שו"ת שארית יוסף/סח
|
< הקודם · הבא > |
סח) שאלה על ראובן שתבע את שמעון נתתי לידך ק' אדומים ואמרתי לך אם לא אשתדל לך תנאים מיודא שיכתוב ויחתום שיתן לך בתו ולא יבואו התנאים לידך קודם זמן שאני מגביל לך אז יהיו המאה אדומים שלך אבל לא קבלתי על זה קנין סודר וגם לא הזכרתי מעכשיו. השיב שמעון לא היה ק"ס אבל אמרת בפירוש מעכשיו יהיה שלך אם לא אשתדל כנ"ל. ועוד טען ראובן הלא שלחתי לך התנאים רק שעברו איזה שבועות אחר זמן שקצצתי לך מה בכך הלא אין כאן בזה בושת. ועוד דלא שייך בזה בושת שהרי היה ביני ובינך וגם אני לא ביישתיך כי אם יודא וגם על יודא אין לך קנס בושת כנ"ל. עוד טען ראובן שהבטיחו שמעון להעמיד לוי ערב והערב אמר לפני שלא בא לידו שום כתב משמעון שיהיה ערב שאלתי אותו אם היה בא כתב לידו מה היתה עושה. והשיב לי איני יודע מה שדעתי היתה מסכמת. עוד בא עד אחד והעיד בתורת עדות ששמעון הגיד לו ענין הנ"ל ולא הזכיר לו מעכשיו כלל. עד כאן לשון השאילה:
תשובה זה אין צריך פנים שהענין הוא אסמכתא שהרי לא היה ביד ראובן שיתן יודא בתו לשמעון ועוד שנית שהרי גזים שהרי נתן הקנס ליד שמעון ושמעון לא נתן לו אפי' ביד שליש וגם לא קבל אפי' ק"ס על הקנס וזה הוא מקרי אסמכתא כן כתב המרדכי בשם ר"ת ור"ב גם הרא"ש כתב כן בתשובה שאביא אח"כ באם לא הי' חילוק של מעכשיו וקנס שדוכין ובהיות שביד שמעון המעות בלא עדים א"כ הוא נאמן לשבע אפי' כנגד העד שנתן לו במעכשיו א"כ צריכין אנו להיות נושא ונותן כאלו האמת עמו שאמר מעכשיו והנה אם באתי לכתוב מוצא של דיני אסמכתא מהגמרא ודעת כל המפרשים קצרה היריעה מהכיל לכן אכתוב מה שהסכימו בתראי אשר מימיהם אנו שותים ואשר כל בית ישראל בגלילות אלו נכון עליהם. ונ"ל שהדין נוטה לראובן מטעמים וראיות שאבאר בעזרת הש"י כתב המרדכי בפרק איזהו נשך אסמכתא ק"ל כל דאי לא קנה דאסמכתא היא כגון הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן כו' ומשמע בשמעתין דאסמכתא קניא היכא דאמר מעכשיו כו' עד ור"י כתב כאן בשמעתין דיש טעם בהא דקני אסמכתא בשמעתיה בין לרב נחמן מקמיה אהדריה מניומי לשאר אסמכתא דעלמא כיון דתחלת אסמכתא הוי דרך מקח וממכר שמשעבד זה שדהו בתורת משכון על מעותיו וגם עשה לו טובה שהלוהו לכן גמיר להתרצות לקיים תנאו כענין שאמר רב הונא ורב נחמן למר בשעת מתן מעות ולמר אפי' שלא בשעת מתן מעות. ומחמת דאסמכתא דשמעתיה ראויה לקנות יותר משאר אסמכתות כדפי' נ"ל שהוא קונה במעכשיו אפי' למניומי ולרב נחמן בתר דאהדרה מניומי. אבל שאר אסמכתות נראה שאינו קונה אפי' א"ל במעכשיו כדאמרי' בנדרים והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב וסתם קנו מיניה משמע ק"ס ומסתברא דק"ס אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא למריה והכי משמע שמעתתא דנדרים אלמא דווקא במעכשיו קנו ואפי' הכי קאמר דלא קניא אסמכתא שלא בבית דין חשוב אפי' קנו מידו אלמא אפי' במעכשיו לא קני שאר אסמכתות שלא בבית דין חשוב ורבי מאיר פסק כן הלכה למעשה שאדם נאמן לשבע על משכון שנחלט בידו ושא"ל הלוה קני מעכשיו וזכה במשכון הואיל והמלוה עשה לו טובה ואסמכתא זו קניא במעכשיו בלא ב"ד חשוב הרי בפי' שדווקא במקום שעשה לו טובה לדעת הר"ם ולדעת ר"י שגם היה דרך מקח וממכר וזולת זה צריכות כל אסמכתות אפילו במעכשיו לק"ס ולבית דין חשוב. וגם הרא"ש כתב כלל ע"ב (סי' ז') כללא דמילתא לעולם הוי אסמכתא עד דאיכא תרתי לטיבותא לא גזים ואיתיה בידיה ונדון זה גזים שקיבל עליו בקנס אם לא יפרע בזמנו והוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא אלא בקנין מעכשיו ובבית דין חשוב כדאיתא בנדרים (דף כ"ב) וכן פסק ר"ח בשם רב האי גאון ור"ת ור"י ז"ל בעלי התוספות. אמנם רב אלפס כתב בשם גאון דלא בעינן בית דין חשוב ולא כתב לא טעם ולא ראיה וכיון דרוב חכמי ישראל ז"ל כתבו דאסמכתא לא קניא אלא בבית דין חשוב לא מפקינן ממון אפומי דרי"ף דהיכא דקיימא זוזי לוקמו ואע"ג דכתוב בשטר דלא כאסמכתא לא מהני מידי כו' עד אבל אם נהגו כאן לפסוק כאלפסי דלאסמכתא לא בעינן בית דין חשוב לא באתי לסתור הדין אבל אם היה בא הדין לפני הייתי פוסק כמו שכתבתי ושלום אשר בר יחיאל. הרי שאפי' רב אלפסי סובר רק דלא בעי ב"ד חשוב אבל ק"ס בעינן וק"ל ובנדון דידן לא היה ק"ס. אך בזה יש לעיין שבנדון דידן נתן ראובן לשמעון המאה זהובים לידו וי"ל שקנאו במשיכה ומעכשיו כמו שכתוב בהגהות פ' איזהו נשך (דף קמ"ח) שמחלק בזה וז"ל ורבינו תם פירש בספר הישר דרב נחמן מקמיה דאהדרי' מניומי וטעמא דרב הונא משום דתפיס מלוה גופיה אבל בפ"ד דנדרים השליש תופס השטר בבית דין תפסו זכותיה ולא בעל דינו. א"כ משמע אפילו היכא דתפיס ליה מלוה גופיה לא קני דהא הדר ביה רב נחמן. ומכל מקום איכא למימר דווקא במקרקעי דלא שייכא ביה תפיסה כולי האי אבל מתפיס מטלטלי למלוה אפי' בלא מעכשיו אפי' למאי דאהדרי וכן ההיא דאתפס זכוותא אי אתפוס בעל דינו מבטלי בלא בית דין חשוב ובלא מעכשיו וכענין זה שמעתי מרבי יצחק הלבן אמנם צריך ראיה על זה ותו דלקמן מסיק על ההיא דא"ל דאי לא פרענא לך עד יום פלוני גבי מהאי חמרא הכי אמר משמיה דרבא כל דאי לא קניא ולא מחלק בין אתפס ללא אתפס ליה ומיהו במעכשיו קני ואפי' שוה טפי ממעותיו ואין בזה משום ריבית כיון דאמר מעכשיו הוה מכר כו' עד כאן לשון הגהות. והנה אף כי רבינו תם כתב כך הלא בעל הספר כתב עליו אמנם צריך ראיה על זה ואדרבא הביא ראיה לדחות סברא זו ומה שכתב ומיהו במעכשיו קני כו' ע"כ צריכין אנו לומר דהוה איזה קנין שהרי כתב דהוה מכר ואין מכר בדברים בעלמא אלא היה איזה קנין וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור מביאו (סי' ר"ז) וז"ל בד"א שקנה כשמקיים התנאי שקנו ממנו באחד מן הדרכים שקונין בהם אלא שהתנה כו' וזה קאי על לעיל שאמר מעכשיו. ועוד כי יש להוכיח שבמקום שכתבו קני במעכשיו היינו בק"ס רק שאינו בבית דין חשוב משום דאם לא כן קשו שתי תשובות מהר"ם אהדדי רק שקשה עלי להאריך ולהביאם ועוד מובן שר"י הנ"ל אינו מחלק כלל בין תפס מלוה עצמו לתפוס שליש שהרי תירץ שלכך זו האסמכתא של הלוהו על שדהו קונה יותר מפני שהוא כמכר וגם עשה לו טובה וכן מהר"ם שהבאתי לעיל סבר ג"כ הטעם מפני שעשה לו טובה שהלוהו ופסק שזכה במשכון במעכשיו הואיל ועשה לו טובה שהלוהו ואינו מפרש הטעם שהוא בידו. ועוד הלא מהר"ם סי' ר"ץ) והמרדכי מביא תשובה זו בפרק איזהו נשך (דף קל"ט ע"ב) בהדיא אפילו כשנתנו לידו ובמשיכה נמסרה לו במעכשיו שלא קנה הואיל ולא היה ק"ס וגם בתשובה זו מפרש שאינו סובר תירץ שחילק ר"ת רק כמו שתירץ ר"י וז"ל התשובה ונשאל להר"ם ראובן שמכר בית לשמעון ונדר לו לסלק המצרן וגם המצרן אמר ללוקח אין רצוני לקנות כי אין לי מעות ביקש המוכר לאשתו להשאיל לו תכשיטיה לערבון ביד שליש עד שיסלק לו המצרן וגם הלוקח נתן ליד אותו שליש ערבון שהיה י"ב זקוקים שיתן מעותיו ולא יחזור בו ולאחר שעשו סכום המקח בא המצרן עם מעותיו וסילקו הלוקח כיון דלא קנו מיניה דמצרן כדפסיק פ' המקבל (דף ק"ח) צריך למיקני' מיניה והנה הלוקח תבע הערבון מן השליש עבור שהמוכר לא סילק המצרן והעמיד השליש עדות ואמר למוכר פלוני תובע הערבון ואמר במעמד שלשתן לפני עדים תן לו כי מן הדין הם שלו ולא היה שום קנין ולא ב"ד חשוב אכן במשיכה נמסר לו שיזכה מעכשיו אם לא יסלק המצרן מטיבותא דמר נ"ל דאסמכתא היא ולא קניא דכל דאי לא קני וא"כ היכי ליקני הא לא קנו מיניה בב"ד חשוב ואף על גב דאמר מעכשיו לא קני דהא כל קנין מעכשיו הוא דאי לאחר זמן היכי קני והא בההוא שעתא הדר סודרא למריה ואפי' הכי פסקינן פ"ד נדרים (דף כ"ז) דלא קני אלא היכא דקנו מיניה בב"ד חשוב כדמשמע בנדרים גבי ההוא גברא דאתפיס זכוותא לבי דינא ואמר אי לא אתינא ליבטלו זכוותא ואיתניס ולא אתא ואמר רב הונא לבטלו זכוותא ה"מ התם דא"ל לבטל זכוותא כדאמרינן התם בסמוך ופירש ר"י שאני התם דאמר לבטלו כלומר ולא נתן כלום אלא אמר אי לא אתינא אז אני מודה שכל שטרי זכיותי זיוף הם והודאות בעל דין כמאה עדים דמי אבל הנותן דבר לחבירו או בידו או ביד שליש ואמר אם לא אעשה כך וכך תניהו לו לא קנה אפי' קני מיניה בב"ד חשוב כך כתוב בדפוס במרדכי אבל מוטעה וכך יש להגיה אפי' קני מיניה אי לא קנו מיניה בב"ד חשוב כך מצאתי במרדכי ישן ובתשובת מהר"ם והא דאמר פרק הריבית הלוהו על שדיהו דאסמכתא היא ואפילו הכי קניא בדאמר מעכשיו ובלא קנין לאו ראיה היא דע"כ ההיא אסמכתא לא דמיא לשאר אסמכתות כו' עכ"ל מהר"ם בר ברוך. הרי בהדיא שכתב אפי' נתן לידו הוה אסמכתא ולא קני אם לא קנו מיניה. וגם אי אפשר לומר שיסבור תירץ של ר"ת דאסמכתא דריבית טוב מפני שבא לידו דאם כן הלא מעשה שדן עליו היה בא לידו והוא אינו מפרש מטעם דבא לידו אלא מטעם שעשה לו טובה ש"מ דבא לידו אינו מעלה ולא מוריד וא"כ מה מתרץ אלא ע"כ לא יסבור תירץ של ר"ת אלא תירץ של ר"י מפני שעשה לו טובה ובא לידו לבד אינו מועיל וק"ל. ועוד מביא המרדכי פרק שור שנגח ד' וה' תשובת מהר"ם וכתוב בשאילה שמסירה דאסמכתא להדיוט לא קני וע"ש ואם יאמר האומר הלא שמעון מוחזק ויאמר קים לי כר"ת כדכתב ר"ב גבי נדונית חתנים אין לומר כן שהרי כתב מהרי"ק שורש ג' שיש לחלק דווקא התם מצי למימר קים לי כרש"י כו' עד אבל בספק אחר אפשר דס"ל דלא מהני תפיסה היכא דלא מצי טעון טענת ברי כגון דמספקא לן דינא מחמת פלוגתא דרבוותא וכן נראה קצת מדלא אשכחן שדבר הר"ר ברוך אלא בנדונית חתנים וכו' עכ"ל מהרי"ק. וכל שכן בנדון דידן שמהר"ם שהוא בתראה מסכים עם ר"י ועוד שר"ת אינו פוסק רק להלכה כי לא בא לידו מעשה אבל ר"י ומהר"ח פסקו על מעשים שבאו לידם ודיינא נחית לעומקא דדינא ולא לחנם אמרו חז"ל ומעשה רב. אך בזה יש לעיין הואיל והוא קנס של שידוכין וכתב המרדכי פ' הריבית וז"ל אמנם בשידוכין כיון שמנהג העולם להקנות בסודר מן הדין אפילו בלא מעכשיו החוזר בו קני דבמנהג תליא מילתא כדמשמע לקמן גבי סטומתא ועוד דראוי לקנסו על שבייש חבירו שלא ירגילו לחזור כ"כ ראב"י העזרי. עוד כתב ריש פ' המקבל כתב ס' א"ז דלא שייך אסמכתא בשידוכין דאין זה גוזמא מה שנהגו לקנוס החוזר לפי שהתנו ביניהם לפי הבושת שמתבייש שכנגדו כו' מ"מ נראה דבנדון דידן לא שייך כל הני טעמי דטעם הראשון דמשום מנהג ליתא שהרי כתב שהמנהג להקנות בסודר וכן נמי מנהגינו להקנות בסודר מה שלא נעשה בנדון דידן וטעם שני שכתב שראוי לקונסו על שבייש חבירו שלא ירגיל לחזור ג"כ אין שייך לנד"ד. חדא שנעשה בין ראובן ושמעון לבד ואין שייך בזה בושת מה שנעשה בסוד ואם ע"י מחלוקותם נתפרסם באם היה מחזיר לו המאה אדומים לא היה כאן בושת. ועוד שראובן לא ביישו אלא כמר יודא ואין לקנוס לראובן על ביוש שביישו יודא. ועוד שאין כאן בושת כלל שהרי נתרצה יודא ושלח תנאים ואם מפני שעבר זמן איזה שבועות מסתבר שאזל הבושת כשנתרצה אף כי עבר זמן שקצב לו לשלוח התנאים אין לא לקונסו כי למפרע מוכח שלא מחמת בושת נעשה ואף אם היה נראה כבושת אזל ליה בשת למפרע וק"ל. לפי הנראה טעם זה היה מספיק אף אם לא היה אסמכתא כלל שבשביל זמן קטן כזה שעבר יאכל הלה וחדי כי אומדן דעת שניהם לא היה רק כשיעבור מכל וכל או זמן רב ולא על זמן קצר כזה מ"מ מה שכתבתי לעיל לא כתבתי רק דרך מ"מ אבל להלכה ולפסוק הלכה צריך עיון יותר כי דיני אסמכתא ודיני קנסות רבו בהן חילוקים ודיעות הרבה. נאם הצעיר יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |