שואל ומשיב/א/ג/ריח

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן ריח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נסתפקתי בהא דקי"ל דבהכחשה הוה תרי ותרי ורק בהזמה גזה"כ דאחרונים נאמנים היאך הדין בלא הוזם רק עד אחד כגון שהמזימין לא הזימו רק לאחד שא"ל עמנו היית ולהשני הכחישו שהם אמרו שבמקום פלוני הרג זה את זה ובאו המזימין ואמרו לאחד עמנו היית ולהשני טענו שראו את הנהרג חי באותו שעה או אח"כ וכדומה דבשלמא כשמכחישין לשניהם אמרינן דתרי ותרי נינהו אבל כאן דלאחד הזימו ולאותו אחר ודאי נאמנים דמלבד דבהזמה נאמנים שנים האחרונים אף גם דהם שנים נגד אחד האחר עדן לא נפסל בהזמתו של הני כמבואר בחו"מ סי' כ"ט דהעד שאומר פלוני היה עמי ואותו אחר מכחישו דלא היה הכחשה דאין אדם מדקדק מי היה עמו ולפ"ז לא נשאר רק השני לבד א"כ נאמנים שנים להכחישו דמקרי תרי נגד אחד וכאשר חשבתי בזה נזכרתי מדברת התוס' בב"ק דף ע"ג ובסנהדרין דף כ"ז שם באו באורך יותר דלא גרסו ואסהידו בי תרי בחד ובי תרי בחד דהו"ל תרי כמאה ורק דאסהידו בי תרי בחד ותו לא שלא הוזם רק אחד ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרש"ל והמהרש"א שם דממנ"פ אם ראו כאחד מחלון אחד כי הוזם רק אחד אכתי הו"ל תרי ותרי ואי לא ראו מחלון אחד א"כ אין התחלה להקושיא דל"ש תרי כמאה ולפמ"ש י"ל דמיירי דאחד הוזם ואחד הוכחש דאז ל"ש תרי כמאה דבשלמא כשהוזמו השנים אף שהוזם כל אחד מתרי מ"מ הו"ל תרי כמאה דל"ש שלא הקפיד מי היה עמו כיון דגם הוא לא הי' שם וא"כ הו"ל תרי שאומרים שהי' שם ותרי מזימין אותם והרי שנים הראשונים הם כמאה אבל כשלא הזימו רק לאחד וא"כ לענין זה ל"ש תרי כמאה דלא נפסל בשעת מעשה דהמעשה הי' יכול להיות אמת דאין אדם מקפיד לדעת מי הי' עמו וא"כ כיון שנשאר יחידי שוב נאמנים בהכחשתו דהו"ל תרי נגד חד וז"ב מאד וא"ל דא"כ אמאי עדים זוממים חידוש יהי' נאמנים במיגו דהזימו רק לאחד ולאחד הכחישו דז"א דשייכי כל תירוצ' התוס' בב"ק דף ע"ב שם ד"ה אין לך ומיושב ג"כ קושית התוס' בסנהדרין שם דנקט עד זומם ע"ש אבל אחר העיון נראה דבכה"ג אינם נאמנים האחרונים דלפי מה שחידש הרמב"ם פח"י מעדות דעדים זוממין לא מקרי רק כשהזמה לבד אבל כל שיש הכחשה עם הזמה לא וא"כ כאן שיש הכחשה עם הזמה ל"מ ואף לפי חלוקו של המהר"י בן לב הובא בלח"מ פח"י שם וגם לחלוקו של הלח"מ בעצמו זה דוקא אם שניהם הוזמו והוכחשו אבל באחד הוזם ואחד הוכחש לדעתו כ"ע מודו דאינן נאמנים רק בהזמה ולא בהכחשה מגזה"כ שאין העדים זוממים ניזומים רק כשהוזמו השנים ולא בהוזם אחד.

ובזה נראה לי לפרש הא דאמרו במכות דף ה' דאר"י בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם ור"ש ב"ש א"ל ששפך דם נקי שאין העדים ניזומים עד שיהרגו שניהם והוא תמוה מאד דבמה טעה ח"ו ר"י בן טבאי כ"כ להרוג כשלא הוזם רק אחד והלא מקרא מפורש הוא דבעינן שיזימו שניהם דכתיב והנה עד שקר העד וכפירש"י ולפמ"ש א"ש דשם הזימו אחד והכחישו אחד ולכך סבר ר"י בן טבאי דבכה"ג ודאי נאמנים האחרונים וע"ז א"ל רשב"ש דגזה"כ הוא שיהי' ניזומים ובזה שפיר יליף מוהנה עד שקר העד דבעינן שיוסרה גופן של עדות כדדרשו לעיל ע"א שם ומכאן הוציא רבינו דינו דהכחשה עם הזמה לא מועיל ועיין בלח"מ שם וז"ב עכ"פ בגוף הדין נראה דהדבר ברור דבכה"ג ל"מ ונסתייע דברי רבינו בהכחשה והזמה סייע גדול והלח"מ נדחק שם מאין מוציאו ולפמ"ש א"ש ודו"ק ויש להאריך עפ"ז במכות דף ג' גבי עד זומם משלם לפי חלקו ולא מוקי בכה"ג דהאחד ניזום והאחד נכחש אבל לפמ"ש דבכה"ג לא מקרי עד שקר העד א"ש ובזה הן נסתר מחמתו קושית הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב על הריב"ש דלוקי כשאחד ניזום בפנים ואחד שלא בפני' דעכ"פ נפסל לעדות ולפמ"ש בכה"ג לא מקרי עד שקר העד לענין שיהי' העדות בטל ודו"ק. והנה שמעתי אומרים בשם הרשב"ם שהקשה דהיאך שייך בעדים זוממי זוממין דהא יכולין לומר דלא רצו לחייב העדים מיתה רק שרצו לפטור ההורג ממיתה ותירץ דהי' יכולים להזים רק אחד בלבד והנה לא ראיתי זאת בשום מקום ברשב"ם אמנם אם קבלה הוא נקבל. והנה הרב הגאון מוה' חיים אליעזר וואקס אבד"ק טארניגראד נ"י כתב דמשמע בשם הרשב"ם קושיא זו ותירוצה כמ"ש וע"ז שמע בשם גדול אחד שהקשה בהא דאמרו במכות דף ה' באו שנים ואמרו בחד בשבתא קטיל נפשא ובאו שנים אחרים והזימום ואמרו דבתרי בשבתא קטל נפשא דחייבין מיתה דבעדנא דקא מסהדי לאו בר קטלא הי' ע"ש והקשה דכאן יקשה דלמ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל וא"כ ליתא בזוממין את הזוממין דאם יזימו אותם יאמרו דלא באו להרוג את העדים רק לפטור את ההורג משום דמכאן ולהבא הוא נפסל ואכתי על אחד בשבת מהמני דעמם הי' ולא נהרג הרוצח ומ"ש דגם בתרי לא הרג דהיינו עמנו הייתם דהיינו שלא להרוג את הרוצח גם בשביל דהרג בתרי בשבתא אבל לעולם דלא באו להרוג עדים וא"ל דא"כ הי' להם להזים חד דז"א דא"כ הי' הורגין את הרוצח דכל הטעם דמכאן ולהבא הוא נפסל הוא משום דחידוש הוא דמה חזית דצמיתי להני אבל כשלא הזימו רק חד א"כ הי' נאמנים בדין כדאמרו כגון דאסהידי תרי בחד ושוב הי' הרוצח נהרג מחמת העדים הראשונים [וקושיתו צ"ל ע"כ משום דרבא אמרה להאי מימרא במכות שם והוא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל דאל"כ אין התחלה לקושיא כמובן] עוד הקשה הרב מטרניגראד בעצמו מהא דאמרו במכות שם ע"ב דר"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהי' שניהם זוממין אף שלשה אינם נהרגין עד שיהי' כל השלשה זוממין ור"ע אומר דאתי לשלשה שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות וקשה מהיכן מוכח זאת וא"ל משום דאל"כ למה לי ע"פ שלשה כיון דבשנים ג"כ נהרג דז"א דהא כאן קשה דלמא אדרבא בשלשה סגי כשיהי' השנים ניזומים וגם אינו נפסל משום קרוב או פסול וא"כ לכך אצטריך קרא דע"פ שלשה דאל"כ ה"א דבשלשה גרע דכאן שייך הקושיא דליתא בזוממי זוממין דל"ש לומר דהא יכלו להזים רק אחד דאם הי' מזימין רק אחד אז הי' נשארים שנים דלא הי' נפסלין משום קאו"פ ואם יזומו שנים שוב הי' הורגין את הרוצח והו"ל עדות שאילה"ז דיכלו לומר לפטור הרוצח באנו ולכך אצטריך ע"פ שלשה ומהיכן מוכח דינו דר"ש ור"ע וע"כ דליתניהו לדברי הרשב"ם ובאמת שע"פ דברי רשב"ם דברי חכמה הם ולפמ"ש לק"מ דהי' יכולים להזים אחד ולהכחיש אחד ושוב לא הי' הורגין הרוצח וגם העדים לא הי' הורגין אותן שלא הוזמו רק הוכחשו וגם בהך דאסהידו בתרי בשבתא ג"כ לא הי' נפסלים למפרע דבאמת לא הוזם רק אחד מהם ואין עליו דין הזמה והשני הכחישו בלבד והו"ל תרי ותרי ובכה"ג אף למ"ד דבאכילה דאתכחיש אתכחיש ובמה דלא אתכחיש לא אתכחיש כאן דנתכחשו לגבי שני ואינם נאמנים בעדות זו שוב גם לגבי עד שהזימו לא נפסלו רק מכאן ולהבא ודו"ק ובאמת שגוף דברי הרשב"ם תמוהים לכאורה דהו"מ לתרץ דלכך לא יכלו לומר לפטור הרוצח באנו דא"כ הי' להם להכחיש בלבד והי' נפטר הרוצח והעדים וצ"ל דלר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי מקשה דלגבי' לא הי' רוצים האחרים לפסול עצמם אבל להזים ולהכחיש דלא הי' נפסלים שפיר הי' יכולים לעשות ודו"ק ובאמת לשיטת הרמב"ם דהכחשה והזמה ביחד לא מקרי הזמה א"כ יש לישב קושית הרשב"ם דאם לפטור את הרוצח באו הי' להם להכחיש ולהזים ביחד ולא הי' מקרי רק הכחשה אך כ"ז לפלפולא אבל בגוף היסוד שבנה הגדול הנ"ל על קושית הרשב"ם באמת אין התחלה לקושית הרשב"ם דכבר כיילי לנו רבותינו בעלי התו' בסנהדרין דף ט' דכל דא"א להיות זה בלי זה ל"ש לומר דע"ז לבד באנו א"כ גם כאן היאך יאמרו דרק לפטור הרוצח באנו דאם לא יאמנו דבריהם לענין העדים גם הרוצח לא יפטר ואם יאמנו לגבי הרוצח ע"כ משום שהעדים נאמנים א"כ גם העדים יהרגו והנה רציתי לחתור היבשה ולומר די"ל דאולי טעו בזה דחשבו כיון דעדים זוממין חדוש ומה חזית דציית להני ציית להני וא"כ חשבו דאין נאמנים שני הכתות גם יחד והו"ל ספק ומספק לא קטלינן לא לגברא ולא להעדים וכעין שכתבו התוס' דסברו דחבר צריך התראה ובזה מיושב היטב קושית הגדול הנ"ל מתרי דאמרו בחד בשבא קטל נפשא ותרי אמרו דעמנו הייתם ובתרי בשבתא קטל נפשא דשפיר איתא בזוממי זוממין דא"ל שהזוממי זוממין יוכלו לומר שלא באו רק לפטור הרוצח דז"א דכאן יקשה דהא א"א להיות זה בלי זה וכאן לא שייך לומר דחשבו שאינם נאמנים שניהם גם יחד דא"כ למה באו כלל דהא הרוצח לא יהרג גם בעדים הראשונים שהזימו ואמרו דבתרי בשבתא קטל נפשא דהא הם הזימו הראשונים ושניהם נתכחשו ושוב לא הי' נאמנים כלל לא כמו שהעידו הראשונים שבחד בשבת נתכחשו מהשנים והשנים מהראשונים ולמה העידו כלל וע"כ דרצו להרוג עדים המזימים ושוב משכחת לה גם זוממי זוממין שיהרגו ובזה יש לישב קושית הרב מטרניגראד דא"א לומר דבשלשה לא יהי' נהרגים דהו"ל עדות שאילה"ז דיאמרו רק לפטור הרוצח באנו דז"א דהא א"א להיות זה בלא זה ואם סברו דאינם נאמנים שתי הכתות דז"א דאם נימא דלהס"ד אם לא הזימו השלישי נשאר כשרים ול"ש קאו"פ שוב פשיטא דנאמנים השלשה יותר משנים דגם תרי כמאה לא נלמד רק ממה דכתיב עדים ואם לא כתיב ע"פ שלשה עדים וה"א דתרי לא נחשבו רק כתרי בלבד אז לא הי' נאמנים ודו"ק היטב.

והנה בהא דאמרו שם דאם לא אמרו שנגמר דינו אף שבאו עדים והזימו אותם ואמרו בע"ש הרג הנפש חייבים עדים הראשונים דבעידנא דקא מסהדי לאו בר קטלא הוא ופירש"י דאלו הוה אתי ומודה הוה מפטר והוא תימה גדולה דמעולם לא שמענו דאם מודה שהרג מפטר וכל חייבי מיתות ב"ד יוכלו להודות ולפטר וכבר התפלאו בזה התוס' שם על רש"י ולפע"ד נראה דיש להסתפק לדידן דקי"ל כר"ה דכל אחת באה בפ"ע ומעידה דלא כר"ח איך הדין אם באו שנים ומעידים שבע"ש הרג אותו פב"פ ובאו שנים אחרים ואמרו דבאחד בשבת הי' המעשה באופן דלא היו רק הכחשה והנה לענין שיהי' הוא נהרג לא קמבעיא להו דעכ"פ תרווייהו קא מסהדי שהרג הנפש ונתחייב מיתה ועיין בסי' למ"ד בחו"מ לענין ד"מ וה"ה לענין ד"נ דעכ"פ לדברי שתי הכתות הרג הנפש וכל אחת כשרה בפ"ע אך נראה להסתפק איך הדין אם בעת שבאו הראשונים והעידו שבע"ש הרג הרוצח הודה שהרג אז הנפש ואח"כ באו עדים אחרים והכחישו שבאותו יום עוד לא הרג והנה הוא נפסל לעדות מאז שהעידו עליו שנים הראשונים ואף אח"כ כשהכחישו השנים האחרונים כיון דכל אחת כשרה בפ"ע הוא עכ"פ נפסל בשביל העדים הראשונים דכל שלא הזימו מהמנינן גם לראשונים ועכ"פ נפסל מספק ולפ"ז נראה לפע"ד דבר חדש דבכה"ג שוב לא יהרג כלל וטעם הדבר דבאמת הש"ס מקשה במכות דף וא"ו הרוג יציל ומשני במקיימי דבר ולא בעושי דבר ולפ"ז גם לענין ההורג קשה קושיא זו דכשמודה לדברי העדים והוא רשע שהרג הנפש שוב יציל וצריך לומר במקיימי דבר ולא בעושי דבר ולפ"ז זהו כשהוא עושי דבר אבל כאן באמת העדים האחרים הכחישו ואמרו שאח"כ ביום א' הרג וא"כ שוב לפי דברי עדות האחרונים אז ביום וא"ו לא היו עוד עושי דבר וכיון שעכ"פ הוא נפסל עפ"י שנים עדים כשרים אף שנתכחשו כל שלא הוזמו התורה האמינתם לפסול זה האיש ונמצא זה האיש פסול ושוב לא יוכלו להרוג אותו גם עפ"י העדים האחרונים דעכ"פ כבר נפסל זה הרוצח והו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ וממנ"פ באחת משתי כתות העדות מצטרף הרוצח לפסול העדות ואנן לא ידעינן את מי האמת והו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ואף דהתוס' בב"ב דף ל"א כתבו דבעדות המכחישות זא"ז ל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ היינו במה שהעדים עצמם מכחישים זא"ז כיון דאין פסולן ניכר וגם מכחשו זא"ז וגם דתתקיים העדות בשאר אבל בד"נ דע"כ לא נהרג רק ממנ"פ ע"פ עדות מאחת משתי הכיתות וכיון דלא נדע אפשר לומר דשמא האמת עם האחרונים וא"כ כבר נפסל הרוצח ע"פ שנים הראשונים והו"ל נמצא אחד מהן קאו"פ וכן להיפך שמא הראשונים אומרים אמת וכבר נפסל עפ"י הראשונים והאחרונים נפסלו משום נמצא אחד מהם קאו"פ ולשיטת הסוברים דבהגדה לחוד מצטרפים וכיון שכן עכ"פ הוא הגיד שהרג הנפש ונצטרף בפסול וז"ש רש"י דאלו הוה מודה הוה מפטר דהיינו אם היו באים שנים להעיד שהרג ע"ש ולא היו מזימין ואלו אז היו מודה הי' מפטר וכמ"ש משא"כ כשנגמר הדין אז הי' בר קטלא תיכף ומיד וא' לא נצטרף דהו"ל עושי דבר וכבר נגמר דינו ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק.

והנה בהא דאמרו דכשנגמר הדין גברא בר קטלא הוא ופטורים העדים לכאורה צ"ב דלא עדיף מאלו היה גוסס בידי שמים דכל דלא אתעביד מעשה בידי אדם חייב ההורגו וגם בגוסס בידי אדם נחלקו בסנהדרין דף ע"ח דכל דלא מחתכי סימנים חייב ההורגו וא"כ גם כאן ניהו דהי' בר קטלא אבל מ"מ עודנו חי ורצו להרג נפש חי ועכ"פ יותר מגוסס לא הוה אמנם נראה דע"כ לא נחלקו רק בהרג לגוסס דכל שהרגו בידים הרי קירב מיתתו אבל כאן אטו העדים הרגוהו רק שזממו להרוג א"כ מה שזממו להרג לא חייבה התורה בגברא דהי' בר קטלא והרי לא זממו להרג רק מי שהוא בר קטלא בבירור ולא חייבה התורה על מחשבתם במי שהוא בר קטלא.

ובזה נראה לפע"ד לישב קושית התוס' בסנהדרין דף פ"א בהא דאמרו כגון שנגמר דינו לעבירה קלה והקשו אמאי נדון בחמור הא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי כיון דבלאו סהדותיהו גברא בר קטלא הוא כדאמרו פ"ק דמכות גבי באו שנים ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני וכו' ולפמ"ש א"ש דשם באמת יקשה קושיתי דניהו דבר קטלא מ"מ לא עדיף מגוסס ביד"ש או בידי אדם דעכ"פ לא חלו בו ידים ולא מחתכי סימנים וא"ל דעכ"פ הם לא הרגו רק זממו להרוג ובמה שזממו להרוג בר קטלא לא חייבה תורה ז"א דבשלמא במכות שם דשני הכתות לא רצו לחייבו רק מיתה אחת א"כ לא זממו להרוג רק מי שהוא בר קטלא אבל כאן דבאמת לענין העבירה חמורה דרצו לחייב לענין זה לא שייך לפטור דהוה בר קטלא דהא באמת לא הי' בר קטלא דהא באמת לא הי' בר קטלא רק במיתה קלה וא"כ כל שעודנו חי והרי זממו להרוג אותו במיתה חמורה לענין זה לא מועיל מה שהוא בר קטלא וכמ"ש ודו"ק ובזה יש להבין סברת התוס' בתירוצם שכתבו כיון דאלו מתזמי או מתכחשי מהני עדות הבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינא ביה והדבר תמוה דמה זו סברא הא בלי ספק כל שמעידין שנים וכבר גמרו הדין בודאי מהראוי לאוקמא אחזקת כשרות ולא יוזמו ולא יתכחשו וא"כ פשיטא דכ"ז שלא באו דמקרי גברא בר קטלא ולפמ"ש א"ש דכל דיש סברא לומר דיתכחשו או יוזמו אף דרחוק הוא מ"מ לא מקרי עכ"פ בר קטלא דבאמת חי הוא ועכ"פ יכול להיות דהם זממו על נפש חי להרגו במיתה חמורה הוא ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא.

ובזה יש לישב דברי הלח"מ בפ"כ מעדות הלכה ג' שכתב לישב השגת הראב"ד דהיאך ס"ד דיענשו האחרונים כל שלא הוזמו האחרונים וכתב דמיירי בהוזמו וא"ל דא"כ למה לא יענשו משום דגברא בר קטלא וכ"כ בתומים שכ"כ בנימוק"י וע"ז שאל אותי הרב החריף מו"ה יצחק שמעלקיש ני' דנעלם מהם דברי התוס' האלו דאם הוזמו או מתכחשו היו העדים אחרונים מועילים והו"ל עדות שאתה יכול להזימה (ומצאתי בנתיבות המשפט סי' ל"ו שהקשה כן) ובתשובה אחת לענין צריך לברר דבריו כתבתי בזה יעו"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת סברת התוס' אינו מוכרח כלל דמה"ת לומר דמקרי עי"ז עדות שיכול להזימה שמא יתזמו הראשונים או יתכחשו וחזקה שאלקים ניצב בעדת אל וכל שנגמר דינו בלי ספק עדים כשרים הם ורק דבאמת שם שזממו להרוג במיתה חמורה וא"כ באמת גברא בר קטלא הוא דעודנו חי ורק שזממו להרוג גברא בר קטלא ובזה שפיר כל שיש לומר שזממו להרוג נפש חי לא גרע מגוסס ביד"ש ושפיר אמרינן דשמא מתזמו וגברא לאו בר קטלא הוא אבל שם ברמב"ם דקאי לענין שעדים אחרונים אמרו דראשונים שגם הם ראו שהרג אותו הנפש א"כ הוה אותה מיתה שפיר הוה בר קטלא ולא זממו להרוג נפש חי ולא אמרינן סברת התוס' בתירוצם כלל וכמ"ש ודו"ק היטב והנה מדי דברי בסוגיא דסנהדרין דף פ"א הנ"ל אזכיר מה דק"ל דהיאך משכחת לה שידון בחמורה הא באמת אמרו במכות דף ז' דר"ע ור"ט אמרו דאילו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם והיינו משום דחששו למיעוטא ואנן לא קי"ל כן דאזלינן בתר רובא ועיין בתוס' שם ד"ה דלמא ולפ"ז הא התוס' כתבו בחולין דף י"א דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וא"כ לענין מיתה החמורה שוב ל"ש לילך בתר רובא ולכאורה רציתי לומר דהרי התוס' הקשו דבמחלל שבת ועובד ע"ז מא"ל וכתבו דהיו יכולין לומר דלמא טריפה היה וטריפה שהרג אינן חייבין והו"ל עדות שאילה"ז ולפ"ז בכה"ג ל"ש לומר דלא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה דאם תחוש לזה שוב לא יהרג אף במיתה קלה ובזה אזלינן בתר רובא דאינו טריפה אך לפ"ז בהעידו שבא על אשת איש ועל נערה המארוסה דבבועל הערוה אמרינן דחיישינן שמא לא הי' כמכחול בשפופרת וא"כ לענין המיתה קלה אזלינן בתר רובא דבמנאפים משיראו כדרך המנאפים ולענין החמורה לא אזלינן והרי שם שנינו סתם דנידון בחמורה וצ"ע ובזה יש לישב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ אבד"ק הלברשטאט זצ"ל שהקשה דאיך משכחת בת כהן שהיא בשריפה ודלמא לאו אבוה והו"ל בת ישראל ואינה בשריפה והרי ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה כגון שאביה קיבל הקידושין וא"כ אם תחוש שאין הוא האב שוב אינה מאורסה דלא חלו הקידושין כלל ונפטרת מכל וכל דאיננה מאורסה ואף בהיא קבלה קידושין שמא יבא אביה וימחה ושוב פטורה לגמרי ובכה"ג אזלינן בתר רובא ודו"ק היטב.

והנה במה שחידש רבינו דהזמה צ"ל בלי הכחשה רק על גופן של עדים אבל אם אמרו שגם ההורג או המלוה היה עמם וגוף המעשה נכחש אז אין נאמנים ולא נודע טעמו וכבר האריכו בזה קמאי דקמאי ולפע"ד נראה דהנה באמת עדים זוממים חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני ורק דהתורה האמינם על גופן של עדים והוה כמו דפסלו בגזלנותא וכמ"ש הרמב"ן פ' תצא והטור סי' ל"ח ולפ"ז כיון דעל גוף העדות לא האמינם התורה בבירור רק מתורת שהכחישו העדים הראשונים הו"ל תרי ותרי על גוף ענין העדות א"כ כיון דהו"ל תרי ותרי יש לחוש שמא באמת גוף העדות אמת כאשר אמרו הראשונים רק שהם לא הי' בזה וא"כ יוכל להיות שיבאו עדים אחרים ויעידו על גוף הדבר שזה הרג את זה וא"כ אם יבואו עדים ויעידו כן אז העדים המזימים נתבטל גם ההזמה ג"כ דהי' תכ"ד וכדאמרו בב"ק דף ע"ג דאם העידו תכ"ד נפסלו למפרע וא"כ שוב העדים שהוזמו בראשונה שוב שלא כדין נהרגו או לקו וישלמו ממון שלא כדין והתורה שדרכיה דרכי נועם איך יבא מכשול מזה וכעין דאמרו סוף יש מותרות ולכך ל"ש להאמינם על ההזמה רק כשלא ידעו מגוף העדות דע"ז האמינם התורה ואין לחוש שמשקרים בענין זה דכן גזה"כ דהמזימים נאמנים וכ"ז שלא ראינו ריעותא אין לחוש שמא משקרים אבל לענין העדות עצמה בזה שייך לומר שמא יבואו עדים כיון דע"ז לא האמינם התורה להאחרונים דיש לחוש אולי גוף המעשה אמת כיון דהראשונים העידו על המעשה ואף שהם לא היו מ"מ גוף הדבר יוכל להיות אמת וא"כ יוכל להיות שיבאו עדים אחרים וא"כ שוב יתבטל כל העדות של המזימין ולכך לא נאמנים וראיתי בספר מ"ב סי' פ"ה שהגאון מוהר"מ מינץ ז"ל כתב דבלא"ה אין ראוי להאמינם דלענין גוף העדות הו"ל תרי ותרי וא"כ הוה מוכחשים בגוף העדות והו"ל ממילא גם לענין ההזמה כיון דבטל מקצתה בטל כולה ואין בזה ממש דכל שלענין ההזמה נאמנים ממילא הראשונים לא הי' בזה ושוב לא הוכחשו מהראשונים בזה ואיך אפשר להאמין לראשונים כיון שלא הי' כלל כאן אבל מ"ש הוא נכון ובזה מיושב כל הקושיות מפלוני רבעני ושליח נעשה עד דשם כל שהאמינה תורה להמזימים וממילא נתבטל המעשה א"כ שוב אין לחוש שמא המעשה אמת וגם מאפכינהו ואזמינהו ל"ק דשם אין לחוש שאולי גוף המעשה אמת שהרי גם המזימים אומרים שהמעשה אמת רק שמחולקים בגוף העדות אם היה כן או כן א"כ כיון דעכ"פ הראשונים לא הי' והעידו שקר אין לחוש שמא יבואו עדים דמה"ת לחוש לזה וא"ל דע"ז לא נתנה התורה נאמנות להשניים יש לחוש שמא הראשונים אמרו אמת בגוף המעש' דז"א דדוקא אם בגוף הדבר אמרו שקר יש לחוש שמא האמת כראשונים אבל כיון דבאותו היום שאמרו הראשונים זה ודאי שקר דע"ז האמינם התור' ועל מה שהפכו המעש' ביום אחר ע"ז לא הכחישו הראשונים דעל יום אחר לא העידו ומה"ת לומר דמכחשו האחרונים ודו"ק עוד נ"ל לפי מה דאמרו בגיטין ס"ז דדיבורא מקרי ואמרי מעש' לא קא עבדי וכתבו התוס' שם דדיבור שנגמר המעשה על ידו ג"כ לא אמרו ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דזה הסברא דבשלמא לענין גופן של עדים א"כ הם מעידים דבור דאית ביה מעשה שהמעשה נגמר עי"ז שעי"ז הורגים את הראשונים אם כן הוה דיבור דאית ביה מעשה ושפיר נאמנים דמסתמא לא משקרי אבל אם מעידים ג"כ על גוף העדות א"כ כיון שזה לא האמינם תורה והרי יש תרי שאומרים להיפך א"כ לא נגמר המעשה על ידם שלענין גוף העדות כבר הוה תרי נגדם ולא עבדינן עובדא עליהם וא"כ כיון שידעו דלא נעביד עובדא שוב הו"ל דיבורא דלית ביה מעשה וע"ז לא נאמנים העדים דכיון דנודע להם שלא יעשו מעשה ע"פ א"כ חיישינן דלכך מקרי ואמרי ואומרים שקר וז"ב ומעתה באפכינהו ואזמינהו א"כ עכ"פ בכלל מאתים מנה ויעשו מעשה על פיהם דעבד נפיק לחירות ויתן לו דמי שינו א"כ שוב נגמר המעשה על ידם ושוב נאמנים ומכ"ש בהך דפלוני רבעני שא"א להיות המעשה אמת א"כ שוב נאמנים דמעשה לא עבדי ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש ובמ"ש יצא לנו דין חדש דבתרי ותרי מהראוי להאמין יותר להראשונים דהשניים יוכל להיות דמקרי ואמרי כיון דידעו דתרי ותרי נינהו ודבריהם לא יעשו פרי ואפשר כיון דמועיל תפיסה וכבר כתב המ"ע פכ"א מעדות דתפיסה דבר קל הוא שוב יש לומר דחשו שאולי יתפוס איזה דבר אז יגמר הדבר ע"י עדותן ושוב הו"ל דיבור דאית ביח מעשכ ולפ"ז כשהעדים הראשונים באים להוציא ממון והשניים מכחישים א"כ בודאי יותר נאמנים הראשונים מהאחרונים ובזה יש לישב קושית התוס' בכתובות דף כ' ד"ה ואוקי שהקשו דלמה יועיל תפיסה הא הו"ל תפיסה לאחר שנולד הספק ולפמ"ש יש לומר דבאמת מהראוי לומר דהראשונים נאמנים כיון דהשניים ידעו שיש ראשונים שמעידין להיפך א"כ שוב הוה רק דיבור גרידא וא"ל כיון דתפיסה דבר קל א"כ ע"י עדותם נוכל לבטל עדותן אבל ז"א דאדרבא אם נימא דתפיסה מועיל שוב בודאי לא חששו דמ"מ אם יתפוס יהיו נאמנים הראשונים ומעתה אם נימא דל"מ תפיסה שוב לא מקרי ספק כלל דהא לא הוה רק דיבור גרידא כיון דל"מ תפיסה ודו"ק. והנה בש"ק תצוה תרי"ד י"א אדר למדתי מס' מכות והנה אמרו שם דף ב' רמז לעדים זוממין מנין וכו' דכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והי' אם בן הכות הרשע ולכאורה תימה לשיטת הרמב"ם דהזמה עם הכחשה לא מהמני רק כשהוא הזמה לבדה גרידתא ולפ"ז ל"ש והצדיקו את הצדיק דהא הם לא ידעו כלל אם זה רשע או צדיק דמהמעשה עצמה אינם יודעים כלל רק שממילא הוא בחזקתו כל שהעדים הראשונים לא היו אצל המעשה אבל איך יתכן שהם הצדיקו את הצדיק והוא דקדוק עצום לשיטת הרמב"ם אמנם נראה דע"כ לא כתב הרמב"ם רק במה דכתיב כאשר זמם אבל ב"ג וב"ח דאין עונשם מכאשר זמם ולא עלייהו קאי כאשר זמם רק מוהצדיקו את הצדיק א"כ גם בכה"ג שמכחישים את המעשה גופא ג"כ נאמנים כיון דבאמת מזימין את העדים ניהו דחידוש הוא שחדשה תורה דאם מכחישים עם הזמה לא מועיל אבל זה במקום דבעינן כאשר זמם אבל כאן דכתיב והצדיקו את הצדיק א"כ גם בכה"ג שמצדיקים את הצדיק ג"כ נאמנים וזה דבר חדש לפע"ד וזהו דקאמר רמז לעדים זוממין והיינו שבעדים זוממין דמתחייב מכאשר זמם ל"ש והצדיקו את הצדיק וצ"ל הזמה לבדה אבל כאן צריך להיות גם הכחשה בהדי הזמה ובזה יש לכוין מה דאמרו שם ועוד מדקתני לקמן אבל אמרו היאך אתם מעידים שהרי באותו היום עמנו הייתם ונדחקו רש"י והריטב"א בביאור הקושיא הנ"ל ולפמ"ש דהקושיא היא דהיאך שייך כאן ענין הזמה דהזמה צ"ל בלא הכחשה וכאן גם הכחשה בהדי הזמה מועיל וכמ"ש ודו"ק כי זה דבר חדש ודרך אגב אזכור מה דק"ל בהא דאמרו בשבועות ל"ד שאיני ב"ג וב"ח דפטור משום דלא הוה כפירת ממון וק"ל טובא דהרי הרמב"ן והריטב"א הקשו ריש מכות דאמאי לא ישלמו מה שהפסידו להם מתנות כהונה וכתבו דהוה כאשר זמם לגרום ואינו חייב וגם דהזמה לחצאין לא אשכחן ע"ש וא"כ זה לענין כאשר זמם אבל לענין כפירת העדות שפיר משכחת לה לחייב כגון שרצו לתת להם מ"כ רק שיעידו עליהם שאינם ב"ג וב"ח והם לא רצו להעיד ונשבעו ואח"כ הודו דהוה כפירת ממון וצ"ע כעת. והנה בהא דאמרו במכות דף ה' באו עדים ואמרו בחד בשבתא הרג את הנפש ועדים אמרי בתרי בשבתא הרג הנפש וכו' וק"ל טובא דזה הוה הכחשה עם הזמה ביחד דהרי כשאמרו שבתרי בשבתא הרג מעידים שבחד בשבתא לא הרג את הנפש וא"ל כיון דהוה יכול להיות שיהרגו דאכאי קשה דאם אמרו בע"ש דהרגו הנפש א"כ בודאי שקר הדבר וצע"ג אחר שנתקשית בזה מצאתי בספר שו"ת לאחרון מ"ב סי' פ"ד שהקשה כן וגם מהר"ם מינץ הקשה כן ונדחקו ולפמ"ש למעלה א"ש דהנה כל הטעם דאין נאמנים בהכחשה דהוה רק דיבור בעלמא ואינם עושים מעשה ע"י עדותם ואם כן כאן דבאמת עושים מעשה ע"י עדותן דאם לא היו רק מזימין הי' הנידון נפטר שלא הרג כלל אבל כיון שהם העידו שכבר הרג והרי נהרג על פיהם ובכה"ג מהמני גם כשמכחישים זא"ז ודו"ק היטב.

קיח
בענין חמץ נוקשה אם עוברים על ב"י. הנה בסי' תמ"ז בסופו פסק בשם הריב"ש דמותר לאח"פ כיון דלא עבר על ב"י מן התורה כמו שהוא דעת הרי"ף ז"ל והרבה מן הפוסקים והביאו ראיה מהא דתנן בפסחים מ"ח שיאור ישרף והאוכלו פטור ומה דנשרף מפני דחיישינן דלמא אתי למיכל ואינו רק דרבנן וראיתי בחידושי אבן העוזר שבחידושיו לפסחים ושנוי בחידושיו לש"ע סי' תמ"ב האריך להוכיח דנוקשה מדאורייתא אסור בפסח ולפי שלבבי לא כן ידמה הגם שהי' גאון ישראל בכ"ז תורה הוא ומה גם שהוא לקיים דברי חכמים ע"כ אמרתי להעלות על הספר והנה יסוד דבריו דקשיא ליה כיון דבחולין דף כ"ד ספוקי מספקא ליה להש"ס בשיאור דר"י לר"י אי ספיקא הוא או בריה הוא ומדוע סתם המשנ' דשיאור ישרף טעם דלא כמאן דלר"מ משום דחמץ הוא ולר"י משום ספיקא או בריה ומנ"ל לבדות טעם חדש וע"כ דבאמת גם לדידן בשיאור דידן ג"כ הטעם משום ספיקא או בריה וממילא בחמץ נוקש' גמור באמת אסור מן התור' ובמחכ"ת לדבריו יקשה דא"כ דלדידן השיאור דהכסיפו פניו הוה ספיקא או בריה וא"כ אמאי לא קמבעיא בחולין שם גם בשיאור דר"מ דהוה ספיקא או בריה וע"כ דלר"מ ליכא ספק או בריה דהוא ס"ל דהוא בארבעים ולר"י הוה מצה וא"כ ע"כ המשנה דפוטר אם יסבור דהוה ספיקא או בריה תהיה דעת שלישית מה שלא מצינו ומהכ"ת לחדש זאת וע"כ דהוא רק מדרבנן ובלא"ה אף אם נימא דספיקא הוא או בריה הוא ניחא דאינו רק מדרבנן דל"מ אם ברי' הוא כיון שאינו לא חמץ ולא מצה מהכ"ת לא לא יהי' מותר מה"ת דהתור' לא אסרה רק חמץ ואף אם ספיקא הוא ל"מ לשיטת רבינו דספיקות מן התור' לקולא ובפרט היכא שהאיסור כתוב בפירוש כבר העלו האחרונים דרק ודאי אסור ולא ספקו וכאן דלא אסור רק חמץ א"כ חמץ ודאי הוא דאסור אבל לא ספיקו ואף לשיטת הרשב"א ודעימי' דמה"ת ספיקו להחמיר זה דוקא בשאין חזקת היתר א"כ כאן דעד שלא תתחמץ העיס' יש לה חזקת היתר להעיסה א"כ מן התור' מקילינן ורק מדרבנן יש להחמיר כיון דעכ"פ ספיקא הוא וז"ב ובזה אמרתי דיש לישב דברי המג"א בסי' תמ"ב שכתב דלדברי הטור הך דשיאור ישרף הוא ביו"ט דא"א לאפותו ובודאי תחמיץ ולכך שורפין ותמהו האחרונים דא"כ איך מותר לשרוף ביו"ט דאף דנימא דהטור ס"ל דאם עוברין בב"י מותר לשרוף ביו"ט ועיין בטור סי' תמ"ו היינו בב"י דאורייתא וכאן שאינו רק דרבנן פשיטא דאסור לשרוף ביו"ט ולפמ"ש א"ש דבאמת ספיקא הוא ורק דמעמידין על חזקתו הראשונה ולפ"ז הא קי"ל במקוה שעשוי להיות מימיו מתמעטין דל"ש להעמידו על חזקתו הראשונה דהו"ל חזק' העשוי להשתנות ולפ"ז בשלמא בחול דיכול לאפותה וא"כ לא תתחמץ אח"כ א"כ שפיר מועיל החזק' הראשונ' אבל ביו"ט דע"כ תתחמץ וא"כ ליתא לחזק' דע"כ עשוי להשתנות וא"כ הו"ל שפיר ספיקא דאורייתא וז"ב ובז' מיושב היטב מ"ש התוס' ריש פסחים להוכיח משיאור ישרף דאף בדרבנן צריך שריפ' ותמה המג"א מדברי הטור הנ"ל ולפמ"ש א"ש דשם מוכיחין התוס' לר"מ דהאוכלו בארבעים וא"כ לדידי' שפיר מוכיחין דא"א לומר דמיירי ביו"ט דא"כ אסור לשרפו דא"ל דספיקא הוא דהא בשיאור דר"מ ליכא ספיקא אלא לר"מ ולא לר"י ובזה מיושב מה דהקשו התוס' מדף מ"ג ולא מהך משנה דשיאור ישרף ועיין בצל"ח שם ולפ"מש א"ש ודו"ק. ובזה יש לישב דברי הטור סי' תמ"ב שכתב דנוקש' ותערובות בלאו לר"א ותמה הב"י מהא דתניא כוותיה דר"י דאילו נוקש' בעיני' לא קתני ולפ"מש א"ש דבאמת יקש' קושית התוס' דדלמא לא קתני נוקשה דהו"ל כ"ש לר"נ אך לפמ"ש א"ש דעדיין יקשה דניהו דנוקש' גמור הוה כ"ש אבל שיאור דאינו חמור כנוקשה אמאי לא קתני דזה לא הוה כ"ש דאינו חמור כנוקש' וכמ"ש האהע"ז שם ולכך שפיר דייק דנוקשה לית ליה ולפ"ז זהו לר"א אבל לר"מ דלדידיה כל שיאור לוקה ולדידי' אין חילוק בין שיאור לנוקש' וא"כ שפיר י"ל דהמשנ' אתי כר"מ ולכך לא קתני נוקש' דהוה כ"ש לר"נ ושיאור ג"כ הדין כן ושפיר מיושבים דברי הטור. והנה דברי הש"ס תמוהים שם דלר"י חמץ ע"י תערובות חמור מנוקש' ולר"נ איפכא ובאיז' סברא נחלקו ועיין בפ"י ולפמ"ש נרא' דבר חדש דהנה מצאתי ברש"י בסוט' דף למ"ד וביתר ביאור הוא בחידושי רמב"ן על סוטה פ' כשם הנספח לחידושיו על יבמו' שכתב דחמץ הו"ל כמו בב"ח דנעבדה בו עבירה שעבר על ב"י ולפ"ז שפיר אמר ר"י דהשתא בנוקשה לר"מ אסור דבזה ל"ש שנעבדה בו עבירה דאם נימא דאינו אסור באכילה מכ"ש בב"י דאינו עובר וא"כ אם בנוקשה אסור מכ"ש בע"י תערובות דעובר בב"י דאף בכותח וכדומ' דלית ביה כזית בכדי א"פ כדאמר בדף מ"ד הא לענין ב"י כל שיש כזית חמץ אף יותר מא"פ עובר וכמ"ש הה"מ פ"ד מחמץ והובא במ"א סי' תמ"ב ולפ"ז כיון דנעבדה בו עביר' מהראוי שתאסר אף בהנאה כמו בב"ח וא"כ זה לדידן אבל ר"נ דדייק מר"א דהוא ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ לדידי' אף בח"ש אסור והרי בח"ש ל"ש ב"י וא"כ לדידי' ל"ש שנעבד' בו עביר' וא"כ לדידי' השתא בע"י תערובות דליכא רק ח"ש עובר מכ"ש בנוקשה דעכ"פ יש כזית ובזה מיושב הא דר"נ אמר דלמא לר"מ ע"י תערובות לית ליה ור"י לא קאמר בלשון דלמא משום דבאמת זה ודאי יותר פשוט שיהיה לדידן ע"י תערובות חמור יותר דהרי נעבדה בו עבירה משא"כ אליבא דר"א ודו"ק כי קצרתי ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקש' דלמא לא תני נוקשה דכ"ש הוא ולפמ"ש א"ש דכל הכ"ש הוא משום דלר"א היתר מצטרף לאיסור וכמ"ש וא"כ הא כל כחו של ר"א הוא משום דדריש כל ולפ"ז שפיר מביא ראי' דאם נימא דנוקש' חמור א"כ יקשה למה לא מרבה נוקשה מכל דעכ"פ יש בו כזית בעין מלרבות ע"י תערובות והיתר מצטרף לאיסור וע"כ דנוקש' לית ליה ובזה מיושב דברי הטור דזה לר"א אבל עכ"פ כיון שהתנא רבה מכל לר"א בע"י תערובות וא"כ שם לא נעבדה בו עביר' ואפ"ה אסור וא"כ מהראוי שבנוקשה יעבור בכזית דעכ"פ שווים הם דניהו דכ"ש ליכא אבל עכ"פ מסתבר שיהי' שווים ועמלמ"ל ובזה יש לישב דברי רבינו שכתב דבתערובות חמץ אסור ולוקה והוא שיהי' כזית בכדי א"פ ותמהו עליו דפסק דלא כמאן ולפמ"ש א"ש דבאמת פסק כרבנן וס"ל דגם לרבנן אינו בכרת כל שאין בו כזית בכדא"פ וכמ"ש הפר"ח סי' תמ"ב באורך ואני מוסיף דכיון דע"כ נעשה קודם הפסח התערובות דבפסח הי' עובר בב"י י"ל שנתערב וא"כ קודם הפסח נתבטל כבר והא דאסור הוא משום דנעבדה בו עבירה וס"ל לרבינו דדוקא כשיש כדא"פ הוא דעובר בב"י וכמ"ש ה"ה בפ"ד שם שכן נראה מדברי הרמב"ם ודו"ק כי קצרתי ויש להאריך בזה ומ"ש האהע"ז דברמב"ם פ"ד הלכה ט' י' י"א מבואר דנוקשה מן התורה במחכ"ת כל מה שחשב שם רבינו הוא תערובות חמץ ולא נוקשה ועמ"א סי' תמ"ב ס"ק א' שהאריך בזה ומה שהביא האהע"ז מהלכה י"א המעיין שם יראה שדבריו מגומגמי' שהעתיק משם רבינו מה שלא כתב ודו"ק וראיתי בצל"ח ריש אלו עוברין שכתב דלא מצא בדברי רבינו שום זכר מנוקשה מה דינו זולת שבפ"ה ה"ט דהכסיפו פני' אסור לאכלו ואין בו כרת ומשמע דעכ"פ מלקות חייב ע"ש ולפע"ד נראה דאין ראיה משם דבאמת בשיאור דר"מ דהיינו בהכסיפו כיון דחזי לאכילה עדיף מנוקשה דנוקשה הוא חמץ שקשה ומתקלקל ורע לאכילה ועיין במג"א ר"ס תמ"ב ולפ"ז בשיאור דר"מ דלר"י מצה מעליותא הוא פשיטא דאינו בכלל נוקשה ושפיר כתב רבינו דאינו בכרת אבל מלקות אפשר דחייב בו דניהו דלחומר' מחמרינן כר"מ אבל דין נוקשה אין בו וז"ב ומן האמור הן נסתר מחמתו מ"ש באהעו"ז שם דשיאור גרע מנוקשה שנוקשה הוא חמץ גמור רק שהוא נוקשה ולפמ"ש אדרבא בשיאור יש לחייב טפי מנוקשה ופשטת לשון רבינו מורה כן שהרי כלם הבינו מדבריו שנוקשה אינו בכלל מחמצת מן התורה ולא הזכירו בביאור וגם במנין המצות שחשב ריש הלכות חמץ הזכיר חמץ ע"י תערובות בלאו מיוחד ונוקשה לא הזכיר כלל ובשיאור פטרו מכרת דוקא ומ"ש האהעו"ז ראיה דנוקשה חמיר דהרי בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושין ואילו בשיאור דר"מ אמרו ונותנו לפני כלבו תמה אני על עצמי דהרי הא דנותנו לפני כלבו אתא אליבא דר"י בשיאור דר"י לר"י ומה ראיה אליבא דר"מ שוב אחר כתבי כ"ז ראיתי לש"ב הגאון מוהר"ז ז"ל בבית אפרים סי' למ"ד שהעיר קצת בזה על האהעו"ז ונהניתי.

והנה מן האמור היה מקום לחדש דלענין מנחות ולחמי תודה יהיה חמור נוקשה יותר מפסח דבפסח דלא בעינן שיהי' מצה ואי בעי לא אכיל כלל רק דחמץ אסור לאכול א"כ שיאור דר"י לדר"י דהו"ל ספיקא מותר לשיטת רבינו דספיקות מותרין מן התורה ולרשב"א ודעימי' ג"כ מותר דעכ"פ הי' לו חזקת היתר אבל לענין מנחות דעיקר הקפידא לפי המסקנא במנחות דף נ"ג משום דכתיב מצה ותהי' אתי לקובעו חובה וא"כ ממילא נוקשה דר"י שהוא ספק איסור דכל דכתיב מצה ודאי משמע ולא ספק ומכ"ש לשיטת הרשב"א דל"ש חזקת היתר דלענין שיהי' נקרא מנחה או לחמי תודה ויהי' לה קדושה המנחה והתודה פשיטא דלא הי' לה מעולם עד שתהי' נאפית כדינה וכל שספק אי מצה הוא או חמץ אסור וגם אם נימא דבריה בפ"ע הוא ג"כ עכ"פ מצה ליכא בי' ואנן מצה בעינן לעכובא ואף דלפי הס"ד משמע דפסח חמור יותר כמ"ש התוס' שם היינו משום דלהס"ד לא ידעינן גם במנחות דבעי מצה וא"כ מחמת איסור חמץ פסח חמור דהוא בכרת אבל לפי המסקנא דבעי מצה דוקא וזה אינו מצה.

ובזה הן נסתר מחמתו מה שחידש הגאון בנו"ב מהד"ק חלק או"ח דלמאן דס"ל דמ"פ עם מים הוה נוקשה ע"כ דנוקשה הוא מן התורה דאל"כ איך שייך ריבוי למנחות נסכים לחימוץ ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם לענין מנחת נסכים דפשיטא דמ"פ עם מים הוה נוקשה דר"י ואינו מצה ואף דכתיב לא תעשה חמץ כיון דעיקר איסור החמץ נצמח ממה דבעי מצה וכל שספק אסור דאינו מצה שוב נוקשה אסור מה"ת דמקרי חמץ דיש לו חזקת איסור אבל בחמץ דהאיסור הוא בשביל החמץ כל שאינו חמץ בודאי שוב נוקשה אינו מן התורה ובזה יש להאריך הרב' ואכ"מ שוב מצאתי כעין סברא זו ברשב"א בחידושיו ליבמות דף מ"ם דאמרו אי לא מצה היא מצות אמר רחמנא וכתב הרשב"א וז"ל תמיהא לי אמאי שבקי' ללא תאפה חמץ דכתיב ברישא והו"ל למימר אי לא מצה הוא לא תאפה חמץ אמר רחמנא וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט ואפילו ת"ל שאינו מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל והרי מבואר דכל דהפסול משום חמץ בעי חמץ ברור וכל שהפסול משום מצה בעי מצה ברור והוא הדבר אשר דברתי ודו"ק ובזה אני אומר הא דפריך הש"ס בפסחים דף מ"ם ראי' דאסור ללתות מהא דאמר שמואל דחיטין של מנחות אין לותתין אותם וקא קרי ליה סולת והקש' המהרש"א דאמאי לא אקשה בפשיטות דאמאי יהיה במנחות אסור ללתות ובפסח מותר ובאמת שגם לדידן קשה דאנן קי"ל במנחות דאין לותתין ובה' חמץ ומצה פסק הרמב"ם דחיטין מותר ללתות וכבר הקשו כן האחרונים ולפמ"ש א"ש דבאמת לענין מנחות דהפסול הוא בשביל דאינו מצה א"כ לתיתה אסור דעכ"פ נוקשה דר"י שייך בלתיתה וצריך שמירה יפה אבל לענין חמץ דבעינן שלא יהי' חמץ וחמץ ל"ש בלתית' ובפרט בחיטין ולכך לא הקשה רק מדקרי לי' סולת ש"מ דקרי לי' סולת אף בלא לתיתה והוא קאמר דלא משכחת לי' סלת בלי לתיתה וז"ב אברא דבאמת צ"ב דלמה לא הקשה לו מהא דכתיב בתורה סולת בהרב' מנחות ואיך שייך סולת בלי לתיתה ואולי דבקרא בודאי לא קפדינן על הלתיתה דמה"ת לא חיישינן כלל ומה דאמר שמואל אין לותתין הוא רק מדרבנן דלכל מסור וחשו חז"ל על לתיתה אבל מה"ת לא חיישינן כלל וז"פ והנה קשה לי בהא דאמרו במנחות דף נ"ב ע"ב כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ ונחלקו ר"מ ור"י כיצד הן מחמצן דר"מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמצן ור"י ס"ל דמביא שאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה וקשה כל הטורח הזה למה לי והא אמרו בפסחים דף ל"ו ודף מ"ם דחיטין של מנחות אין לותתין אותן כדי שלא יחמיצו וא"כ בתודה ושתי הלחם אמאי אין לותתין ונמצא שיתחמץ וא"ל דמ"מ לא הוה חמץ גמור דהרי כיון שנעשה סולת וסלת כתב התה"ד דהוה חמץ גמור ויכול ללותתו היטב היטב שיתחמץ ויהיה חמץ גמור ולמה לא ילתות אותו לגמרי שיהיה חמץ והיא תימה גדולה לפע"ד הן אמת דבלא"ה קשה למה לא הי' יכול לחמצה במים שהרי כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו וא"כ בזה שהי' צריך להיות חמץ הי' יכול ללוש במים שאז יתחמץ אבל זה ל"ק דהרי ר"מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמצן אר"י אינה מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וע"ז אמר ר"מ דאף היא היתה חסירה או יתירה וא"כ ה"ה בזה דאם אתה אומר שילוש כ"כ במים יהי' הנפח רב ולא יהי' כמדת עשרון וגם אינו מן המובחר דמ"מ לא הוה חמץ גמור אבל לתיתה בודאי הוה חמץ גמור ולא הוה חסר או יתר כלל שהחיטים עצמם מחומצים היו כשעלה עליהם חמים וא"כ קשה טובא דלמה היו לותתין ויתחמץ ולפמ"ש למעלה דנוקשה אף שאינו חמץ גמור מ"מ מצה לא הוה וא"כ אפשר דלתית' במים לא הוה חמץ רק נוקש' וא"כ בשתי הלחם ותודה דבעי לחם חמץ וזה לאו לחם חמץ מקרי אבל כ"ז אינו נוח לי דמשמע דע"י הלתיתה הוה חמץ ובפרט אם שהה בלתיתה וא"כ כיון דבעי סולת נקיה ולמה לא ילתתו אותו היטב וישהה בלתיתה ויתחמץ וצע"ג לפע"ד ועיין במנחות דף נ"ג ע"ב דפריך ולשקול פורתא מינה ולחמצי' מאבראי וכו' ומשני דלמא אתי לאתויי מעלמא וא"כ קשה טובא דכל הטורח למה ליתי וללתות דיהי' חמץ.

ודרך אגב אזכיר מה דקשה לי טובא מדי עברי בסוגיא הלז דפריך הש"ס שם סוף סוף כי קא כייל לעשרון קא כייל ומשני רבה ור"י דאמרי תרוייהו לכמות שהן היתה משערינן והרי אח"כ פליגי גבי בשר העגל שנתפח דרב' ור"ח ור"י ס"ל דכמות שהן משערינן וכפי הנראה ברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין ה"ט דס"ל דכמות שהן משערין ואמאי פסק כאן דלכמות שהן משערין אבל באמת המעיין בעין פקוח בדברי רבינו בפ"ט ממעה"ק הי"ח ימצא כי פסק באמת דעיקר משערין כמות שהוא עתה שי"ל שאעפ"י שסופה להיות חסירה או יתירה מפני השאור אין משגיחין אלא על מדתה שהוא עתה והיינו דכמות שהן משערין והלח"מ הרגיש שם במ"ש אעפ"י שסופה ובש"ס לא אמרי כן ולפמ"ש ספרא דייקנא כתבי' דרבינו אזיל לשיטתו דס"ל ופסק דכמות שהן משערין וא"כ שוב צריך לכתוב בלשון אחרת והש"ס פירש אליבא דרבה ור"י דס"ל דלכמות שהן משערין ועיין בפירוש המשנה דנראה דפסק דלא כר' יהודה ע"ש ודו"ק ועיין בב"י או"ח סי' תנ"ו שהאריך במה שנסתפק הרא"ש אי משערין החלה כפי שיעור התבואה או כפי שיעור הקמח שנתפח הקמח יותר מהתבואה ולא ידעתי למה לא הזכיר כלל מהש"ס מנחות הנ"ל דמספקינן בבשר שנתפח אי משערין כמו שהי' מקודם או כמות שהוא עכשיו ועיין בש"ס שם שהקשה מהא דקתני וכן בפיגול וכן בנותר א"א בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פיגול ונותר אלא אי אמרת דרבנן פיגול ונותר דרבנן מי איכא וצ"ע לפע"ד כיון דרבנן אמרו שמטמא דאזלינן בתר השתא דהוא נפוח ויש בו כזית וא"כ למה לא יהיה חייב כרת וכעין דאמרו בגיטין דף נ"ה אחיכו עלה כרת דרבנן מי איכא ומשני דכל דאוקמא רבנן ברשותי' חייב כרת וה"ה בזה כל דרבנן שערו דאזלינ' בתר הנפח שוב הוה כמו אכל פיגול ונותר כשיעור זית והרי המלמ"ל נסתפק בכה"ג בכמה מקומות אי ע"י דרבנן נתחייב מן התורה וכמ"ש בפ"ז מתרומות ומכ"ש בזה דע"י הנפח יש בו כזית ואולי יש לחלק כיון דאם חזר לכמות שהי' הוה כמו שהי' וא"כ ל"ש כרת דבאמת אין בו כשיעור בעצם ורק שע"י הנפח משערין וקמי שמיא גליא דאין בו כשיעור ודו"ק ועדיין צ"ע ומצאתי בחידושי רשב"א בשבת דף צ"א שכתב דבר נפלא לישב קושית הרמב"ן והיא קושית התוס' דאמאי משערין לענין שבת כמות שתפחה והא באיסורין קי"ל דמדאורייתא כמות שהן משערין וכתב הוא דשאני איסורין דמ"מ לא נהנה בכזית וא"כ מה מועיל מה שתפח מ"מ אין בו כזית משא"כ בהוצאה דעכ"פ הוציא כזית ע"ש וא"כ לענין פיגול ונותר מ"מ אין בו כזית מן התורה וז"ב ועיין בפ"ד מאבות הטומאה הלכה י"ג מ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס ולדברי הרשב"א א"ש ועיין חק נתן להרב מוהר"נ הספרדי שהרגיש בזה בחידושיו למנחות שם ועכ"פ מה שהקשיתי למעלה דברי הרמב"ם אהדדי ראיתי דל"ק דרק מדרבנן משערין כמו שהוא עתה משא"כ מן התורה משערין כמו שהי' ולכך רבה ור"י לא נחלטו במחלוקת ר"י ור"ל הנ"ל דשם קאי על שיעור עישרון דתוד' ועי' שער אפרים בחלק י"ד סי' נ"א מ"ש בזה ודו"ק היטב ורבה בעצמו מפרש למלתא כן דמחלוקתם הוא רק בצמק וחזר ותפח אי אמרינן יש דיחוי באיסורין ולכך פירש רבה לעיל דמשערין לכמות שהן משום דעכ"פ לענין עשרון הו"ל חסר ויתר דכמות שהן אינו רק מדרבנן.

ובזה י"ל גם מ"ש הרא"ש לענין קמח דעומר של חלה הי' מן התבוא' טרם שנעשה קמח דבאמת מן התורה כל דמעיקרא לית בי' ועכשיו אית בי' לא אכפת לו רק מדרבנן וא"כ לכך שערו במדבר טרם שנעש' קמח ומדרבנן משערין לפי הקמח. והנה במה שאמרו דנחלקו אי יש דיחוי באיסורין לכאורה הייתי אומר דר"י ור"ל אזלי לשיטתייהו דנחלקו אי ח"ש אסור מן התורה דאם נימא דאיסור איכא עכ"פ מה"ת עכ"פ לא נדחה מהאיסור לגמרי ולכך כל שחזר ונתפח הדר לשיעורא משא"כ לר"ל דס"ל דח"ש מותר מן התורה א"כ נדחה לגמרי ולכך יש דיחוי אבל באמת יש לחלק דע"כ לא אמר ר"ל דח"ש מותר רק בדבר שאין בו רק ח"ש אבל כאן דבאמת הי' בו כשיעור רק שנצמק ולמראית עינים אין בו כשיעור א"כ בזה בודאי מודה ר"ל דחזי לאצטרופי דבאמת כל שיתפח יעמוד על השיעור והרי יש בו כשיעור ורק מתורת דיחוי קאתי עלה ואין דיחוי באיסורין וזהו דפריך הש"ס ומי איכא למ"ד דיש דיחוי באיסורין והיינו אף לר"ל ל"ש דיחוי באיסורין וכמ"ש ודו"ק ובאמת בירושלמי פ"ז דתרומות אמרו מודה ר"ל בעתיד להשלים ואף דבש"ס דילן לא מצינו שר"ל יסבור כן עכ"פ זהו כשאינו בעצם רק חצי שיעור אלא שעתיד להשלים ולאכל עוד חצי שיעור אבל במה שיש בעצמותו שיעור רק שנצמק כיון שיוכל לתפוח בגשמים ולעמוד על שיעורו הרי יש בו כשיעור ובזה נרא' לפע"ד לישב דלכאורה הוא תימה גדולה דרבה מפרש פלוגתיהו דפליגי ביש דיחוי באיסורין ומתמה הש"ס מהמשנה ומסיק בתיובתא וא"כ אין מקום לדברי רבה ולא אמר הש"ס רבה מה קסבר דזה א"א דאמוראי יחלקו על המשנה ור"ל אמורא הוא בודאי אך לפמ"ש א"ש דבאמת רב ור"י ושמואל ור"ל נחלקו לענין טומאה ובמקום שהוא כביצה ובאמת לענין טומאה שפיר י"ל דכל שנדח' מטומאתו פרחה טומאתו מיניה וזה שפיר מצינו בכמה עניני טומאת שכלי שנשבר פרח טומאתו אף שחזר ותקנה פנים חדשות בא לכאן אבל הש"ס רצה לפרש דפליגי גם לענין איסורין אם יש דיחוי בזה שפיר נדחה דל"ש דיחוי באיסורין דניהו דכל שנצמק לא נשאר כשיעור ולא נהנ' גרונו בכזית אבל אחר שנתפח פשיטא דלא נדחה איסורו וכמ"ש הרשב"א בשבת דעכ"פ נהנה גרונו בכזית וז"ב ודו"ק שוב עיינתי בשו"ת הרא"ש כלל ב' ובשו"ת הרשב"א סי' תס"א שהזכירו סוגיא זו דאזלינן בתר השתא וחלקו בזה וכל יקר ראתה עינם וכל רז לא אניס להם גם מצאתי בשו"ת הרשב"א שם שכתב דהא דנחלקו ר"מ ור"י אי שאור בודה להם מתוכו שלא יהי' חסר ויתיר הוא דוקא במדת העישרון קודם שנמדד העשרון אבל במה שמותירות ע"י הלישה והאפייה שתפח עי"ז לא אכפת לן ולדבריו יקשה א"כ למה לא לשו אותו במקום שתתחמץ היטב ולמה להם שאור ממקום אחר וצ"ל דאינו חמץ כ"כ בלי שאור ממקום אחר אבל אינו מחוור וצ"ע בזה.

והנה במ"ש למעלה דבמ"ש הרשב"א מיושב קושית התוס' במנחות נ"ד דשאני הוצאה משאר איסורין וכ"כ בחק נתן כעת עיינתי בזה וראיתי דעדן לא העלה ארוכה דבאמת מה שחידש הרשב"א דהוצאה חייב אף בלא הי' בו כשיעור בתחלה וחזר ותפחה באמת הרמב"ם לא כתב כן בפי"ח הלכה כ"ה דאם הוציא פחות משיעור וקודם שינוח חזר ותפח כשיעור דפטור והטעם פשוט דבעינן תחלתו וסופו בשגגה וכאן אין תחלתו וסופו בשגגה דאם הי' נודע לו לא הו' שב מידיעתו דהא לא הי' בו כשיעור ובזה נראה לפע"ד לישב קושית התוס' דשם כיון שבתחלה הוציא לזריעה וא"כ ממנ"פ הי' שב מידיעתו דהי' חייב על זה או משום זריעה או משום אכילה לכך חייב ממנ"פ וז"ש כיון דאלו אשתק חייב משום זריעה השתא נמי מחייב והיינו דבהוצאה עכ"פ שב מידיעתו משום דראוי לזריעה ואדרבא אי שייך להקשות להיפך איכא לאקשויי בהוציא כגרוגרת לאכילה ואח"כ צמקה ונמלך לזריעה דחייב דבתר השתא אזלינן אך גם שם ל"ק דהא עכ"פ בין כך ובין כך חייב וז"ב ומיושב היטב קושית התוס' והרשב"א הנ"ל וגם פסקי הרמב"ם מיושבים היטב דמה דאזלינן בשבת בתר השתא היינו משום דכמו שהוא כעת לא חסר השיעור דהא באמת נתפח ואף דנימא דמשערין לכמו שהי' הא בתחלה הי' ג"כ כשיעור ואנן עיקר קפדינן בשוגג דאם הי' נודע לו הי' שב מידיעתו וכאן בין כך ובין כך הי' שב מידיעתו ועיין ברמב"ם פח"י משבת ודוק היטב כי קצרתי ואכ"מ לקבל ארוך הנה אגב אורחא נתבאר כאן ענין נכבד בסוגיא עמומה וע' שבת דף ע"ז גבי דם יבש בכזית ובתוס' שם. ונחזור לענינינו דבמה שכתבתי למעלה לחלק בין לתיתה דחמץ למנחות ובלא"ה נראה לי ברור בישוב קו' מהרש"א דלרבא למה לא לתתי החיטין של מנחו' ולפע"ד נראה דהנה סתם לתיתה שהוא לותת שיסיר סובין זה אינו לתיתה גמורה ואינו חמץ וז"ש רבא דמותר ללתות ומביא מהך דיוצאין בפת נקייה וא"א לנקייה בלי לתיתה אבל חיטין של מנחות שיהי' סלת זה א"א דסלת שיהי' כ"כ נקייה ולבינה צריך רחיצה ולתיתה יפה וזה א"א לשמרו מחמץ ובזה מדוקדק היטב הדק לשון רבינו בפ"ה מחמץ ה"ז שכתב החיטין מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד כדרך שטוחנין הסלת הרי שנקט שמותר לבלול כדי שיסיר סובן ובטחינה נקט כדרך שטוחנין הסלת ולא נקט לתיתה כדרך שלותתין הסלת וז"ב בישוב קושית מהרש"א ובתשובה הקשיתי דאמאי לא פריך הש"ס מהך דנטף מרוטבו על הסלת ואיך שייך סלת בלי לתיתה וכאשר כתבתי קושייתי לכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' השיב לי שהרי רבא אמר מותר ללתות מוכח בהדיא דיכול לשמרה מחימוץ בשעת לתיתה והא דכתבו האחרונים דלתיתה חמץ גמור הוא היינו בלוקח מן השוק דלא שמרוהו כלל ואז ודאי נתחמץ אבל נטף מרוטבו על הסלת אף דמיירי בלתיתה מ"מ שמרוהו מן החימוץ סוף דבר חסר הקדמה אחת בדבריך ומי יתן ואוכל לרדת לסוף דעתך והשבתי כי חכם עדיף מנביא כי קצרתי ועיקר קושיתי הי' כיון דהוא סלת וע"כ א"א בלי לתיתה גמורה וזה א"א לשמרו מחימוץ והרי חיטין של מנחות דודאי מצוה מן המובחר שיהי' נקייה ולא לתתה משום דא"א לשמרו וכמ"ש התה"ד בהדיא דסלת הוא חמץ גמור ע"ש בסי' ק"ט ובאו"ח סי' תנ"ג וא"כ קושיתי קשה טובא וגם לפי הבנתך בדברי הייתי יכול להצדיק דברי דעכ"פ רבא דאמר מצוה ללתות הי' לו להביא ראיה מהך דנטף מן רוטבו על הסלת דסלת בודאי א"א בלי לתיתה וצע"ג וראיתי בצל"ח שנדחק בישוב קושית מהרש"א וגם בנו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ט נדחק בזה ומחוורתא כמ"ש ואגב אמרתי במה שנדחק שם בביאור דברי רבינו בפ"ה מחמץ הל' ח' ט' לפע"ד הפשוט דמ"ש שצריך שימור מכל צד חמץ היינו לפי שבחמץ לא בדילי מיניה ומטעם זה הוסיפה תורה שעובר על ב"י וא"כ לכך אף בלא נתבקע אסור ולכך צריך להזהר לשמרו משעה שנקצר דעכ"פ יש צד חימוץ ושמא לא יזהר בו לפי שלא בדילי מיניה כולי שתא ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו בפסחים דף ל"ח ושמרתם את המצות המשתמרת לשם מצה יצא זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ודייק הפר"ח בסי' תנ"ג דמכאן מוכח דבעי שימור מן התורה לשם מצה ע"ש לפע"ד הוא פשוט דהכוונה הוא ששמירה ששומרין לשם מנחות אינו כ"כ שמירה דאף אם יפסול קצת יכול להביא אחרת וגם אינו מעכב הזבח אבל כאן יעבור על ב"י ויאכל חמץ שהוא בכרת א"כ השמירה בעצמותה מעשה כל שהוא לשם מצה וכעין שכתב הצל"ח ונו"ב שם בישוב קושית מהרש"א ע"ש וז"ב ופשוט. והנה בהא דקאמר הש"ס במנחות דף ס"ט ע"ב דבעי ר"ז חטים שירדו בעבים מאי ופריך הש"ס אי למנחות אמאי לא וקשה הא אמר שמואל חטים של מנחות אין לותתין אותן והרי לפירש"י הוה חיטים האלו במדינה שהיתה באוקיינוס וכששתו העבים בלע ספינה מלאה חטים וכמ"ש רש"י שם והוה כהאי ארבא דטבעה בחישתא דאסורי למנחות ואולי הקושיא קאי לאותן מנחות של תודה ושתי הלחם דהוא חמץ אך אי קשיא הא קשיא לפירוש ר"ת דע"י נס ירדו בעבים כי הנך אטמהתא יקשה אמאי לא בעי למצה של פסח אם כשרות מי נימא דמקרי שימור משעת קצירה או לא וכעין דבעי לשתי לחם וע"כ דאינו רק חומרא בעלמא ול"ש בעיא בכה"ג ודו"ק שוב נראה לפע"ד דאפשר דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל דלדידן ל"צ שימור משעת קצירה דבאמת כל עיקר דיוקו של רבא דמצוה ללתות ממה דבעי שמירה דאל"כ מה שייך שמירה ולפ"ז אם נימא דאסור ללתות מקיים שימור במה שאינו לותת דעיקר שימור הוא שלא יחמיץ וא"כ כיון דהאידנא אין בקיאין בלתיתה שוב א"צ שימור וסגי במה ששומר משעת קצירה שאינו לותת ועיין ברמב"ם פ"ה מחמץ ה"ח ט' שם ודו"ק.

והנה במ"ש למעלה הלא מראש דאם נימא דשיאור הוה ספיקא צ"ע אמאי לא מוקמינן בחזקת מצה כאשר היה מקודם כעת נתישבתי דכיון דלר"י יש ספק אם בריה הוה והיינו אולי יצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא וא"כ עכ"פ ל"ש להעמידו בחזקת מצה שהרי מכלל מצה עכ"פ יצא ואף דיש ספק אם זה לא מקרי ג"כ חמץ אבל עכ"פ מידי מצה יצא ואתרע חזקת מצה וכבר כתב הפ"י בגיטין דף כ"ח דכל דהספק באותו דבר בעצמו מגרע כח החזקה קמייתא ואתרע לה החזקה ע"ש וה"ה כאן דיצאתה כבר מחזקת מצה והספק הוא על החמץ אם נתחמצה או לא והנה ק"ל בהא דמסופק הש"ס בחולין אי ר' יהודה משום ספיקא אסר לה לשיאור ולכך האוכלה פטור משום דהו"ל התראת ספק וקשה לי טובא דהא ר' יוחנן ס"ל במכות דף ט"ז דר' יהודה ס"ל התראת ספק שמיה התראה וא"כ למה פטור וגם קשה בפסקי הרמב"ם דהרמב"ם פסק דהתראת ספק שמי' התראה ועיין בפט"ז דסנהדרין ובה' שבועות וגם בזה יש עקולי ופשורי ועכ"פ צ"ע דהיאך שייך לומר דהוה ספק ובגוף דברי האהע"ז דשיאור דמתניתין דאמרו ישרף והאוכלו פטור היינו משום דהוא ספק אי בריה בפ"ע והוא תימה גדולה דהא אח"כ מבאר המשנה ובש"ס שם דלר"י בשיאור דידי' היא כן וע"ז תנן דבסידוק ישרף והאוכלו חייב כרת ומשמע דקמ"ל דהשיאור דידי' פטור מכרת וע"ז ל"ש הטעם דבריה בפ"ע או ספק דדוקא לענין מלקות שייך זאת וגם תימה לי דהא כל הטעם דר"י דחמץ בשריפה אולי הוא משום דיליף מנותר שישנו בבל תותירו והיינו דעובר על בל יראה ובל ימצא וא"כ ל"מ אם נימא דהוא בריה בפ"ע א"כ לא שייך ב"י וב"י דהא אינו חמץ גמור או משום ספיקא וא"ל דעכ"פ עובר בב"י וגם יקשה דא"כ יהיה תחלתו להחמיר וסופו להקל דעכ"פ לא שייך לשון ישרף ובאמת שגוף האבעיא בחולין שם אי ספיקא הוא או בריה בפ"ע הוא תמוה. ובמ"ש למעלה בענין נעבדה בו עבירה מרש"י סוטה למ"ד מצאתי בנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' ס"א דחמץ אסור משום דנעבדה בו עבירה ובזה יש לישב דברי הפרמ"ג או"ח סי' תמ"ט והמק"ח תמה עליו ולא ראה דברי הנו"ב הנ"ל ודו"ק והנה בהא דאמרו פסחים מ"ג אמרת שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה ומה קושיא דלמא לכך ישרף דחיישינן שמא תתחמץ ויעבור על ב"י וא"א לאפותו ביו"ט דאסור מדרבנן ובצונן ל"מ כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ס"ק א' לישב דברי הטור ולכך ישרף ובאמת גם דברי המ"א לכאורה צ"ב דלמה לא יבטל קודם שנעשה חמץ גמור ועדיין בידו לבטלו וצ"ל דביו"ט אסור לבטלו דביטול הוא מתורת הפקר ואסור להפקיר בשבת ויו"ט וכמ"ש הפר"ח סי' תל"ד וכן מצאתי בליקוטי הרמב"ן בפסחים פ"ק במה שחקר שם בענין ביטול ובגליון הש"ע או"ח סי' של"ט הארכתי בזה וא"כ שוב קושייתי ג"כ קשה.

ועל מ"ש למעלה השיב לי תלמיד אחד דהש"ס מקשה דעכ"פ למה ישרף למה לא יתן לכלבו ואף דאין ביעור חמץ אלא שריפה לר"י מ"מ זה אם צריך לבער אבל אם ל"צ לבער כעת רק שמתיירא שלא תחמיץ שוב יכול ליתן לכלבו ובאמת שבזה מדוקדק מה דהקשה מסיפא דנותנו לכלבו אלמא דמותר בהנאה וע"כ דאסור בהנאה ומזה ראיה דגם לכלבים של הפקר אסור כמבואר סי' תמ"ח ס"ו כהירושלמי דאל"כ אכתי יקשה יתנו לכלבו אברא דלפ"ז יקשה על התוס' ריש פסחים דדייקו דאפילו בנוקשה אסור להשהות דאל"כ אמאי ישרף הא יכול להשהותו וקשה דלמא חיישינן שמא תחמיץ וכמ"ש המ"א אך נראה דבאמת דברי המ"א צ"ב דאי מיירי ביו"ט אמאי ישרף הא אסור להבעיר שלא לצורך ועיין בדג"מ מ"ש בזה וכבר כתבו התוס' בכתובות ז' דכל שלא לצורך כלל אסור ועסי' תמ"ו וצ"ל דהמ"א ס"ל דמותר לשרפו דגם זה חשיב לצורך כדי שלא יעבור בב"י ולפ"ז יש לומר דהתוס' ס"ל כיון דעכשיו עדיין מותר ואינו עובר בב"י אף שאח"כ כשתתחמץ יעבור על ב"י לא הותר כעת לשרוף שלא לצורך מידי דהוה אנדרים ונדבות דכל דכעת עדיין אין בו אכילה אסור וכמ"ש בפסחים ה' ועיין מ"א סי' תק"ז ובדג"מ וה"ה כאן אברא דלכאורה יקשה דלמה לא יאפה דאף דהוא שלא לצורך דאסור באכילה מדרבנן כמ"ש המ"א ז"א דהא לשיטת הרשב"א איסור דרבנן מותר לספות בידים לקטן וא"כ יהיה לצורך קטן ושפיר מותר לאפות ביו"ט ושפיר דייקי התוס' דע"כ דאסור להשהותו ולא מיירי ביו"ט כלל. אמנם עדיין דברי הטור נכונים דא"ל דאופהו לצורך קטן דכיון דדייק מהך דשיאור ישרף דאסור בהנאה שוב אסור לאפותו לצורך קטן דאסור בהנאה והרי יש לו הנאה בזה ודו"ק. והנה בהא דהקשו על הטור שפסק דנוקשה ותערובות אסורין לפע"ד בפשיטות דק"ל קושית התוס' במשנה דר"א אומר אף תכשיטי נשים ומשמע דס"ל בשניהם בלאו והרי ר"א לית לי' נוקשה או תערובות וכתבו דבחד גרסינן ר' אלעזר בלא יו"ד אבל זה דחוק ולכך פסק הטור כר"א בתרוייהו ודו"ק. והנה במה שהארכתי למעלה לענין נוקשה במנחות כעת נראה לכאורה ראיה דבמנחות שוה לחמץ בפסח דהנה ב"ש וב"ה נחלקו בשאור אי הוה בכזית או בככותבת ואמרו בביצה דף ז' ע"ב דבאמת שאור גרע מחמץ שחימוצו קשה ולולי דגלי קרא דפתח בשאור וסיים בחמץ גם לב"ה הי' חילוק ביניהם ולפ"ז קשה לי טובא דמקרא מלא הוא להיפך דהרי כתיב בויקרא ב' כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וקשה האי כי אינו משמש כאן בשום לשון מהד' לשונות דל"ש נ"ט דהא שאני שאור דחמוצו קשה אבל חמץ אפשר דמותר ויותר הי' שייך להיפך לא תעשה שאור כי כל חמץ וכל דבש לא תקטירו ולכאורה רציתי לומר דכיון דהקטרת שאור בכ"ש א"כ לכך בחמץ עכ"פ אסור בכזית אבל זה דרך דרש וע"כ נראה לפע"ד דשאני מנחות מחמץ דבחמץ ההקפדה הוא בשביל חמץ דרק בלילה הראשונה מצוה לאכל מצה ובשאר הימים אין האיסור רק שלא יהי' חמץ א"כ שייך לומר דשאור חמוצו קשה אבל לענין מנחות דעיקר ההקפדה הוא שיהיה מצה כדמסיק במנחות נ"ג וא"כ כל שאינו מצה אסור וחמץ ושאור שוים ולפ"ז גם נוקשה אסור ובזה נסתר כל בנינו של הנו"ב סי' כ"ב דבמנחות ע"כ דנוקשה אסור מה"ת והתוס' נדחקו דיש איזה ריבוי דנוקשה אסור במנחות ולא כתבו מהיכן ולפמ"ש הוא מפורש וכמ"ש ודו"ק היטב.

שוב ראיתי בת"כ פרק י"ג בפ' ויקרא ה"ד דאמרו יכול מנחות שהן במצה יהי' בבל תקטירו חמץ מנחות שאינן במצה תהי' לא יהי' בבל תקטירו חמץ ת"ל כי כל שאור והנה הק"א פירש שני פירושים והנה מ"ש דקאי על שתי הלחם שהן חמץ מנין שאסור להקטיר הוא תימה דשתי הלחם אינן בהקרבה ועיין מנחות נ"ח דאמרו דשאור הותר מכללו במקדש וכו' ומבואר שם דל"ש לרבות שתי הלחם לבל תקטירו ומ"ש דהכוונה לאותן שלא כתיב בפירוש מצה רק דנלמד מזאת תורת המנחה הוא תמוה דלמה ס"ד דלא יהי' בבל תקטירו דסוף סוף צריך שתהיה מצה וגם היאך נלמד משאור ולפמ"ש א"ש כמין חומר כיון דמ"ש כי כל שאור הוא נ"ט למה שאסר חמץ דחמץ אינו בכלל מצה ואנן מצה בעינן ולפ"ז ה"א דוקא אותו דכתיב מצה בפירוש וע"ז אמר מדכתיב כל שאור וע"כ דמשום דבעי מצה א"כ הכל בכלל ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף