לענין אם הביאו בעליה הפרה להגורן דאז היה לוקה ואינו משלם דבאים כאחת אבל אם אין לוקה משלם. אמנם עדיין סוערה הקושיא השניה וגם לא אכחד קושט דברי אמת דדברי רמ"ך תמוהין לפענ"ד דמלבד דלא הביאו שום אחד מהפוסקים אף גם דממנ"פ אם הביאה להגורן אז קניא חצירו ואכתי בא החיוב דתשלומין קודם דמסתמא משכה כשרצה לדוש בה וגם בעת החסימה כל זמן שלא דשה עכ"פ ודאי קנאה ונתחייב במזונותיה והמלקות הם בעת הדישה. אמנם העיקר נראה בישוב דברי הב"ח דהנה הריטב"א בשיטה מקובצת שם הקשה בהא דאמר ר"פ דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה והקשה דניהו דנתחייב במזונותיה אכתי למה ישלם ד' קבין לפרה וכו' שאין זה שיעור מזונות אלא שיעור מה שאוכלת כל היום בלא חסימה וכדתניא לעיל מביא לה בול מאותו המין אלמא דבהכי סגי לה למזונות וכתב דלא קשה דהכא כיון ששכרה לדוש בדבר שראויה לאכול משעת משיכה נתחייב לה במזונותיה באכילה ההיא שהיתה ראויה לאכול בדישה כל היום כשם שנתחייב בשכרה וכיון שנתחייב קודם שפיר משלם ולוקה משא"כ בההיא דלעיל שלא היה לה לאכול בשעת דישה ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר נכון דזה דוקא היכא שחסמה והמניעה באה מצדו שפיר אמרינן דמשעת משיכה נתחייב שתאכל ממה ששכרה לדוש אבל בהני דברי' שישב לה קוץ בפיה או וכדומה דהוא לא עשה דבר רק דאיבעיא היא אם נתחייב לקחת זה כדי שתאכל או לא אם כן בזה ל"ש לומר דמשעת משיכה נתחייב לה במזונותיה דבאמת המזונות שלה אינם רק בול מאותו מין מה תאמר דנתחייב שתאכל מה שדשה אבל זה בודאי לא נתחייב למנוע מעליה ההיזק ולא נתחייב רק לתת לה לאכול ואף דאיבעיא היא אם לוקה על החסימה הלז דהיינו במה שלא הצילה היינו בעת החסימה דהיינו בעת שדשה וישב לה קוץ בפיה אבל לא מעת המשיכה דבעת המשיכה נתחייב מזונות כשתוכל לאכול ועיקר החיוב פירש רש"י שם כדי לקיים המצוה דלא תחסום ואם כן זה בא עם המלקות ושפיר כתב הב"ח דנ"מ דאז היה לוקה ואינו משלם וז"ב כשמש. וימתק יותר לפמ"ש השיטה מקובצת בשם תלמידי הר"פ להקשות דאמאי צריך לשלם ד' לפרה והא היה יכול להאכילה ד' פקיעי עמיר וכתבו כיון דחסמה קנסוה ומשלם כמו שאם היה אוכלת מהדישה ע"ש וצ"ל לדבריהם דמ"מ החיוב מתחיל למפרע דהוא נתחייב משעת משיכה שתאכל בדישה ורק שהי' יכול להאכילה פקיעי עמיר וכל שחסמה קנסוה דאל"כ קשה כיון דעיקרו בא ע"י החסימה אם כן הוה מלקות ותשלומין באים כאחד וז"פ. ולפ"ז זה כשעשה מעשה וחסמה אבל בישב מעצמה והאיבעיא היא אם מחוייב להצילה בזה פשיטא דלא נתחייב עכ"פ לזה משעת משיכה וקנס לא שייך ואף אם נאמר דקנסוהו אבל עכ"פ לא בא רק בעת מלקות ולוקה ואינו משלם וז"ב. ולפ"ז מיושב גם קושיא השניה דע"כ לא אמרינן דחייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין רק לענין שישלם מה שהזיק וכדומה דבאמת הזיקו ורק דכל דלקי אין יכול הב"ד לחייבו משום שתי רשעיות אבל כל שהיא בשוגג דלא נתחייב המלקות שפיר עכ"פ נתחייב בתשלומין אבל כאן לענין חיוב ד' קבים לפרה דזה באמת הם תשלומין יתירים ורק דקנסוהו לשיטת תלמידי ר"פ ולריטב"א נתחייב שתאכל בדישה אבל כשעכ"פ משלם מזונות שנתחייב דהיינו בול מאותו מין בזה פשיט' דעל המותר נפטר מתשלומין אף שהיא בשוגג דסוף סוף איכא מלקות רק שלא התרו בו ועיין בשו"ת הרלב"ח בקונטרס הסמיכה דגם בזה"ז היה מקום שילקה כשהיו סמוכין [ועיין מ"א סי' תר"ו ומ"ש שם על הגליון] וכיון שכן שפיר חשיב חייבי מלקות שוגגין לענין התשלומין יתירה וזה נכון ולפענ"ד היה נרא' ליישב דברי הטור לפי דרך הב"ח עפמ"ש ביש"ש פרק הכונס סי' וא"ו דבמקום דחייב לצאת ידי שמים דאי תפס מפקינן מיניה היינו דוקא במקום דעבדינן החומרא אבל בשוגג דלא עבדינן החומרא אם תפס לא מפקינן מיניה ע"ש ועיין בקצוה"ח ריש סי' כ"ח ולפ"ז אם אינו לוקה שפיר בהנך בעי דחייב עכ"פ לצאת ידי שמים כדאיתא בב"י שם אי תפס לא מפקינן מיניה משא"כ אם היה לוקה דאז עבדינן החומרא וגם לפמ"ש בכנה"ג סי' כ"ה בשם מהר"י באסן דלכך בספק ממון לקולא ולא מקרי ספק גזל משום דגם לחברו הוה ספק גזל ע"ש ולפ"ז כאן דעכ"פ איסורא איכא והי' חייב לצי"ש א"כ היה חברו יכול ליקח ולא היה ספק גזל דאם תפס לא מפקינן מיניה משום לצאת ידי שמים אבל כשהיה לוקה ואם תפס מפקינן מיניה כמ"ש הרש"ל א"כ הוי ספק ממון ולקולא ודו"ק:

ומדי דברי זכור אזכור מ"ש הקצוה"ח שם דבב"מ דף צ"א דקאמר לוקה ומשלם מיירי בשוגג ורבא לשיטתו דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וכמ"ש בסי' ל"ח הנה כבר ציינתי שם בסי' ל"ח בגליון דבמחכ"ת לא זכר דברי הר"ש פ"ז דתרומות משנה א' דרבא ודאי סובר כר"י דחייבי מלקות שוגגין וד"א חייבין ואם כן אין מקום לדבריו. ובלא"ה תמוהין דבריו דאם כן למה נדחקו לאוקמי כר"מ ור"פ אמר משעת משיכה הוא חייב לימא דמיירי בשוגגין וכר"י דחייב וע"כ דלוקה משמע דחייב מלקות במזיד ומה שנסתייע במשיכה שם מלשון הריטב"א הובא בשיטה מקובצת שכתב כשנויא דרבא דה"ק לוקה בידי שמים ומשלם בידי שמים במחכ"ת אי אפשר לומר כן דהיאך שייך לוקה בידי שמים וגם שם לא צריך לרבא רק לומר דמשלם בידי שמים והיינו לצאת ידי שמים אבל להיות לוקה בידי שמים זה מן הנמנע וא"צ והדבר פשוט דט"ס הוא שם וצ"ל לוקה ומשלם בידי שמים ובידי שמים הראשון היא ט"ס ואם כן כוונתו מבוארת דלוקה ומשלם בידי שמים דהיינו לצאת ידי שמים ואי תפס לא מפקינן מיני' וכפירש"י ולא ידעתי היאך יצא זאת מזך השכל כמוהו וע"כ במח"כ יפה השיבו שארי בעל נתה"מ שם ודו"ק:

והנה בגוף קושית הריטב"א הנ"ל דלמה ישלם ד' קבין הא אין זה שיעור מזונות וכתב כיון ששכרה לדוש בדבר שראויה לאכול משעת משיכה נתחייב לה באכילה ההיא לכאורה צ"ב דסוף סוף אימתי בא החיוב לו בשעה שדש וחסמה ואם כן בעת ההיא בא המלקות גם כן דאם לא היה דש היה די לו במזונות אחרים קלים והנ"ל דהנה בהא דאמרו אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו כתב בשיטה מקובצת שם דהכוונה דבי דינא לא מחייבי ליה אלא מה דחייב הוא מעצמו על נפשו ובכה"ג לא שייך לפטורי משום קם ליה בדרבא מיני' אבל בשיטה שם דחיק ליה זאת דסוף סוף מהראוי שיפטור קלב"מ וגם מה ענינו לחוסם פי פרה דשם לא חייב עצמו ולפ"ז אם היה מתחייב עצמו מקודם במזונות האלו בוודאי כ"ע מודים דלא שייך קלבד"מ. ולפ"ז זה כוונת ר"פ דמשעת משיכה אתחייב לה במזונותי' והיינו דכשידוש בה יהי' לה מזונות כאילו שלא יחסמנה וכיון שכן שוב לא שייך קלב"מ דניהו דאם לא היה דש לא היה נתחייב במזונות כאלו מכל מקום כל שדש שוב כבר נתחייב במזונות אלו משעת משיכה והוא חייב מעצמו כן ובכהאי גוונא שאינו בא בעת החסימה וההתחלה הי' משעת משיכ' אף דעיקרו בא בעת החסימה מכל מקום בכה"ג שחייב עצמו כן מנפשו בודאי כולי עלמא מודו דלא שייך קלב"מ וז"ב:

ובזה יש ליישב דברי הב"ח הנ"ל דבכל אותן הבעיות שלא חסם בידים רק שבא מאליו ובזה שפיר אין אתה יכול לדון על שעת משיכה דהא הוא לא חייב עצמו רק כשידוש לא יחסום אותה אבל לא כשנחסם מעצמו ואם כן כיון דעיקר החיוב לא בא ממה שחייב עצמו רק מה שיחייבו אותו ב"ד דהוה כחסם ובזה שייך קלב"מ וע"ד שכתבתי למעלה ויומתק יותר לפמ"ש הקדמונים בב"ק דף ע' ע"ב גבי רבא אמר אתנן אסרה תורה וכו' ודחה בשיטה מקובצת בשם המאירי שהסכימו רבני צרפת דכל שהחיוב בא מאליו מה שחייב עצמו בזה הוה כמקח וזה לא הוה פטור משום קלב"מ וגם בלא תחסום שייך כן דבודאי חייב עצמו כן כדי שלא יעבור על בל תחסום ע"ש ות"ל קיימתי כן מסברא דנפשאי ואם כן י"ל דאף למה דנרא' משיטה מקובצת דגם בזה נחלקו הקדמוני' דאפ"ה מפטר משום קלב"מ מ"מ כל שנתחייב משעת משיכה ודאי לא שייך קלב"מ ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקש' הב"י בבדק הבית סי' ש"מ דלשיטת הרא"ש ודעימי' דמשעה שנסתלקו הבעלי' חייב בשמירתן אם כן למה קאמר משעת משיכה ולא משעת סילוק ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין מה שחייב עצמו מדעתי' דנפשיה זה לא בא עד שעת משיכה דמשעת סילוק ניהו דחייב בשמירתה אבל בודאי יהי' יכול לתת לה מזונות קלים ועיקר החיוב בא בשעת משיכה דעד הנה היו יכולין לחזור שניהם דבזה מודה גם הרא"ש וסייעתו. וגם בלא"ה נרא' דהנה מה שתלוי חיוב מזונות בשעת משיכה כפי הנרא' כיון דנתחייב באחריות ממילא חייב במזונות וכן נרא' מהב"י ובאחריות מודה הרא"ש וסייעתו דיכולין לחזור עד שעת משיכה ועיין בסי' ש"ז ס"ב ואם כן לכך נקיט משעת משיכה ודו"ק. ועכ"פ מלשון הקדמונים שהבאתי שנחלקו אם כשאדם מחייב עצמו אם שייך גם בזה קלב"מ או לא דהב"ד אינם מחייבין אותו רק מה שחייב עצמו נ"ל ברור דאף אם נימא דהוא יכול לפטור משום קלב"מ עכ"פ לצאת ידי שמים ודאי חייב דניהו דאין הב"ד יכול לחייבו דהוה כשתי רשעיות אבל מכל מקום ראוי לעמוד בדיבורו אף שנפטר מן הדין דסוף סוף הוא חייב עצמו כן ומידי דהוה בדשלב"ל וכדומה דקי"ל דכל שבא לעולם ניהו דיכול לפטור עצמו דלא נתחייב מכל מקום ראוי לעמוד בדיבורו מכ"ש בזה דבאמת חייב עצמו בדבר שבא לעולם ורק דמצד אחר בא לו הפטור משום קלב"מ עכ"פ הוא ראוי לעמוד בדיבורו. וזה נ"ל שהיא כוונת הר"ד שהביא הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ע"ב דמחלק דאתנן מהראוי לקיים דיבורו אף שלא נתחייב מצד הדין והיינו משום דעכ"פ הוא עשה כן וחייב עצמו כן אבל בדברים דקננהו בדמים מפטר אף לצאת י"ש ע"ש:

ובזה מיושב קושית הקצות החושן סי' כ"ח בהא דפריך בע"ז דף ס"ג והא קא מחסרא משיכה ומאי קושיא ניהו דלא קנה אבל מ"מ ראוי לעמוד בדיבורו אף שלא קנה ובמחכ"ת נסתבך בכוונת הר"ד דזה ודאי היכא דלא קנה פשיטא דאין צריך לקיים דיבורו דכל שלא עשה קנין לא קנה אבל התם באתנן דבאמת הוה מקח וחייב עצמו כן ורק דהפטור בא לו מצד אחר בזה פשיטא דעכ"פ לצאת ידי שמים חייב דמהראוי לקיים דיבורו דהוה ק"ג והוא חייב עצמו ובכה"ג לא שייך קלב"מ:

שוב ראיתי בשו"ת ש"ב הגאון מהר"ז ז"ל מבראד שגם הוא הקשה להגאון הקצות החושן בעצמו כעין זה והקצה"ח בתשובתו נדחק להעמיד דבריו אבל לו ראו עיניו דברי הקדמונים האלו בעת כותבו לא היה כותב כן ודו"ק בדברי הר"ד ותמצא שכיון לסברת הקדמונים האלו ובתשובה למדינת הגר הארכתי בענינים אלו ועיין ש"ך סי' ש"נ ס"ק א' במה שהשיג על הסמ"ע דאנן לא קיי"ל כר"נ בן הקנה ולמה ליה טעם זה וכתב מיהו נ"מ בזה אילו התרו בו דקי"ל דאין לוקה ומשלם והדבר תמוה דהא בזה"ז הוה כלא התרו בו וכמ"ש הש"ך בסי' של"ח ס"ק ב' וא"ל דכוונת הש"ך דהש"ס צריך לטעם זה דנ"מ אילו התרו בו דזה אינו דהא בש"ס קאי אליבא דרבי נחוניא בן הקנה ואם כן שפיר איצטריך לטעם דמדאגבהה קניא ובאמת שצ"ע דאם כן למה נקט ר"ח הדין אליבא דרנבה"ק דלא קי"ל כוותיה הא הוה מצי למנקט הנ"מ אליבא דידן ולענין מלקות. ואולי דמכאן ראיה לשיטת התוס' דס"ל בפסחים דף כ"ט דרבי נחוניא בן הקנה ס"ל אף בשוגגין פטורים ואם כן נקט ר"ח רבותא דאף בלא התרו בו פטור לר' נחוניא בן הקנה וחייבי מלקות שוגגין ודאי חייב בתשלומין דקי"ל כר"י בכתובות דף ל"ה. ובלא"ה נרא' דלפמ"ש הפ"י בב"מ דף ס"א כל היכא דאיכא הפקעת ממון של חבירו הוה כגזל דממונא משלם מלקי לא לקי אם כן בגונב חלבו של חבירו ודאי משלם ואינו לוקה לכך לא נקט רק לר' נחוניא בן הקנה דבכרת ודאי פטור מתשלומין כמו במיתת ב"ד והפ"י לא אמר רק לענין מלקות ולא לענין מיתה וכרת וז"ב:

ובזה עמדתי על מ"ש רבינו בפ"ב מגניבה ה"ד דגונב חלבו של חבירו ואכלו דחייב בדמי חלבו והדבר יפלא למה לא חילק דבהתרו בו לוקה ואינו משלם וכמ"ש בפ"ג שם וע"כ דבזה ודאי משלם ואינו לוקה וצ"ע דאכתי אמאי לא חילק בין הגביה דחייב דמשעת הגבהה נתחייב וכדאמרו בש"ס שם. וגם גוף דברי הפ"י שחידש בהפקעת ממון ודאי משלם צ"ע דמרבינו פ"ג מגניבה ה"ב שם מבואר שלא כדבריו. נחזור לענינינו דדברי הש"ך בסי' ש"נ צ"ע. ובזה נראה לי להציל דברי אא"ז הב"ח מהשגת הש"ך דבסי' פ"ז ס"ק נ"ח מביא הש"ך דברי הב"ח שהקשה דאמאי יתחייב שבועה בנדר לה באתננה דהא בזה"ז כל הנשים הם מוחזקים בנדות דבושות לטבול ופטור מתשלומין והשיג הש"ך דהא לא קי"ל כר' נחוניא בן הקנה בח"כ ובח"כ חייב בתשלומין. ולפמ"ש אתי שפיר דהא בהתרו בו היה חייב מלקות וכיון דמשכחת לה שיפטור אף שהודה כגון בהתרו בו אם כן ממילא אין חייב שבועה בכופר ואף דדעת הש"ך בסי' של"ח דבזה"ז הוה כלא התרו בו הא הב"ח לשיטתו דלא ס"ל כן שם ובאמת אי היה לנו סמוכין בזה"ז היה לוקה כמ"ש המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה ועיין מ"א סי' תר"ז וכיון שמשכחת לה שילקה שוב המלקות פוטרו וזה נכון וצ"ע בהא דאמר ר"ח בכתובות דף למ"ד הכל מודים בבא על הנדה שחייב קנס וכו' ולאפוקי מדרבי נחוניא בן הקנה דהא בהתרו בו פטור משום דאינו לוקה ומשלם וע"כ בלא התרו בו והרי לשיטת רש"י ר' נחוניא בן הקנה מודה בלא התרו בו דחייב בתשלומין וצ"ע כעת. ואחר שכתבתי כ"ז ראיתי לאא"ז הח"ץ ז"ל בסי' קמ"ז שכפי הנראה כיון הרב השואל להש"ך סי' ש"נ במ"ש דבהתרו בו לוקה וע"ז הקשה דהא לא קיי"ל כר' נחוניא בן הקנה וע"ז יפה השיבו הח"ץ דגם לרבנן קאי הש"ך דעכ"פ לוקה אך מ"ש הח"ץ דרנבה"ק אינו רק בלא התרו בו צ"ע דהא לשיטת רש"י רנבה"ק לא מיירי רק במזיד ולשיטת התוס' אף בשוגג מיירי. וכפי הנרא' ק"ל להח"ץ דהא מ"מ יפטור לרנבה"ק בשביל מלקות אבל ז"א דרנבה"ק לא ס"ל כר"ע דח"כ ישנן במלקות:

ואגב אזכור מה שהקשה אותי האברך החריף מו"ה מרדכי מיזיש נ"י על דברת הב"ח בסי' של"ד גבי היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים שכתב הב"ח דבזה אפילו למנוע עצמו לאכול עד שיגיע למקום היפות אסור כיון שהוא ממין זה על מין אחר דלא כהפרישה והסמ"ע ע"ש וע"ז תמה הוא דהא משנה מפורשת דלא כהב"ח פ"ב ממעשרות משנה ח' היה עושה בלבסים לא יאכל בבנות שבע וכו' אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל וקשה הא שם הוה ממין על שאינו מינו ואפ"ה מותר למנוע עצמו ולכאור' היא תימה גדולה על הב"ח ולפענ"ד נרא' בזה דהנה אף סברת הב"ח צ"ב דלמה לא יהי' רשאי למנוע הא כעת מותר למנוע דאטו חיוב עליו לאכול ואח"כ שאוכל ביפות התור' נתנה לו רשות לאכול כנפשו שבעו. והנרא' בזה דהנה הא דתורה זכתה לו רשות איבעיא בש"ס אי שלו היא או שהתור' זכתה לו ע"ש ועכ"פ כיון דאינו רק בשביל שעושה בזה התירה לו התור' שיאכל בעת עשייתו ואם כן ממין על שאינו מינו דלא זכתה לו התור' אם כן מה שהוא מונע עצמו כדי שיאכל היפות זה גזל דאם היה אוכל כאן לא היה יכול לאכול אח"כ ביפות כ"כ ובשלמא אם אינו רוצה לאכול כעת אם כן אין גוזל כלל דכעת אין צריך לאכול ואח"כ רוצה לאכול אבל כל שמצער עצמו כדי שיאכל יפות ואטו שלו הוא רק שהתור' זכתה לו רק בעת עשייתו המניעה מעיקרא היא איסור וז"ב. ולפ"ז שם דבאמת הפועל היה צריך לעשר רק שמה שאוכל בתורת פועל אין צריך לעשר קודם גמר מלאכה דלא הוה כמקח אבל עכ"פ אם אינו רוצה לאכול שאינם טובות כל כך אם כן פשיטא דעכ"פ אינו רשאי לאכול בלא מעשר ואם כן שוב שפיר יכול למנוע דמה שמונע היא בשביל שלא עישר ולכך אינו רשאי לאכול עד שיעשר ושוב יכול למנוע מלאכול עד שיגיע ליפות ועיין פ"ה ממעשר הי"ב ודו"ק. אמנם בגוף הקושיא נלפענ"ד דהנה הר"ש והרע"ב מביאים הירושלמי דלבסים לא יאכל בבנות שבע מיירי כגון שלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד והנה לכאור' תמהתי דהנה הריטב"א הובא בשיטה מקובצת בב"מ דף צ"א ע"ב גבי היה עושה בגפן זה דמוקי במודלית הקשה דאמאי לא מוקמי באילן המורכב שנושא שתי פירות משמע דבהא כ"ע מודה דכאילן אחר דמי ואוכל בשניהם ע"ש והדבר תימה הרי כאן מיירי שהרכיב ביחור אחד ואפ"ה לא יאכלו ובאמת שגם לריטב"א לא ברור הדבר. אמנם ליישב הדבר נ"ל דלפמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' ד' דיש חילוק בין הרכבה שכונית בין הרכבה המזגיות דהרכבה המזגיות אין בו שום חלק לא מזה ולא מזה רק נתמזג משניהם ולפי זה הריטב"א מיירי באילן המורכב שנושא שתי פירות לזה אמר שפיר דבזה מותר שהיא הרכבה מזגיות ונתמזגו הכחות והוא מין לבדו מורכב משתי הכחות אבל הירושלמי מיירי דהלבסים והתאנים הם מורכבים ביחור אחד ואינו רק הרכבה שכונית אם כן הוה שני מינים ממש. ובזה יש ליישב קושית התוס' יו"ט בפ"ז דב"מ דלמה איצטריך קרא דספרי והירושלמי שהובא בר"ש דממעט מואכלת ענבים ובב"מ מיעט מקרא דממה שאתה נותן בכליך ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבאמת כשמרכיב שניהם ביחור אחד והיא הרכבה שכונית אי אפשר למעט מהכתוב דאל כליך ממה שאתה נותן אל כליך דהא אתה נותן בכליך באמת שניהם ולכך איצטריך קרא דואכלת ענבים ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הב"ח דע"כ לא אסר הב"ח למנוע מלאכול ממין זה עד שיגיע למקום היפות דוקא כשאינם מורכבים ביחור אחד דאז אינו ממין שאתה נותן בכליך אבל כשמורכבים ביחור אחד דנותן בכלי ממין זה רק דאמעיט מקרא דואכלת ענבים ולא תאנים אם כן מה שמונע עצמו מלאכול זה אינו ממועט מקרא דואכלת דשם כתיב שתאכל ענבים ולא תאנים וכאן אינו אוכל ומה דהוה כמו שנותן בכליו דאם היה אוכל זאת לא היה יכול לאכול אחרת זה אינו ממועט מקרא דואכלת ענבים וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל וקצרתי מאוד והמעיין יבין:

ובגוף דברי הש"ך שכתב דבזה"ז הוה כלא התרו בו והוה כחייבי מלקות שוגגין הנה לכאור' לפמ"ש בקונטרס מהרלב"ח דגם בזה"ז אם יסמכו לאחד מהחכמים כל חכמי ישראל יש לו דין סמוך אם כן גם עתה לא מקרי חייבי מלקות שוגגין דהא יוכל להיות שחייב מלקות ובכה"ג שוב לוקה ואינו משלם וכן מצאתי סברא זו בספר גאון צבי על חו"מ סי' א' שהקשה על הרמ"א דכתב דעדים זוממין שהעידו והוזמו וכבר שלם זה דחייבים לשלם מדינא דגרמי והקשה לפמ"ש הב"ח סי' של"ח דבזה"ז גם כן כל שחייב מלקות פטור מלשלם משום קלב"מ אם כן ניהו דבעדים זוממין גלי קרא דממונא משלם היינו מה שחייב משום הזמה אבל מה שחייבין משום דינא דגרמי בזה שוב המלקות פוטרם אף בזמן הזה והקשה שם בהג"ה על הש"ך דכתב דהו"ל חייבי מלקות שוגגין דהא גם בזה"ז משכחת שיסמוך ע"פ הסכמת חכמי א"י ולפענ"ד אינו נרא' סברא זו דאם כן ישתנה דיני תורה בין ארץ ישראל לחוצה לארץ וגם בא"י גופא מי שיהי' סמוך אם יבא הדין לפניו יפסוק דחייב מלקות ומי שאינו סמוך יחייב ממון וזה אי אפשר לחלק דברי תורה וא"ל דבשביל אחד דיהיה סמוך לא שכיח כלל שע"פ הרוב בודאי לא יסכימו בהסכמתו ופוק חזי מה קרה להרב מהריב"רב שרצו לסמוך אותו מה הגיע אליהם מהרב מהרלב"ח וסייעתו ויהיה עי"ז מקרי בן מלקות וקלב"מ ומסתברא כהש"ך דהוה כאלו לא התרו. ובלא"ה נרא' דהדבר תלוי במחלוקת דבשו"ת חוט השני סי' י"ד נרא' דבמלקות לא בעי שיתיר עצמו למלקות וכ"כ בתומים סי' ל"ח. ובאמת הלח"מ פי"ב מסנהדרין מבואר דגם במלקות בעי שיתיר עצמו למיתה ואני כתבתי בגליון הרמב"ם שלי דמצאתי בספר להרב כנה"ג על מס' סנהדרין דהביא בדף פ"א בשם המאירי שכתב בשם הגאונים דלא בעי שיתיר עצמו למלקות רק בהסכנה לבד סגי והוא כתב דבעי שיתיר עצמו למיתה ואני כתבתי שם דגם מהש"ס משמע דבעי שיתיר עצמו למלקות בפירוש דהרי אמרי דלכך אסורין מחלקין משום דהתיר עצמו בפירוש ע"ש וא"כ עכ"פ לכ"ע בעי שיתיר עצמו למלקות עכ"פ והרי כעת לא היו סמוכין ניהו שיוכלו להסתמך עכ"פ כעת עשה העבירה לא התיר עצמו וכ"כ בגאון צבי סברא זו ע"ש:

ובגוף קושית הגאון צבי וגם בספר נתיבות המשפט הקשה זאת רק שלא הרגיש בדברי הש"ך סי' של"ח הנ"ל אמרתי דלפמ"ש הפ"י בב"מ דף ס"ב דע"כ לא אמרו דמלקי לקי ממונא לא משלם רק בדבר שחיובו אינו באמת הפקעת ממון של חבירו כגון עדים זוממין ומוציא ש"ר אבל בגזל לכ"ע ממונא משלם ע"ש ואם כן הא דקאמר דבעדים זוממין גלי קרא דממונא משלם הוא דוקא בעדים זוממין שלא נפקע ממון חבירו דהוה כאשר זמם בלבד אבל באם כבר שילם זה באופן שאי אפשר למהדר פשיטא דצריך לשלם מדינא דגרמי ולא שייך קלב"מ ובזה כ"ע מודו דממונא משלם ובחידושי אמרתי בזה ליישב ע"פ מה שראיתי בספר גאון צבי שם שהעיר על כלל ותדע דאיך דנים בזמן הזה והא בעי שיוכלו להזים באותו ב"ד כמו דפסול עדים הקרובים לדיינים שלא יקבלו הזמה עליהם וא"כ ממילא כיון דלא שייך עדים זוממין כלל בזמן הזה דלא דנין דין הזמה בזמן הזה ואם כן א"י להזימם כלל בזה"ז וא"י לדון כלל ע"ש שהאריך בזה ואמרתי בזה דלפמ"ש המגדול עוז דעדים זוממין חייבין לשלם על שחייבו אם היה תופס דתפיסה דבר קל הוא כמ"ש בפכ"א מעדות אם כן הוא הדין בזה דכיון דעכ"פ כשיתפוס שיעור נזקו גם בזמן הזה חייב ואם כן משכחת לה דין הזמה בכה"ג שיתפוס ולפ"ז גם קלב"מ לא שייך בזה דהא לצאת ידי שמים מועיל תפיסה ובפרט בזה דבאמת לא עבדינן החומרא דבזה"ז אין לוקין ודאי מועיל לצאת ידי שמים וכמ"ש למעלה באורך. אך בגוף קושית הגאון צבי הנ"ל דהנה ביאור הדברים דאנן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן נלפענ"ד דבר חדש דהנה הרמב"ם וטוש"ע סי' ט"ו כתבו דיש לדון בד"מ ע"פ הדברים שדעתו נוטה בהן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין ראיה ברורה ואצ"ל אם הוא יודע בלבו שהוא כן שהוא דן כפי מה שיודע כיצד וכו' אם כן למה הצריכה תורה ב' עדים שבזמן שבאו העדים לפני הדיין ידון על פיהם אע"פ שאינו יודע אם העידו אמת או שקר כל אלו הדברים מעיקר הדין אבל משרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו דגם ב"ד ישראל וכו' לא ידון הדיין בסמיכת דעתו שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבי מאמין לדבר הזה ודעתי נסמכת עליו וכו' ולפי"ז כיון דבד"מ מועיל מצד הדין אומדנא וא"צ עדים כלל אם כן אף שבזמן הזה הסכימו שלא יוכל לדון ע"פ אומדנא היינו במה שדן מעצמו ומטעם שיוכל כל הדיוט לומר אני אדון כפי דעתי אבל במה שדן כד"ת רק שאין לנו סמוכין בזמן הזה אם כן הדין נודע בבירור רק שהחסרון מצד הסמיכה שחסר בעונינו ואם כן כיון דהא דצריך סמיכה אינו רק בתורת עדות וקבלתם אבל לדון ע"פ אומדנא אין צריך סמיכה א"כ הוה כאילו כבר נחקר עבורן בב"ד של קמאי שהרי הם למדנו שאם יהיה כך וכך. כך יפסקו ואנן רק השלוחים לענוש ע"פ דבריהם וכה"ג א"צ סמיכה ואומדנא דמוכח הוא דזה נודע לנו אילו היו בחיים הסמוכים היו דנין כן וא"כ אנן שליחותייהו קא עבדינן וכל מן דין סמוכו לנא לעשות כן ולכך דוקא בממון ולא בקנס דקנס דומה לד"נ דאין דנין ע"פ אומדנא וגם בד"מ כל מה שאינו שכיח לא הרשו לנו ללכת ע"פ אומדנא דאולי טועים אנחנו בפשט הדין ולא דנו ראשונים כן וז"ב מאד מאד ויש להאריך בזה ולפ"ז ע"כ לא צריך עדות שאילה"ז רק אם דנין ע"פ עדות אבל אם דנין ע"פ אומדנא לא שייך זה ובזה"ז הוה עכ"פ אומדנא וא"ל דכל שא"י להעניש העדים שוב העדים משקרים דזה אינו דהא באמת חזקה על שני העדים שאינם משקרים רק דגזירת הכתוב הוא שבעי דרישה וחקירה וכיון דבד"מ בטל דרישה וחקירה אף דנימא דבעי עדות שאתה יכול להזימם מכל מקום עכ"פ זה דוקא כשאנו מקבלים בתורת עדות אבל עכ"פ אומדנא דמוכח היא דעדים לא ישקרו ועדים המזימם נאמנים לגבי הראשונים אף באופן שלא יצטרך לשלם ואם כן בכה"ג שוב פוסקים הדיינים בזמן הזה וגם באמת אם נפסוק הדין על פיהם ויעשו מעשה יצטרכו לשלם מדינא דגרמי אם כן הוי עדות שאתה יכול להזימם ודוק היטב כי הוא הערה גדולה:

אמנם בגוף דברי הש"ך הנ"ל שכתב דבזמן הזה הוה תמיד כחייבי מלקות שוגגין דהרי לא משכחת מלקות אני תמה שהרי הטור חו"מ סי' ש"נ כתב הטובח ביוה"כ והתרו בו פטור דקי"ל אין לוקה ומשלם הרי דגם בזמן הזה הוה הדין דחייבי מלקות פטורין דאל"כ הו"ל חייבי מלקות שוגגין דחייבין ומהתימה על הש"ך שנסתייע מסי' ש"נ ולא הרגיש בזה ועיין דרישה וב"ח סי' ש"נ שכתבו בהדיא כן דאלו לא התרו בו היו חייבין ודוקא בשבת דהוה חיוב מיתה הוא דפטור אפילו לא התרו בו כמ"ש שם הטור וצע"ג וכן כתב הטור גנב חלבו ואכלו משלם לו דמי חלבו וכתב הש"ך דנ"מ אלו התרו בו דאז אינו לוקה ומשלם והרי בזמן הזה לא שייך כלל מלקות והו"ל חייבי מלקות שוגגין דודאי חייב ועיין שו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' קמ"ו שהביא דברי השואל שהשיג על הש"ך וכפי הנרא' כוון לדברת הש"ך סי' ש"נ ס"ק א' שכתב דדוקא לר' נחוניא בן הקנה צריך לטעם זה וע"ז כתב השואל דלר' נחוניא בן הקנה אפי' אם התרו בו והוא כתב דר' נחוניא בן הקנה ליתא בהתרו אלא בלא התרו ודבריהם תמוהים ודברי זקני תמוה יותר דרש"י ותוס' נחלקו בזה בפסחים דף כ"ט ואף לתוס' עכ"פ בהתרו בו ודאי מיירי ע"ש ועיין ש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ח וסי' ש"פ ס"ק ב' וצ"ע:

והנה בהא דאמרו אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו כתב בשיטה בשם הראב"ד שכתב בשם מ"מ דהוא משום דאמרו אתני על נפשי' למיתן לה אתנן וב"ד לא מחייב לי' אלא מה דהוא חייב על נפשי' ולכך לא שייך קלב"מ וע"ז הקשה הראב"ד תרי קושיות דאם כן גבי חסימה דהוא לא אתני על נפשי' אם כן מ"ט דלא אמרינן קלב"מ ועוד זה גופא מנ"ל דמחייב לי' ב"ד ע"ז שחייב עצמו וגם אם הדין כן למה צריך להמשל מאתנן ע"ש ולפענ"ד ל"ק דבאמת הא דקלב"מ היא מכדי רשעתו והיינו דהב"ד לא יוכלו לחייבו רק משום רשעה אחת ולפ"ז זהו בכל קלב"מ דמחייבינן ליה על מה שעשה רשעה אמרינן דדי שנקנוס אותו ברשעה אחת אבל מה שזה מחייב עצמו שיהי' כן הא אדם יכול לחייב עצמו במאה מנה ומחוייב לקיים דיבורו ונקרא חוסר אמנה ואם כן מה שייך לומר כדי רשעתו אטו אנן מחייבינן ליה על שעשה רשעה אנן מחייבינן לי' לקיים דיבורו ואטו אם יתחייב מלקות ויודה לחבירו במאה מנה אטו לא יתחייב בשביל זה לחייב מלקות וכמו כן כאן מה שחייב עצמו וע"ז לא פטרו שום מלקות ובאמת הוא מחויב לקיים דיבורו ואף שהיה יכול לחזור אבל אנן לא נוכל לפסוק שיחזור בו ואם כן כל זמן שלא חזר בו הב"ד אומרים לו לשלם מה שחייב עצמו ויתכן יותר דמה שחייב עצמו זה אינו מקרי תשלומין בשביל רשע אתי רק שמשלם מה שהבטיח לחברו וז"ב מאוד:

ובזה מיושב היטב כל הקושיות דלכך נקרא אתנן דבאמת מה שהבטיח לה בעד הביאה והמחוייב לקיים דיבורו וכ"ז שאינו חוזר לא יוכל הב"ד לפטרו דאטו מי שאכל שום וריחו נודף וכו' והוא הדין כאן אטו בשביל שעבר עבירה לא יקיים דיבורו מה שהבטיח ויעשה כעת רשעה אחרת וז"ב. ומעתה מיושב היטב כל הקושיות דגם בחסימה בקול באמת הוא נתחייב לתת להבהמה מזונות וכל ששכרה לדוש אם כן הוה כמחייב עצמו בשכרו מה שתאכל בעת הדישה וזה הוה כמו שנתחייב לתת שכר וכמ"ש השיטה בהא דאמר ר"פ משעת משיכה נתחייב במזונותיה וא"כ בזה לא שייך קלב"מ וגם הדין נכון דהב"ד לא יוכל לפוטרו ונלמד מאתנן דאם נימא דהוי מתנה בעלמא לא שייך אתנן וע"כ דהב"ד מחייבין לתת לה מה שהתחייב באתננה וז"ב. שוב נזכרתי במ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין דף ע"ב בדבריו דהתוס' בסנהדרין ע"ב גבי דכרי דהא אתנן אסרה תורה וכתב הר"ז דשאני אתנן דהאדם מחוייב לקיים דיבורו אף שלא נתחייב בדין והקצה"ח תמה בסי' כ"ח דאם כן מ"פ והא מחסרא משיכה והא מחוייב לקיים דיבורו ולפמ"ש אתי שפיר דשיטת הר"ז היא כמ"ש הי"מ הנ"ל דהיינו דהב"ד אומרי' לו שמחוייב לקיים דיבורו מה שהבטיח ואם כן בזה לא שייך קלב"מ דהא מחוייב לקיים דיבורו אף שפטור מצד הדין אבל זה אינו ענין לכדי רשעתו ולכך שם שפיר פריך והא מחסרא משיכה דכיון שיכול לתת דמים אם כן שפיר מקיים דיבורו דלא נתחייב דוקא זאת החפץ ויכול ליתן דמים ולא חל שם אתנן וז"ב כשמש ועיין בשו"ת ש"ב הגאון מוהר"ז ז"ל מבראד בחלק יו"ד סי' ע"ג ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף