שואל ומשיב/א/ב/עה

שואל ומשיב ‏ א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ב סימן עה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לאבי מורי הרב הגאון מו' ארי' לייביש נ"י בענין מעיל וחציצה בתפילין.

ואעתיק כאן לשונו ב"ה יום ב' ג' ניסן תרי"ג וכו' בלמדי מסכ' זבחים נזכרתי אשר ראיתי זה ימים רבים בספר א' בשם אא"ז הגאון מוהר"ר נפתלי הירץ זלה"ה אבד"ק ראווא שהביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דהמעיל לא היה לו בית יד והראב"ד כתב דלא ידע מנין לו ואמר הוא ז"ל דראיית הרמב"ם מהא דאמרו דהכהנים פטורים מתפלה של יד דאם יניחם יהיה חציצה דעל הכתונת לא יכול להניחה דוהי' לך לאות ולא לאחרים לאות והמ"א סימן כ"ז ס"ק ה' כתב דמי שיש לו מכה יכול להניחם על המטלית ויכסם בבגד והא דהכהנים לא עשו כן מטעם יתור בגדים ע"ש ולפי זה אי ס"ד דהמעיל היה לו בית יד היה לו להניחה בין כתונת למעיל וע"כ צריך לומר דלא היה לו בית יד עכ"ד ואיני זוכר אם דבריו אלה או הוספות נופך משלי ועכ"פ זה ראיה ברורה ובקשתי לעיין בזה ולהודיעני דבר כי יש בזה פלפול ארוך ואין כאן מקומו.

וזה אשר השבתי לו בליל ד' אור ליום ה' ניסן הנה כיון דברשות קא עבידנא אגלה דעתי הנה כמדומה לי שגם אני ראיתי זאת באיזה ספר ואולי בשו"ת תשואת חן אשר מביא כמה דברים בשם זקנינו הגאון ז"ל או בספר אחר אבל אם אין כתוב רק כזה אין בזה ממש אחר המחילה והנה מה שכתב דהכהנים פטורים מתפילין דעל הכתונת לא יכול להניחם משום והיה לך לאות זה לא נזכר ובזבחים דף י"ט אמרו דפטורין ואם הניחו אינן חוצצות ואחר כך מסיק דחילוק יש בין יד לראש דיד משום דכתיב ילבש על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבשרו ומה דלא מניחים על הכתונת לא נזכר כלל ובאמת לפי דברי הרא"ש דפסול בשביל שתפילין צריכין להיות על בשרו ולהרשב"א לפי הבנת מ"א דלא אכפת לן בשביל חציצה כלל גם בשל יד באמת מותר להניח על הבגד ובלבד שיכסם והא דלא הניחו הכהנים כתב הוא משום דלא הי' רשאין ללבוש בגד אחר ע"ג ועיין מחה"ש דלאו דוקא בגד רק התפלה בעצמה אסור להניח על הכתונת כמ"ש הר"ן לענין מצנפת ואף דהר"ן מסופק בדבר לפע"ד דבר של מצוה בודאי אסור משום דבת מינה מחייב בה טפי כמ"ש הר"ן לענין תקיעות דבת מינה מחייב בה ואם כן שוב לא הי' אפשר להניח התפילין על הכתונת ואם כן אין ראיה להרמב"ם בזה גם תמה אני דאף אם נימא דתפילין אינן חציצה על הבגד והא דלא הניחו תפילין על הכתונת משום דלא הי' רשאין להניח בגד אחר ע"ג אבל המעיל הי' יכולין להניח מה שנתבאר שאינו כן אפ"ה אין מקום לזה דכיון דכהנים הדיוטים לא הי' להם מעיל ואם כן הם לא הי' יכולין ללבוש תפלה של יד בשעת עבודתן ממילא גם הכ"ג לא היה מניח תפלה של יד והרי אמרו כיון דבלילה חייצי גם ביום חייצי מכ"ש אם בכהנים הדיוטים חייצי גם בכה"ג חייצי וכן נראה דשייך יתור בגדים דאף דלפי המסקנא לא חיישינן ליתור בגדים לרש"י ולהתוס' לא שייך כלל יתור בגדים היינו אם גם כהן הדיוט היה יכול להניח אבל כל דכהן הדיוט לא היה יכול להניח תו הי' בכהן גדול משום יתור בגדים וז"ב לפע"ד. וגם נראה לפע"ד דבין בגד לבגד של כה"ג לא הי' רשאי להיות הפסק ועיין יומא דף וא"ו ואם כן היה חציצה בין בגד לבגד התפילין באמצע ובזה נראה לפע"ד הא דנחלקו בירושלמי חגיגה פ"ב והובא בתוס' שם דף י"ז ד"ה אין דר"י בר בון ס"ל דכה"ג היה מתלבש בכליו כל יום ומקריב תמיד של שחרית ושל בין הערביים ור"ע בשם ריב"ל אמר דלא הי' עושה כן רק בשבתות וי"ט והדבר צריך טעם ולפמ"ש יש לומר דבאמת בערכין דף ד' אמרו דסד"א כיון דליתנהו בתפלה של יד גם בתפילין של ראש ליתנהו קמ"ל דאין מעכבין ובזבחים כאן משמע דגם מתפלה של ראש פטורין ועיין ש"א סי' ל"ו דמקשה דסוגיות סותרות אהדדי עיין במ"ג סי' כ"ז ס"ק ד' ה' ולפ"ז עכ"פ הכה"ג שלא היה צריך להקריב מדוע יפקיע עצמו ממצות תפילין ולכן ס"ל לר"ע דלא היה מקריב רק בשבתות ויו"ט דאסור להניח תפילין ועכ"פ אינו מחויב בתפילין ושפיר היה מקריב ומזה ראיה דבחוה"מ מניחין תפילין וע"כ לא היה רגיל הכה"ג רק בשבתות ויו"ט דוקא ודו"ק ומה דאמרו שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין היינו לא שהיה אז מניח תפילין רק שבין ציץ למצנפת היה שם מקום שמניח בו תפילין ולכך הציץ והמצנפת לא הי' חוצצין בעד תפלה של ראש.

ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא איך היה אפשר שהכה"ג יניח תפילין של ראש בין ציץ למצנפת והא תפילין אסור בהס"ד ולמדו ק"ו מציץ דאסור בהס"ד כמבואר ביומא דף ז' והרי מבואר בראב"ד פ"ז מפרה ה"ג דהמילוי לשני בני אדם נפסל בשביל היסח הדעת שאין אדם יכול לכוין לשני דברים כאחד ע"ש וכיון שהיה צריך לכוין לשני דברים שאסורים בהיסח הדעת הציץ והתפילין הרי מסיח דעת מאחד מהם והוא קושיא נפלאה וע"כ דבאמת לא היה מניח תפילין אז רק ששם היה המקום שראוי להניח תפילין ודו"ק היטב. והנה שמעתי מפה קדוש אבי זקני הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש ז"ל שהקשה להרב הקדוש החסיד מוה' רצ"ה מזידטשוב במה דמבואר בש"ע סי' כ"ח סי"א בהג"ה דשל יד מיושב ושל ראש מעומד לפ"ז היאך הי' יכולים הכהנים להניח תפילין של יד בעזרה הא קי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואיך הי' מניחים בישיבה ושתק לו ודפח"ח ובאמת שאין לומר דקודם שהי' בעזרה הי' מניחין תפילין דזה אינו דאם כן ל"ש דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהא כבר הניחם ועיקר הפטור והאיסור הוא רק בשל יד וקושיתו עצומה ולפ"ז לפמ"ש בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף מ"ם דהכה"ג היה לו ישיבה בעזרה הוא היה יכול להניח תפילין ועכ"פ יש לומר דהפלוגתא בירושלמי אי היה מקריב בכל יום או בשבתות וימים טובים תלוי בזה ודו"ק היטב והא דאבעיא בית השחי מהו שיחוץ ערש"י וצ"ע בנדה דף י"ג ע"ב מכנסי כהנים למה דומים ועיין רמב"ם פ"ח מכלי המקדש הלכה ח"י ובפ"י הלכה ז' כתב הכ"מ דהרמב"ם לא גרס בית השנצין מאי ע"ש ואולי הוא מה"ט ודו"ק ובגוף קושית הראב"ד גבי מעיל כפי הנראה מדברי הרמב"ן פרשה תצוה גבי מעיל שרמז הכ"מ שצורת מעיל הוא כך ולק"מ.

והנה הרמב"ם פ"ד מתפילין כתב דכהנים בשעת עבודה פטורין מן התפילין וקשה טובא למה לא ביאר דזה בתפילין של ראש אבל בשל יד אסורין וכמ"ש בפ"י מכלי המקדש הלכה ז' וגם תמיה לי דסתם כסוגיא דזבחים ובערכין אמרי בהדיא דהכל חייבין בתפילין לאתויי כהנים דאף דליתנהו בתפילין של יד אפ"ה חייבין בשל ראש הן אמת דהסוגיות סותרות זא"ז וכבר עמד על זה השאגת אריה סי' ל"ז וע' במ"ג שם אבל הרמב"ם כפי הנראה דחה לגמרי הך דערכין מקמיה הך דזבחים וצ"ע אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפרמ"ג סימן כ"ז באשל אברהם ס"ק וא"ו הרגיש בראיית זקנינו הגאון ודחה דגם בין בגד לבגד הוה חציצה ות"ל קיימתי למעלה מסברא דנפשאי וע"ש ואני תמה למה לא הרגיש בכל מ"ש לדחות והנה בהא דאמרו בערכין דקמ"ל דאינו מעכב וכתבו התוספ' דזה פשיטא דשל יד שלא בשעת עבודה מתחייבי וגם לא מסתבר דשל ראש נפטרו בעידן עבודה דגם בשעת עבודה לא נפטרו משל ראש ע"ש ולכאורה צריך ביאור דאם נימא כשיטת הפוסקים דאינו מברך על ש"ר ברכה אחרת ונפטרו בברכה אחת ולפי"ז בעידן עבודה דלא מניחים רק ש"ר לבד ע"כ צריך לומר דמברכין על ש"ר כעת ואח"כ כשמניחים השל יד והשל ראש מברכין שנית ולכאורה הוה כגורם ברכה שאינה צריכה ואף בכהאי גוונא שאינו רוצה להניח שתיהם הוה בכלל גורם ברכה כמ"ש הכ"ה בשם ספר הזכרונות הובא במ"א סי' רט"ו ס"ק וא"ו ועיין מ"א סי' כ"ו ס"ק א' ושם נכון לשיטת הרא"ש דמברך שתים ואם כן יכול להניח אחר כן של יד לבד ולא ירבה בברכות אבל כהנים בשעת עבודה אפשר דפטורים לגמרי כדי שיניחו אחר כך ויברכו ברכה אחת אך נראה דע"כ לא שייך ברכה שאינה צריכה רק אם מה שעושה כעת הוא מצד חיוב ואם כן מה שרוצה להרבות בברכות זה אין צריך אבל באמת כהנים בשעת עבודה פטורים משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ורק דאף על פי כן אם רוצים להתחייב עצמם רשאים ובזה לא שייך גורם ברכה שאינה צריכה דכעת אינו עושה בתורת חיוב רק שרוצה להתחייב עצמו וכיון שאינו יכול לחייב עצמו כעת רק בשל ראש לכך מברכים כעת ואחר כך כשמניחים שלא בשעת עבודה הם עושים מצות תפילין כתיקונו ובזה אין בו משום ברכה שאינה צריכה וכעין זה כתבתי בישוב קושית הקדמונים דלמה תוקעין שתי פעמים והא שייך משום בל תוסיף וכתבתי כיון דעיקר התקיעות הן של מעומד רק שתקנו חז"ל לתקוע קודם הש"ע כדי לערבב השטן אם כן מה שתוקעין אחר כך היא המצוה החיובית לא שייך בזה בל תוסיף והוא הדין משום ברכה שאינה צריכה לית לן בה ובזה מיושבים שתי הסוגיות דבאמת הם פטורים לגמרי ממצות תפילין בעידן עבודה אך אדרבא אם פטורים מן הדין שוב יכולים לחייב עצמם בתפילין של ראש בעידן עבודה וכמ"ש ואם כן גם דברי הרמב"ם א"ש דלכך פסק דפטורין והיינו גם מש"ר פטורין ובכלי המקדש ביאר דאם רוצה מניח של ראש והיינו דלא שייך גורם ברכה שאינה צריכה ודו"ק היטב.

והנה בהא דאמרו דשערו הי' מונח בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין וכן אמרו בע"ז דף מ"ד גבי בית דוד וקשה לי לפמ"ש המקובלים דתפילין של רש"י ור"ת הם שניהם אמת עפ"י סוד ולכך כתבו דמ"ש בש"ע דלא יניח שני זוגות תפלין כי אם המפורסם בתורה וחסידות היינו שניהם גם יחד ואם כן לפ"ז הכה"ג ומלכות בית דוד דהי' מפורסמים בתורה וחסידות היאך הניחו שני זוגות תפלין ביחד והא אין מקום בראש רק להניח שני תפילין והרי הי' מונח הציץ או הכתר על הרא"ש וצ"ע. והנה מדי דברי זכר אזכור מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד פ"י מכלי המקדש הח"ט שנחלקו אי שייך חציצה שלא במקום בגדים בפחות משלש ולפע"ד לכאורה ראי' ברורה להראב"ד מהא דאבעיא להו בתפילין מהו שיחיצו ומסיק דשל יד הוא דחייץ ולא בשל ראש והיינו משום יתור בגדים אף דשייך חציצה בשל ראש כמ"ש התוס' שם וע"כ דכל שלא שייך יתור בגדים ליכא משום חציצה והמעיין בתוס' שם ימצא שהדברים מפורשים אמנם ליישב קושית הריטב"א הובא בכ"מ שם מהא דפריך ותיפוק ליה דהוה לי' חציצה הנה בשעה"מ פ"י מכלי המקדש שם היטב אשר דבר בזה שהראב"ד סמך על לישנא בתרא דאמר דחוצץ וחציצה לא משום יתור בגדים הוא ע"ש שהיטב אשר דבר בזה ואני מוסיף דכפי הנראה ברמב"ם הי' לו הגירסא מהופכת שהל"ק אשר לפנינו הי' לפניו ל"ב כמ"ש הכ"מ ועיין בהגהת הכ"מ שם ואם כן שפיר פסק כל"ב שהוא לפנינו הל"ק אבל הראב"ד הי' לו הגירסא כמו שהוא לפנינו ועל כן פסק כל"ב ודו"ק אמנם גוף דברי הראב"ד תמוהים לפע"ד דהיאך אפשר שלא יהיה חציצה ומה בכך שהוא פחות משלש על שלש סוף סוף לא גרע מעפר ורוח שבין בשר לבגד שמבואר שם דהוה חציצה וגם לענין טבילת נדה הוה חציצה וגם הרמב"ח בכ"ת בסוכה דף ל"ז הקשה מהא דהוש נא דמבואר דאף באגד מעט מקרי חציצה וע"כ נראה דגם הראב"ד מודה בזה רק דלגבי גמי בשעת עבודה הוא דכתב הראב"ד כן דהמעיין בתוס' סוכה דף ל"ז ימצא דמחלקו לבסוף דכל שהוא לצורך עבודה לא מקרי חציצה היפך הס"ד בתוס' שם יעו"ש ולפ"ז שם דגנאי לעבוד עבודה עם מכה מגולה כמ"ש רש"י שם ולכך לא נקרא חציצה כל שהוא פחות משלש על שלש ומה דפריך ותיפוק ליה דהו"ל חציצה לא פריך רק ביתור בגדים למה שאינו לצורך עבודה דהוה חציצה ובזה מיושב קושיות הריטב"א על הראב"ד וגם קושית השעה"מ והנה במה דמבואר בדף ח"י בזבחים דלבש שני אבנטים חייב ק"ל דבלא"ה הרי האבנט היה כלאים ולא אשתרי ואף דאמרינן מדאשתרי אשתרי היינו במה שצריך לעבודה לא בזה וצ"ע.

תשובה להרב הגדול החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י וכעת הגאון אבד"ק ברעזאן על ספר מגיני א"י. מ"ש להקשות על מ"ש הרב הגאון מוהרש"ק נ"י במה דרב המנונא לא ס"ל לדרבא וכתב דעולה אפשר על ידי שליח ועל זה תמה דאכתי מה נעשה בסמיכה יפה כתב וכדאמרו בגיטין דף כ"ח אבל מה שתמה על הש"ס דפריך והא בעי סמיכה ואמאי לא מוקי בסומא דלא בעי סמיכה כדאמרו במנחות צ"ג ואם כן יכול לשלוח ע"י שליח וכן הקשה על מה שהקשו התוס' איך ערל וטמא משלחין קרבנותיהן והא בעי סמיכה ולא שייך תירצי וע"ז הקשה דלוקי בסומא הנה לכאורה קושיא עצומה היא אבל לפע"ד ל"ק דהרי כל הטעם דסומא דאינו סמוך יליף מזקני עדה או מעולת ראייה ולפ"ז בסומא ונתפתח פשיטא דצריך לסמוך דנתחייב בעולת ראייה וגם בזקני עדה יכול להיות כיון דכעת נתפתח ואם כן אכתי תקשה היאך מצי להקריב עליו כיון שאינו לפנינו שמא נתפתח כעת ול"ש לאוקמא על חזקתו דהא יכול להיות שיתפתח [וסמי' בידן דל"ש לאוקמא אחזקה וגם דעכ"פ הי' לו לסיים במשנה דנותנין בחזקת שהוא סומא כדאמר בחזקת שהוא קיים ושפיר מקשה] ושוב חסר סמיכה ובחש"ו ל"מ לאוקמא כמ"ש מעלתו בעצמו דבעי שליחות ואני מוסיף דבשחיטה ודאי בעי שליחות והני כהני שלוחי דידן נינהו לענין שחיטה כמ"ש הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ו ע"ז ומ"ש מעלתו להקשות על תוס' נזיר דף י"א דכתבו דיכול להביא הקרבנות ע"י אחרים והרי בעי סמיכה הנה מלבד דיש לומר כמ"ש מעלתו דבאמת הסמיכה יהיה על ידי עצמו רק דההבאה והקרבה יהי' על ידי אחרים אף גם כיון דבאמת סמיכה אינו מעכב רק דלכתחלה בעי סמיכה כמ"ש התוס' שם והוא פשוט ניהו דלכתחילה אין לשלח קרבנות אבל שיהיה מקרי עי"ז תנאי שאי אפשר לקיים ע"י שליח זה אינו דהא באמת סמיכה אינה מעכבת ושפיר מקרי אפשר לקיימו ויכול להטיל בו תנאי וזה ברור.

והנה לכאורה קשה בהא דפריך יצא הא מקטל קטלה ואמאי לא נימא דהוה כנדרו ופתחו עמו כדאמרו בנזיר ריש פ' שני והרי אנן קי"ל דמועיל שאלה בהקדש ואם כן הרי שאל על הקדשו ואף דמוקי שם ב"ה כר"ש וכאן במשנה ת"ק דר"ש הוא ור"ש באמת ס"ל דאין זו עולה היינו כמ"ש התוס' שם דלת"ק דר"ש עכ"פ יהי' נזיר מן הגרוגרות אבל כאן דאי אפשר שתתקרב בב"ח אם כן שוב הו"ל נדרו ופתחו עמו והוא קושיא גדולה אמנם נראה דבאמת צריך ביאור הא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה וצ"ל דכאן לא נתכוין לעקור דברי תורה רק שסבר שגם בב"ח מצוה קעביד וכעין זה כתבו התוס' בכתובות דף ג' שם לענין ע"מ שאגלח בב"ח וצ"ע אמאי לא כתבו כן לענין עולה הקודם במשנה ולפ"ז שוב לא שייך דהוה ליה נדרו ופתחו עמו דדוקא שם דיודע שאין נזירות מגרוגרות ע"כ דרוצה להתחרט על הנדר אבל כאן דאינו מתחרט על הנדר ואם כן לא שייך נדרו ופתחו עמו וא"ל דכיון דאם נימא דנדרו ופתחו עמו הרי לא שייך כלל מתנה על מ"ש בתורה דרוצה לעקור נדרו ומתחרט על נדרו דזה אינו דמה"ת נאמר שמתחרט מעיקרו וחוזר בו תוך כדי דיבור והא יש לומר דבאמת חושב שב"ח הוא מצוה גם כן ואינו עוקר נדרו וז"ב ובזה מיושב היטב הא דדייק המרדכי וכן קי"ל בש"ע חו"מ שי' ע"ב דהאומר על מנת שלא אתחייב באחריות אף כשפשע פטור ודייק המרדכי מהא דאמרו כאן נעשה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריות והרי כאן פושע בהקדש שמקריבו בב"ח וע"כ דגם מפשיעה פטור ותמה בתומים ס"ק כ"ג שם דעכ"פ במזיק בידים חייב והרי כאן מקטל קטלה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לפמ"ש צריך ביאור דהיכן דייק המרדכי דפטור אף מפשיעה ודלמא מפשיעה לא פטור ורק דכאן חשב שב"ח עושה מצוה וצריך לומר דעכ"פ זה ודאי ידוע לו דאף דב"ח גם כן קדוש אבל בהמ"ק שבירושלים עיקר מצותו ואם כן הוה פשיעה שאינו מקריב בבהמ"ק ומעתה זה לענין פשיעה אבל להיות נקרא מזיק בידים באמת הא חושב שאיכא מצוה דעכ"פ לא נתכוין להזיק וז"ב ודו"ק.

ובזה מיושב מ"ש מעלתו להקשות דעכ"פ אחריות דנפשיה קבל עליו כדאמר רבא בכתובות דף צ"ד וצ"א וכאן הוה אחריות דנפשיה שהוא מקטל קטלה ולפמ"ש אתי שפיר דהוא חושב שיעשה מצוה ובזה מיושב מה שהקשה מעלתו דלמה לי' לומר דהתנה על מנת שלא יתחייב באחריות הא בלא"ה פטור מאחריות דהוה לי' קם ליה בדרב' מיניה דעכ"פ חייב מלקות משום שחוטי חוץ דאף דחייבי כריתות לא פטורי מתשלומין דלא קי"ל כרנבה"ק מ"מ עכ"פ חייבי מלקות הוא ולפמ"ש א"ש דהו"ל חייבי מלקות שוגגין דהוא חשב שעושה מצוה וע"כ מיירי בלא התרו בו ואם כן חייב ובזה מיושב היטב מה שהקשה מעלתו אמאי נאיד רבא מסברא זו דניהו דבגילוח א"א לומר סברא זו אבל בעולה מצי לומר כן וכמו שאמר רב המנונא וכן אמר ר"י ולפמ"ש אתי שפיר דרבא ס"ל כר"ל דאף חייבי כריתות שוגגין פטורין כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ח ובגליון כתבתי שם דמהר"ש פ"ו דתרומות לא משמע כן וצ"ע עכ"פ י"ל דלרבא לא היה שייך על מנת שלא אתחייב באחריות דלדידיה בלא"ה פטור ודו"ק הן אמת דלפמ"ש הצל"ח בפסחים כ"ח דכל מקום שהתשלומין הם לשמים לא שייך קם לי' בדרבא מיניה דלצאת ידי שמים חייב אף שהוא קלבד"מ ע"ש ואם כן כאן שהחיוב הוא לשמים להקריב קרבן אחר לכך איצטריך להתנות בתנאי דאם לא כן חייב מיהו בגוף הקושיא דנימא נדרו ופתחו עמו והיינו דחזר בו תוך כדי דיבור לפע"ד יש לומר דמזה ראיה למ"ש הרמב"ם דהקדש ל"מ חזרה אף תוך כדי דיבור ועיין ש"ך סי' רנ"ה אברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמר דנעשה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריות והא ל"מ חזרה בהקדש אף תוך כדי דיבור ואם כן כיון שאמר הרי עלי עולה נתחייב באחריות והיאך יכול לחזור בו אמנם זה אינו דע"כ לא כתב הרמב"ם דל"מ חזרה רק מגוף ההקדש אבל כאן שמגוף ההקדש אינו חוזר רק שלא יתחייב באחריות לא שייך ביה דאלמוהו לכח הקדש דהא באמת הוא מקדיש ואינו חוזר בו מהקדשו אברא דעדיין קשה דניהו דבעלמא אם אומר הרי עלי עולה על מנת שלא יתחייב באחריות שייך לומר דאינו חוזר מגוף ההקדש אבל כאן כיון דמקטל קטלה הרי מבטל גוף ההקדש אך נראה כיון דחייב משום שחוטי חוץ אם כן ע"כ דהוה שוחט קדשים בחוץ אם כן גוף ההקדש לא נתבטל רק ששוחט קדשים בחוץ וחייב על שחוטי חוץ אבל מגוף ההקדש לא חזר וז"ב כשמש ובזה מיושב גם דברי התומים שכתב בס"ק כ"ג שם דהו"ל כאלו התנה שאם יקטול לא יהיה נדר למפרע ותמה מעלתו דאם כן לא יתחייב על ש"ח ולפמ"ש א"ש דאם נימא דלא היה ש"ח ע"כ שחוזר מהנדר לגמרי וזה ל"מ בהקדש ולכך ע"כ דהנדר נדר רק דבאחריות לא מתחייב דלענין זה יכול לחזור מנדרו ודו"ק היטב כי נכון הוא שוב ראיתי שגם מעלתו הרגיש דבלצאת ידי שמים לא שייך קלבד"מ והביא דברי הצל"ח וגם הרגיש בהך דרבא ואני בראשית ההשקפה הרגשתי ומה שהאריך מעלתו בדברי המהרי"ט שהקשה בחלק חו"מ סי' פ"א דהיאך שייך שמתנה על מנת שלא יתחייב באחריות דהא לא שייך חיוב כל שלא חל על גופו חיוב אחריות והו"ל כקנין דברים ואם משעבד גופו על מנת שלא יתחייב באחריות הו"ל כתנאי ומעשה בד"א ומ"ש המהרי"ט לישב אין לו מובן ועיין קצה"ח סי' ר"ג לפע"ד ל"ק דשאני חיוב להדיוט דאינו רק מתורת חיוב וקנין דברים ל"מ אבל בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אם כן לא שייך קנין דברים ושפיר שייך חיוב אף שלא יתחייב באחריות והרי הקדש לא שייך כלל קנין דברים דדיבור הוה כמעשה וז"ב ואדרבא לפע"ד קשה להיפך דלמה יצא אם יקריבו בבית חוני הא זה הדיבור שיהיה עולה הוה אמירתו לגבוה וז"ש שאקריבנה בב"ח הוא דיבור שאינו לגבוה דהרי מקטל קטלה ואם כן אף למ"ד דתפוס לשון אחרון היינו באומר תמורת עולה ושלמים דשם הדיבורים לגבוה סלקי אבל כאן זה הדיבור הוה לגבוה והדיבור השני אינו לגבוה ומה"ט נראה לי דזה טעמו של הרמב"ם דלכך לא יכול לחזור בהקדש אף בתוך כדי דיבור שזה הוה דיבור כמעשה והחזרה אינו רק דיבור גרידא ול"ש תוך כדי דיבור דהדיבור לגבוה הוה כמעשה ולא אתי דיבור גרידא ומבטל מעשה ובזה יש ליישב קושית הש"ך מתמורת עולה ושלמים דשם שני הדיבורים לגבוה ועכ"פ כאן קשה היאך יכול לחזור וצריך לומר דחשיב נדרו ופתחו עמו כיון שאינו רוצה לעקור גוף הקדש רק ששוחטו בחוץ אבל ההקדש לא נפקע ותדע שהרי חייב משום שחוטי חוץ ע"כ דהוה שם הקדש על זה רק ששחטו בחוץ ודו"ק היטב ומה שהאריך מעלתו בדברי המלמ"ל ואבני מילואים סי' קמ"ג אי כשמת הוא בטל הגט למפרע ורצה לדמות למ"ש בחולין דף ע' במחתך ומשליך וע"ש ברש"י דכל שהוא לפנינו חל הקדושה למפרע משא"כ כשמחתך ומשליך לא שייך אגלאי מלתא למפרע ורצה לדמות גם כאן לזה לא דמי לפע"ד דשם קדיש למפרע הבכור אבל כשכבר השליך לכלבים הא אי אפשר שתחול קדושה על בכור שחסר אברים אבל כאן למה לא יחול למפרע הגט וז"פ וברור שוב ראיתי שמ"ש למעלה דלא שייך נדרו ופתחו עמו משום דל"מ חזרה בהקדש כמ"ש הרמב"ם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כן מבואר בהדיא בתוס' מנחות דף פ"א ד"ה תודה ועיין קצה"ח סי' רנ"ה שביאר כן סברתו אברא דהדבר תמוה דהרי אח"כ פריך הש"ס אמאי נדרו ופתחו עמו ומה קושיא הא שאני הקדש דל"ש כן וראיתי למעלתו שנתקשה בזה על דברי התוס' במנחות הנ"ל וכן במנחה מן השעורים אך נראה דלק"מ דרש"י פירש במנחות שם בפירוש השני דזה סבור שיש תודה בלא לחם ואם כן לא שייך אמירתו לגבוה דניהו דגוף התודה רצה להקדיש אבל לא ידע שחייב לחם וכן מנחה מן השעורים הוא חשב שמנחה בא מן השעורים ואם כן הוה הקדש בטעות וז"ב ופשוט אבל באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשה כל שידע שחייב לחם ואינו בא רק מן החולין שוב לא יוכל לחזור וז"ב כשמש. והנה אחר זמן רק מצאתי בפ"י מס' ר"ה דף ד' בתוס' ד"ה צדקות שחידש דכשהגיע זמן ב"ת והוא אנוס מותר לשלחו על ידי שליח אף דא"י לסמוך משום דיש עשה ול"ת של ב"ת ע"ש וכתב שהאריך בזה בגיטין דף כ"ח ואם כן מיושב קושית מע"ל על התוס' דבנזיר גם כן דוחה הל"ת דסמיכה וצ"ע וכעת אני רואה שכן משמע בתוס' יומא דף ע"ד ע"ב בהדיא ע"ש גבי איצטריך קרא למעט ספיקא.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף