שואל ומשיב/א/ג/רכא
שואל ומשיב 
א ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לחכם מופלג בתורה עוסק בסדר טהרות נ"י. אשר שאלת בלמדך בפ"ד דטהרות משנה יו"ד ר"י אומר ספק משקין לאוכלין טמא ולכלים טהור ועל זה תמהת דניהו דטומאת משקין לטמא אחרים בכלים לכ"ע אינו רק דרבנן הא הו"ל דבר שיל"מ דכלי שטף יש להם טהרה במקוה ואמאי יהיו טהורים הא בדבר שיל"מ לכ"ע ספק דרבנן להחמיר ועיין ביו"ד סי' ק"ב בש"ך ס"ק ח' הנה יפה שאלת ויגעתי ומצאתי כי המשנה הלז הובא בסוגיא דר"ח סגה"כ בדף ט"ז ושם בצל"ח הרגיש בזה והנה מ"ש שם הגאון לחדש דכל שיש חזקת היתר לא אמרינן בדבר שיל"מ להחמיר כל שאינו רק איסור דרבנן ושאני ספק ביצה שנולדה ביו"ט דאין לה חזקת היתר שלא נולדה היום לא היה צריך לזה דאדרבא בביצה יש לה חזקה שלא נולדה מקודם וכמ"ש במרדכי ר"פ א"צ אבל בכ"ז מה שחידש דבחזקת היתר ל"מ דבר שיל"מ לפע"ד לא נראה כן מהא דאמרו בביצה דף ל"ח ולבטול מים ומלח לגבי העיסה ומשני דהו"ל דבר שיל"מ וקשה הא זה הי' לו חזקת היתר באותה עיסה להוליכה בתוך תחומו ואת אוסר מכח מים ומלח של חבירו וכיון דבטל ברוב שוב נשאר חזקת היתר שלו על מכונו ול"ש לומר דהא גם לחברו הי' לו חזקת תחום שלו דז"א דאין לנו לדון על חזקת תחום כ"א על איש שאנו דנין עליו וכבר כתב הרמב"ן כיוצא בזה דלא משום חזקה של חברתה נוציא זאת מחזקתה ע"ש גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דנאסר בכל הנשים יעו"ש בר"ן ובב"ש סי' ל"ה ובזה הי' מקום אתי לישב דזה הי' סברת ר"א דאמר הרי שנתערב קב חיטין וכו' והיינו דבאמת לענין חזקת ממון של חברו פשיטא דמועיל חזקת חברו ויש להאריך בזה אבל גוף הדין של הצל"ח הוא דבר חדש ולא ידעתי דכיון דכל הטעם דדבר שיל"מ הוא משום עד שאתה תאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומועיל נגד רוב מכ"ש כאן דליכא רק חזקה ורוב עדיף מחזקה אבל בגוף קושיתו נראה לפע"ד דלענין טומאה לא שייך דבר שיל"מ דלא מבעיא אם נימא כמ"ש התה"ד וכן הוקבע הדין ברמ"א בסי' ק"ב בדבר שאינו רק טעם ולא ממשו של איסור לא שייך דבר שיל"מ פשיטא דבטומאה לא ניכר ממשו של איסור ולא עדיף מטעם ואף לפי דעת הש"ך החולק שם בזה על הרמ"א אבל כ"ז באיסור אבל בטומאה דכיון דבספק טומאת משקין לא גזרו חז"ל שוב הוא טהור גמור דע"ז לא גזרו חז"ל וכל שלא גזרו בזה שוב אין כאן שום טומאה ובשלמא ספק איסור דרבנן דהאיסור הוא ממש א"כ כל שהוא דבר שיל"מ שפיר אמרינן דלמא אוכל איסור אבל כאן חז"ל לא גזרו שיטמא כלל בספק וז"ב מאוד ותדע דהרי בספק טומאה ברה"ר דטהור אף דאמר ר"י הא נהרא זיל טבול אפ"ה לא אמרינן דהו"ל דבר שיל"מ ועמלמ"ל פי"ט מאה"ט שהאריך בזה דאינו רק דרך עצה טובה וע"כ דכל שספק טהור לא גזרו חז"ל בזה והו"ל טהור אלא אם טבל אין לו הפסד כמ"ש רבינו פי"ד אבל חלילה שיהי' דבר שיל"מ עי"ז וז"ב ודו"ק ועיין בפסחים דף י"ט אמרו ג"כ דלא גזרו על ספק כלים בירושלים וע"ד הפלפול רציתי לומר בישוב קושיתו דהנה בראשית ההשקפה תמהתי דאיך לאוכלין טמא הא הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול וספיקו טהור ומצאתי בר"ש במשנה ט' שם שהעיר בזה וכתב דהספק בא ע"י אדם והו"ל דבר שיש בו דעת לשאול ולפ"ז בכלים כיון דספיקא דרבנן לקולא ותלינן דלא נגע וא"כ כל שלא נגע שוב לא גרע מדבר שאין בו דעת לשאול דע"י הספק דרבנן אנו מחזיקין שלא נגע ואף שיש לדחות מ"מ קוב"ה חדי בפלפולא ודברי הרמב"ם בפה"מ במשנה ט' שכ' דלכך הביא המשל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בדבר בין יש בו דעת לשאול או לא צ"ע דבאמת יש חילוק ורק דהו"ל ספק טומאה הבא בידי אדם וצע"ג. ומדי דברי זכור אזכור מה שהראה לי הרב מוה' אברהם נ"י מליבטשוב דבר תמוה בר"ן בנדרים דף י"ט ע"א ד"ה ועל שכתב דלכך לא פריך מר"א אדר"א דהא ס"ל דטומאת משקין מדרבנן ואפ"ה אזיל בספיקא לחומרא וכתב הר"ן דיש לומר דהא דס"ל לר"א ליטמא טמא הוא מדרבנן ומחמיר בספיקו ע"ש והוא תמוה דאשתמיטתי' שבאמת הש"ס בפסחים דף ט"ז הקשה באמת הש"ס דר"א אדר"א ולדברי הר"ן אין קושיא (אחר שנים רבות מצאתי בפסחים דף ט"ז בספר יד דוד בחידושים שכפי הנראה העיר בזה) ולחומר הנושא שלא יהיו דברי הר"ן מוקשים כ"כ נראה לפע"ד לישב דבאמת זה דחוק דר"א יהי' מטמא מדרבנן דהרי אמרו וכן הי' ר"א אומר כדבריו ומשמע כר"מ והרי ר"מ ס"ל דהוא מדאורייתא לטומאת עצמו דדריש מוכל משקה אשר ישתה ור"א ס"ל דהוא מדרבנן וגם גזרו על ספיקו ולטומאת אחרים לא גזרו אף באוכלין ולכך בפסחים דמפרש הש"ס דר"מ ור"י אזדו לטעמייהו שפיר פריך הש"ס וסבר ר"א משקין אית להו טומאה בעולם והיינו דע"כ דרש ר"א מוכל משקה אשר ישתה והרי ר"א אמר אין טומאה למשקין כל עיקר ולא דריש כלל וכל משקה אשר ישתה כפירש"י שם אבל בנדרים פריך הש"ס וסבר ר"א ליטמא טמא והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר והיינו דשם כל עיקר הקושיא דר"א אדר"א שפיר כתב הר"ן דהי' יכול לומר דר"א ס"ל לטמא טמא מדרבנן וגם ר"מ לא ס"ל דלטמא טמא מן התורה רק מדרבנן דגזרו טומאה ואף בספיקו וא"כ אין קושיא מליטמא טמא והי' צריך להביא ראיה דר"מ ס"ל מן התורה ור"א דהורה כדבריו ס"ל דהיא מן התורה וזה הי' צריך להביא ראיה ובגוף דברי ר"א ל"ק כלל ולכך פריך עדיפא מינה אבל בפסחים שפיר פריך ומדוקדק לשון הש"ס דבנדרים לא פריך רק וסבר ר"א לטמא טמא ושם פריך וסבר ר"א משקין אית להו טומאה בעולם והיינו דסובר כר"מ דדריש מוכל משקה אשר ישתה וז"ב ונכון לדעתי לחומר הנושא. עוד נראה לי בכוונת הר"ן דהנה בלא"ה צ"ב דהר"ן פירש דעיקר הקושיא הוא דלמ' טמא מדרבנן אלמא דאחמור רבנן בספיקא ור"א מיקל בספיקא והדבר יפלא למה לא פריך כפשוטו היאך מצי אתיא כר"א והא ר"א ס"ל דאין לטומאה עיקר מן התורה וכמ"ש רש"י אך נראה דבאמת הר"ן קא קשיא לי' דבאמת אם נימא דר"א מטמא מן התורה ולכך גם ספיקו טמא ועיקר הקושיא דר"א אדר"א מה שייטי' הכא וכבר הקשה אותו הש"ס במקומו בפסחים וע"כ פירש הר"ן דבאמת הקושיא כאן הוא דזה ידע הש"ס דר"א אינו מטמא רק מדרבנן ולא כדבריו ממש וכ"ף הדמיון מורה כן והש"ס הניח שם בקושיא וכבר כתב הרשב"ם בב"ב דף ל"ב דכל קושיא נוכל לתרץ אם לא אסקי בתיובתא וע"כ פירש הר"ן דעיקר קושית הש"ס דניהו דנימא דכדבריו היינו לא לגמרי דר"מ מטמא מדאורייתא והוא מטמא מדרבנן מ"מ עכ"פ קשה על ר"א היאך מטמא מספק מדרבנן וז"ב ונכון.
והנה בגוף הקושיא של הצל"ח דהו"ל דבר שיל"מ לכאורה הי' נראה לי דבר חדש דל"מ לפי טעמו של הר"ן דדבר שיל"מ הו"ל מב"מ זה לא שייך לענין טומאה אלא אף לפי טעמם של הפוסקים דעד שתאכלנו באיסור נראה לפע"ד דכיון דבמבשא"מ לא גזרו דיהי' דבר שיל"מ ומטעם דבא"מ לא נקרא ע"ש האיסור וכמ"ש בסי' ק"ב וא"כ זה שייך לענין איסור אבל בטומאה מה נ"מ בין מב"מ לשא"מ הא לא נקרא ע"ש הטומאה ובלא"ה נראה לפע"ד לכאורה דבר חדש דהנה לכאורה רציתי לומר דע"כ לא שייך דבר שיל"מ באיסור דרבנן רק באיסור דרבנן שהוא מעצמו אבל בדבר שאין איסורו מחמת עצמו רק מחמת גזירה א"כ ל"ש לומר דעד שתאכלנו באיסור הא זה גופא אינו אסור מצד עצמו רק משום גזירה וכל דאתה אומר דאין כאן איסור א"כ ל"ש לגזור אברא בהא דאמרו בביצ' ד' ר"א אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול והו"ל דבר שיל"מ מזה סתירה גלויה דהא שם ביצה אינה אסורה מחמת עצמה רק מצד גזירה אטו משקין שזבו או פירות הנושרין וא"כ לא שייך דבר שיל"מ ובשלמא על הא דאמרו בתחלת הסוגיא בשלמא ספק יו"ט ספק חול הו"ל דבר שיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ל"ק דלענין אם נתערב כיון דהביצה עצמה כבר נאסרה יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ שפיר שייך לומר דלא בטל אח"כ אבל על ר"א דחידש דאף שאותה ביצה עצמה הוה ספק יו"ט ספק חול לא אזלינן לקולא דהו"ל דבר שיל"מ וא"כ יקשה דהא אינו רק משום גזירה ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דר"א לשיטתו דס"ל ביבמות פ"ב דאפילו אם לא הותרה לאחר רק לאותו איש שמותר אליו היום אפ"ה חשוב דשיל"מ כיון שיש לו היתר בבירור א"כ גם כאן זה שחידש ר"א דניהו דלא נאסר מחמת עצמו רק משום פירות הנושרין עכ"פ חז"ל גזרו על זה ואינו היתר גמור אף שמותרת מצד עצמו מ"מ הו"ל דבר שיל"מ ובזה מיושב מה שהקשו הפ"י והצל"ח דמה חידש ר"א הא גם בהס"ד ידעו דהו"ל דבר שיל"מ ומה ס"ד דמקשה דבספיקא לא אזלינן להחמיר ולא מקרי דבר שיל"מ ובמסקנא מסיק ר"א דמקרי דבר שיל"מ ולפמ"ש א"ש דר"א לשיטתו אמנם אכתי יקשה הרי ביבמות דף פ"ב מסיק דהך דר"א בדותא הוא וכאן בביצה קי"ל כהך דר"א וע"כ צ"ל דכל דגזרו חז"ל אף שגזרו משום ד"א מ"מ נעשה איסור וגם ע"ז שגזרו יפול שם איסור ושייך דבר שיל"מ ועיין במהר"ם לובלין בשבת דף י"ח דהקשה כיון דלא גזרו חז"ל רק שמא יחתה א"כ כל שלא חיתה אין כאן מקום לאסור ע"ש ולפע"ד ל"ק דכל שגזרו חז"ל יהי' מאיזה טעם שיהיו גם ע"ז שגזרו הוא שם איסור כמו על אותו דבר ואף שלא בא לידי מכשול כיון שלפעמים יוכל לבא לידי מכשול גזרו ע"ז ושוב הוה כאיסור מצד עצמו וא"כ ה"ה בזה שפיר שייך דבר שיל"מ וזהו שחידש ר"א ולזה יש לומר שכוון רש"י שכתב שם אף בדרבנן כגון ביצה שגזר רבה משום פירות הנושרין וקשה הא כבר הקשה כן לר"י ולר"מ ולמה פירש רש"י דהגזירה משום פירות הנושרין ולמעלה בהס"ד לא פירש כן ולפמ"ש א"ש דזה שחידש כיון שגזרו משום פירות הנושרין הו"ל כאיסור מצד עצמו וז"ב ומעתה נראה לפע"ד ברור דזה לענין איסור דכל דרבנן גזרו יש לומר דנעשה איסור דרבנן אבל כאן בטומאת משקין לטמא כלים דאין טומאה מצ"ע רק שהוא מי"ח דבר שגזרו אטו משקין זב וזבה כדאמרו בשבת בסוגיא די"ח דבר וא"כ שוב ל"ש להחמיר בספק דא"ל דנעשה טומאה גמורה מד"ס דבאמת אינו טומאה גמורה דבכמה דברים מקילינן בטומאה דרבנן ובפרט לשרוף תרומה וקדשים דהוה חומרא דאתי לידי קולא וא"כ אינו רק מצד גזירה ושוב לא שייך דבר שיל"מ דהא בעצם אינו טמא כלל וז"ב ודו"ק כי הוא דבר חדש ובגוף דברי הצל"ח שחידש דדבר שיל"מ בדרבנן להחמיר לא אמרו בדבר שהי' לו חזקת היתר ודחיתי לעיל הנה כעת מצאתי בב"ח יו"ד סי' ק"ז שדעתו דדוקא באתחזיק איסורא הוא דאמרינן דבדרבנן דבר שיל"מ לא בטל והפר"ח באו"ח סי' תצ"ז חולק על הב"ח ועיין בשלום ירושלים ריש ביצה שמפלפל בדברי הב"ח האלו ולא הזכיר דברי הצל"ח האלו.
ודרך אגב אומר במה דהקשה הר"ן בנדרים דף נ"ב על הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דהוה דבר שיל"מ והקשה מהא דאמרו ביבמות פ"א אי לכהן משרי שרי ואי לישראל לעולם אסור וע"ז אמר הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' לישב ע"פ מ"ש הריטב"א בחידושיו לנדרים הנדפס בפ"ב בסוגיא דבר פדא דף י"ז דכל דבר שמותר לדידי' אף דנאסר לגבי אחרים פקע בכדי ול"ד להקדש ולאשה דמותרת לבעלה או להקדש ולכ"ע אסור דשם ענין ההקדש הוא כך דזה ענין ההקדש שלדידי' מותרת והוא ענין הקדש או קידושין ע"ש ולפ"ז ל"ד לפת שאפאה עם הצלי דשם מה שמותר לכהן הוא לפי שהיא חתיכת חטאת וא"כ זה שמותר לכהן הוא האוסר לכ"ע ול"ש דבר שיל"מ דאדרבא זהו האיסור משא"כ בפת שאפאה עם הצלי דכל שיש לו היתר לבשר הו"ל דבר שיל"מ ודו"ק היטב ודפח"ח ויפה כוון וכמדומה לי שגם אני כתבתי בזה אלא שלא ידעתי מקומו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |