שואל ומשיב/א/ב/קיז

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן קיז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במעשה שאירע שהיה גט מוקדם והבאת דברי הרא"ש בתשובה דמוקדם פסול ולא תפסי קידושי שני ולא בעי' גט ומותרת לחזור לראשון והנה כלם קדמונים ואחרונים כל אשר בא בתוכו יתמה דמנ"ל להרא"ש זאת וראיתי להרב בעל גט פשוט סי' קכ"ז ס"ק וא"ו שכתב בזה דבר חדש דכיון דהסופר שינה מדעת הבעל הו"ל כאלו שינה בשליחות וכמבואר בסי' קנ"ב דאף בפסול דרבנן לא עשו העדים שליחותן וכותבין גט אחר וא"כ גם כאן הבעל לא הרשה את הסופר לכתוב גט פסול אלא גט כשר והוא שינה א"כ הגט בטל מן התורה ולא תפסי בה קידושין ע"ש והנה בראשית ההשקפה תמהתי מאוד דהא לשיטת התוס' לא בעינן שליחות כלל בכתיבה וא"כ ל"ש שינוי בשליחות ונתישבתי כיון דעכ"פ בעי צווי הבעל כדי שיהי' לשמה דסתמא לאו לגירושין קאי וכמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב וא"כ כיון דעכ"פ שינה מצווי השליחות בטל וכעין שכתבו התוס' בסוגיא דאומר אמרו דאף לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ כל שציוה לסופר פלוני שיכתוב הוה שינוי ופסול ע"ש וה"ה בזה אך בגוף הדין שחידש המהרמב"ח תמהני מאוד דא"כ בכל פסולי דרבנן יהיה כשכתבו הסופר גט בטל מן התורה וההיפוך מבואר בכל הפוסקים ואטו כ"ע סופרים שכותבין הגט בעצמם וכותבים ע"י סופר וא"כ אין כאן נ"מ אם הגט בטל או פסול ובפרט לפ"מ דמבואר בסי' קכ"ג בהג"ה בס"א דלכתחלה לא יכתוב הבעל בעצמו וא"כ לא משכחת לה שום דין ממה דמבואר בכל הלכות גיטין דפסול מדרבנן ולא בטל ואין זה רק תימה אמנם בגוף הדבר למה לא יהי' בטל בשביל זה הנה באמת גם המהרמב"ח בעצמו כתב דלפי מה שנסתפק בסי' קכ"ב ס"ק י"א אם כתב הסופר גט פסול ונתנו ביד הבעל אם אמרינן בזה עשו העדים שליחותן ובאמת פשטת הדברים דעת תורה ודעת נוטה דבכה"ג כבר עשו העדים שליחותן וא"כ ממילא לא מקרי שינוי בשליחותו ג"כ דהרי נתרצה הבעל ובלא"ה נראה דלפמ"ש בש"ע בסי' קכ"ג שם דלא יאמר הבעל לסופר כתוב כך או כך רק יאמר לו בסתם לכתוב ובב"י מביא בשם הקונדריסים דיאמר לו לכתוב בסתם גט כשר א"כ בשלמא לענין שיוכלו הסופר והעדים לכתוב גט שנית שפיר אמרינן דעדיין לא גמרי שליחותן דהוא לא צוה לכתוב חספא וכל שפסול מדרבנן עכ"פ אינו גט כשר מדרבנן אבל לענין שיהי' מקרי שינוי בשליחות הא הוא לא צוה לכתוב בפירוש כך וכך רק גט כשר וכל שהוא גט כשר מן התורה א"כ לא שינו שליחותם דבשלמא אם היה פורט איך לכתוב שייך שינוי בשליחות שלא עשה כפי מה שנצטווה אבל כל שצוה לכתוב גט כשר א"כ מן התורה הגט כשר וז"ב ובלא"ה נראה דממנ"פ הגט אינו בטל דכיון דיכולין לכתוב גט שני אף בפסול דרבנן עדן לא גמרו שליחותן א"כ בפסול דרבנן כל היכא דהגט כשר בדיעבד או עכ"פ כשנשאת לאחר וא"כ כיון שיכולין ליתן גט אחר מכ"ש שלא נתתבטל שליחותן שיהי' זה הגט בעצמו כשר בדיעבד וא"ל הא קי"ל בסי' קכ"ב דאם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח ויוליך דאז א"י לכתוב גט אחר וא"כ שוב בטל השליחות דזה אינו דכל הטעם דא"י לכתוב הוא משום דלא צוה להם ליתן הגט א"כ אפילו הוא בטל כבר עשו שליחותם וכמ"ש הב"י לפרש שיטת הרמב"ם ע"ש וא"כ שוב לא שייך שינוי בשליחות דהרי לא הקפיד שיהיה כשר דוקא דא"כ עוד לא גמרו שליחותן ומדוע לא יוכלו לכתוב שנית וז"ב מאד לדעתי אחר שכתבתי זאת ראיתי בפני יהושיע בגיטין דף פ' שהביא דברי המהרמב"ח אלו וכתב שדבריו תמוהים מסוגיא דשם דרבנן מכשרי בשלום מלכות דלא כר"מ והא הוה שינוי בשליחות והנה לא הי' צריך להוכיח מזה דוקא דבכל פסולי דרבנן יהי' פסול דאורייתא לדבריו וההיפוך מבואר ומ"ש הפני יהושיע דע"כ לר"מ דס"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר יש לומר דלדידי' ודאי הגט בטל דשינה בשליחות ע"ש שהאריך בזה וכתב דאשכח מרגניתא לפענ"ד אי אפשר לאומרו אף לר"מ וראיה ברורה ממה דפריך הש"ס ביבמות דף צ"א ע"ב ומי אמרינן מה הו"ל למעבד והתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנות וכו' ואם איתא לימא מה הו"ל למעבד ונדחק הש"ס דהו"ל לאקרויי לה גיטא ואמאי לא נימא בפשיטות דהא זה דברי ר"מ כדאמרו בגיטין שם ולר"מ מה אכפת לן באונסא דאשה והא עכ"פ הסופר שינה בשליחות והו"ל הגט בטל מדאורייתא וניהו דאונסא כמאן דלא עבדה אבל כמאן דלא עבד ודאי אמרינן ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"א וא"כ הרי עכ"פ לא קבלה גט והוה א"א גמורה ובשלמא שם כל דהוה אנוסה א"כ לא עברה עכ"פ ומה הו"ל למעבד הוה נשאת ברשות אבל כאן הא צריכה גט ולא קיבלה וע"כ דלא פסול רק מדרבנן עוד קשה בהא דמבואר במשנה בגיטין שם דאם מתו אחיו של זה ושל זה חולצין ואמאי חולצין הא הו"ל סוטה גמורה מן התורה וא"כ פטורה מן החליצה ג"כ לכל הפוסקים דלא קי"ל כראב"ד בזה ועיין באהע"ז סי' קע"ג וא"ל דהא בלא"ה מבואר שם דנפסלת לכהונה בשביל דהו"ל זונה וכמ"ש רש"י שם וכן לתרומה הרי דחשובה זונה דז"א דלא חשיבה זונה רק מדרבנן וא"כ אינה סוטה גמורה אבל אם נימא דבטל מן התורה הו"ל סוטה דאורייתא ופטורה אף מחליצה ועיין יבמות דף י"א דמחלקין בין סוטה דאורייתא לדרבנן וע"כ דליתניהו לדברי הפ"י האלו וא"א לומר כלל דבטל מן התורה ובאמת הפ"י בעצמו דחה דברי הג"פ דא"כ גם לרבנן יקשה דלמה כשר הא הוה שינוי בשליחות הן אמת דלפע"ד נראה דבאמת צ"ב דלמה יהי' מקרי שינוי בשליחות כלל והא לא דמי לשאר שינוי בשליחות דשם הוה שינוי בעצם השליחות כיון דאמר לו שלא יגרש רק בימין והוא גירש בשמאל אבל כאן הא הוא לא צוה רק שיכתוב גט וכל שהגט כשר מה"ת א"כ עכ"פ מה"ת לא שינה בשליחו' ורק לר"מ דס"ל דהולד ממזר א"כ ע"י דרבנן פסלו להגט ואלמו לגזירתם דהולד ממזר א"כ הוה עי"ז שינוי ופסול הגט גם מדאורייתא וז"ב לפע"ד ובזה מיושב מה ששאל אותי החריף מוה' מאיר ברא"ם מהא דאמרו בב"מ דף נ"ה דר"מ ס"ל דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה הרי מבואר דאינו רק מדרבנן ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"י שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עי"ז שוב נפסל הגט מה"ת וכמ"ש אך מה שהקשיתי על הפ"י והג"פ קשה טובא ודו"ק ומ"ש שם הפ"י דבלא"ה לר"מ בטל מן התורה דהרי באמת כל גיטין פסולין מן התורה דהרי בעי דו"ח והרי יוכלו לומר אחרנוהו וכתבנוהו וכדאמרו בסנהדרין דף ל"ב וע"כ צ"ל דרק מדרבנן כשר משום דמדרבנן לא בעי דו"ח בד"מ והני נמי כד"מ דמי וכיון דלא כשר רק מדרבנן שוב כיון דלר"מ הו"ל משנה ממטבע הם אמרו והם אמרו הנה כבר כתבתי דא"א לומר שיהי' הגט בטל מן התורה לר"מ וגם דא"כ לרבנן נמי דהא גם לרבנן פסול הגט א"כ שייך הם אמרו והם אמרו דניהו דלא עשו הולד ממזר אבל עכ"פ פסול מיהו הוה וגם גוף דבריו לפסול כל הגיטין מן התורה דבריו תמוהים ועיין שו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' פ"ח שתמה על דבריו ומיהו בגוף קושית הפ"י נדחק שם לישב ולפע"ד בפשיטות א"ש דל"מ לשיטת הרז"ה דאין דין הזמה בעדות בשטר אפילו אם כתב בזמנו כתבנהו א"כ אין מקום לקושיתו ואף אם נימא שלא כדברי הרז"ה וגם לפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ח ס"ק ב' דבכתב בזמנו כתבנוהו יש בו דין הזמה עכ"פ ממנ"פ כיון דבעי דו"ח מן התורה ולא הוה עדות כל שלא נכתב הזמן או שאחרוהו וא"כ פשיטא דלא יוכלו העדים לטעון אחרנוהו דחזקה על העדים שעשו כהוגן וודאי כתבוהו בזמנו דהא צריך דו"ח ופסול כשהי' מאוחר ולא יוכלו להתנצל בשקר והרי עדים שבשטר כמי שנחקרה עדותן והו"ל כאלו אמרו היום כתבנוהו ועיין בקצה"ח סי' למ"ד ומכ"ש בזה וע"כ לא אמרינן בסנהדרין שם דיכלו לומר כתבנוהו ואחרנוהו רק דשם בשט"ח מאוחרין כשרין וזה באמת קושית הש"ס א"א בעי דו"ח היאך שטרי חוב מאוחרין כשרים וע"ש ברש"י וא"כ ממילא בגט דבעי דו"ח שוב לא יוכלו להתנצל בשקר שאחרו וכתבו וז"ב מאד ובזה י"ל דלכך צריך לכתוב מקום עמידת עדים בגט כדי שיהי' עדות שאתה יכול להזימה וכעין שכתב הנו"ב שם לפי דרכו ואף שא"צ דו"ח מדרבנן בד"מ וגיטין כד"מ דמי וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' י"א מ"מ עדות שאי"ל בעי כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק כ"ד אלא שבמק"א הארכתי שלא כדברי הש"ך ועיין בנו"ב שם סי' ע"ב עכ"פ דברי הפ"י תמוהים לפע"ד מכל צד אמנם בגוף דברי הרא"ש הנ"ל תמוהים דבריו כמ"ש כל הראשונים והאחרונים והנני יוסיף דבאמת כל הזמן בגיטין היא משום ב"א וכבר כתבו האחרונים דאף דזנות ל"ש מ"מ תקנו גם על המיעוט דתקנה שהוא לכל העולם הוא אף על המיעוט ולפ"ז מוקדם דפסול אף דבאמת כבר תקנו זמן ורק לאיש פרטי שכתב גט מוקדם שוב זנות ל"ש כתבו האחרונים דאלמיה חז"ל לתקנתם דאל"כ יהי' כל אחד מקדים הגט ויהי' כשר ועיין בישועת יעקב סי' י"ג ובמק"א כתבתי דגם מוקדם הוה כדין מרומה ופסול בלא"ה משום דו"ח דבדין מרומה בעי דו"ח אף בד"מ ובזה ישבתי מה דגט ישן כשר ותמה הפ"י בגיטין דף ע"ט הא הו"ל מוקדם ולפמ"ש א"ש דשם לא הקדימו העדים רק שהוא אחרו בין כתיבה לנתינה ובכה"ג שוב לא שייך הני טעמים שכתבתי והארכתי בזה בתשובה אחת דלפ"ז כיון דכל עיקר מוקדם דפסול הוא בשביל דאלמוהו לתקנתם או משום דין מרומה די שיהי' פסול ולא בטל ודו"ק.

אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' קכ"ד שהעיר ג"כ על המרהמב"ח דא"כ כל גיטין פסולין מדרבנן יהי' בטל מן התורה ע"ש ונהניתי והנה במ"ש למעלה מענין עדות שאאי"ל בגיטין וישבתי קושית הפ"י כעת נתישבתי דעדיין קשה דלא משכחת בלא"ה עדות שאתה י"ל בגיטין דכבר כייל לנו הרמב"ם ז"ל פח"י מעדות דכל שהוא הזמה והכחשה בגוף העדות לא מקרי הזמה וכאן בגיטין כל שיזימו העדים החתומים שוב שקר כל הגט דהרי הבעל והאשה אומרים שנתגרשה בגט הלז ואם העדים לא היו כאן שוב אין הגט גט כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואולי כיון דמשכחת לה עכ"פ שיהי' גט אחר לא מקרי הכחשה והזמה ביחד מיהו לפמ"ש במק"א לישב כמה קושיות בענין הלז וביארתי דברי רבינו באופן נאות יתיישב גם זאת. ומן האמור נראה להבין בזה דברי הרז"ה שכתב דבעדות שבשטר ל"ש דין הזמה ולא נודע הטעם ולפמ"ש נראה דכיון דהזמה עם הכחשה לא מקרי הזמה אלא הכחשה וא"כ ה"ה בזה בשלמא בעדות שבע"פ אף שמזימין העדים אבל גוף המעשה יכול להיות אמת אבל בעדות שבשטר כיון שאומרים שהעדים הי' במקום פלוני וא"כ ממילא השטר בטל שאם לא חתמו העדים השטר והוא מזויף השטר בטל וא"כ גוף העדות מוכחש והו"ל הכחשה והזמה ביחד דלא מקרי הזמה רק הכחשה וז"ב כשמש אברא דזה שייך רק כשאמרו העדים שבזמנו כתבוהו וא"כ כל שהזימו אותם הרי גוף העדות מוכחשת אבל כל שאינן אומרים שכתבו בזמנו ואנו תולין שאחרו וכתבוהו דהיינו או שכתבוהו במקום שאמרו המזימין וכתבו אותו המקום שנמסר להם העדות וכפירש"י ר"פ אד"מ או שבעת ההלואה אחרו השטר וכתבו זמן המאוחר עכ"פ ב"כ וב"כ המעשה יוכל להיות אמת ושוב יוכלו להזים בלי הכחשה ומהראוי שיהי' מקרי הזמה אך ז"א דממנ"פ שם בלא"ה לא יוכלו להזים דאנו תולין שאחרו וכתבו ולא משכחת הזמה וז"ב ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי הרז"ה שכתב דלכך בשטר ל"ש הזמה דאנו תולין שאחרו וכתבו וגם ל"ש הזמה רק בע"פ ולא בשטר והדבר יפלא דל"ל תרי טעמי ואם כוונתו כמו שהבין הר"ן ספ"ב דכתובות מדבריו דאף שאמרו בזמנו כתבנוהו ל"ש הזמה בשטר א"כ תמוה דלמה לי' טעם דאחרוהו וכתבוהו ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שלא אמרו בזמנו כתבנוהו ל"ש טעם הרז"ה דהוה הזמה והכחשה ביחד והי' שייך הזמה רק דמש"ה גופא ל"ש הזמה שאנו תולין באחרוהו וכתבוהו וכשאמרו בזמנו כתבוהו דל"ש דתולין באיחור שוב הוה הזמה והכחשה ביחד ושפיר אצטריך תרי טעמי ודו"ק היטב כי הוא דבר נפלא ת"ל ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ח פלפול גדול אם ההכחשה עם הזמה ביחד מועיל לשיטת הרמב"ם וד' האיר עיני ומצאתי בשט' מקובצת בכתובות דף כ' גבי אין מזימין שלא בפניהם דנסתפקו בזה הקדמונים והעלו דעיקר הזמה לא הוה רק כשהוא הזמה בלבד ע"ש ודו"ק.

ובזה הדרתי פני זקני הב"ח זלה"ה שכתב בסי' ל"ד דכוונת הרז"ה דל"ש רק לענין שיהי' נענשים עפ"ז אבל לפסול אותם מודה הרז"ה דלא עדיף מהזמה שלא בפניהם דאף דל"מ הזמה אבל הכחשה מיהו הוה ופסולים לכל עדות שבתורה וה"ה בזה ותמה הש"ך בסי' ל"ח ס"ק ב' דמי לא עסקינן שהזימו אותם בפניהם ולפמ"ש א"ש דכוונת הב"ח למ"ש הריב"ש סי' ס"ו הביאו הב"י סי' ל"ה דהזמה שלא בפניהם הם פסולים ע"ש ואף דהש"ך שם חולק כבר האריכו בזה בשו"ת מהרלב"ח סי' קל"ו ומהרי"ט חא"ה סי' ל"ז ולפ"ז ה"ה בזה דניהו דהוה הכחשה והזמה ביחד מ"מ עכ"פ פסולים הוו וכמו בהזמה שלא בפניהם דלא הוה הזמה ואפ"ה נפסלים וה"ה בזה וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה הש"ך על הרז"ה בסי' ל"ד ס"ק י"ג ובסי' ל"ח דמהסוגיא דר"פ אד"מ משמע דהזמה איתא גם בשטר דהרי פריך ואס"ד בעינן דרישה וחקירה היכא אמרינן דשמא אחרוהו וכתבוהו ופירש הראב"ן ובחידושי תו"ח שם דהו"ל עדות שאאילה"ז והש"ך כתב דמזה ראיה לשיטת הב"ח דכל שכתוב בו שנכתב בזמנו שייך הזמה ע"ש שהאריך דטעמו של הרז"ה הוא משום דעדים זוממין חידוש הוא ודוקא בע"פ ולא בשטר ואני בימי חורפי הארכתי בזה בתשובה והקשיתי דא"כ בב"ק דף ע"ג דאמרו איכא ביניהו דאסהידי בי תרי בחד אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו עדות שבשטר דלל"ק דרבא משום דחידוש בעדות שבשטר ל"ש הזמה ולל"ב מודה רבא דעכ"פ מכאן ולהבא הוא נפסל והארכתי בזה לישב ולפמ"ש כאן א"ש דבאמת היכא דיש לתלות דאחרוהו וכתבוהו שייך בי' הזמה ורק דתלינן באיחור ולא שייך הזמה ושפיר פריך הש"ס דאי בעי דו"ח וצריך עדות שיהי' יכול להזימה אמאי נתלה באיחור לא נתלה באיחור ויהי' שייך הזמה דהמעשה יוכל להיות אמת דאפשר דאחרוהו אבל אנן לא נתלה בזה ונבטל השטר וז"ב כשמש והתומים סי' ל"ד האריך לדחות דברי הב"ח דכיון דשייך הזמה עכ"פ שיפסלו העדים שוב שייך תורת הזמה ולמה יהי' כשרים עדי הקיום לעדי השטר אף שהם קרובים והא לא יקבלו הזמה ולפמ"ש א"ש דבאמת זה אינו מקרי הזמה רק דגם בהכחשה נפסלו עכ"פ להיות עדים אבל הזמה לא שייך בזה וז"ב ודו"ק וזה שכתב הרז"ה דלא תתכן הזמה בעידי השטר שיש לתלות באיחור ודקדק הש"ך דמשמע דמשכחת הזמה רק שלא תתכן ולפמ"ש א"ש דבאמת משכחת הזמה כל שיש לתלות באיחור רק דמש"ה גופה לא תתכן הזמה דנתלה באיחור ודברי הרז"ה מזוקקים שבעתים ודו"ק.

והנה נהדרינהו לקמייתא במ"ש הרא"ש דגט המוקדם פסול מן התורה וצווחי ביה קמאי דקמאי כמ"ש למעלה ולכאורה נראה לי דבר חדש דהנה לכאורה הקשיתי בהא דקאמר הש"ס בגיטין דף כ"ו ע"ב קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין הניחא לר"י משום ב"א אלא לר"נ ארוסה מי אית לה פירי וקשה דהא באמת הרשב"א בתשובה הקשה הובא בב"י סי' י"א באהע"ז דל"ל טעמים על זמן בגיטין והא בעי דרישה וחקירה וכתב הרשב"א דעידי גיטין כד"מ דמיא ולא צריך דרישה וחקירה ולכאורה נ"ל משום דכד"מ דמי והקשיתי במק"א דא"כ ארוסה דלית לה כתובה שוב צריך זמן משום דרישה וחקירה ומצאתי לאחרונים שתמהו בזה אבל באמת המעיין בנימוק"י פ' אד"מ גבי דין מרומה יראה דגיטין וקידושין לא בעי דו"ח משום דשכיחי והקלו בה משום תקנת עגונות ע"ש וא"כ גם בארוסה שייך זאת אך עדיין קשה כיון דבדין מרומה גם בד"מ בעי דו"ח וא"כ כל שהקדימו הזמן שוב אין לך דין מרומה גדול מזה דלמה הקדימו הזמן ולכך צריך שיניח מקום הזמן ולכאורה רציתי לומר דבאמת ע"כ לא מקרי דין מרומה רק כשיש לחוש לאיזה חשש אבל כל שבארוסה ל"ש פירי ולא צריך זמן א"כ לא נקרא דין מרומה דהא א"צ זמן כלל ומידי דהוה אם לא כתב זמן כלל ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה אותי הרב המאוה"ג מוה' דוב בעריש ני' האבד"ק נארייב דמה פריך הש"ס בסוגיא דב"א ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דלמא משום ארוסה דפסול ג"כ וקשה הא ארוסה ל"ל לה פירי ולא ס"ל משום תקנת הולד ולכך אמר משום ב"א ובתכ"ד השבתיו דבאמת קשה דהא משכחת דיש לה פירי כגון שיכתוב לה כתובה וצ"ל דכיון דרוב ארוסות אין להם פירי לא שייך לתקן זמן משום דבר דל"ש כמו דלא תקנו משום זנות לר"ל דל"ש ולפי"ז זהו לר"ל אבל לר"י דבאמת הוא ס"ל ג"כ דזנות ל"ש דהיכי יחלקו במציאות ורק דס"ל דגם משום דבר דל"ש ג"כ תקנו ולפ"ז שפיר פריך מ"ט לא אמר כר"ל משום פירי וא"כ בנשואה שפיר בודאי משום פירי וגם בארוסה משכחת לה כשכתב לה אך לפמ"ש כאן א"ש דכיון דבאמת לר"י שייך משום זנות רק דל"ש ועיקר קושית הש"ס דלמה לך לומר משום ל"ש לימא משום פירי דהוא דבר השכיח ולפ"ז עכ"פ בארוסה שוב יפסל משום דרישה וחקירה דהוה דין מרומה דלמה הקדים וע"כ דכיוון לחפות דלדידיה שייך חשש זנות ג"כ וז"ב עכ"פ מיושב דלר"ל דלא ס"ל רק משום פירי ל"ש דין מרומה וגם בלא"ה לא שייך דין מרומה דל"מ אם הקושיא קאי על מה שצריך הסופר להניח מקום הזמן א"כ לגבי הסופר ודאי ל"ש דהקפיד בכוונה ולא מקרי דין מרומה ואף לפי מה שנראה מבעל העיטור והפ"י האריך שם דהקושיא קאי על נכתב ביום ונחתם בלילה עכ"פ בעת הכתיבה כדין כתב רק שנתאחר אח"כ ונעשה מוקדם למפרע בזה ל"ש דין מרומה דלא רימה בכוונה ומקרה הי' שקרה כך וז"ב כשמש ולפ"ז זהו במוקדם שלא הי' מוקדם בעת הכתיבה אבל בנדון הרא"ש דהקדימו אח"כ וכתבו מזמן מוקדם וכיון דלדידן שייך משום ב"א ומשום פירי וע"כ כל שהקדים עכ"פ מקרי דין מרומה וצריך מן התורה דו"ח דאף בד"מ כל שהוא דין מרומה צריך דו"ח מן התורה ולכך פסול מוקדם ולפ"ז גם במאוחר כה"ג יש לומר דפסול מן התורה עכ"פ במוקדם שפיר י"ל דפסול וזה טעמו של הרא"ש ובמ"ש ישבתי קושית התומים בסי' ל"ד על הא דמבואר שם בס"ט דבעדות שבשטר אם אמרו בזמנו כתבנוהו השטר בטל והקשה בשם הט"ז בסי' מ"ג דאמאי לא נתלה שבאמת אחרו וכתבו השטר ואף דאמרו דבזמנו כתבו זה באמת שקר ואמרו כעת שקר לפני הב"ד אבל עד הנה כשרים הי' ולא נפסל השטר ולפמ"ש א"ש דהרי הש"ס ריש אד"מ הקשה דאם נימא דבעי דו"ח היאך תלינן באיחור ומשני דד"מ לא בעי דו"ח לאחר התקנה והנה בין לפירש"י ובין לפירוש הראב"ן עכ"פ אם הי' בעי דו"ח לא הי' תלינן באיחור ולפ"ז כיון דבדין מרומה בעי דו"ח וא"כ כאן שעכ"פ העדים בודאי שקרנים שהרי אמרו בזמנו כתבנו שוב לא תלינן דאחרו וכתבו דמה"ת לתלות באיחור דהא בעי דו"ח ושפיר נפסלו משעה שראו העדים חתימתן ובזה יש לישב קושיה השני' של התומים דלמה לא יפסלו משעה שנכתב הזמן בשטר דכל דיצאו מחזקתן ואין אנו יודעין הזמן שיצאו מחזקתן לא שייך חזקת כשרות וכמבואר ביו"ד סי' פ"א לענין טריפות דגבינות ולפמ"ש א"ש דלענין לפסלו למפרע משעה שנכתב שוב נוכל לתלות באיחור ואף דהוה דין מרומה לא נחמיר רק משעה שראו העדים ובלא"ה יש לישב קושיא זו דשאני גבי גבינות דכל שיצאת מחזקתה מחיים שוב ל"ש חזקת כשרות של בהמה דבאמת הטריפות הוא לפנינו והוא חזקה הפוסקת וכל של"ש לתת גבול מטריפין מחיים אבל חזקת כשרות של אדם דהוא חזקה דאתיתא מכח הסברא דמסתמא לא נחשדו בני ישראל לעשות רשע ושארית ישראל לא יעשו עולה א"כ הוה חזקה מעליותא וכל שנוכל לתלות באיחור תלינן וכעין זה מחלק התה"ד סי' ר"ז דחזקה דתליא בסברא עדיף טפי ע"ש ואף דבתרי ותרי קי"ל בסי' ל"ד סכ"ח דהו"ל ספק פסול ולא מוקמינן אחזקת כשרות באמת הקשה הב"ח דמ"ש מסס"ג ועדים המכחישים זא"ז וכתב לחלק דבעדים המכחישים ניהו דע"כ חד מיניהו פסול אבל לא אסהיד עליה בפסול אבל כאן איכא שנים המעידים עליו שהוא פסול והורע חזקתו ע"ש ולפ"ז כאן ניהו דבשנים מעידים שראו חתימתן ונפסלו אבל זה משעה שיראו החתימה דע"ז מעידין שנפסלו אבל לענין שנפסלו משעה שנכתב הזמן דזה אינן מעידין ושוב שייך חזקת כשרות כל דלא העידו עליו בפירוש ובזה יש לישב קושית הקצה"ח סי' ל"ד ס"ק ה' ובשב שמעתא האריך ולפמ"ש יש לחלק ואכ"מ ודו"ק היטב בכל מ"ש כי ת"ל דברים חריפים ומתוקים הם.

ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הסמ"ע בסי' מ"ג ס"ק ח' שכתב דבע"פ לא תלינן שטעו בתרי עבורי דירחא דהטעות מוכח ממ"ש בצידו והוא תמוה דניהו דהטעות מוכח ממ"ש בצידו הא גם בע"פ מוכח ממש בצידו ברביעי בכ"ב והרביעי הי' בכ"ד בחדש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שהי' הכחשה בין העדים הו"ל דין מרומה וצריך דו"ח וכיון שכן א"א לתלות דטעו בתרי עבורא דירחא דא"כ לא יוכל להזימם לעולם דנתלה שטעו וכל שצריך דו"ח בעינן עדות שאתה יכול להזימם ועש"ך סי' ל"ג ובמק"א הארכתי בזה אבל בשטר דדעת הרז"ה דבשטר לא בעי עדות שאאילה"ז ומכ"ש היכא שנוכל לתלות שאחרו כמבואר בסי' ל"ד ס"ט ועש"ך מ"ש בשם הב"ח והארכתי בזה למעלה ולפ"ז שפיר תלינן דטעו בתרי עבורא דירח' דכל דאיכא למתלי תלינן ואף דצריך דו"ח בדין מרומה וא"כ לא נתלה באיחור אף בשטר וכמבואר ריש פרק אחד ד"מ דכל הטעם דתלינן בשטר הוא משום דלא בעי דו"ח אבל זה דוקא כשראינו לפנינו הכחשה אבל בשטר דהוה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ כל שאלו נוכל לתלות בעבורא דירחא ואלו אמרו שטעו בעבורא דירחא הוו מהמני וא"כ למה לא נתלה כיון דהטעות מוכח ממש בצידו והוה כאלו אמרו שטעו בעבורא דירחא וז"ב מאד לחלק בין בע"פ להשטר דבע"פ כיון שלא הגידו שטעו א"כ הוה דין מרומה ושוב לא אפשר לומר שטעו בעבורא דירחא דהא בעי דו"ח ועדות שאלי"ז משא"כ בשטר דהוה כאלו אמרו שטעו דהרי הטעות מוכח ממ"ש בצידו דע"כ טעו וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה הגאון בעל שבות יעקב והובאו דבריו בשו"ת שב יעקב חלק אהע"ז סי' י"ד ט"ו דלהסמ"ע דיש לחלק בין בע"פ לבשטר מ"פ הש"ס ר"פ אד"מ משטר שזמנו כתוב באחד בניסן דשמא שאני שטר שתלינן טפי בטעות מבע"פ ולפמ"ש א"ש דלהס"ד שם דבעי דו"ח לא תלינן באיחור דאל"כ יהיה עדות שאילה"ז א"כ מה מעליותא דשטר מבע"פ אבל לאחר דמסיק הש"ס דבד"מ לא בעינן דרישה וחקירה רק בדין מרומה דא"כ כל שאמרו שטעו לא הי' דין מרומה וא"כ ממילא שוב יש לחלק בין בע"פ לעדות שבשטר וז"ב מאד ובאמת גוף דברי הסמ"ע לחלק דבעדות שבשטר אף דלאחר עבורא דירחא לא תלינן דטעו מ"מ בשטר הטעות מוכח ממ"ש בצידו באמת שכ"כ הרא"ש בתשובה וכמ"ש הטוש"ע בשמו באהע"ז סי' כ"ו ובתומים סי' למ"ד ס"ק י"ג נתקשה בכוונת הרא"ש ולפמ"ש א"ש דכל דאפשר למתלי בטעות בתרי עבורי דירחא אף לאחר רובו של חדש והטעות מוכח ממ"ש בצידו א"כ שפיר תלינן דהוה כאלו אמרו בהדיא שטעו וזה שהביא הרא"ש ראי' הד"נ דתלינן שטעו בקביע' דירחא ואף דשם לאחר רובו של חודש לא תלינן היינו כל שלא טענו בעצמם שטעו אינן לא תלינן בזה שטעו אבל בד"מ בשטר דאינם לפנינו תלינן שאמרו שטעו כיון דהטעות מוכח ממ"ש בצידו וז"ב מאד והתומים האריך בזה ולפמ"ש א"ש ועיין בגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק ס"ד ותנה דרך בדרך התומים סי' למ"ד ס"ק י"ג אלא שהג"פ נטה מזה וכתב דבשטר ל"ש חזרה דא"כ למה כתבו שתיהן ע"ש וצ"ע בזה ועיין ב"מ שם ומהתימה על השבות יעקב והשב יעקב והרב השואל שם שכלם חשבו שהם דברי הסמ"ע ובאמת הן הן דברי הרא"ש הנ"ל והסמ"ע לא חידש רק מה שהוא מוכרח לחלק בין בע"פ דלא תלינן דטעו בקביעא דירחא ובין בשטר אבל בשטר הדבר מבואר ברא"ש.

ובזה יש ליישב מה שהקשו הש"ך והאחרונים באהע"ז דבסי' י"ג כתב כהרא"ש דכשר ובאהע"ז סי' קכ"א סעי' כ"א כתב ויש חולקין ולפמ"ש יש לומר דאם נימא דבגט דמי לד"נ וצריך דו"ח מן התורה ועיין סי' מ"ב בב"ש א"כ י"ל דלא תלינן שטעו כל שצריך דו"ח מה"ת ומ"ש התומים דמתוס' פג"פ מוכח דאף בכתב לא תלינן שטעו בעבורא דירחא לבתר רוב החדש אמת שכן מוכח בדברי התוס' דף קע"א ד"ה שאם הוזקקנו אבל אין ראיה דשם לא כתבו רק שיש יותר סברא לומר שאחרו השטר מלתלות שטעו בעבורא דירחא וצ"ע שם ועכ"פ במ"ש נתיישב לי מה שיצאו השלוחין על החדשים על החנוכה והא הוא בתר רוב החודש ולא טעו אנשי ונתקשיתי בזה מאד ומצאתי בפ"י בר"ה דף כ"א שהקשה כן ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דטעו אף לאחר רוב החודש רק שע"פ רובא אינם טועים בזה ואין תולין מהסתם להכשיר בזה אבל מ"מ הי' צריכים לצאת שמא מ"מ יש מי שיטעה בזה ודו"ק. נהדרינהו לקמייתא בדברי הפ"י הנ"ל שהקשה דכל גט לפסול דהו"ל עדות שאילה"ז דהא יוכלו לומר אחרנוהו וכתבנוהו אם נימא דבעי דו"ח והנה קושיתו ל"ק רק לשיטת רש"י בר"פ אחד ד"מ שפירש אחרנוהו וכתבנוהו שאחרו מלכתבו עד אותו זמן אבל לפמ"ש התוס' דהכוונה שבעת הכתיבה... קודם אחרו הזמן על זמן רב אח"כ א"כ אם נימא כשיטת הרמב"ם דגט מאוחר פסול א"כ פסול לכתוב זמן מאוחר בגט ולא יוכלו לומר שאחרו הזמן והו"ל עדות שאילה"ז והא דאמרו מפני מה תקנו זמן בגיטין ונחלקו ר"י ור"ל בטעמו ולא אמרו משום דהו"ל עדות שאילה"ז וכמו שהקשה הפ"י בסוגיא דב"א באמת לק"מ דלהס"ד דלא ידענו טעמו של זמן בגיטין ול"ח לזנות ולפירות וא"כ גט מאוחר כשר וא"כ הו"ל ככל שטרות דל"צ עדות שאילה"ז דהא יכלו העדים לומר אחרוהו וכתבוהו אבל אחר שחדשו טעם להזמן וא"כ ממילא גט מאוחר פסול ושוב ל"ש לומר דאחרוהו וכתבוהו וכשרים כל הגיטין ומיושב קושית הפ"י ודו"ק ובזה נלפע"ד לישב קושית הב"ש סי' ק"ל ס"ק א' שהקשה לדידן דקורעין הגט מיד אחר הנתינה א"כ למה צריכין שיפרשו שמותם בגט הא אף לר"מ הא דתקון ר"ג שיפרשו שמותם כדי שיהי' מצוי לקיים חתימתן וכל שקורעין הגט מיד ל"ש זאת ולפמ"ש א"ש אך באמת צריך להבין היאך כשר אם לא פירש החתימה הא הו"ל עדות שאילה"ז דאם לא יפרשו שמותם את מי יזימו ואטו העדים ילכו לבקש אחר כת"י יוצא ממקום אחר להזים אותן וגם אולי לא מועיל כלל להזים במה שמכירין ע"י דימוי הכתבים ועיין קצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' שהאריך כעין זה לענין קיום כת"י הלוה והיא קושיא גדולה ונפלאה לשיטת הסוברים דגט הוה כד"נ ובעי עדות שאילה"ז וצ"ל דמכאן ראיה ברורה לשיטת הרא"ש סוף גיטין ודעימי' דגם לר"מ בעי עידי מסירה רק שס"ל דע"ח כרתי ובעי חתימה לשמה אבל ע"מ בעי לר"מ וא"כ גם לר"מ כשר ע"י ע"מ והע"מ הם עדות שאילה"ז ולא מקרי מזויף מתוכו דבאמת הם העידו אמת רק דלא נוכל לדעת מי הם מתוך השטר וז"ב ולפ"ז כיון דתיקן ר"ג דאף לר"א דס"ל ע"מ כרתי אפ"ה בעי ע"ח דזימנין דימותו העדים או אזלי למדה"י א"כ ממילא שוב צריכין ע"ח לפרש שמותיהן דאל"כ יהי' עדות שאילה"ז ולא יהי' ע"מ דשמא ימותו ואז יפסול הגט דע"ח א"א להזים וז"ב והא דאמרו בדף כ"ד לענין הא דתנן וחכמים אומרים שכשר בכתב שיכול להזדייף ואמרינן מאן חכמים ר"א והא אף לר"מ צריך ע"מ ומהראוי שיכשר וצ"ל דלר"מ בעינן שיהי' מוכח מתוכו משא"כ לר"א ועיין בר"ן שם שביאר כן בהדיא וצ"ע דבר"ן ריש כל הגט כתב דגם לר"מ לא בעי מוכח מתוכו ובזה י"ל הא דמבואר בסי' ק"ל דדיבק שני עורות פסול והב"ש האריך מדוע יפסול דבק ולפמ"ש א"ש כיון דיוכל להפריד הדבק הו"ל כמזויף מתוכו ועכ"פ אינו מוכח מתוכו וצ"ע בזה. והנה המופלג השנון מוה' מאיר ברא"ם ני' הקשה דאיך שייך הזמה בעדות שבשטר הא באמת שטר הוה מפי כתבם ורק דכל דהוה מדעת המתחייב ל"ש מפי כתבם וכמ"ש הרי"ף ורז"ה ורמב"ן פ' ד"א גבי זמן בקידושין וא"כ כל שהוזמו הרי עכ"פ לא נעשה מדעת המתחייב והו"ל מפי כתבם גרידא ול"ש בזה הזמה דבאמת לא הגידו כלל דכל דהוה מפי כתבם אין כאן שטר כלל ולא הוה עדות כלל ואמר שזה דעת הרז"ה דבשטר ל"ש הזמה ולפמ"ש א"ש דכל די"ל אחרנוהו וכתבנוהו שוב י"ל דהי' מדעת המתחייב וא"כ הו"ל עדות מעליא רק דממילא שוב ל"ש הזמה דהי' יכול לומר אחרנוהו וכתבנוהו ושוב ממנ"פ ל"ש הזמה ובזה יתישב מ"ש הרז"ה שני טעמים וע"ד שכתבתי למעלה בדברי הרז"ה ובכוונתו ודו"ק היטב ובמ"ש למעלה בכוונת הרז"ה יתישב טעמו של הר"ן כיון דהזמה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו בע"פ דוקא אבל לא בשטר והקשיתי זה רבות בשנים הא אמרו בש"ס מ"ב ומשני דהוזם תרי בחד ואמאי לא קאמר דנ"מ לענין עדות שבשטר דמטעם דפסידא הא אף בשטר שייך פסידא משא"כ מטעם חידוש ולפמ"ש א"ש דהנה באמת הטור כתב טעם דהזמה לכך נאמנים האחרונים משום דע"ג דסהדי מעידים והם בע"ד ותמה הלח"מ דא"כ למה אמר רבא דחידוש הוא הא יש בו טעם נכון וכתב דרבא ואביי פליגי בזה דרבא לא ס"ל טעמו של הטור ולפ"ז מיושבים דברי הרז"ה והר"ן כמין חומר דבאמת כבר כתבתי דטעמו של הרז"ה משום דבשטר הוה הזמה והכחשה ביחד ולפ"ז הא כל הטעם דהכחשה והזמה ביחד הוא רק משום דבזה שמכחישים גוף העסק שוב אין נאמנים אלו יותר מאלו ולפ"ז זהו לאביי אבל לרבא דחידוש הוא י"ל דגם בהזמה והכחשה ביחד גם כן נאמנים ובזה יש לישב הרבה קושיות וא"כ לפ"ז לרבא שפיר היה שייך הזמה אף בשטר וע"ז כתב הר"ן דלרבא בלא"ה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד.

והנה בסי' קכ"ז מבואר דבשעת הדחק נכתב ביום ונחתם בלילה או אפילו אחר עשרה ימים כשר דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ומבאר בב"ש שם ס"ק ד' דכ"ש אם נתאחר אחר החתימה דכשר בשעת הדחק ובזה מיושב לפענ"ד הא דאמרו בריש הזורק בהאי ש"מ דכתבו גיטא בפניא דמעלי שבתא ולא הספיק ליתן לה עד שבת והקשה הע"ש והמ"א סי' של"ט דהא הוה מוקדם ובב"ש סי' קל"ו ס"ק ז' כתב דמיירי דכתבו זמן של שבת והוא תמוה דהא רצו ליתן בע"ש רק שלא הספיק ליתן עד שנעשה שבת וא"כ ע"כ דכתבו זמן של ע"ש והו"ל מוקדם אך לפמ"ש בשעת הדחק כזה שהי' שכ"מ ותקיף לי' עלמא פשיטא שכשר מוקדם כה"ג והרי נתן בשבת תיכף אמנם אי קשיא הא קשיא דמה פריך רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה ואכסיף רבא ומה קושיא והא התוס' הקשו שם בד"ה ידה דחצרה נמי לא קנה לי' אלא לפירי וכתבו כיון דקני לי' לפירי הוה קנוי לו גוף החצר ע"ש ועיין בתוס' ד"ה מה דהביאו בשם ירושלמי דעיקר תלוי באכילת פירות וביאור הדברים נראה לפע"ד דמה דנקנה גוף החצר היינו כמ"ש רשב"ם בב"ב דף נו"ן דלכך ק"פ כקה"ג דמי הוא משום דעיקר הקנין גוף אינו רק לפירות ובירושלמי הקושיא והתירוץ היא לר' יוחנן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי יהי' איך שיהי' עיקר הקושיא הוא משום הפירי ולפ"ז כאן דהעיקר הוא משום דבשעת הדחק קי"ל כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות דאל"כ הו"ל מוקדם וא"כ כיון שאין לו פירי משעה שנתן עיניו לגרשה וא"כ שוב לא קנה בעלה כיון שנתן לה במתנה החצר והפירות אין לו שוב הוה שלה ועיין בתוס' ד"ה מה וכאן אף בשאלה אין לו פירי כלל והיא קושיא גדולה אמנם נראה דכיון דבעת הכתיבה הוה בדעתו ליתן לה תיכף ולא יהי' מוקדם ולא צריכין למסמך על ר"ש ואימתי נעשה שעת הדחק כשתקיף לי' עלמא בשבת אבל עד העת ההוא לא סמכינן על ר"ש ויש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ שוב יש לבעל פירות ומה שקנתה אשה קנה בעלה ושפיר פריך ודו"ק.

אמנם עדיין קשה בהא דהדר רבא ואמר גיטה וחצרה באין כאחד ופריך הש"ס והא אמרה מעיקרא כי אמר רבא אהאי מעשה אמרה והיכא מוכח מכאן הא כאן הגט בא קודם לחצרה דהרי משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות וכל שבשבת תקיף ליה עלמא וסמכינן על ר"ש שוב נקנה לה החצר ממילא ולא בא כאחד דעכ"פ בעת שצריך ליתן הגט שוב הגט קודם והחצר ממילא שלה אבל בגיטה וחצירה הבא כאחד אימא דלא והרי באמת הש"ך בחו"מ סי' ר"ב וקצ"ח חידש דהחצר צריך להיות מתחלה של' ובאמת הקשו מכאן וכמה תירוצים נאמרו בזה אבל עכ"פ מכאן אינו מוכח דבר זה והיא קושיא נפלאה ואף אם נדחוק דעכ"פ עד נתינת הגט לא סמכינן על דר"ש וא"כ בא כאחד ע"י הגירושין וקנה לה אבל עכ"פ אין ראיה דכל שנותן לה עכ"פ נקנה למפרע ולעיל לא נקנה לה רק בב"א ממש אמנם נראה דאדרבא בזה מדוקדקים דברי הש"ס דבאמת צ"ב מאי משני כי אמרה רבא אהאי מעשה אמרה והרי כאן אמר סתמא דחצרה וגיטה באין כאחד ולעיל אמר רבא אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצירה באין כאחד ואח"כ מסיק הש"ס דרבא יד דעבד קא קשיא ליה ועכ"פ הוצרך להביא ראיה מיד וכאן אמר בפשיטות כן דגיטה וחצירה באין כאחד אמנם לפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבתי דהקשו על הש"ך מהא דאמרו גיטה וחצירה באין כאחד וכתב הקצה"ח סי' קצ"ח דחצר דאתתא מתורת ידה הוא וקניא ליה אף דבא כאחד ע"ש וחצר דגברא דצריך שליחות לא מועיל בא כאחד ע"ש ולפ"ז באמת כאן חידש רבא דגיטה וחצירה בא כאחד והיינו דאז בעת הנתינה ממילא נקנה לה החצר ובאמת נקנה לה החצר כיון דאין לבעל פירי כלל ואדרבא החצר בא לאחר מכאן ומ"מ ל"ש מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא אין לבעל פירי למפרע אבל לעיל דיש לבעל פירי ורק דנקנה לה בב"א וע"ז באמת הוצרך ראי' מיד ובאמת עיקר מה שמועיל הוא מתורת דחצר שלה הוא מתורת יד וכמ"ש הקצה"ח ודו"ק היטב ובזה מיושב מה שהקשיתי זה רבות בשנים לפמ"ש בחידושי לישב דברי הש"ך דע"כ לא בעי הש"ך דחצרה יהי' קודם של' רק בחצר של המקנה שרוצה להקנות לו אבל כאן באמת החצר שלה ורק שמשועבד לבעל וכל שסילק רשותו שוב ממילא החצר למפרע הוא שלה ולפ"ז יקשה דמאי קאמר רבא כאן גיטה וחצרה באין כאחד והא כאן הוא הקנה לה החצר משלו ושוב הוה חצרה וגיטה באין כאחד ממש ולא מועיל ובתשובה הארכתי בזה ולפמ"ש כעת א"ש דכאן בלא"ה כל שהקנה לה החצר אין לבעל פירות וא"צ להקנאה כלל ורק דגוף הסמיכה על ר"ש נצמח עי"ז ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. ובזה נלפע"ד מה שנדו מפרש"י דנקנה ע"י אגב והרשב"א והר"ן כתבו דכאן הקנו ע"י חצרה ולא באגב דאגב ל"צ צבורין ובאמת עדיין קשה דלמה צריך צבורין לקני באגב ולפמ"ש י"ל דאגב אינו שייך רק כשמקנה קרקע ואגבו מטלטלין דנקנין אגב קרקע אבל כאן אדרבא הגט חל למפרע משעה שנתן עיניו לגרשה והיאך תקנה ע"י אגב והא החצר בא הקנין כעת והמטלטלין למפרע [דהיינו מה שמגיע לה ע"י הגט] ודו"ק היטב ולפע"ד נראה לישב קושית הקדמונים דלמה לא הקנה באגב ובלא צבורים דהנה כל הטעם דא"צ צבורים הוא משום דכל שיכול להניחו באותו מקום וראוי לבילה אין הבילה מעכב אבל כאן הגט אסור בטלטול בשבת וא"כ הו"ל ככפות וא"א לתת לשם והיאך תקנה אג"ק שיש לה במקום אחר ולכך הקנו לה אותו מקום בעצמו ואדרבא שם בודאי היה ככפות לגמרי ודו"ק ובקצה"ח סי' ר"ב ראיתי שכתב דלא מועיל אגב בגט דהוה אגידא גבי' כל דאינן בצבורים ולא הבינותי מ"ש צבורים או אינן צבורים הא כל שהקנה אג"ק ולא יכול לחזור בו א"כ לא יכול לנתוק אצלו שוב מועיל אף שאינן צבורים ואם כוונתו כיון דאח"כ יחזור להיות שלו או שיכול לחזור בו מקרי יכול לנתק שוב לא מועיל אף צבור אצלו וכן מה מועיל חצר הא יכול לחזור בו בעת חליו כמבואר בסי' ר"נ ומ"ש נכון ת"ל ודו"ק היטב בכל מ"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף