שואל ומשיב/א/ב/קמז
שואל ומשיב 
א ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
להרב החריף מו"ה מאיר ני' מווילקאטש אשר שאלני בהא דאמרו בפסחים דף קי"ט הפסח אחר חצות מטמא את הידים ואמרו מאן תנא דאחר חצות מטמא את הידים ראב"ע הוא והקשה הוא דאף כר"ע מצי אתיא רק כיון דעכ"פ מדרבנן אחר חצות אסור שוב פסול משום היסח הדעת והוסח הדעת פסול טומאה הוא כדאמרו בפסחים דף ל"ד וגם כאן מכיון שנאסר לאכול שוב היסח דעתו ממנו ופסול טומאה איכא והנה בהשקפה ראשונה אמרתי כיון דבדיעבד אם אכלו אחר חצות כשר דאסור רק מדרבני כמ"ש התוס' בפסחים שם דף קי"ט ד"ה אמר א"כ ל"ש שוב היסח הדעת אך אף אם נימא דפסול גם בדיעבד ועשו"ת שאגת ארי' סי' ד' מ"מ נראה דבכה"ג לא שייך פסול היסח הדעת דהרי התוס' בחגיגה דף כ"א כתבו דבאבד לא שייך היסח הדעת דדוקא אם ידע והסיח דעתו אבל כל שנאבד לא שייך היסח הדעת ע"ש שהוכיח כן משקלים פ"ז ועיין בצל"ח ל"ד שכתב כן מכח המשנה דשקלים ונעלם ממנו שהקושיא והתירוץ מבואר כן בתוס' חגיגה הנ"ל ולפ"ז גם כאן ניהו דנאסר אבל לא הסיח דעתו בהדיא רק שנותר ועי"ז נאסר עליו לא גרע מנאבד דעיקר היסח הדעת היא כשעושה דבר שניכר שמסיח דעתו ממנו וראי' ברורה מהא דקאמר בפסחים דף פ"ה המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה טהור ואסור וקאמר מאי לאו טהור ואסור דיוצא מחבורה לחבורה הרי בהדיא דאף שנאסר משום יוצא ופסולו מן התורה אפ"ה אינו טמא משום היסח הדעת וע"כ משום דלא הסיח דעתו בפירוש מזה ודו"ק כנלפע"ד ואף שחשבתי כן בהשקפה הראשונה ולא עיינתי בספרים רשמתי לזכרון וברצות ד' אתן עיני ולבי ע"ז בל"נ.
והנה כאשר חפשתי בספרים מצאתי בירושלמי פ"ק דבפסחים הלכה ח' קרוב לסופו שאמר שם לא נפסלה בהיסח הדעת לא כן אר' יוחנן היסח הדעת דבר תורה ופירש הק"ע שם דהקושיא הוא דאמאי לא השרוף תרומה טהורה בשעה ששית עם הטמאה דהא נפסלה מן התורה כיון דנאסר מן התורה בשעה ששית א"כ נפסלה בהיסח הדעת הרי בהדיא דלא כסברת התוס' וסברתינו דגם שם נאסר מחמת עצמו ואפ"ה נפסל משום היסח הדעת ולפ"ז ישאר הקושיא הנ"ל והקושיא שהקשיתי מיוצא וגם קשה מפיגול ונותר שגזרו בהו טומאה משום עצלי כהונה או חשדי כהונה ות"ל דטמא משום דכיון דנאסר שוב הסיח דעתו ממנו ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דכיון דאמרו בזבחים דף מ"ג פיגול נותר וטמא משמשלה האור בהם ברובן פקע איסורן וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פרק ח"י מפסהמ"ק הלכה כ"א ועמלמ"ל שם פ"ג מפהמ"ק שהאריך הרבה בזה ולפ"ז שוב לא אסח דעתי' מיניה דהא משכחת לה שיכשר ע"י העלאה ע"ג המזבח וצ"ע בזה אמנם בגוף דברי הירושלמי שלא יהי' מזה סתירה להתוס' יש לישב דע"כ לא כתבו התוס' לחלק דבנאבד לא שייך היסח הדעת רק אם נימא דהיסח הדעת אינו רק דרבנן וכדמשמע בתלמודא דידן בפסחים דף ל"ד דאינו רק מעלה בעלמא כמו לר"ל דאינו רק מעלה בעלמא דפסול הגוף אינו רק משום מעלה וכפירש"י וא"כ ה"ה פסול טומאה אינו רק דרבנן ועיין במגיני שלמה שם ולפ"ז שפיר יש לחלק דבנאבד דל"ש שיאבד והוא לא הסיח דעת בידים לא גזרו בזה אבל לפמ"ש הירושלמי דר"י ס"ל היסח הדעת מן התורה ואם כן שוב אין מקום לחלק ובכל ענין שלא כיוון על ההקדש אף שנאבד גם כן פסול וא"כ לפי תלמודא דידן שפיר כתבו התוס' לחלק דבנאבד לא שייך פסול היסח הדעת ולהירושלמי אין מקום לחלק ובכל ענין פסול אף שנאבד.
ובזה מיושב היטב מה ששאלני כבוד אבי מורי הרב הגאון מו"ה ארי' לייביש ני' זה כמה שנים במכתב על דברת התוס' בחגיגה הנ"ל דהביאו ראיה מהא דשקלים פ"ז בשר שנמצא בעזרה אברים עולות וכו' והא הסיח דעתו והקשה הוא דבאמת אמרו שם דזה וזה תעובר צורתן ואמרו בירושלמי שם דמשום דהיסח הדעת פוסל לכך תעובר צורתן והיא תמיה גדולה על התוס' ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי לשיטתיה דסביר' ליה דהיסח דעת פוסל מן התורה ולכך תעובר צורתן דהוא משום היסח הדעת אבל אם נימא דהיסח דעת אינו פוסל מן התורה רק מדרבנן אם כן שפיר יש מקום לחלק דבנאבד לא שייך היסח הדעת. אחר שכתבתי כל זה הגיע לידי ספר שיח יצחק לחכם מהר"י הספרדי בחידושיו על חגיגה וראיתי בדברי התוס' שם שהבליע שם בדבריו דברי הירושלמי בשקלים הנ"ל והאריך בדברי התוס' שם ובאמת לפמ"ש הק"ע שם אין מקום לכל דבריו ודברי התוס' מוקשים מהירושלמי אבל לפמ"ש הדבר נכון ת"ל ולפי זה נראה לי דבר חדש דאחרי שכבר גזרו בפיגול ונותר טומאה משום עצלי כהונה וחשדי כהונה והיינו שיתעצלו בו חשדי כהונה ואם כן בכהאי גוונא לא שייך לומר דלא גזרו רבנן דהא ל"ש דהרי גזרו משום שלא יתעצלו ואם כן אפשר דיסיח דעתו ולפי זה ביוצא שנסתפקו בש"ס דף פ"ה אי גזרו כמו על פיגול אם כן הוא גם כן נפסל משום היסח הדעת ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הרמב"ם פ"ח מאבות הטומאות ה"ה שכתב בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמאת הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת ידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לביתו הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן ותמה המלמ"ל דלמה לי לטעם דבני חבורה זריזים הם תיפוק ליה דגם ביוצא טהור מספק ובתשובה כתבתי בזה דבר נפלא ואכ"מ ולפמ"ש אתי שפיר דהי' מקום לפסול משום היסח הדעת ולזה קאמר דבני חבורת זריזין הם ואם כן לא שייך שיצא לכך לא מפסח ולכך גם בקדש שיצא כיון דכל הטעם דספק טומאה הוא משום דיוצא לא שייך אם כן שוב לא שייך היסח הדעת דל"ש הוא וכיון שכן שוב לא שייך היסח הדעת מיהו גם בפיגול ונותר יש לומר דל"ש היסח הדעת דניהו דנתעצלו והותירו אבל לא שייך שיותירו ולא גזרו בהו כפי חלוקו של התוס'. יהיה איך שיהי' עכ"פ כבר זכינו לדין שמשום היסח הדעת לא שייך למפסל אף דנאסר לאכל כל שלא הסיח דעתו בידים ומיושב קושית מעלתו וע"ד הפלפול אמרתי לישב קושית מעלתו דכיון דנותר דרבנן הוא לר"ע ואם כן אף דנאסר לאכול אחר כך מכל מקום ל"ש היסח הדעת דהרי קי"ל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ולשיטת הרשב"א באיסור דרבנן ספי בידים ואף לשיטת החולקים מכל מקום היכא דשייך חינוך מצוה מודו ששרי כמ"ש התוס' בפסחים דף פ"ח בהדיא לענין ק"פ גבי שה לבית וכן כתב המ"א בסימן שמ"ג להלכה ולפי זה כיון דגם קטנים הם מן המנין של ק"פ כמה שכתב הרמב"ם פ"ב מק"פ הלכה ב' וג' ואם כן שוב לא שייך היסח הדעת דהא הקטן יוכל לאכלו אחר חצות ומותר לספותו בידים ולא הסיח דעתו ודו"ק שוב הראוני בירושלמי בסוף פסחים שמפרש באמת דטעם הפסול בפסח אחר חצות משום היסח הדעת ולפמ"ש למעלה אתי שפיר דהירושלמי לשיטתיה דהיסח הדעת הוא מן התורה ודו"ק. אחר כמה שנים שכתבתי זאת מצאתי ביומא דף למ"ד ע"ב דפריך הש"ס אי אסח אדעתיה בעי הזאה שלישי ושביעי דא"ר דוסתאי בר' מתון בשם ר' יוחנן היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי ופירש"י כשהסיח דעתו משמירת גופו צריך הזאה שלישי ושביעי שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו והנה אם נדמה היסח הדעת זה להיסח הדעת דש"ס פסחים הנ"ל אם כן היה משמע דהיסח הדעת הוא מן התורה מדצריך הזאה שלישי ושביעי וגם קצת משמע דאף בלא הסיח דעתו בידים גם כאן מקרי היסח הדעת ובאמת הרמב"ם לא הביא הדין האמור ביומ' אבל אין ראיה כי גם כל ענין היסח הדעת דפליגי בפסחים השמיט וכבר תמה המלמ"ל על דבר השמטה כמ"ש בשמו למעלה וע' תוס' שם דכתבו דבטומאת שרץ ונבילה דלא מצרכינן הזאה שלישי ושביעי צריך לומר דלא אסח אדעתיה ובתוס' שם כתבו דדוקא בטומאת מת מועיל היסח הדעת לענין הזאה ולא בטמא שרץ ולא הבינותי דברי התו"י דאכתי יקשה כל שטמא שרץ ע"כ הסיח דעתו משמירתו ניחוש שמא נכנס באהל המת ולאו אדעתיה וצ"ע בכל זה שוב זכיתי למצוא שמוזכר ברבינו הדין דש"ס יומא הנ"ל והוא בפי"ג מאה"ט הלכה ג' דאם לא שמר עצמו מטומאת המת ולא ידע בודאי שלא נטמא צריך הזאה שלישי ושביעי ומבואר שם דאינו רק דרבנן ומעלה עשו ומקורו בזבחים דף צ"ט ועכ"פ משמע משם דהיסח הדעת אינו רק דרבנן וכמו שכתבתי למעלה דש"ס דילן סבירא ליה כן.
והנה לכאורה רציתי לומר דענין דיחוי בקדשים דפסול ומזה יצא לחז"ל גם לענין מצות דיחוי ולכאורה לא נודע גוף ענין הפיסול דלמה יפסול ובאמת שבש"ס יומא ס"ב נראה שהוא כמום עובר אבל זה למאן דאמר דגם בע"ח נדחין אבל לרב וכן פסק הרמב"ם פרק ו' מפהמ"ק דבע"ח אינם נדחים לא נודע מה פסול בשחוטין ולפמ"ש הי' מקום לומר דהפסול הוא בשביל היסח הדעת ול"מ אם נימא דהוה פסול הגוף אם כן כל שנדחה ודאי אסח דעתיה מיניה וגם אם נימא דהוה פסול טומאה מכל מקום עכ"פ פסול טומאה יש כל שאסח דעתיה וכל שנדחה בודאי הוה היסח הדעת ואף דכבר הבאתי בשם התוס' בחגיגה דף כ"א דלא שייך פסול היסח הדעת כל שנאבד והרי באבודין הוה דיחוי כמבואר ביומא שם ובפסחים דף צ"ח ובכמה מקומות אבל באמת כבר הבאתי דברי הירושלמי דגם באבודין שייך היסח הדעת ומכל שכן בנדחה דאסחי' בידים ובזה נראה דלכך בדחיה בידים כ"ע מודו דשייך דיחוי משום דבזה אסח מדעתיה ופסול ולכך יש לחלק גם כאן בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה דאלים טפי משום דדיחוי מעיקרא ל"ש כ"כ היסח הדעת כמו בהי' ראוי כבר וגם כל דהיה בידו ל"ש דיחוי דהרי לא אסח אדעתיה כ"כ כיון דבידו לתקן ולכך יש לומר דבבע"ח לא שייך דיחוי דל"מ לר"י דסבירא לי' דמשום פסול טומאה ובבע"ח לא שייך פסול טומאה דבע"ח אינם מקבלין טומאה וגם למאן דאמר פסול גוף אפשר דבבע"ח ל"ש היסח הדעת כיון דעוד נשמתו בו לא אסח דעתו כ"כ והי' מקום להאריך בזה אבל כיון שענין דיחוי הרבה עקולי ופשורי יש בזה ובפרט בדברי הרמב"ם שיש בהן כמה סככות ופרעות והיא מהלכות עמומות לא קבעתי בהן מסמרות ובל"נ אשנה פרק זה אם יהיה אלקים עמדי וע' ברמב"ם פרק ו' מה' איסורי מזבח ה"ו שנקט לשון הואיל ונדחו ידחו ובש"ס אמרו משום מעלה וע' צל"ח בפסחים דף ל"ד שהאריך הרבה בזה ולפמ"ש יש לומר דרבינו פירש משום היסח הדעת והוה ענין דיחוי וכמ"ש ומיהו לפמ"ש למעלה דש"ס דילן סבירא ליה דהיסח דעת אינו דרבנן אם כן ל"ש דחוי באבודין ודוק היטב כי הוא הערה נפלאה וצריך חיפוש ובדיקה ובזה נראה לפע"ד ביאור דברי התוס' בפסחים דף צ"ז ע"ב ד"ה קודם שחיטה שכתבו דבהמה של שני שותפין לא מקרי דיחוי בידים כיון דדרך הקדש דחי לה והקשה השעה"מ פרק ד' מק"פ דמ"ש ממפריש נקבה לפסחו דמקרי דחיה בידים אף שדרך הקדש דחי לה וכן תמה על התוס' בזבחים דף י"א שמבואר שם דסבירא ליה דמפריש נקבה לפסחו הוה דחוי בידים ובבהמה של שני שותפים כיון דדרך הקדש דחי לה לא חשיב דחוי ומ"ש בין זה לזה ע"ש וכן הקשה על מהר"י קורקוס ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשאני התם דכל דאקדיש חציה איך שייך היסח הדעת אדרבא הא דרך הקדש בא לה ולא מפסל משום היסח הדעת אבל בהפריש נקיבה לפסחו כיון דאין קודש חל על הנקבה להיות פסח אם כן שייך היסח הדעת דידע שלא תהי' קדושה והוה כדחוי בידים וז"ב וע' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן מ"ה דהאריך ג"כ בענין דיחוי ומ"ש שם דכל דהשני ראוי לאיזה דבר להקרבה אף שהוא קדושה קלה לא שייך לומר שהראשון יקריב רק איזה שירצה יקריב הנה אם כי מצד הסברא הדבר נכון ות"ל גם אנכי זה רבות בשנים אמרתי כן וכוונתי לדעתו הגדולה אבל לפ"עד צ"ע דהרי כל הטעם דס"ל לר"י דיקריב ראשון הוא מטעם כיון שזכה ראשונה וכעין שאמרו קרש שעלה בדרום וכו' וכל שבע"ח אינם נדחים שוב בקדושתו קאי וזכה ראשונה וא"כ ל"מ לפמ"ש המ"א סי' מ"ב לענין קשר של רצועה דאינו רשאי לעשותו למטה דהוה מוריד מקדושה אף שלא חזי כלל לדבר אחר ומוטב שתגנוז מכ"ש כאן אלא אף להט"ז וכן הסכמנו במגן גבורים שם באורך דכל דאינו ראוי לדבר אחר מוטב שיעשה בו קדושה קלה היינו דוקא כל דלא ראוי לקדושתו שהי' כבר אבל כאן דראוי למצותו ובע"ח אינן נדחים א"כ למה יזכה האחר במצוה שכבר זכה בו ואפשר לומר דלא מבעיא דאי נימא דהזמנה לגוף הקדושה לאו מלתא הוא א"כ כאן לא הוה רק הזמנה בלבד ולא שייך בכה"ג לומר דהוה כמוריד אלא אף אם נימא דהזמנה לגוף הקדושה מלתא הוא וכדקיי"ל בסי' מ"ב מ"מ כבר כתב הלבוש סי' ל"ב דמ"מ להוריד מקדושה כל שלא הי' רק הזמנה מותר וכן קי"ל כמ"ש המ"א אף למ"ד הזמנה מלתא הוא וא"כ בבע"ח דלא הי' רק הזמנה לקדושה מותר להוריד ודברי אא"ז נכונים מכל צד ודו"ק.
לאחר שנים רבות שנת תרי"א בלמדי בפסחים דף נ"ג בהא דא"ל לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם ותמהני דלר"ל שס"ל דהיסח הדעת הוה פסול הגוף מה מועיל שיבא אליהו ויטהרם הא מ"מ יפסול והיא קושיא גדולה ולכאורה רציתי לומר דש"ה שודאי טמא הי' הלכך משעה שנטמא אסח אדעתי' כמ"ש רש"י ואף שיאמר אליהו שלא נטמא אח"כ מ"מ אסחא דעתי' משא"כ בזה דאינו רק ספק והן תלויות בזה לא אסחא דעתי' ובזה הי' מקום לישב קושית התוס' בפסחים דף ל"ד ד"ה פסול שכתבו להקשות מהי' מונח במקום המוצנע ולפמ"ש שם אינו רק ספק טומאה אבל מדהקשו התוס' והניחו בקושיא ש"מ דלא ס"ל כן ועיין מהרש"א שם דאף בזרק הורצה כל דלכתחלה פסול הוה היסח הדעת ע"ש ואני למעלה לא כתבתי כן אבל במהרש"א מבואר כן מכ"ש בזה דבאמת ל"ש שיבא אליהו וטהר ובפרט בע"פ דאם לא יבא קודם הביעור יאסר מחמת חמץ בפסח וא"כ תימה על ר"ל דמה יענה לזה והיא קושיא עצומה לפע"ד לא ראיתי למפרשי הש"ס שיתעוררו בזה ולפע"ד נראה לפמ"ש רש"י בדף י"ג שם ד"ה טהורות שיכול להאכיל לכלבי כהנים א"כ שוב ל"ש היסח הדעת דעכ"פ ראוי להאכיל לכלבי כהנים וא"ל דא"כ גבי תרומה שנטמא אמאי חשוב היסח הדעת ז"א די"ל דכל דחזי שיהי' האדם נהנה שוב אסור להאכיל לבהמה ועמ"א סי' קע"א משא"כ כאן דלמחר יהי' אסור משום חמץ והולך לאיבוד אבל ז"א דאכתי קשה כיון דהסיח דעתו שאינו ראוי לאכילה שנטמאה הוה פסול הגוף ובפרט שלפע"ד תלוי מחלוקת ר"י ור"ל בהך דנחלקו ריש החולץ ר"ל ור"י אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע ע"ש בתוס' שכתבו דכל דא"א לידע עתידות לא אמרינן לר"ל אגלאי מלתא למפרע וא"כ אין נ"מ בין ספק לודאי וע"כ הדבר תמוה על ר"ל מה יענה להך דתלויות וצע"ג.
ודרך אגב אזכור מה שראיתי בצל"ח שם שכתב דהוה מוקצה שלא ידע שיבא אליהו ויטהרנו ואתקצאי לבה"ש ובמחכת"ה תמהני שלא זכר דלא מקרי מוקצה וזה דמי למוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים דאמר בביצה כ"ז דלא הוה מוקצה וכמ"ש באו"ח סי' ש"י וה"ה בזה דאם יבא אליהו ויטהר כיון שיאמר שזה הי' טהור שוב הוה כמו שיבש ואין הבעלים מכירים ודו"ק ולפמ"ש התוס' חגיגה כ"א דל"ש היסח הדעת בכה"ג שלא הי' בידו לשמרו ע"ש מ"ש בשם הר"ר אלחנן א"כ לק"מ כל מה שהקשיתי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |