שואל ומשיב/ב/א/פה

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן פה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בהיותי בלאבין במרחץ חם סמוך ללבוב ט"ו מנאם תר"ג אירע שקנו עוף ושלחו לשוחט ולא רצה השוחט לשחטו בשביל שהי' צוארו מלוכלך בדם ואמר השוחט שלדעתו אין למכרו לעכו"ם ג"כ שיש לחוש שמא ימכרנו לישראל ואני אמרתי לפע"ד אין לחוש לזה דהרי הישראל יכירנו אח"כ והשוחט אמר דיש לחוש שמא יתרפא העור וע"ז השבתי דלפע"ד אין לחוש לזה דכל שכפי שכמות שהיא לפנינו אין לחוש לזה דהישראל יכירנו אין לנו להוסיף החשש דשמא יתרפא דכל שלפנינו אין מכשול מה"ת להחזיק ריעותא וכמות שהוא עכשיו דיינינן לי' וע"כ לא מצינו דאסרו למכור בספק דרוסה וגם בחיטין מבוקעות באופן שיש לחוש שהישראל לא יכירנו אבל כל שכעת ניכר האיסור אין לחוש שמא לא יהי' ניכר ואף דחיטים חיישינן שמא יטחון אותם היינו כיון דעומד לטחינה משא"כ כאן שאינו עומד להתרפא ובלא"ה יש לומר דבאמת גם בספק דרוסה דאסר שמואל לזבוני לעכו"ם הקשו הא הוה ס"ס וכתב המהרי"ט ביו"ד סי' ב' והרשד"ם הובא במ"א סי' תס"ז ס"ק ב' דמ"מ אין עושין ס"ס בידים ולפ"ז כאן דכמו שהוא לפנינו אין כאן חשש דיכירנו הישראל וא"כ עכ"פ אין אנו עושין הספק בידים וז"ב לפע"ד. אברא דלכאורה צ"ב הא דהקשו דהוה ס"ס והא אין כאן ס"ס כיון דקי"ל דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא מקרי ס"ס וכמבואר סי' ק"ז סעי' ט' והטעם דכיון שהספק הראשון בגופו נעשה כודאי איסור וא"כ ה"ה כאן דהספק הראשון שמא אינו טריפה הוה בגופו ונעשה כודאי איסור א"כ הספק השני שמא ימכרנו לא הוה רק ספק אחד ול"מ ואף דהחשש שמא ימכרנו מדרבנן מ"מ בכה"ג גזרו אף בדבר שעיקרו רק דרבנן מכ"ש כאן דעיקר החשש הוא ספק תורה בודאי ל"מ ס"ס בכה"ג ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הרמ"א סוף סי' נ"ז שהביא בשם התה"ד לחלק דהספק פלוגתא דרבוותא מועיל ס"ס ומותר למכרו לעכו"ם ותמה הש"ך דמנ"ל זאת ובשו"ת המנחת יעקב בכללי הס"ס העלה דספק פלוגתא דרבוותא יותר יש להחמיר מספק נעשה ע"ש אבל לפמ"ש א"ש דבשלמא בספק נעשה הו"ל ספק אחד בגוף דנעשה כודאי איסור ולכך לא מועיל ס"ס אבל בספק פלוגתא דלמאן דמכשיר הוא כשר א"כ א"א לומר דנעשה כודאי איסור ולכך מועיל ס"ס. עוד י"ל דהנה באמת הא דכתבו הפוסקים דאין לעשות ספק בידים צ"ב דמדוע לא נעשה ס"ס בידים סוף סוף הא הו"ל ס"ס ושרי וצ"ל דבאמת אי ס"ס היכא דאיכא לברורי חשוב ס"ס נחלקו הפוסקים כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ולפ"ז נראה לפע"ד דאף למאן דס"ל דס"ס אף דיכול לברר א"צ לברר היינו דא"צ לברר אבל עכ"פ לעשות ס"ס בידים מה שא"א לברר אסור וז"ב והנה כבר נודע מ"ש הנו"ב לחדש דבס"ס בעינן לברר שני הספיקות אבל כל שא"א לברר שני הספיקות א"ל לברר כלל ולפ"ז בשלמא ספק טריפה אפשר לברר ע"י שהית י"ב חדש ולכך אין עושין הספק השני בידים אבל בספק פלוגתא דרבוותא כבר כתבתי בתשובה אחת דאמאי בספק פלוגתא לא נשהה י"ב חדש והרי בספק טריפה מועיל יב"ח אך ז"א דהרי בודאי טריפה ל"מ י"ב חדש וכמ"ש הרשב"א דא"א להכחיש דברי חז"ל דטריפה אינה חי' ותולין דחי בנס וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ז בשמו או כמ"ש המהרש"ל דתולין דהוה ממיעוטא דמיעוטא יע"ש ולפ"ז למאן דמטריף הוא טריפה בודאי ולדידי' ל"מ י"ב חדש דהא לדידיה נתלה בנס או ממיעוטא דמיעוטא ולפ"ז כיון דא"א לברר ע"י יב"ח א"כ שפיר מקילין בס"ס דא"צ לברר כלל ושוב מותר לעשות ספק בידים עכ"פ בנ"ד דאין אנו עושין ספק בידים פשיטא דמותר למכור והנה השוחט אמר שכן מבואר בתב"ש סי' כ"ג בסופו וראינו בתב"ש ואין שום משמעות בזה ולא קאי התב"ש רק במקום שאין ניכר ולא בניכר ע"ש ועיין בפרמ"ג שם כנלפע"ד ומה שהראה השוחט הנ"ל דבר נפלא בתב"ש סי' ל"ז דבחסרון בפנים עם חסרון בחוץ הוה תר"ל ובסי' ל"ז ס"ק ה' כתב דלא מצטרף לתר"ל הנה אמת דבריו צ"ע וביותר יש לתמוה כיון דהש"ס ס"ד דטריפה איך לא נצטרף לתר"ל כמו יתרת בדרי דאוני דהוה ריעותא משום דרבא חשבו לריעותא ומצאתי כעת בלב"ש שהעיר בזה אך לפע"ד נראה דכיון דתר"ל לא נחשב רק כששתי הטריפות מורות על לקותא אחת או שסופו לנקוב או שכבר נקוב ועיין בפרמ"ג סי' ל"ז בתנאי הד' דמה דחשב הרמב"ם בסוג חסר לא יצטרף לנקוב ולפ"ז נ"ל ברור דכיון דחסרון בפנים א"א לומר דהוא בכלל נימוק דא"כ למה באמת כשר וע"כ דהס"ד הי' למטרף משום חסרון וא"כ א"א להצטרף לתר"ל דכל הלקיתא הוא משום נקוב וכמ"ש התב"ש והפרמ"ג וז"ב מאד ולפ"ז זהו בשאר ריעותות אבל חסרון בחוץ דעכ"פ שם חסרון עליו שפיר מצטרף כיון דשם חסרון על שניהם כנלפע"ד לישב לחומר הנושא ודו"ק כי קצרתי:

שוב אחר זמן רב עיינתי באו"ח סי' תס"ו וראיתי שהטור כתב ואין החמץ ניכר בהם ומשמע דאם החמץ ניכר לא חיישינן ומותר והמ"א ס"ק א' נדחק בטעמו ולפמ"ש א"ש דכל שהוא לפנינו ניכר לא חיישינן שמא ישתנה הדבר ולא יהי' ניכר וימכרם דכמו שהוא לפנינו אנו דנין וכמ"ש למעלה אבל הר"ן כתב דיש לחוש אף שהחמץ ניכר שמא יטחנם צ"ל כיון דעומד לטחינה וכמ"ש למעל' ועיין בחק יעקב שם ועיין בשו"ת הר"ן שמביא בב"י שם מבואר כהטור ויש להאריך בזה ולישב קושית הח"י שם ודו"ק ועיין בהגהת אשר"י בחולין פ' השוחט אות ט' ובש"ע סי' נ"ג דמשמע קצת דאף בניכר לפנינו אין למכור וצ"ע:

ואגב אומר במה ששאלני חכם אחד מליטא בהא דהקשו התוס' בע"ז דף ס"ה כיון דכבר הורה רבא בפסחים למפינהו ולזבנינהו לעכו"ם והדר בי' למה טעה בע"ז שנית ותירצו דשני המעשים באו לפניו בב"א והמ"א סי' תס"ז האריך דא"כ למה לא שרי רבא גם בע"ז למכור קבא קבא וע"ז תמה החכם הנ"ל מהא דכתב הר"ן בפסחים בשם הרא"ה דמחלק דחיטי אית בהו צירי ויש לחוש יותר שנתבקעו משעורים והר"ן כתב דז"א דהא דאמרו בע"ז דף ס"ה דשאני חיטי דאגב צירייהו כמבוקעות דמי היינו דוקא לענין יי"נ שיש לחוש שמא יזוב לתוכם יין בעין אבל בחמץ אדרבא חיטי קילי והא דחייש בארבא דטבעה בחשת' היינו שראה קצת חיטי מבוקעות ולפ"ז י"ל דלכך בפסחים הוא דהדר רבא כיון דלא הי' רק קצת חיטים מבוקעות ולא חש להשאר משא"כ ביי"נ שם דנפל בחיטי והי' בעין דיש לחוש יותר ולכך לא התיר למכור קבא קבא והשבתי דאינו קושיא כלל דכיון דרבא התיר בראשונה בפסחים למכור לנכרי מדלא התיר ללקט אותן שנתבקעו ולהשליכן ולשרפן והנשאר ימכר לישראל וע"כ דהי' לו חשש שמא מבוקעות הם כלם וע"ז אותביה רבה מהבגד שאבד בו כלאים והדר רבא ולא התיר רק קבא קבא וא"כ ע"כ דחש לזה וא"כ גם ביי"נ אמאי התיר ואדרבא קושית התוס' קשה טפי דאם בפסחים דלא היה איסור ברור בכל החיטין ואפ"ה אותבי' רבה בר לואי מכ"ש בחיטין דיי"נ דיש לחוש לאיסור בעין והיאך טעה רבא שנית וגם המג"א הקשה שפיר דלמה התיר שם למטחן ולמפינהו ולמזבן כלהו בב"א וא"כ איך התיר בתחלה למזבינהו לעכו"ם וא"ל להיפך דמעשה דע"ז הי' בתחלה רק דהש"ס קבעו כפי סדר המסכתות וא"כ לכך אותבי' רבה בר ליואי והדר בי' ואח"כ הי' המעשה דחמץ וטעה רבא דסבר כיון דאינו בעין על החיטין רק בקצת חיטין ל"ח דז"א דבאמת גם בזה יקשה דעכ"פ היאך התיר רבא ביי"נ למטחינהו לעכו"ם ולא התיר קבא קבא וע"כ דחשש שמא בכ"ז ימכרם לישראל ואיך התיר בפסחים וא"ל דשם הוה ס"ס דז"א דל"מ לפמ"ש המהרי"ט והובא במ"א שם דגם ס"ס ל"מ דאין עושין ס"ס בידים וא"כ גם בזה ל"מ ס"ס וגם להכ"מ קשה דמ"ש דא"ל דיי"נ דאורייתא וחיטי אינו רק חשש דרבנן דהא המרדכי כתב דביי"נ דרבנן מיירי ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע' וזה אין להקשות לפמ"ש דבאיסור ניכר לא חיישינן א"כ ביי"נ האיסור ניכר שפיר י"ל דבזה טעה רבא דמותר למכרו דכמו שהוא אינו חשש דז"א דפשיטא דינגב היין ויש חשש ושפיר הקשו התוס' ודו"ק:

והנה הכ"מ כתב דלכך מותר למכור מעט מעט לנכרי דיש לומר דקנהו לצורך ביתו ויכלה קודם פסח ולפע"ד כוונת הכ"מ עפמ"ש המהרי"ט ומהרשד"ם דאף דאיכא ס"ס שמא אף שימכרם לישראל יאכלנו הישראל קודם הפסח מ"מ הו"ל כעושה ספק ספיקא בידים ולפ"ז נ"ל ברור דכל שיש לתלות דקונהו לצורך ביתו א"כ עכ"פ ספק בידים אינו עושה דיותר מסתבר לתלות דקונהו העכו"ם לצורך ביתו ויכלה קודם הפסח ושוב אף שיוכל להיות שימכר לישראל עכ"פ לא עשה ס"ס בידים ובזה מיושב כל קושיות המ"א שם על הכ"מ ע"ש דלכך צריך שימכרנו קודם הפסח דכל שאין מקום שיכלה קודם פסח יש לחוש שמא ימכרנו העכו"ם לישראל ועושה ס"ס בידים ומה שהקשה דא"כ למה טרח למפינהו ולמזבן לעכו"ם הי' לו לצוותו שימכרו מעט מעט לפמ"ש לק"מ דכל שאין כאן ס"ס דכל שימכרנו לישראל יהי' אסור א"כ בכה"ג לא סמכינן שהעכו"ם קונה לצורך ביתו ושאני חמץ דיש כאן ס"ס וכמ"ש המהרי"ט וכמ"ש בכוונות הכ"מ וזה ברור. ובזה מיושב הרבה קושיות של המ"א ובזה מיושב ג"כ מ"ש המ"א שם ס"ק ד' דקודם ששהה שיעור מיל מותר למכרו לעכו"ם ותמה במק"ח דהא מ"מ אח"כ כשיתחמץ יש לחוש שמא ימכרם לישראל ולפמ"ש יש לישב כיון דעכ"פ אינו עושה ס"ס בידים דכעת אין כאן איסור עכ"פ ס"ס בידים אינו עושה ומותר ודו"ק:

והנה אחר שנים רבות בשנתרי"ג אחר חג הסוכות אמרתי ראיה ברורה דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה דהנה החריף ושנון מו"ה מרדכי מיזיש נ"י הקשה אותי בהא דאמרו בסוכה דף כ"ו אין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר ר"א גזירה שמא ירדם א"ל אביי אלא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם וע"ז הקשה לפמ"ש המ"א סי' רל"ה ס"ק ד' דגם טעימה אסור חצי שעה סמוך לק"ש משום שמא תחטפנו שינה דיאכל קבע וכתב המ"א משום דהוה דאורייתא חמירא טפי ע"ש א"כ משמע דטעימה דהוא אכילת עראי וגזרינן אטו קבע יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן וא"כ ה"ה בזה בסוכה דהוא מה"ת שאסור לישן חוץ לסוכה גזרינן שינת עראי אטו קבע משא"כ בתפילין דשינה אסור שמא יפיח ואינו רק דרבנן ולכך לא גזרו עראי אטו קבע ולכאורה שאלה גדולה היא ולפמ"ש א"ש דבאמת גוף חלוקו של המ"א הוא פשוט דבדאורייתא שפיר חיישינן דאף שאינו רק ספק ספק תורה להחמיר וחיישינן שמא יבא לידי קבע משא"כ בדרבנן דאינו רק ספק דרבנן ולקולא ולפ"ז זהו שם דחיישינן שמא כשנתיר לו עראי יאכל קבע וזה אינו רק איסור דרבנן ולכך ל"ח אבל בשינה דחיישינן שמא ירדם והוא לא יתכוון כלל לרדום רק שממילא ירדם א"כ אנן עושין ספק דרבנן לכתחלה דבשלמא בדבר התלוי בדעתו וכוונתו א"כ אנן אין מתירין לו רק עראי ואף דיש לחוש שמא עי"ז יתיר לו יותר זה לא מקרי ספק דרבנן לכתחלה דבידו לשמור עצמו שלא יעבור אבל שינה דאין בידו ואולי ירדם שפיר הוה כספק דרבנן לכתחלה כנלפע"ד והנה מעלתו רצה לומר דאם נימא דשינה בתפילין הוא משום היסח הדעת כמ"ש בתוס' שבת דף י"ט א"כ הו"ל איסור תורה ושפיר פריך ובאמת שהסה"ד בתפילין אינו רק דרבנן דל"מ לשיטת הרא"ש בשם הרר"י דבעי דוקא שיסיח דעתו בפירוש אבל בשוכח התפילין שרי ל"ש הסה"ד כלל בשינה כמ"ש בטוש"ע או"ח סי' מ"ם ואף אם נימא כדעת הרמב"ן ודעימי' הדבר ברור דאינו רק דרבנן וכמ"ש בשאגת ארי' סי' ל"ט וא"כ אכתי אינו רק דרבנן שוב ראיתי בסי' מ"ם שם שהקשה להיפוך דאם נימא משום הס"ד א"כ אינו רק דרבנן ומה פריך הש"ס וע"כ משום חשש הפחה דהוה קלות ראש ולפמ"ש אין כאן ראיה וכמ"ש ועיין בריטב"א בסוכה שם מבואר בהדיא דעיקר החשש משום הפחה ולא משום הס"ד וס"ל כשיטת הרא"ש בשם הרר"י והשאגת ארי' האריך לדחות שיטה זו ויש לישב קושיותיו וטרם יהי' כל שיח נבאר דברי הרר"י והרא"ש שעל מה דאמרו דמותר לישן שינת עראי הקשה היאך מותר והלא אסור להסיח דעת מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו וכתב הרר"י דהס"ד לא אסרו רק כשעומד בק"ר ושחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אעפ"י שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא הס"ד דאלת"ה איך אדם יכול להניח תפילין כל היום וכן נמי נתנמנם אין כאן הס"ד כי שוכח הבלי עולם ואין כאן ק"ר ולכאור' נרא' מדבריו דהס"ד לא מקרי כל שעוסק גם בד"א ולכאור' הדבר מפורש בהשגת הראב"ד פ"ז מפרה אדומ' ה"ג להיפך שכתב וז"ל וכללו של דבר אין אדם יכול לכוין דעתו לב' דברים כאחד וכו' וא"א בלי הס"ד וגם הרמב"ם שם אולי אין חולק ע"ז רק שהוא פוסל משום מלאכה שפסולו ברור ומשום הס"ד אינו ברור דשמא כיון דעתו ג"כ אף שקשה לכוין ועכ"פ בהראב"ד מפורש להיפך אך לפע"ד נראה דהדברים פשוטים דבאמת כ"מ שצריך לכוין לדבר הזה כמו במי מילוי והזייה שצריך כיון הדעת למלאות לשם הזייה שפיר כתב הראב"ד דהס"ד פוסל כל שמכוין גם לדבר אחר אבל כאן באמת הוא כבר הניח תפילין ועשה המצוה כדינו וא"צ לכוין עוד רק שמשום קדושת תפילין הזהירו שלא יקל ראשו וא"כ כל שאינו מקיל ראשו דיו בכך ולכך בשינה ל"ש ק"ר ושחוק והרי סתמא בקדושתו קאי וא"צ כוונה בזה שכבר הניח לשם מצות תפילין. ובזה מיושב מה שהקשה הש"א מהך דכתב הרמב"ן דבשעת בכי והספד לא מנח להו וכן כתב הרמב"ם פ"ד מתפילין דמצטער ואין דעתו מיושבת עליו לא יניח תפילין שהמניח תפילין אסור להסיח דעת מהם הרי דאף בלי שחוק וק"ר אסור ולפמ"ש לק"מ דבאמת כל שטרוד בצערו ובאבלו אינו מתכוין כלל על תפילי' וקדושתן אסור אף בלי שחוק וק"ר אבל מי שהניחם בקדושה ורק שמתכוין ג"כ על שאר דברים או שישן ואינו מתכוין כלל עכ"פ התפילין בקדושתן ואינו עוקר כוונת התפילין לגמרי זה אינו אסור רק כשיש קלות ראש ושחוק:

ובזה מיושב גם קושיתו דאיך שייך שלא נאסר רק בק"ר ושחוק דא"כ היכא יליף מציץ והלא בבהמ"ק בלא"ה אסור בק"ר כדכתיב ממקדשי תיראו וכדדרשת חז"ל בברכות דף נ"ט ויבמות דף וא"ו ולפמ"ש א"ש דודאי מודה הרר"י דכל שמסיח דעתו לגמרי ממצות תפילין ודמיא ליה התפילין על ראשו כמאן דמנח בקופסא זה ודאי אסור אבל מי שמכוין לתפילין ולד"א ג"כ אף שקשה לכוין לגמרי למצות תפילין כמ"ש הראב"ד פ"ז דפרה בזה לא נאסר רק שלא יקל ראשו ותדע דאל"כ יהי' אסור להתפלל וללמוד מזה דעכ"פ אינו מתכוין למצות תפילין ואף שיש לדחות דעכ"פ מתכוין לקדושה אבל מצד הסברא נראה דכל שאינו עוקר לגמרי כוונת מצות תפילין לא אכפת לן ועיין בריטב"א בסוכה שכתב ג"כ דלא אסרו משום היסח הדעת רק כשלבו פונה לדברים בטילים אבל כל שאינו מפנה לדברים בטלים אף שאין דעתו על התפילין שרי ומפני טעם זה הוא קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו הנה הוא מחלק בין כשלבו על דברים בטלים או דברי רשות בין כשלבו על תורה ותפלה אבל לפע"ד גם במכוין לדבר הרשות רק שאינו עוקר הכוונה לתפילין לגמרי אינו איסור וכמ"ש. ובזה מיושב גם קושית הש"א סי' מ"ם דכל שאינו עוקר לגמרי מצות כוונת תפילין אף שקשה לכוין לשני דברים זה לא מקרי היסח דעת ובפרט היכא שמכון לתורה ותפלה ועבודה דפשיטא דלא נקרא היסח הדעת. והנה במגן גיבורים סי' מ"ם הקשינו על דברת הרר"י דלא גזרינן עראי אטו קבע בתפילין משום דבסוכה כל שישן שינת קבע יהיה אסור אבל גבי תפילין כיון דאף כשישן קבע לא הוה רק בשביל שמא יפיח בהם ולכך לא גזרינן עראי אטו קבע והדברים מתמיהים דא"כ מה פריך הש"ס מתפילין על סוכה הא החילוק מבואר מעצמו והיא תימה רבה ובאמת שהש"א סי' מ"ם הרגיש מדעתי' דנפשי' שיש לחלק כן והקשה כן ע"ש שכתב שקרוב לודאי שיפיח בהן ויבא לאיסור תורה אבל הרר"י לא ס"ל כן וא"כ יקשה עליו והנה במ"ג שם ישבנו דברי הרר"י דמיירי ביום ולא שייך חשש הפחה אבל בלילה שייך חשש הפחה והש"ס מיירי בלילה אבל בש"א מפרש דהש"ס מיירי ביום ע"ש אך לפע"ד ראי' ברורה דהש"ס מיירי בלילה דהרי אמרו שם דאסור לישן ביום יותר משינת הסוס ואביי גופא ס"ל כן וכבר נודע מ"ש הריטב"א דהיכא דבלא"ה איכא איסור ל"ש לגזור דהא בלא"ה אסור כן וא"כ אי ס"ד דקאי ביום הא בלא"ה אסור שינת קבע דהוא ודאי יותר משינת הסוס וא"כ ל"ש למגזר עראי אטו קבע וע"ש דאמרו הנכנס לישן ביום רצה מניח ובלילה חולץ והוא כמ"ש אלא שלפ"ז יקשה דלמה לא משני הברייתות דמה דמתיר עראי ולא קבע מיירי ביום אך לכאורה נראה דלהס"ד דחייש שמא ירדם ל"ש לומר דבלא"ה אסור ול"ש למגזר דדוקא אם חיישינן שמא יעשה כן בכוונה שייך לומר דלא גזרינן דהא אסור לעשות אבל להס"ד דחייש שמא ירדם א"כ גם ביום איכא למגזר וא"כ שוב מיושב דברי הרר"י דאביי מיירי באמת ביום ומ"מ קשה לאביי דחייש שמא ירדם ל"ש לחלק ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים נכונים. עוד נ"ל דבר חדש בישוב קושית הש"א דבאמת בזמן הש"ס דהי' מכוונים היטב א"כ אפשר שהס"ד של תפילין הי' אף באם לא כיון לתפילין אבל אנן בדידן דאף חתן לא פטרינן משום דבלא"ה אין אנו מכוונים כמבואר באו"ח סי' ע' ולפ"ז ה"ה לענין תפילין דוקא השלילה שחוק וק"ר הוא דאסור אבל מה שאינו מכוין לא אכפת לן כ"כ ומצינו שגם האמודאים לא הי' יכולין לכוין כדאמרו בירושלמי אנא מני דמוסיא ואמר אחד מימי לא אכוונתי ולפ"ז א"ש כל הקושיות דבזמן שהי' מכוונים גם הרר"י מודה דאסור הס"ד כל שאינו מכוין משא"כ לדידן וגם בימי האמודאים כבר נתקטנו הדורות ואינו אסור רק שלא יסיח דעתו בקלות ראש ויש להאריך והמ"י אך לפי שהוא דחוק קצת ע"כ דברי מעטים:

והנה בשנת תרי"ז ב' דר"ח אב ה' דברים ראיתי בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ה שהקשה לו הגאון מוה' דוד דייטש על מ"ש הפר"ח דאין לעשות ס"ס בידים ממ"ש התוס' בזבחים דף ע"ב ד"ה נתערבו באחרות דיכול להסיר מכל אחד מלא הסיט ויהיה מותר מכח ס"ס והרי עושה ס"ס בידים והוא נדחק ולפע"ד לק"מ דמלבד די"ל דהס"ס כבר נתהוה רק שהוא מסיר מכל אחד מלא הסיט ובודאי משתרי ואין כאן משום מבטל איסור כיון דאינו עושה בהאיסור לבד ומה גם דהא מסיר מכל אחד ול"ש כאן הטעם שכתב המהרי"ט בשניות בחלק יו"ד דהוה כמבטל איסור דכאן מבטל איסור והיתר ביחד ומסיר מכל אחד ואחד מלא הסיט ועיין תוס' פסחים דף למ"ד שכתבו הטעם דאסור לבטל האיסור משום דא"כ לא הועילו חז"ל בתקנתם וכאן הועילו והועילו שהרי מסיר מכל אחד מלא הסיט ובאמת אין כאן רק אחד שהי' מלא הסיט ערלה בזה ודו"ק. והנה בהך דהנקברין לא ישרפו והטעם דחיישינן שמא יהנה מאפרן הנה אף דיהנה מאפר לא הוה רק איסור דרבנן כמ"ש הכו"פ בהדיא סי' פ"ז ס"ק ד' וא"כ אינו רק ספק איסור דרבנן ומה"ת לחוש לזה וצ"ל דאין עושין ספק דרבנן בידים דלמה ישרף ויש לחוש שמא יהנה מוטב שיקבור ואין שוב חשש. ובזה נראה לפע"ד במ"ש הטור סי' תמ"ה דחמץ אינו רק בפירור וזורה לרוח משום דהוא מהנקברין דקי"ל כחכמים דאינו בשריפה ועמ"א סי' תמ"ה ולפ"ז נראה לי ברור דכיון דעיקר האיסור הוא כדי שלא יעשה ספק דרבנן ולפ"ז קודם זמן איסורו דאינו אסור עדיין א"כ ל"ש הך דעושה ספק דרבנן דכל הטעם הוא כמ"ש המהרי"ט דהו"ל כמבטל איסור דאסור וכבר נודע דברי הט"ז באו"ח סי' תמ"ז וסי' תרכ"ו דקודם זמן איסור יכול לבטל וא"כ קודם זמן איסור יכול לשרוף אף שצריך קבורה ועיין בחק יעקב מ"ש בזה ולפמ"ש הדבר א"ש. ובזה מיושב מה שהקשה אותי החריף מוה' מאיר בר"ם נ"י במה דאמרו בפסחים דף י"ב דרבא ס"ל דטעמי' דר"י משום דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה והקשה א"כ מ"ט דר"מ דאמר שורפין בתחלת שש ולעמ"ש א"ש דבתחלת שש קודם זמן איסורו ודאי דיכול לשרוף אף דהוא מהנקברין. ובזה יש לישב קושית התוס' בפסחים דף י"ד ד"ה הכא טמא וטהור ודו"ק היטב:

והנה אירע מעשה ביום כ"ח טבת תרכ"ו שהי' אווזא נשבר סמוך לגוף באופן שנעשה טריפה ונשאלתי מה הדין של הביצים וגם האפרוחים שיולדו אח"כ ואמרתי שהם אסורים כמבואר בש"ע סי' פ"ו דהאפרוח אסור לכתחלה ע"ש ס"ז ברמ"א שיש לזהר לכתחל' והנה כה הראני הרב הדיין מוה' ח"י עלינבערג נ"י דברי הבה"ט סי' נ"ג ס"ק ג' שכתב בשם השבו"י סי' נ"ג דהביצים מותרים ובמח"כ לא העתיק יפה דשם הוא בח"א לענין אם נשבר באופן שאינו אסור אלא אבר עצמו וכמ"ש בשם שו"ת בית יעקב והבה"ט בעצמו הביא דברי הבית יעקב רק זה שמסיים דלא כשו"ת בית יעקב היינו לא מטעמו רק משום דהוה כנחתך אבל במקום שנעשה טריפה אסור כמבואר בשבות יעקב שם ע"ש אמנם אם מותר למכור האווזא ול"ח שמא תתרפא כמ"ש בלבושי שרד הנה לפמ"ש למעלה כל שכעת הוא מכיר האיסור לא שייך אין עושין ספק בידים ואין לחוש שמא תוליד דמסתם לא תלד דטריפה אינה יולדת אבל אם היא לפנינו מעוברת אין לחוש שתוליד בטרפותה ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף