שואל ומשיב/א/ג/קעג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן קעג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במה דשאל אותי החריף מוה' יצחק לאהר נ"י מבראד בהא דאמרו בדף פ"ה דלכך אין נימנין על מוח שבקולי' משום הפסד קדשים דקא מפסיד לי' בידים דלמא אכיל נורא ממוח דידי' וע"ז הקשה דהא אמרו בפסחים דף ט"ו ובכמה מקומות דר"י ס"ל דכל דאזיל לאיבוד מותר לטמאות ביד כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד וא"כ כאן דבודאי יהי' נותר אח"כ ויצטרך לשרפו שוב מה אכפת לן בהפסד קדשים וגם שם הוא מן התורה דכתיב משמרת תרומתי והנה באמת שאלה גדולה שאל אך לפע"ד הי' נראה כיון דבאמת השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם א"כ ניהו דיש חשש שמא יפסיד קדשים מ"מ כל דאם הי' שרף היה יכול לאכול המוח שוב ל"ש לומר דאזיל לאיבוד דהא אינו אזיל לאיבוד לגמרי וכיון דבאמת יכול לשרוף עצמות ויאכל ואף דא"י משום הפסד קדשים מ"מ אטו דבר ברור הוא רק דאסור משום ספק אבל כיון דאלו עבר ושרף אינו עובר בלאו פשיטא דלא מקרי הולך לאיבוד בידים. וע"ד הפלפול אמרתי בזה דהנה גידין שסופן להקשות ר"ל אמר דאין נמנין עליהן משום דבתר בסוף אזלינן וכדאמר ר"ל בדף פ"ד שם ולפ"ז לכך אין נמנין על מוח שבקולית דממ"נ הרי איכא משום הפסד קדשים ולא נימא דסופו אזיל לאיבוד ז"א דהא כל עיקר דסופו לאיבוד לפי שסופו להיות נותר א"כ לא גרע מגידין שסופן להקשות דאין נמנין עליהם ועיין בתוס' ד"ה הואיל מ"ש בשם רשב"א דכל שסופו להקשות באותו גדי בודאי אזלינן בתר בסוף לר"ל וא"כ כאן כל דא"י להוציא הנותר הו"ל גידין שסופן להקשות דאין נמנין עליהן כיון דאינו ראוי לאכילה וא"ל שאני התם דמצד עצמו אינו ראוי לאכילה אבל כאן בעצם ראוי לאכילה רק דאריא דאסורא רביע עלה דז"א דסוף סוף א"י למנות כל דאינו עומד לאכילה ועל מה ימנה כיון דא"א באכילה וגם נראה כיון דכל עיקר שאינו שייך הפסד קדשים ויהי' יכול לשרוף הוא משום דל"ש הפסד קדשים כיון דבלא"ה אזיל לאיבוד משום שא"י להוציאו והרי כל שאתה מתיר לשרוף שוב אינו הולך לאיבוד ושוב שייך הפסד קדשים והוא מתהפך כחומר חותם וע"כ לא אמר ר"י דיטמאנה ביד רק שם דמעצמו אזיל לאיבוד וכאן כל עיקר דאזיל לאיבוד הוא משום שאינו עומד לאכילה וכל שאתה מתירו לשרוף שוב עומד לאכילה ושוב שייך הפסד קדשים וא"כ שוב מוטב שלא יעשה איסור בידים. והנה לכאורה צ"ב היאך שרי לשרפו ביו"ט הא הוה ליה הבערה שלא לצורך. אך זה אינו דהא הוה ליה הבערה לצורך המוח שיוכל לאכול ואין לומר דמ"מ הבערה של העצם עצמו אסור דז"א דאדרבא בעצם לבד א"צ לשריפה ורק להמוח צריך והו"ל מלאכה שאצל"ג אך נראה כיון דיש חשש שמא ישרף המוח עצמו שוב בודאי אסור לשרוף ביו"ט דזה ודאי אסור ביו"ט ולפ"ז מה מועיל מה שסופו לאיבוד דכיון שבודאי נותר א"כ א"י לשרפו ביו"ט כדתנן העצמות והגידין שנותרו ישרפו למוצאי יו"ט א"כ שוב אסור לשרפו ביו"ט דהו"ל הבערה שלא לצורך וכל דהתורה מעטה דנותר אין שורפין ביו"ט שוב אהדרי' לאיסורא קאמר ואסור אמנם מ"ש משום דאזלינן בתר בסוף ודאי נכון יותר ולפע"ד אף לר"י דאמר דבתר השתא אזלינן מ"מ כאן בודאי ממנ"פ אסור דאי בתר כעת אזלת שוב אסור משום הפסד קדשים ואי בתר בסוף אזלת שוב אסור משום דהוה כגידין שסופן להקשות שוב ראיתי ברמב"ם פ"י מק"פ ה"י שהביא הך דגידין הרכין דאין נמנין עליהן ואח"כ הביא הך דאין נמנין על קולית ובאמת שהרמב"ם לא ביאר הטעם ומסתמא פסק כרבא משום הפסד קדשים ולפע"ד לפמ"ש הך דינא מישך שייך בהך דגידין הרכין וכבר נודע דזה דרכו של רבינו שמה שמקדים הלכה להלכה בזה מורה טעם הדין ואף מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה במשנה דריש ודו"ק היטב ובפשיטות לק"מ דשם מיירי באם אי אפשר שיציל ותיכף סופה שתרד לחולין ותטמא לכך אמרינן כיון שסופה לאיבוד מותר הוא לטמאות בידים דמה אכפת לן דהתרומה ממילא תיזל לאיבוד והחולין יפסדו מוטב שלא נפסיד עכ"פ החולין ועיין פסחים דף כ' ובמנחות נ"ח אבל כאן כעת הם קדשים כשרים רק דסופה להיות נותר וא"כ כל שכעת הם קדשים כשרים אסור לשרפן ולהפסידן דקדשים כשרים אסור להפסיד ומה בכך דסופו לאחר הלילה להיות נותר אבל כעת הם כשרים ושאני התם דהתרומה תפסד תיכף ותלך לאיבוד רק שעוד יוסיף טומאה לחולין א"כ למה לא יטמאנה ביד כדי להציל החולין שאינה עושה שום דבר להתרומה שממילא היא הולכת לאיבוד תיכף ומיד וז"ב מאד.

והנה התוס' הקשו בפסחים פ"ה ד"ה כשהוא דהא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא וכתבו דלרבא דאסור משום הפסד קדשים א"ש וביאור הדברים דלאביי דאינו רק משום פקע ואינו רק גזירה דרבנן א"כ מ"מ מה"ת אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא וע"ז הקשה הרב הנ"ל דהרי התוס' בזבחים דף צ"ז ד"ה ואחד כתבו ג"כ דלרבא א"ש ואפילו לאביי דאמר משום פקע לאו משום דלא ס"ל דאפשר לגומרתא בלא שריפת מוח אלא קסבר דמשום הפסד קדשים מועט כזה לא חשו ולכאורה משמע דבעי לתרוצי גם לאביי והיא תימה גדולה דכל שאין חשש משום הפסד קדשים שוב אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא והשבתי דבאמת אין כוונת התוס' לישב אליבא דאביי רק אליבא דרבא לבד אבל הוצרכו התוס' לבאר דלא תקשי מהא דאמרו דא"א בלי הפסד קדשים דא"כ למה הוצרך אביי לתרץ משום פקע ת"ל משום הפסד קדשים דהוא בודאי ודוחק לומר דיחלקו רבא ואביי במציאות אם אפשר בלי שריפת קדשים או לא וע"כ כתב דבאמת גם אביי מודה דא"א בלי שריפת מוח רק דהוה הפסד מועט ולא חשו לזה דעכ"פ נציל הרוב ולכך הוצרך לחוש משום פקע אבל לעולם דא"א בלי שריפת קצת קדשים ומה שרצה מעלתו לחדש וגם אני אמרתי תיכף בהשקפה ראשונה דאם נימא דאתי עשה ודחי ל"ת לא אזיל לאיבוד אבל אם נימא דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא שוב בודאי אזיל לאיבוד ולכך לא חש אביי להפסד קדשים וא"כ עכ"פ ל"ש לומר דיקיים שניהם ע"י גומרתא דהא אזיל לאיבוד דז"א דאם נימא דהעשה דוחה ל"ת דלא תשברו שוב שייך הפסד קדשים דהא לא אזיל לאיבוד דהא אם אינו אפשר בשריפת גומרתא שוב העשה דוחה ל"ת ובאמת שדבר חכמה אמר אבל אי אפשר להעמיסו בדברי התוס' גם יקשה על רבא גופא ומחוורתא כמ"ש אך בגוף קושית מעלתו כבר כתבתי כמה דברים וכעת נראה דבאמת צ"ב היאך מותר לטמאות בידים והיינו משום הפסד חולין הא נהנה מהתרומה ותרומה אסור בהנאה אך הדבר נכון דתרומה אינו אסור רק הנאה של כילוי וכאן בלא"ה תיזל לאיבוד והוא נהנה מה שלא יאסרו החולין זה לא מקרי הנאת כילוי ושרי ולפ"ז זהו בתרומה אבל כאן הא קדשים אסורים בהנאה ואף קדשים קלים מועלים בהם מן התורה ורק דהתורה התירה לאכילה ומשלחן גבוה קא זכו וגם הבעלים בשלהם וכמ"ש המלמ"ל הי"א ממעה"ק ובתשובה בארתי זאת באורך ולפע"ד אותו המוח שבפנים העצם שאסור לשברו ואינו בר אכילה שוב נשאר בקדושתו ואסור להנות המנו וא"כ היאך יפסיד קדשים כדי להציל המותר דהרי הוא נהנה עי"ז ואסור להנות מקדשים פסולים ומה בכך דלבא"ה יהי' נותר אבל מ"מ אסור בהנאה וז"ב הן אמת דבלא"ה צ"ב מה שייך הפסד קדשים הא הו"ל דבר שאינו מתכוין דהוא אינו מתכוין רק לשרוף עצם ואף דהוה פ"ר דלא אפשר בלתי זה מ"מ גם פ"ר דלא ניחא ליה שרי וצ"ל כמ"ש הרא"ש דגם פ"ר דלא ניחא לי' מותר בשאר איסורים ועיין מ"א סי' ש"ך ס"ק כ' ולפ"ז הא נודע דברי הר"ן דלענין הנאה פ"ר דלא ניחא לי' שרי וא"כ לענין הנאה שוב מותר פ"ר דלא ניחא לי' ושוב ל"ש הפסד קדשים ובזה נראה דלכך לא חש אביי להפסד קדשים דהוה פ"ר דלא ניחא לי' וי"ל דרבא דחש להפסד קדשים הוא דעכ"פ אסור למנות על המוח דלמא יכניס עצמו באיסור והרי כיון דא"א בלא גומרתא והוה כמו ניחא ליה דהא צריך להמוח שבפנים ובזה י"ל דגם לאביי לא שייך לומר דמקרי אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא דכל ההיתר הוא דהוה פ"ר דלא ניחא לי' והוא אינו מתכוין שישרוף רק להציל המותר של המוח אבל כל דיכול העשה לדחות לא מקרי אפשר לקיים שניהם ודו"ק היטב. ולכאורה יש לתלות הדבר בהך דנחלקו אביי ורבא בדף כ"ה אי אפשר ולא קמכוין דאביי ס"ל דמותר בשביל דאי אפשר ולא קמכוין ורבא ס"ל דאסור ולפ"ז בגומרתא דא"א ולא קמכוין לכך שרי אביי ורבא אוסר ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דאם נימא דכל דאפשר ע"י גומרתא לא דחי א"כ שוב הוה אפשר ולא קמכוין דאסור וא"כ שוב שייך לחוש על הפסד קדשים המועט ג"כ ודו"ק. ובגוף דברי הש"ס דאמרו בדף פ"ה ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח וכו' או אינו אלא בבשר שבתוך העצם ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשה הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח וכו' והקשו בתוס' על הא דיליף מקרא דהכא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולמה לי קרא דהא לא הוה בעידנא ועוד דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא וכתבו דלרבא משום הפסד קדשים אסור א"ש ולפע"ד נראה דהנה השעה"מ פ"י מק"פ ה"א הקשה בשם הגאון מוהר"א ברודא ז"ל דמנ"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתי דלמא אתי להורות דא"צ לשבור דה"א דצריך לשבור כדאמרו בחולין י"א דשמא ניקב קרום של מוח קמ"ל והנה הצ"ק בזבחים כתב דא"צ קרא דמה"ת דצריך לשבור דהא אפשר ע"י גומרתא אבל ז"א דהא להס"ד שם דיליף מפסח דאזלינן בתר רובא לא הוה ידעינן דיכול לשרוף ע"י גומרתא וכ"כ השעה"מ שם אלא שהוסיף דלפי המסקנא בלא"ה ל"ק דהא יליף מקרא אחרינא דאזלינן בתר רובא ואני אומר דגם לפי המסקנא קשה דהא פירש"י לפי המסקנא דהל"מ הוא דאזלינן בתר רובא וא"כ עצם לא תשברו בו דפסח ראשון דהיה קודם שנאמרה בסיני הלכה ודאי ה"א דצריך לשבור דלא אזלינן בתר רובא וכעין דאמרו בזבחים דף ס"ו גבי ולא יכסנו ולא יבדיל ע"ש ובתוס' ואני הקשיתי עוד די"ל דעצם לא תשברו בו א"צ לשבור קאמר דה"א דצריך לשבור בעצם שיש בו מוח והיינו משום דעשה דוחה ל"ת אמנם י"ל דז"א דהרי הקרא סתמא כתיב ועצם לא תשברו בו והיינו אף בעצם שאין בו מוח ושם לא הוה עשה דדחי ומה"ת דיצטרך לשבור ולפ"ז י"ל דהכי קאמר הש"ס דה"א דעצם לא תשברו בו היינו בעצם שאין בו מוח והיינו דא"צ לשבור משום דה"א דצריך לשבור שאז לא הי' עוד הל"מ וממילא בעצם שיש בו מוח צריך לשבור דעשה דחי ל"ת וא"ל דסתמא כתיב הא גם בעצם שאין בו מוח הו"א דצריך לשבור וא"כ אף דקרא סתמא כתיב אף ביש בו מוח בזה העשה דחי הל"ת דא"ל דלא הוה בעידנא וגם אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא דז"א דבאמת י"ל דאינו רק שלילה וא"כ א"צ קאמר וממילא אם רוצה שוב מותר ובודאי דעשה דוחה הל"ת וא"ל דא"כ למה לי כלל דעשה דוחה ל"ת דהא אינו ל"ת כלל רק רשות ואי בעי שובר דז"א דבאמת כל דאפשר ע"י גומרתא שוב לא הוה ס"ד דצריך לשבור דהא אפשר למבדק ע"י גומרתא וא"כ שוב הוה ל"ת גמור אבל בעשה דוחה ל"ת דאם נימא דאינו דוחה משום דלא הוה בעידנא וגם אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא א"כ שוב לא יהי' ל"ת דע"כ צ"ל כתירוצם של התוס' דמשום הפסד קדשים אסור ושוב א"א ע"י גומרתא וא"כ י"ל דאינו רק שלילה וא"כ ממנ"פ מותר בעצם שיש בו מוח דאם נימא דל"ש הפסד קדשים וכאביי שוב העשה דוחה ל"ת ואם נימא דאפשר ע"י גומרתא לא אמרינן משום הפסד קדשים שוב י"ל דליכא איסור רק שלילה ודו"ק. ובזה מיושב מה דנדחקו כל המפרשים דהתוס' מקשים שני קושיות ולא תירצו רק אחת אבל מבעידנא לא תירצו ולפמ"ש א"ש דאם לא אפשר ע"י גומרתא שוב מותר לגמרי ול"צ כלל דעשה ידחה הל"ת די"ל דאינו רק רשות ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלפמ"ש התוס' דלאביי ג"כ ס"ל דלא אפשר בגומרתא רק דלא חש להפסד קדשים מועט שוב יקשה דמה"ת ידחה עשה הל"ת דאפשר לקיים ע"י גומרתא ולפמ"ש א"ש דבאמת הכי קאי דברי הש"ס די"ל דבאמת אינו רק שלילה דה"א דצריך לשבור דא"ל דמה"ת שישבור והא אפשר בגומרתא דז"א דבאמת יש הפסד קדשים והו"א דיהי' צריך לשבור והתורה חסה על הפסד קדשים מועט ג"כ וא"כ אינו רק שלילה ושוב בעצם שיש בו מוח עשה דחי ל"ת וא"ל דא"כ לא הוה עשה כלל דז"א דלאביי דלא חשה התורה להפסד מועט א"כ אפשר ע"י גומרתא ושוב אסור לשבור וא"כ אינו רק שלילה ויש להמתיק הדבר יותר דבאמת יש לישב קושית הגאון מורא"ב ז"ל דא"א לומר דהוא שלילה דהא הקרא סתמא כתיב ומיירי גם בעצם שיש בו מוח ואי ס"ד דאינו רק רשות הא בעצם שיש בו מוח פשיטא דמחויב ואיך אפשר דהתורה אמרה שלא תשברו בו ואף דהוא רק רשות הא מסתבר דיהי' מחויב לשבור כדי לקיים המצוה וע"ז אמרו בש"ס דעצם לא תשברו בו הוא רק בעצם שאין בו מוח ולא בעצם שיש בו מוח והיינו דבאמת אינו רק רשות וא"ל דקרא סתמא כתיב דז"א דע"כ בעצם שאין בו מוח הוא דבעצם שיש בו מוח הא באמת שייך העשה דוחה ל"ת וכיון דעכ"פ הי' מקום לומר דעשה דוחה ל"ת שוב י"ל דעכ"פ התורה לא איירי בזה וז"ש ואל תתמה שהרי יבא עשה ולדחי ל"ת ניהו דתאמר דלא הוה בעידנא או דאפשר לקיים שניהם מה"ת לומר דהקרא סתמא כתיב והא באמת י"ל דהקרא לא אסר כלל ושוב לא הוה רק רשות וז"ב ודו"ק היטב.

ובזה מיושב היטב דברי התוס' דף צ"ו ד"ה אבל שהקשו אמאי אצטריך ועבדת הא כיון דכתיב בפסח שני ועצם לא ישברו כ"ש בראשון והקשה המהרש"א דמאי קושיא דאי לא כתיב רק בפסח שני הו"א דעשה ידחה ל"ת רק בשביל דכתיב בפ"ר ובשני אמרו דאינו דוחה ע"ש ולפמ"ש א"ש דהכי קושית התוס' דבאמת ל"ש דעשה דוחה ל"ת דאינו בעידנא וגם אפשר לקיים שניהם רק דה"א דאינו רק רשות ושלילה וכמ"ש וזה בפ"ר דהי' עוד במצרים טרם שידענו הל"מ דאזלינן בתר רובא אבל בפסח שני דכבר הי' הל"מ וא"כ לענין חיוב שבירה לא שייך דאזלינן בתר רובא ושוב ע"כ הוא ל"ת וא"ל דאצטריך דה"א דקרא אתי לשלילה דה"א דצריך שבירה משום דידחה עשה ל"ת דז"א דבאמת לא הוה בעידנא ואפשר לקיים שניהם וגם הקרא סתמא כתיב גם בעצם שאין בו מוח ושם ע"כ לאיסור קאתי דא"ל דהקרא אתי רק לעצם שיש בו מוח דא"צ לשבור ובעצם שאין בו מוח לא מיירי דא"כ יהיה הפוך המושכל דבעצם שאין בו מוח אין איסור כלל ובעצם שיש בו מוח אמרה התורה דהיא רשות דזה א"א רק להיפך שייך לומר ודו"ק ובמ"ש מיושב מהך דרבא בזבחים שם ואף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מעצם לא תשברו בו והיינו משום דהוא לשיטתי' דס"ל דהוה הפסד קדשים וא"א בגומרתא וא"כ שוב י"ל דעשה דוחה ל"ת דא"א לקיים שניהם אבל לאביי ל"ק וכמ"ש ודו"ק עוד יש לי לומר בכוונת הש"ס דמה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל בעצם שיש בו מוח לא והיינו עפמ"ש הקדמונים במ"ש רש"י בברכות כ' דלכך לא ילפינן ממת מצוה דהותרה במת מצוה והקשו התוס' הא בכל עשה דוחה ל"ת לא אמרינן דהותרה וכתבו דשם כל דנימא דבמת מצוה דחי טומאה א"כ שוב לא משכחת הל"ת של טומאה במת מצוה ושאני כל ל"ת דאף דהעשה דוחה אבל משכחת להל"ת בלי העשה משא"כ בזה וא"כ גם כאן אם נימא דעצם לא תשברו בו לא קאי על מוח דבזה העשה דיאכלו דחי שוב ל"ש ל"ת בעצם שיש בו מוח וא"כ הותרה לגמרי ול"צ בעידנא ומיושב קושית התוס' אברא די"ל דלפי מה דאמרו ביומא דף וא"ו לל"ק דכל דאיכא טמאים וטהורים בהאי בית אב דכ"ע לא פליגי דטהורים עבדי והיינו אף לר"נ דטומאה הותרה מ"מ כל שאפשר ע"י טהורים מהיות טוב אל תקרי רע א"כ י"ל דכל דאפשר לקיים שניהם עושין ואין דוחים אף דהותרה וא"כ כל שהקרא דעצם לא תשברו בו אתי אף ביש בו מוח דאף דהותרה הא אפשר לקיים שניהם וא"כ כיון שהקרא מיירי גם ביש בו מוח שוב ל"ש לומר דהותרה ושפיר הקשו התוס' דלא הוה בעידנא כיון דאפשר לקיים ע"י גומרתא וע"ז תירצו התוס' דלרבא דשייך הפסד קדשים וא"כ שוב שייך דהותרה דניהו דמהיות טוב אל תקרי רע היינו כשאפשר אבל כאן שייך הפסד קדשים ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח בהגהותיו על הש"ס דרבא לא אמר רק דחייש דלמא אכיל נורא אבל אינו ודאי ולפמ"ש א"ש דכל דיש חשש שמא יפסיד קדשים שוב יש לומר דהותרה ממש והקרא לא מיירי כלל בעצם שיש בו מוח.

ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' שני קושיות ולא תירצו אלא חדא וגם דברי התוס' בזבחים הנ"ל לאביי היאך שייך עשה דוחה ל"ת ולפמ"ש א"ש דכל דשייך הפסד קדשים שוב הותרה לגמרי ודו"ק. עוד יש לי לומר דבר חדש דמה דאמרו ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה ל"ת היינו עפמ"ש השעה"מ בפ"א מק"פ לתמוה על הריטב"א שכתב דהא דאמרו שינה עליו הכתוב לעכב בקדשים הוא דוקא במקום דליכא לאו אבל כל דאיכא לאו ל"צ לעכב והוא תמה עליו ממנחות דף נ"ד דאמרו בהדיא דבעי קרא לעכב ע"ש ולפ"ז שפיר אמרו דאי לא כתיב בפסח שני הו"א דעשה דוחה ל"ת ואף דאפשר לקיים שניהם מ"מ כיון דבעינן שינה עליו הכתוב ואי לא אע"ג דעבר בלאו אבל אינו מעכב א"כ פשיטא דעכ"פ הל"ת לא אלים כ"כ כל שלא שינה עליו וא"כ שוב ה"א דעשה דוחה דאכילת בשר מעכב אם ראוי לאכילה ועיין פסחים ע"ח דהכתוב שינה עליו לעכב ולכך אצטריך קרא דפסח שני שיהי' שינה עליו לעכב ולפ"ז צ"ב מה שהקשו התוס' בדף צ"ו דלא לכתוב רק פסח שני ואיך נדע לעכב ובאמת לר"נ דס"ל דאכילה לא מעכבא ולא בעי רק גברא דחזי לאכילה כמבואר בדף ע"ח א"כ יקשה היאך ס"ד דעשה דוחה ל"ת הא אכילה לא מעכבא וא"כ מה"ת שיעבור על לאו דלא תשברו ואכילה לא מעכבא ולכאורה רציתי לומר כיון דעכ"פ ראוי לבילה בעינן א"כ אם נימא דעצם לא תשברו בו שוב לא יהי' ראוי לאכילה כלל מצד דא"א לשבור ואף דאינו רק אריה דאסורא רביע עלה מ"מ כל דאסור לשבור א"כ שוב כל דאינו שובר א"א לאכלו בעצמותו ומעכב ולפ"ז י"ל דזה דאמר דה"א דשובר ואוכל משום דעשה דוחה לל"ת וא"כ עכ"פ ראוי לאכילה הוא ושוב אין אכילה מעכב ומיושב היטב קושית התוס' דניהו דבעינן בעדנא ואפשר לקיים שניהם אם נימא דלא ידחה שוב לא יהי' ראוי לאכילה וזה מעכב הפסח ודו"ק.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף