שואל ומשיב/א/א/נ

שואל ומשיב ‏ א א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן נ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מ"ש על דברת ראב"ד דק"ק מאשיצסק הרב מוהר"ץ נ"י.

בדבר שאלתו בשוחט אחד היושב בכפר סמוך למאשיצסק ושוחט לכל מי שבא אליו לשחוט ומקפח פרנסת השו"ב דה"ק הנ"ל והזמינו לדין וקיבל עליו בת"כ ובחומר שבועה בפ"מ ובמבטא שפתיו וזה נוסח הכתב אני הח"מ קבלתי עלי בת"כ ובחומר שבועה שלא לשחוט שום דבר הטעון שחיטה לצורך שום אדם בין בחנם בין בשכר בכל גבול השייך למאשיצסק בלתי רשות מראב"ד ושו"ב דשם רק עוף אחד מותר לי לשחוט בכל שבוע במקום דירתי לצורך ביתי ולא יותר ואם אעבור ח"ו ע"ז יהי' שחיטתי בשר תמותות והכלים יהיו טריפה כגעולי עכו"ם גם אומר אני יקדשו ידי לעושיהן וקונם ידי לשחיטה באם ח"ו אעבור ע"ז כ"ז נעשה בפ"מ בלי שום ערמה ותחבולה רק ע"ד המקום וע"ד הרב אב"ד מוהר"ץ ני' ולפנינו נעשה כל ענין הנ"ל ולראיה באתי עה"ח עכ"ל הכתב ועתה עבר חוק הפר ברית ובזה את אלתו ושחט כ"פ לאנשי הכפרים הסמוכים להק"ק וע"ז כתב מעלתו לחלק הדבר לשלשה מחלקות במ"ש בכתב שלא ישחוט ונתן ת"כ בחומר שבועה והוא הדין המבואר ביו"ד סי' ר"ל באמת שהך דינא לאו מוסכם הוא ועיין חו"מ סי' ר"ח בסמ"ע וש"ך שם ובדג"מ יו"ד סי' י"א ובכמה ספרי אחרונים המלאים מזה ומ"ש מעלתו דכיון דעבר אמימרא דרחמנא הו"ל כאלו מתה מאלי' וכעין מ"ש הרא"ה ואף דשם חלקו עליו היינו כיון דנימא דלצעורי' קא מכוין שוב הוה שחיטה כשירה משא"כ כאן דל"ש לצעורי הו"ל כמתה מאליה שהרי הוא אסור לשחוט באמת שלפ"ז תמוה מהך דהשוחט בשבת דשחיטתו כשרה ולא נימא דאי עביד לא מהני וכבר האריכו בזה האחרונים ובדג"מ סי' י"א כתב דש"ה שיכול לעשות בהיתר בחול וזה ל"ש הכא דבכ"מ ששחט אסור מיהו אפשר לומר כיון דאם לא ישחוט בגבול מאשיצסק לא יהי' האיסור א"כ המקום גורם וגם חילוקו של המהרי"ט סי' ס"ט בראשונות בין אם יתקן עי"ז העבירה כשלא יועיל מעשיו או לא יתקן הנה לכאורה כאן אם נימא דלא הועילו מעשיו ויהי' שחיטתו נבלה יתקן האיסור דהוא לא אסר עצמו רק לשחוט וכל שלא אהני מעשיו שוב לא מקרי שחיטה ובפרט בלשון ב"א אמנם אחר העיון ז"א דעכ"פ הוא עבר על ת"כ ורצה לשחוט בתורת שחיטה וגם שחט וניהו דעי"ז ששחט באיסור לא אהני מעשיו מ"מ עבר על מה שנשבע שלא לשחוט וא"כ גם אם נימא דלא אהני מעשיו לא תקן איסורו כנלפע"ד ואף אם נימא כמו שהוסיף ש"ב הגאון בעל נתה"מ סי' ר"ח דכל שע"י שאהני מעשיו מבטלין ד"ת או דברי חז"ל בזה לא אהני מעשיו וא"כ גם כאן ע"י שאנו מתירין השחיטה הוא מוסיף איסור מ"מ נלפע"ד כיון דהוא קבל בת"כ שלא לשחוט א"כ מה דהוה הוה וכבר עבר ואטו אם ימצא טריפה או שנשליך הבשר לכלבלים יותר איסורו סוף סוף כבר שחט ולפענ"ד בביאור הענין דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני דהוא ע"ד מה שאמרו בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עד יציאת רוב עולה עולה הוה או בכור הוה ואמר אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופי' רש"י כיון דבהדי הדדי חייל ודאי דברי הרב שומעין ולפ"ז גם כאן כל דאמר רחמנא לא תעביד היאך יועיל דברי התלמיד להפקיע דברי הרב דאמר דלא יהיה כן ולפ"ז נלפע"ד ברור דלכך ל"ש בשוחט בשבת דברי הרב דבשלמא כל שנרצה לומר שלא לחול דברי התלמיד כמו התם דבכור ממילא הוה והוא רצה עפ"י דבורו להתפיס עליו קדושת עולה אין בכחו להפקיע בדיבורו קדושת הרב דהיינו בכור אבל בשוחט ניהו דאין בכחו אבל מ"מ הרי נשחט לפניך וא"א לקראו אבמה"ח כמו שהיה ושוב אין כאן דברי הרב ואדרבא גם דברי הרב הי' כאן דכל שנשחט יפקע האיסור שאינו זבוח או אבמה"ח רק דהוא עשה איסור בשבת ואיך שייך בזה דברי הרב ובשלמא בכל הני דמייתי הענין מצד עצמו הי' דברי הרב שלא ימיר ולא יחליף ולא יגרש כשהיא אונס האשה וכדומה הוה כמו בכור דקדושתו ממילא עומד להיות בכור אבל בשחיטה גם מצד דברי הרב הי' כשישחוט יהי' נפקע האיסור שהי' רק שהוא עבר עבירה ומה לנו בזה לענין דברי הרב וזה לפענ"ד הסברא של הש"ך בחו"מ סי' ר"ח והט"ז שם לחלק בין אם המעשה בעצמותו הוא אסור וא"א לעשותו בהיתר בין כשהיום גורם והיינו דבשלמא כשא"א לעשות בהיתר א"כ שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דאיך יפקיע במעשיו דברי הרב אבל כאן הרב בעצמו אמר שכל שישחוט יפקע האיסור רק שהוא לא שחט בהיתר א"כ במה יפקעו מעשה השחיטה וז"ב כשמש. איברא דעדיין יקשה דאם נימא דבעי כוונה לשחיטה א"כ כל שלא יתכוין שחיטתו פסולה א"כ דברי הרב הי' שכל שלא יתכוין לשחיטה יפסול ושוב הו"ל דברי הרב ולא יהני דברי התלמיד שכוון לשחיטה ואז יהני דברי הרב אמנם באמת מלבד דיש לדחות דגם הדברים שכוון לשחיטה ג"כ הא יש להם היתר בחול וא"כ גם דבריו לא נפקעו אף גם דאף אם תאמר דלגבי דברים בעלמא ל"מ מ"מ הא בחולין א"צ כוונה ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ט' דלפי חלוקו של הש"ך הנ"ל א"כ מה מקשה בתוס' בתמורה דף ד' דשוחט הפסח על החמץ לפסול והא שם ג"כ יכול להיות השחיטה בהיתר כשלא ישחט על החמץ ולפמ"ש א"ש דבשחיטת קדשים דבעי כוונה שוב שייך דברי הרב דהא בעי שישחוט לשם פסח ואיך יפקיע דברי הרב אמנם יש לומר דניהו דדברי הרב הי' שיתכוין לשם פסח מ"מ זה נתכוין לשם פסח רק ששחט על החמץ וא"כ השחיטה עכ"פ כדקאי קאי וכשרה אך נראה דבלא"ה הקשו התוס' שפיר דאיך הוה כוונה לשם פסח והא פסח פסול כששחטו על החמץ וא"כ הוה כלא נתכוין לשם פסח אך לכאורה הי' נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושית התוס' דע"כ לא אמרינן דלא מהני רק שלא יועיל מעשיו ומ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא אבל כאן אי נימא דלא מהני ופטור ממלקות דפסח כשר היא דאסור לשחוט על חמץ וא"כ עי"ז לא ילקה ולזה לא אמרינן דלא מהני ועיין מלמ"ל פ"א דק"פ הלכה ה' אך נראה דקושית התוס' היא לאביי דס"ל דמהני ושוב יפסול וא"ל דא"כ לא ילקה דז"א דבאמת על אביי קשה דהא הוא לא ס"ל דלקי כל דלא אהני מעשיו וכאן לא שחט על פסח כשר ושוב מהראוי דלא ילקה דלא אהני מעשיו ובזה גם אביי מודה ולזה נראה שנתכוין הבה"ז בתמורה שם שכתב דלאביי פריך דלרבא הא לא מהני והקשה הצ"ק דאדרבא כיון דלא מהני מהראוי לפסול ולפמ"ש א"ש דלרבא מהראוי שלא ילקה ע"ז ושוב אמרינן דמהני דאל"כ לא ילקה אבל לאביי באמת קשה דלא ילקה כל דלא אהני מעשיו וכאן לא אהני מעשיו דאיך נתכוין לשם פסח והא שחט על החמץ והפסח מפסל ודו"ק היטב. ובזה יש לי לומר הטעם של התוס' בתמורה דף וא"ו דאם נשבע שלא לגרש וגרש ועבר דאף לרבא מועיל משום דהוא בדה את האיסור מלבו והדבר צ"ב דמה נ"מ בין איסור שבדה מלבו לאיסור הבא מעצמו ולפמ"ש א"ש דבשלמא איסור מצד עצמו שייך דברי הרב ודברי התלמיד שהרי מצד עצמו עומד לכך שלא יועילו מעשיו דהתורה אסרתו אבל כאן מצד עצמו עומד שיוכל לגרש ואיך שייך דברי הרב בזה דהא שניהם דברי התלמיד דע"י שנשבע בא האיסור ומצד עצמו הי' הגירושין קיימים ודו"ק היטב. דרך כלל מצד כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ל"ש בשחיטה וכמ"ש ומ"ש מעלתו לאסור משום כיון דהוה מומר לעבור על ת"כ וכיון דאי עביד לא מהני והו"ל שחיטתו נבילה א"כ הוה כחשוד לאכול נבילות ולמכור דאינו נאמן על בדיקת הסכין הנה מלבד לפמ"ש ל"ש כ"מ דא"ר ל"ת דל"מ בכה"ג וכמ"ש אף גם דכאן אינו חשוד לאכול נבילות דהא הוא שחט בסכין כשר רק שע"י שעבר על מימרא דרחמנא הוה נבילה וזה לא משמע לאנשי דלהוה נבלה ממש ובכה"ג ל"ש חשוד ועיין בי"ד סי' קי"ט סעיף ז' בהג"ה ובזה יתיישב קושית הש"ך ס"ק י"ט שם ובזה נלפע"ד לכוון בדברי הרא"ש בתשובה כלל ז' סימן י' דאם עשו הקהל תקנה בחרם ואח"כ עשו חרם להיפך שהחרם השני קיים ול"ש כ"מ דא"ר ל"ת דדוקא במצות שא"א לבטלן משא"כ בזה דאפשר לבטלו אם יתיר החרם ולא נודע ביאור דבריו ולפמ"ש א"ש דבאמת שם ל"ש כלל דברי הרב ודברי התלמוד דשניהם הם איסורים שבדה מלבו א"כ כיון דאפשר לבטלו ולא היה עומד ממילא שיהיה אסור ל"ש בזה כ"מ דא"ר ל"ת ובזה ישם ליישב דברי הרא"ש הסותרים זא"ז ועיין בט"ז וש"ך ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ה ע"ש ודו"ק ומ"ש לפסול דהוה כחשוד לאותו דבר והוה כמו דמבואר בסי' א' סי"א בעובר על חרם הקהל הנה באמת כלם צווחו בזה על הרא"ש הנ"ל והפר"ח האריך שם ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' א' דמסיק דאינו רק משום קנס ע"ש והנה בפרט השני שכתב מעלתו דמ"ש ואם אעבור יהיה שחיטתו בשר תמותות יפה כתב מעלתו דזה אין בידו לאסור על אחרים רק על עצמו וכמבואר ביו"ד סי' ר"ה כיון שלא התפיס בדבר הנדור ע"ש והנה במ"ש בפרט הג' כיון שאמר יקדשו ידי לעושיהן וקונם ידי לשחיטה באם ח"ו אעבור ע"ז וע"ז האריך מעלתו דכאן אסור לשחוט דהוה היד ככרכר של ע"ז שארג בו הבגד דהבגד אסור בהנאה ואף דהנודר הנאה מחבירו מותר לו לשחוט כמ"ש האהל מועד וכן הוקבע בש"ע סי' רכ"א היינו דוקא בהדיר חברו אמרינן דכל שהיא בהמה בריאה ליכא הנאה ואיהו לא אסר רק הנאה אבל כאן שאמר יקדשו ידי לעושיהן וקונם ידי לשחיטה א"כ אסר על עצמו גם כן השחיטה וא"כ אף דאינו הנאה ג"כ אסור וכמ"ש הר"ן בדף ט"ז ע"ב ד"ה אמר רבא הנה דבר זה הוטב בעיני אמנם מה שנ"ל בזה דהנה בהא דאמרו בכתובות דף נ"ט באומרת יקדשו ידי לעושיהן הקשה בשטה מקובצת בשם הרשב"א דאיך חל הקדושה בב"ח דגופי' לא קדיש כדאמרו בגיטין דף ל"ח ואף לר"מ לא קדיש אלא דמיו אבל מעשה ידיו אינן קודש אלא עושה ואוכל ע"ש שהאריך והעלה בצ"ע ובאמת שזה תימה רבה אבל לפענ"ד היה נראה לגודל התימה דעכ"פ מעשה ידי' קדוש דזה היינו דמיו דאף דאמרה יקדשו ידי כל דלא חל כ"א שאמרה יקדשו ידי א"כ עיקר הכוונה לא היה רק על מעשה ידיה ורק שלא היתה יכולה לומר בלשון אחר דאל"כ הוה דשלב"ל וכ"כ בספר אבני מלואים סימן פ"א ולפי"ז כאן דיכול לאסור השחיטה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כמ"ש מהר"א אלפנדרי ובבני יעקב ומדמה לה לדברי הר"ן בנדרים גבי שאיני נהנה לישראל א"כ שוב כל שאומר יקדשו ידי לעושיהן הוה מילי דכדי דא"א לומר כלל שיחול קדושה עליו וכאן ל"ש דכוון על מע"י דא"כ היה לו לבאר כן וגם מה שייך מע"י דאם לא אסר רק הממון בלבד שוב אין השחיטה נאסרת כלל ובזה נלפע"ד מ"ש מעלתו דדמי השחיטה מהראוי שתפול להקדש כמ"ש בסי' רכ"א ס"ג לענין דמי אבידה גם נסתפק מה יהיה דינו בזה"ז ואף אם נימא דקונמות יש להם מעילה ופדיון הא המעות כבר נתאכלו ולפמ"ש אין מקום כלל בזה דכאן לא כוון על דמי שחיטה רק על היד וממילא מילי דכדי אמר ומ"ש מעלתו לפלפל בדינו של רמ"א במודר הנאה מחבירו אם מותר לשחוט והט"ז השיג ע"ז וכתב הוא כיון דכל הבהמה שלו אלא שממציא לו היתר שיוכל לאכול לא מקרי הנאה ומדמה לאבידה דאמרו בדף ל"ג דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה מכ"ש בזה לא ידעתי מה קאמר דשם מחזיר לו אותו דבר שהיה שלו אבל כאן אטו אם יהיה לאחד אילן והוא צריך לעציו אטו מי שרי למודר הנאה שיבקע האילן לו ויעשה עצים ממנה והרי מהנהו הרבה ומכ"ש בזה שעד עכשיו היתה אסורה עליו והוא הכשירה ואטו מותר לבשל לו בשר שלו והא דתורם תרומתו היינו משום דבאמת יכול בעצמו להפריש ואין כאן שום הנאה אבל בזה הא מהנהו שהוא לא יכול לשחוט ולאכול ולא נשאר הפסול רק דהוה כעובר על חרם הקהל שפסול כמבואר ביו"ד סי' א'.

והנה מ"ש לפלפל עם חכם אחד הנה ראיתי כמה דמיונות זרים בדברי החכם המפלפל ולפי שלא ראיתי גוף דבריו ע"כ לא אוכל לדון וגם התנצלות השוחט לא שמעתי ע"ז והנה מ"ש עוד איזה גרגרים לעיין בדברי הנתיבות סי' ק"ד ס"ק א' שהשיג על הקצה"ח ושניהם לא זכרו דברי השלטי גבורים הובא בש"ך סי' רל"ב ס"ק ב' וש"ך מסיים וצ"ע. הנה באמת דברי הש"ג תמוהין לפע"ד דמ"ש במלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו דאמרינן דרצה ליתן במתנה הואיל ואינו תובע הנה נתן דבריו לשיעורים דזה ודאי דבזמן קצר ודאי ל"ש לומר מדלא תבע לו דאטו מוכרח לתבעו והלא הלוה מוטל עליו לפרעו ופשיטא דלא יעלה על דעת שכל שלא יתבעהו בזמן קצר אבדה הלואתו והרי הלוהו וא"כ הרי נותן לשיעורים ואיזה זמן תגביל ואולי נוכל להגביל כ"ה שנים כדאמרו סוף הנושא אבל גם שם אמרינן דמחלה אבל לא דבמתנה נתנ' לו וגם איך יוכל להוציא ע"י דברים שבלב מה שזה נתחייב בודאי והרי אף ספק פרעון קודם הלואה חייב כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ז וע"ש סעיף יו"ד וי"א ותמצא דאף שלא תבעו לא אמרינן דבמתנה נתן לו רק דיש לומר דמחל ומה"ת לתלות במתנה ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק ב' וגם ק"ל דא"כ בטענו חטין והודה לו שעורין דפטור ונחלקו בטעמו של דבר ועיין סי' פ"ח ולא לשתמיט אחד מן הפוסקים לומר דהטעם הוא בשביל שלא תבעו אמרינן דנתן לו במתנה ועיין בב"מ דף ד' דאמרו שמא מלוה ישנה יש לו עליו ופריך א"ה נשקלה בלא שבועה ומשמע דמיירי בלא תבעו דאם תבעו מה שייך שמכיר בו ששכחה הא תבעו ואם מיירי שזה טוען שתבעו וזה טוען שלא תבעו א"כ שוב ל"ש שיטול בלא שבועה הא שייך שבועה ול"ח אממונא כלל רק שזה יודע בעצמו שלא נתן לו לשם מתנה ואף שלא תבעו טען שתבעו והוא אינו רוצה לפרוע לו וע"כ דל"ש כאן ענין לומר שבשביל זה נתן לו במתנה וז"ב. והקצה"ח והנתיבות תרווייהו פשיטא להו דחייב אף שלא תבעו ול"ש במתנה נתן לו רק שנחלקו אם יש לו בע"ח אחרים איזה מוטל לפרוע קודם כל שזה לא תבעו וז"ב. ומ"ש על נתה"מ סי' קצ"ו בחידושים שכתב עיין ביאורים דעבד הלקוח מן הנכרי אינו נקנה בשטר וע"ז תמה דביו"ד סי' רס"ז סכ"ג מבואר דנקנה בשטר אף בלקוח מן הנכרי יפה תמה בזה ובלי ספק שחזר בזה ולכך נשמט בביאורים ומ"ש שהקצה"ח סי' ע"ב ס"ק מ"ז והנתיבות לא הזכירו שהדין מפורש בחו"מ סי' ש"א ובסמ"ע ס"ק י"ב דכמו דאין ישראל שומר לעכו"ם ה"ה להיפך הנה אמת נכון הדבר דשם מבואר הדבר אבל תמהני דהא אף בכל דבר שהתורה אמעיט משמירה מ"מ בקבל בפירוש חייב כמבואר בחק יעקב סי' ת"נ ובמחנה אפרים הלכות שומרין סי' ח' וא"כ במשכון הרי קבל עליו לשמור ולהתחייב.

ובענין שבועה בכתב אעתיק כאן מ"ש להרב החריף מוה' יואל דייטש אבד"ק מאניסטרישטש וכעת בק"ק חאדריב במעשה שהיה ששוחט אחד עקר דירתו מחאדריב להיות כי פרנסתו דחוקה משום שהיה מוכרח ליתן שליש משכירתו לאלמנת השו"ב ע"פ כתב שנתן על עצמו בחרם ושבועה וע"כ נסע לקהלה אחרת ונתקבל שם לשו"ב ע"פ קאנסיס ומפני כי אנשי קהלתו רצו בזה השוחט מפני שהוא אומן וי"א ע"כ שאלו ממעלתו להכניס ראשו בזה והוא הגיד חוות דעתו שיתן חלק הרביעית מהשחיטה אבל האלמנה וקרוביה תקיפים ואלמים שבעיר אינם רוצים לגרע מכפי שהתחייב עצמו בכתב והשו"ב טען שהיה אנוס בכתב ויש בידו כתב מסירת מודעא וכתב הרב מהר"י אבד"ק שם מקדם שכתב שיודע שהשוחט היה אנוס וע"ז האריך מע"ל להכשיר השו"ב והנה מתחלה אדבר בענין שבועה בכתב שהאריכו הראשונים והאחרונים וע"ז יצא מעלתו לדון דשבועה שאדם נשבע לעצמו מועיל אף בכתב אבל מה שמשביע אותו אחר י"ל דל"מ והביא דברי הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' צ"ו דאף דהרכנת הראש הוה כדיבור מ"מ כל שמשביעין אותה והיא צריכה לענות אמן לא מועיל הרכנה בראשה דדלמא כוונתה להיפך ודן מע"ל שהטעם היא דבשלמא נגד דיבור ממש ל"ש לומר שבלב הי' כוונתו להיפך דדברים שבלב אינם דברים נגד דיבור ממש משא"כ בהרכנה לא הוה דיבור ממש מועיל גם דברים שבלב ומזה דן ג"כ לענין שבועה בכתב שכל שאינו דיבור ממש דברים שבלב הוה דיבור ובזה יישב דברי שו"ת חוות יאיר שכלם השיגו עליו ועיין שב יעקב סי' מ"ט ותומים סי' צ"ו ובמחכ"ת דבריו הם פטומי מילי דאם שבועה בכתב הוה שבועה פשיטא דל"מ דברים שבלב ובלא"ה לא מועיל כל שמשביעו אחרים דהא לא ע"ד משביעו ובפרט בשבועת סוטה שהכהן משביעה היאך יועיל מה שכוון בלב לד"א וכדאמרו בשבועות דף כ"ט וגם בהך דאנטלר פשיטא דאם הב"ד ישביעו לא יוכל לומר שכוון לדבר אחר ודברי הרשב"א אינו רק בהרכנה שגוף ההרכנה היא סתום ויוכל להיות שתרכין הן או לאו אבל כל שנשבע בכתב ומבאר דבריו שנשבע כך וכך היאך שייך לומר דכוון לדבר אחר אם הכתיבה הוה כדיבור ממש גם מ"ש דאף שהקהל קבלו עליהם השו"ב רק באופן זה שיתן להאלמנה השליש והוה כאלו פסלו השחיטה אפ"ה אין כח בזט"ה להפסיד ליחידים והביא דברי המרדכי פ"ק דב"ב שר"ת וראבי"ה נחלקו בזה וכאן אף לראבי' ל"מ דזט"ה לא נבררו מרצון בני הקהלה רק ע"פ אדוני הארץ במחכת"ה לא ידעתי מהו שח דשם מיירי אם עשו תקנה חדשה אבל מי שקבל פועל לעשות לו דבר ומתנה עמו תנאי אטו לא יהיה מועיל ומי בקש מידו שיתרצה וגם כאן על אופן זה נתרצה ומ"ש דלא נבררו מיהודים הנה פשיטא דלענין זה כל שנבררו מאדונים לפו"מ יכולין להתנות כל מה שירצו בעסקי העיר ומ"ש שראה בספרים בשם הכנה"ג חו"מ סי' רל"א דאם ההסכמה היתה בלי רב העיר בטל אף שהיה בחרם והגאון מיאס הביא ראיה מפ"ק דב"ב דאמר לאו כל כמינייהו דמתני' כל דאיכא אדם חשוב במח"כ זהו דוקא אם מתנים איזה תקנה על בעלי אומניות אבל אם מקבלין חזן ושמש ושו"ב פשיטא דיכולין להתנות עמו שיתן לאיזה צרכי הקהלה ומ"ש כיון דנסע לעיר אחרת ונתקבל שם אף שהחזירו אותו כבר נתבטל התקנה הראשונה והביא ראיה מאהע"ז סי' קי"ד גבי כ"ז שאת עמי והמלמ"ל פ"ז ממעשר הי"ט ודברי הדרכי נועם בנסתלק הנדר וחזר למקומו דכבר בטל הנדר ע"ש בסי' י"א ובמח"כ כ"ז אינו דזה דוקא אם הקהל מתנין עם החזן או שהאיש מתנה עם אשתו כל שנתבטל לא חזר התקנה למקומו אבל כאן שהאלמנה יש לה התחייבות ע"ז ומה בכך שהקהל לא קבלו אח"כ על התקנה הראשונה במה נפקע החיוב שלה הא גם אם הי' שו"ב אחר במקום הזה בודאי היו הקהל רואים שהאלמנה תקבל חלק מהשחיטה וא"כ כח זכותה לא נפקע ועיין בחבורי יד שאול סי' רס"ד ס"ק ה' ואף שהקהל הי' יכולין לבטל התקנה אבל כל שלא בטלו רק שלא התנו לא נפקע החיוב שלה וגם לפי מה שכתב הב"ש סי' קכ"ד שם ס"ק ט"ו בלא"ה יש לדחות דרך כלל מחמת אלו הטענות איני רואה מקום להפקיע זכותם אמנם בדבר מסירת מודעא לא ראיתי אותה אבל יש לעיין אם מועיל אונס לענין שבועה ועיין בי"ד סי' רל"ב ולפי מה ששמעתי היה אונס הגוף. שוב מצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"א סימן ל"ט שכתב בפשיטות שאם כתב בכת"י הריני מקבל עלי נז"ש וחתם שמו ע"ז אין בכתיבתו וחתימתו ממש והביאו ראיה ממ"ש הרמב"ם דאם נשבע או נדר שלא לדבר עם חברו הרי זה מותר לכתוב וכוונתו דמשמע דכתיבה אינו בכלל דיבור ובאמת שגם בח"י ובשו"ת רדב"ז הביאו ראיה זו ודחאוהו כמ"ש במ"ג סי' מ"ז ע"ש אבל מהתימה שלא הביאו כלם דברי המהריב"ל שכ"כ בפשיטות

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף