שואל ומשיב/א/ג/רכ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן רכ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד מה שהאריך בענין שאחד קנה חמצו של ישראל אחר שמכר לגוי אם צריך להחזיר לבעלים והבאת דברי המשאת בנימן והט"ז והמ"א שהסכימו לדבריו שצריך להחזיר והנה עיינתי בשו"ת מ"ב בסי' מ"ג והנה במה שהביא ראיות לדבריו מסקריקין לפע"ד אין ראיה כלל דפשיטא דשם ל"ש מכירה כלל דהא גזלן ואנס והמכירה הי' באונס ולכך אמרינן דמסתמא לא נתייאש (ואף דהתוס' בסוכה דף למ"ד שם בסוגיא דאוונכרי האריכו אי מועיל גבי קרקע יאוש ובב"ב דף מ"ד החליטו דמועיל יאוש וכתבו שכן משמע בסוגיא דסקריקין היינו דוקא כדשמענו דמייאש אבל בסתמא בודאי לא נתייאש והמ"ב שם לא הרגיש בזה יעו"ש שחושב לדבר פשוט דבקרקע ל"ש יאוש ועיין בכ"ת למהרמב"ח שהאריך בזה בסוגיא שם ובתשובה הארכתי בזה) אבל מה ענינו למכירת חמץ שהי' מדעתו והי' צריך שיהי' מכירה ברצון והחלטו למען ינצל מאיסור חמץ ואיך שייך כאן דאדעתא דהכי לא נתייאש ובזה אין מקום לראייתו ממצודת הדג דמרחיקין ממנו דמה ענינו לכאן כאן מכר ברצון נפשו והמ"א דומהו להא דאדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אין ענינו לכאן דכאן לא שייך יאוש דמתורת מכר קאתינן עלה ועיין בט"ז סי' תמ"ח שם ס"ק וא"ו שדחה ג"כ סברא זו וגם בסי' רמ"ו דחה זאת אבל גם מ"ש הוא בהיתר זה לא זכיתי להבין על בוריו יעו"ש והנה לכאורה אמרתי אפתח פתח לנפשי דלפמ"ש המ"ב בעצמו סי' נ"ט והובא במ"א ס"ק ד' שם דבדיעבד קנה בכסף לחוד וגם בקנין סטימתא מועיל ומטעם כיון שהחמץ אינו ברשותו והתורה אוקמא ברשותו בקנין כל שהוא סגי וכמ"ש בסי' צ"ז ודבריו נכונים ומ"ש המ"א דלא אזלינן בתר דיניהם נגד דין תורה כמו גבי בכור לפע"ד אף שנראה כן משו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' כ"ה הובא במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ח' ט' יעו"ש מ"מ נראה דזה דוקא לענין שלא יהי' נקנה להעכו"ם בקנין של דיניהם אבל עכ"פ מרשות הישראל נסתלק דניהו דל"מ קנין דיניהם להפקיע מאיסור תורה היינו דוקא שיהי' נקנה עי"ז לאחר וכן נראה בהדיא משו"ת הרמב"ן במיוחסות שם אבל עכ"פ מי שמקנה כבר נסתלק מזה ולפ"ז אין דמיון המ"א מבכור שוה לחמץ דבבכור בעי שיהי' נקנה לעכו"ם ואל"ה לא נפקע מבכורה אבל בחמץ בגילוי דעת שאינו חמצו סגי ואין לך גילוי דעת גדול מזה ובזה דחיתי מ"ש האחרונים להקשות על המ"א עפי"מ דאמרו בב"ק דף ס"ו מכי מטי עידן איסורא איאושי קא מייאש וכאן ל"ש תירוץ הש"ס דזה אינו רוצה לקנות דהרי העכו"ם באמת רוצה לקנות ולכך מועיל אף קנין דדיניהם ולפמ"ש א"ש דכל סברת המ"א דקנין שלהם ל"מ להפקיע איסור תורה וכמ"ש הרמב"ן וא"כ לא שייך לומר מכי מטי עידן איסורא איאושי קמיאש דכל שכבר מכר מה לנו וליאוש הא הוא כבר מכר וכבר נסתלק ואין בידו לייאש אך מ"ש הוא נכון דכל שנסתלק סגי עכ"פ דברי המ"ב נכונים ולפ"ז יש לומר דע"כ לא מועיל גילוי דעת רק לאותו שמכר אבל שיהי' רשאי אחר ללוקחו ל"מ דבאמת אינו קנין מעליא וכן יש לומר לפמ"ש התב"ש בבכ"ש דבאמת הערמה הוא דמוכרו בזול לא לפי שוי' רק דכל דכבר בטלו הוה הערמה בדרבנן יעו"ש ובתשובה הארכתי בדבריו וא"כ כיון דאינו רק הערמה איך יוכל האחר לקנותו הא לענין זה מועיל גילוי דעת שהישראל לא רצה שיהי' מוכרו לאחר כיון דבאמת אינו מכירה מעליא אך באמת אחר העיון לא זכיתי להבין דברי המ"ב והתב"ש דמ"ש לסמוך על הביטול והמכירה אומר אני אם כי יצדק מופרד לא יוצדק מחובר דהרי ענין ביטול הוא שמבטלו בלב שלם ומחשיבו כהפקר והרי כל שמוכרו אח"כ חזר מבטולו והרי הוא לוקח בעדו מעות וגם מוכרו כדי שיוכל לקחתו ממנו אחר פסח והיאך יהי' נחשב לביטול ובאמת שהמ"ב בעצמו סי' צ"ח כתב בהדיא דל"מ הביטול כל שדואג על ביטולו ואף שהאחרונים תמהו על דבריו לפע"ד דבריו נכונים מאד מצד הסברא דעת תורה ודעת נוטה דאטו הבטול עיקרו בפה במה שאומר ולבו בל עמו וע"כ שצריך לחשוב באמת שמבטלו בלב שלם והיאך אפשר שמחשב כן והוא דואג עליו ואינו רוצה לבערו ובשלמא בפרורין וכדומה אנן סהדי שאדם מבטלו בלב שלם אבל פשיטא דכל שהוא הפסד מרובה והוא רוצה לקחתו אחר הפסח מה מועיל ההפקר ויש להמתיק הדבר דהרי לפי מה שתקנו חז"ל בדיקה ג"כ וכל שאינו מבערו כתיקון חז"ל אנן סהדי שאינו מבטלו בלב שלם דאל"כ הי' מבערו כתיקון חז"ל דלמה לא יקיים מצות חז"ל כתקנו וע"כ שמבטלו ולבו בל עמו ודברי המ"ב נכונים ולפ"ז כל שהוא באמת מבטלו רק שהי' אנוס על המכירה כגון שהיה חבוש בבית האסורים כעובדא דבעל תורת השלמים הי' מקום להקל ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' י"ח י"ט שהאריך לדחות דברי המ"ב ותב"ש הנ"ל ולפמ"ש דברי המ"ב נכונים מאד ובזה יש לומר דזה טעמו של הגאון והכלבו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול משום דלמה לא מבערו כתיקון חז"ל דהא ישנו לפניו אבל כל שמבערו אף הוא מודה דמועיל הביטול וגם אם א"י לבערו כגון ביו"ט מועיל הביטול ובזה מיושב הא דהקשו מהא דפריך הש"ס בדף וא"ו וכי משכח לה לבטלה והא הוא חמץ ידוע ולפמ"ש שם מיירי ביו"ט כמ"ש הב"ח דא"י לשורפו ושוב מועיל הביטול ובזה יש לישב דברי הרמב"ם שלא יסתרו אהדדי כמו שהקשה הכ"מ דבהלכות חמץ כתב דמן התורה אינו מועיל שביתה וביטול רק לחמץ שאינו ידוע כמו שהוא בנוסחא הישינה ואלו בהלכות ברכות כתב דלכך תקנו על ביעור דהביטול כבר היה ולפמ"ש א"ש דבאמת מן התורה לא הי' הביטול מועיל דאפשר דלבו בל עמו וכמ"ש המ"ב וכן נראה מדברי הר"ן והרשב"א בתשובה סי' ע' אבל כל שתקנו הביעור שוב מועיל הביטול אף בחמץ ידוע ובזה לא קשה הרבה קושית האחרונים ובחידושי לה"פ סי' תל"ד הארכתי כעין זה עכ"פ דברי המ"ב נכונים וא"כ איך מועיל ביטול ומכירה והמכירה אינו כדין רק שיסודה על הביטול והרי זה לא יצדק במחובר דהמכירה סותר להביטול שוב מצאתי בשו"ת אא"ז הפ"י בעל מג"ש שבסי' י"ד שם כתב ג"כ סברא זו דביטול ומכירה סותרין זא"ז וגם הוא כתב שם דביטול כי האי ל"מ ויש להאריך בדבריו שם עפמ"ש ואכ"מ אך זאת נראה לפע"ד ברור דאם מוכר בכסף או במשיכה דכל שבטלו מועיל ומטעם דהוה ספק דרבנן דבביטול בעלמא סגי מן התורה ורק מדרבנן צריך ביעור וכל שמוכרו כדי לעשות מצות ביעור ע"י מכירה ג"כ סגי ואף דאנן לא ברירא לן אי עכו"ם קני במשיכה או בכסף נראה לפע"ד דזה לא מקרי חוזר מהביטול ורק דבזה רוצה לקיים מצות חז"ל בבדיקה וביעור ומ"ל שמבערו או שמוכרו לעכו"ם ובזה יש לקיים דברי המ"ב סי' נ"ט וסי' צ"ז הנ"ל ובזה יש לומר דאם אחר בא וקונהו יכול להוציאו כיון דבאמת הוא ספק בקנין רק דהו"ל ספיקא דרבנן דמה"ת בביטול סגי אבל לענין אחר יכול הראשון לטעון דלמא לא קנהו העכו"ם כלל ומוקמינן בחזקת מרא קמא דאף שמכרו לעכו"ם כל שהספק בקנין שוב מעמידין אותו על חזקתו הראשונה ועיין מלמ"ל פט"ו מטוען הלכה ט' שכתב דבמטלטלין כל שמונח ביד שליש ויש ספק בהקנין מוקמינן בחזקת מרא קמא לפ"ז כאן שמכרו לעכו"ם בפסח ובפסח אסור לכל ישראל א"כ הוה כמונח ביד שליש ושוב מוקמינן בחזקת מרא קמא ביד הישראל הראשון דהא הספק בהקנין של העכו"ם שמא לא קנה כלל ולא יצא מחזקתו הראשונה ומה שהקשה המלמ"ל שם ממה שפסק הרי"ף והרמב"ם לענין הנהו בעיות דריש המפקיד דעלו בתיקו דיחלוקו ולמה לא מוקמינן הפרה בחזקת מרא קמא והרי הוא צריך שיקנה הפרה לכפל לפע"ד ל"ק דאטו גוף הפרה מקנה הוא אינו מקנה הפרה רק לענין ליקח עי"ז הכפל וא"כ מה מועיל חזקת הפרה להכפל הא לענין הכפל לא שייך החזקה והמעיין ברא"ש שם ימצא שהבין כן סברת הרי"ף ואף שהוא בעצמו כתב דהכפל לבעלים משום דמוקמינן להבעלים בחזקתם בהפרה אבל בסברת הרי"ף הבין כמ"ש וע"ש שכתב דהא בהכפל ליכא חזקת מרא קמא ומהתימה על המלמ"ל שלא הרגיש בדברי הרא"ש האלו וראה סוף דברי הרא"ש ולא תחלתם וז"ב עכ"פ לענין שיקנה הישראל האחר ודאי כ"ע מודו דיכול הראשון לטעון דלמא לא קנה העכו"ם ודו"ק בכל מ"ש כי דברים נכונים הם ת"ל ועיין בבית מאיר סי' נ"ג מ"ש בדברי המלמ"ל הנ"ל.

והנה המ"א סי' תמ"ג ס"ק ד' כתב דאם יוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזור לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה ולפע"ד הי' נראה דבר חדש דלפמ"ש התב"ש דהערמה לא שרי רק בדרבנן והיינו כל שמבטלו דליכא איסור תורה ולפ"ז בכה"ג שמוכר חמצו של חברו ואם אירע שחברו לא בטלו א"כ הנפקד א"י לבטלו שאינו שלו א"כ שוב אינו מועיל המכירה דהוה הערמה בדאורייתא וצריך למכרו מכירה גמורה ומכירה חלוטה.

ודרך אגב אזכיר מה שחידש המג"א שם דאם לא מכר הנפקד החמץ בשעה חמישי בע"פ דחייב הנפקד לשלם להמפקיד שפשע ולא מכר החמץ רק דאם החמץ בעין אומר לו הש"ל והנה הגאון בעל אבן העוזר חולק עליו והביא ראיה מהא דאמר רב חמץ של הקדש בפסח א"צ לעשות מחיצה לפניו דבדיל מיני' ומשמע דאינו עובר בב"י כיון דאין החמץ שלו וע"ז הקשה הא כיון דהגזבר פשע שלא מכר החמץ דהקדש דהא רב ס"ל דחמץ אסור בהנאה לאח"פ א"כ שוב חייב הגזבר במה שפשע שלא מכר וגם בהקדש חייב בפשיעה א"כ שוב הו"ל דבר הגורם לממון וכממון דמי ע"ש וכבר הארכתי בזה בחידושי לה"פ ובתשובה וכעת נראה דהנה נשאלתי מאחד מתלמידי איך הדין אם קבל אחריות על חמצו של הקדש אם חייב לבער והטעם משום דהר"ן כתב דעיקר הטעם דהחמירו חכמים לבער ולא סגי בביטול הוא משום דלא בדילי אינשי מיניה ולפ"ז בהקדש דמבדל בדיל מיני' סגי בביטול והביא ראיה ממה דכתב הר"ן דהא דאמרו חמצו של עכו"ם ל"צ רק מחיצה של עשרה טפחים היינו כשקיבל עליו אחריות וע"ז קאמר הש"ס דבהקדש א"צ אלמא דבהקדש דבדיל מיני' ל"ש ב"י ולפ"ז בהקדש ל"ש כלל ביעור וסגי בביטול וא"כ ל"ק קושית האבן העוזר אמנם באמת אי אפשר לומר כן דכמה סוגית מורה להיפוך וגם בסוגיא דהואיל גבי חלה משמע דגם בשל הקדש צריך לבער ובאמת שיש מקום אתי לחלק דדוקא בהקדש שכבר בא ליד כהן דל"מ שאלה אז ל"צ ביעור דמבדל בדיל מיניה אבל בעודן ביד הישראל ל"ש מבדל בדיל מיניה דהא יכול לשאל עליו ובזה יש לישב כמה קושיות אך גוף דבריו לא נהירא דהכי בשביל שבדיל לא יעבור בב"י והר"ן לא כתב רק דהבדיקה היא בשביל שלא בדיל מיניה וסגי בביטול אבל בקיבל אחריות דל"מ ביטול דהרי הוא של אחרים ועיין בשו"ת שאגת אריה וא"כ למה לא יהי' צריך מחיצה כשקיבל אחריות הן אמת דמדברי הפר"ח סי' ת"מ ס"ק ב' נראה שהה"מ שקאי ג"כ בשטה זו של הר"ן דמיירי בקיבל אחריות לא גרס ואם של הקדש הוא א"צ ולפמ"ש הלח"מ שם דמיירי בביתו של עכו"ם א"ש דכה"ג מיירי בהקדש ע"ש ומ"ש ראיה מהא דפירש הרז"ה הך דפליגי בפסחים דף כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד דמעל וי"א דלא מעל ואמרו דפליגי בדבר הגורם לממון וע"ז כתב לפרש דמיירי בגזל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריותו שגורם לבעלים תשלומי ממון והוה דבר הגורם לממון וע"ז הקשה דהא אמרו בב"ק דף צ"ח דהכל מודים דאם בא ושרפו במועד דפטור דהכל מצווים עליו לבערו ולפ"ז כיון דהבעלים חייבים באחריותו א"כ אם נימא דצריך לבער גם של הקדש בקיבל אחריות אמאי יתחייב בה אחר הא הכל מצווים לבערו וע"כ דאינו חייב באחריות לק"מ דדוקא בסתם חמץ דהכל מצווים עליו לבערו הוא דפטור כשאכלו או אבדו אבל בחמץ של הקדש דיש לו שווי לאחר פסח ועכ"פ אין מצווה לבערו דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה א"כ שוב ל"ש דהכל מצווים עליו לבערו וניהו דזה קיבל עליו אחריות ומצוה לבערה מ"מ האחר אינו מצווה לבערו וז"ב וא"כ אין ראי' דחמצו של הקדש בקבל אחריות שלא יעבור על ב"י ובאמת שהצל"ח בפסחים דף ה' האריך ג"כ לבאר אם בשל הקדש עובר בב"י בקיבל אחריות ע"ש גבי יכול יטמין ויקבל פקדונות מאחרים ושל גבוה שביק לה ע"ש אך לפע"ד נראה דל"ק קושית האבע"ז דבהקדש לא שייך כלל לחייב משום שקיבל אחריות והטעם נראה לפע"ד דבאמת הקדש ממועט מתורת שמירה רק דדעת הרמב"ם דבפשיעה עכ"פ חייב דהוה כמזיק בידים ובאמת מזיק בהקדש ג"כ פטור מה"ת אף מהקרן כמבואר בב"מ דף צ"ט ועכ"פ מדרבנן חייב ואולי בקרן חייב אף מה"ת ועיין רמב"ם בפ"י מתרומות שלא ממעט בתרומה כי יאכל פרט למזיק רק מחומש ע"ש וע"כ נראה לפע"ד ברור דזה דוקא לשמור ההקדש מהפשיעה שישאר קיים בזה אמרינן דעכ"פ לזה חייב בשמירה שלא יפשע בו דהוה כמזיק אבל כאן למאן דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת דהיינו לר"י א"כ החמץ של הקדש בעצמותו צריכין למוכרו ויוצא לחולין וא"כ עיקר הפשיעה מה שלא מכרו זה לא פשע בגוף ההקדש ואדרבא ההקדש נשאר קיים ורק שהפסיד להקדש במה שלא מכרו והיה יכול לעשות בדמים מה שירצה ועכשיו אסור בהנאה זה לא מקרי מזיק בידים דבאמת לא הפסיד בידים רק דפשיעה מחשב כמזיק בידים וזה כשפשע בהקדש שנגנב או נאבד אבל מה שנשאר ההקדש כמו שהי' בזה בודאי פטור בהקדש וז"ב כשמש לפע"ד ומכ"ש אם פשע שלא מכרו ונגנב החמץ בפסח דודאי פטור דהא בגניבה ואבידה פטור ההקדש ורק על הפשיעה אתה דן והרי לא פשע ול"ש בזה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דז"א דהרי לא בא האונס מתוך הפשיעה דהרי בגוף ההקדש לא פשע וז"ב כשמש לפע"ד ודו"ק היטב ועיין ט"ז סי' תמ"ח ס"ק וא"ו שכתב שמותר להתנות שלא יוכל העכו"ם למכור רק לזה ואם ימכר לאחר יוכל לכוף אותו שיחזירנו לו ויכול לומר זכות זה יש לי בחמץ שלא יוכל למכור לאחר והלה קנה שלא כדין ע"ש ולפע"ד הוא תמוה דכל שיש לו קצת זכות בחמץ ולא מכרו לחלוטין מקרי שיור במכירה ול"מ בחמץ דבעינן מכירה חלוטה ואף שיש לומר כיון דתוך הפסח לא שייך לו זכות רק לאח"פ מקרי עכ"פ בתוך הפסח מכירה חלוטה אבל אכתי קשה כיון דהוא שייר לעצמו זכות שלא ימכרנו לשום אדם הרי יש לו שיור במכירה ולא מקרי מכירה חלוטה אך לפע"ד היה נראה לי דבר חדש דבאמת חמץ של ישראל שעבר על הפסח דאסור אף שבטלו והוא אנוס רק משום קנס כדי שלא יערים ויתבטל תקנת חז"ל ולפ"ז זהו במקום שנתבטל תקנת חז"ל אבל באם מכר כדינו רק שזה מכר לאחר עכ"פ כל הפסח מכר כדין אף שנתבטל המקח מ"מ לא נתבטל תקנת חז"ל ואם לא הי' מוכרו לאחר הי' המכר מכר כדינו וכעין זה כתב הש"ך ביו"ד סי' ל"ט לענין בדיקת הריאה דכל שבדק כדינו ויש ספק בזה לא מחמרינן כ"כ ה"ה כאן מיהו יש לדחות דמ"מ יש לחוש שהערים ולא נתכוין באמת למכירה חלוטה וצ"ע.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף