שו"ת שארית יוסף/טז
|
< הקודם · הבא > |
טז) בפני תבעה מרת אידל את כמר הילל מווייסליץ אוך שהוציא עליה קול שנתקדשה לו ומתוך כך הוצרכה להושיב ב' פשרנים ועשו פשר ליתן לו ע"ה זהובים כדי לפוטרה בגט אבל מקודם מסרתי מודעה בפני עדים והראת' בפנינו שטר מודעה וכתב בה שהאונס שצריכה לגט בשביל הקול כו'. לכן אני תובעו שיחזיר לי הע"ה זהובים. והילל הנ"ל השיב שהוא לא הוציא שום קול רק שהיא היבטחה אותו שתנשא לו ומתוך כך עסק בעסקי' והניח עסקיו ובא לידי הפסד מרובה ובגדה בו ובהיות שיצא הבושה חשבתי והערכתי ההפסד על ע"ה זהובים ומה שמסרה מודעה אקוה להש"י שלא יהא בו ממש חדא שנתנה לי תקיעת כף לקיים וגם קבלה ק"ס וגם נתנה משכנות קודם זמן שנכתב בשטר מסירת מודעה שהוא עיקר וכבר נולד ואף אם עדיין לא ניתן המעות מה בכך הלא שעת תקיעת כף וק"ס עיקר והיה קודם מסירת מודעה. ועוד אני לא אנסתי אותה ולא גרמתי לה האונס ת"ל ומרת אידל טענה שהשליש החזיר לה המשכון וקודם שהחזירה לו לידו מסרה מודעה וכל מה שנעשה מקודם נעשה על פי עדים פסולים והיה כחוכה ואיטלולה וכמ"ר הילל טוען שזה הוא שקר עכ"ל:
תשובה הנה צריכים אנו ליישב בדבר אם מסירת מודעה בלא אונס לפחות במתנה מועיל ואם מועיל גם כן לבטל שבועה. ואם זה נקרא אונס. ואם ידוע האונס אם צריך מודעא ואם נדון דידן דומה למכר או לשכירות או למתנה. ואם פשרה ראשונה בטילה והיה מודעה קודם שחזרו ונתנו המשכון או אם לא בטילה ואם כן היה מסירת המודעא אחריו. גרסינן בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (דף מ"ז) אמר רב תלוי' וזבין זביני זבינא ופסקו התוס' (דף מ"ח) לאו דווקא נקט תלוה דאפי' בלא יסורין אלא מחמת אונס ממון כי ההוא מעשה דפרדיסא הוה זבינא ואי מסר מודעא לא הוה זבינא דק"ל כרב הונא דכתבינן מודעא אזבינא דווקא מכר אבל מתנה תלוה ויהיב לא הוה מתנה אפילו לא מסר מודעה אי ידעי עדים באונסיה. והיכא דמסר מודעא אפי' לא ידעיה עדים אונסיה כתבינן וכן בגיטין עכ"ל. משמע דבמסירת מודעא אפי' לא הוה אונס הוה מודעא במתנה. וגם הרא"ש מפרש בהדיא פרק ח"ה (דף קצ"ה) גבי מודעא דמאי אי דגיט' ומתנתא גילוי מילתא בעלמא פי' הרי מגלה דעתו כו' עד ואי כשמסר מודעא אפי' אם ידוע שהמודעא שמסר בפני העדים דברי שקר הם הוה מודעא לבטל המתנה ולא דמי לזבינא עכ"ל. הרי בהדיא דאף כי אין שם אונס הוה מודעא וא"כ נלמוד מכאן לנדון דידן אם נאמר שהוא כמתנה וגם נאמר שק"ס והמשכנות שהונחו בראשונה לאו כלום הוא והוה בטל א"כ הוה מודעא מודעא אף אם אין אונס. וכן כתב הטור בשם הר"ר יונה מ"מ יש לחלק דדווקא היכא דהמתנה בלא שבועה אבל היכא דהוה בשבועה כנדון דידן דהוה ג"כ תקיעת כף בפני עדים לא ועל כרחינו אנו צריכים לחלק חילוק זה כי קשה על הרא"ש והתו' שהבאתי לעיל ממה ששנינו הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כו' ומפרש לה רבא התם בפ' ד' נדרים כגון שהתנה כו' ועל זה פר"ת מה שפי' ובסוף דבריו כתבו התוספות וז"ל ונראה דביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי עצמו אבל לנדרים שמדירו חבירו אינו בטלים עכ"ל ופשיטא שאין לך מודעה גדולה מזו שאומר כל נדר כו' ואפ"ה כתבו התוספות שאין מועיל הואיל ואין שם אונס. אלא ע"כ צריכים אנו לחלק שכשנודר לחבירו חמור מנדר בפני עצמו קל וחומר לתקיעת כף שהוא כשבועה וגם חמורה משבועה לדעת מקצת רבותינו כמו שמביא המרדכי תשובות רבי' יוסף ור"י בר מנחם (דף קל"ה ע"ג) בב"מ וחמיר שבועות מנדרים שאין מסירה מודעא מבטלת כשאין שם אונס וכאן בנדון דידן היה ת"כ כמבואר בטענות ואם כן אף אם נדמה נדון דידן למתנ' ושהמסירה דמודעה הוה קודם לתקיעת כף אם אין אונס אין מבטל וכן פסק מהרי"ק בהדיא שורש קס"ו עמוד א' שהמודעה בלא אונס אינו מבטל שבועה ומביא ראיה מתוספות דנדרים וגם מביא ראיה מתשובת רשב"א והאריך ע"ש. ועוד בר מן דין אף אם לא היה כאן ת"כ הלא הרשב"ם מפרש דווקא כשיש שם אונס ובהג"ה אשירי ובמרדכי מביא הרשב"ם והוסיף במרדכי וריב"ם פי' גילוי בעלמא בלא אונס כו' וליתא ודוחה כל ראיות של ריב"ם ואם כן איך יעלה על הדעת להוציא ממון הואיל ופלוגתא דרבוותא וגם רוב הנראה לעינים ועוד בכאן גם כן ת"כ. הנה מבואר שאם אין אונס אפי' מתנה אינו מבטל ואפי' קדמה המודעה לת"כ. ונדון דידן לפי הנראה אין כאן אונס כי כמ' הילל לא דחק אותה לקבל גט אלא מתוך שלא רצה לעשות לה הטוב ההוא ליתן גט ולבטל ממנה חשש וקול שמונעים מתוך כך לישא אותה ובשביל שנמנע מלהטיב עמה אינו מקרי אונס כמו שכתב מהרי"ק בהדיא שורש קס"ו ענף א' ואף כי גופא דעובדא דמהרי"ק אינו דומה ממש לנדון דידן כי יש מקום לבעל הדין לחלוק מ"מ מהראיות שמביא מהן יש להביא ראיה שהם ממש כנדון דידן וז"ל לא קרינן אונס אלא כההוא דדחקו חבריה בתפיסה וכן ההיא דתלוה ויהיב ואפי' תלוה וזבון אלא דאגב אונסה דזוזי גמר ומקני התם הוא דקחשיב אונס ר"ל ובאם מסר מודעה בטל משום דאין המוכר חפץ לא במכירה ולא בכספו דא"ל דל אנת ודל מעותיך אלא שזה אונסו למכור ולקבל מעות אבל בנדון זה כו'. עד וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר"ת וז"ל גם אומר ר"ת שאם קדש אדם אשה כדת מ"ו ולבסוף אין האשה חפיצה בו אין לכופ' לא בדיני אומות כו'. אך אם נחבש בידי גוים בשביל מס או דבר אחר יכולין לומר לא נעזור לך להתירך מתפיסה אם לא תגרש פלו' בגט כשר ואין זה כפייה כיון שאין עושין לו דבר רע כי אם למנוע מלעזור ע"כ ורואה אני הדברים ומה הכא דמצוה קעביד להוציא מתפיסה אפ"ה לא חשיב אונס כו' עכ"ל מהרי"ק. הרי בהדיא שפוסק שמניעת הטוב אין קרוי אונס. ואם יאמר האומר שאני נדון דידן שאין אחרים יכולין לעשות לה הטובה וא"כ האונס גדול יותר מאותו שבתפיסה שאחרים יכולין להוציא. ועוד שלפי דברי מרת אידל הוא גרם לה האונס מש"כ גבי אותו שבתפיסה כנ"ל מ"מ גם על זה יש לי ראי' שבשביל זה ג"כ אינו נקרא אונס שכתב מהרי"ק בתשובה שורש קס"ו וז"ל ועוד תדע דכן הוא דלא חשיב אונס שהרי כתב הסמ"ג גבי ההיא דהמדיר את חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דדווקא היכא דעשה לו טובה כו' כי ההיא דצדקיהו שהוציאו ממאסר ע"י שבועתו ועתה יש לדקדק אם איתא דכהאי גוונא חשיב אונס למה נענש צדקיהו על כי נשאל על שבועתו ואמאי מגניהו הכתוב באומרו בזה אלה להפר ברית והלא היתה השבועה באונס שהי' ירא שאם לא היה נשבע לא היה מוציאו ממאסר אלא כה"ג לא חשיב אונס כיון שאין עושה עמו רע כי אם נמנע מלהטיב עמו עכ"ל מהרי"ק. הרי ממש כנדון דידן דהתם נמי אין שום אדם היה רשאי להוציאו ממאסר וגם נבוכדנצר הוא שגרם לו ההיזק והאונס מ"מ אינו נקרא אונס הואיל ולא רצה לעשות לו רעה אך רק מניעת הטוב וק"ל. ועוד הרי הועד לפני שהיא התחילה בקילקול ע"י היתול ושחוק ומתוך כך נתפשט הקול ואין לומר דההיא דנבוכדנצר אינו אונס לפי שלא מסר צדקיהו מודעה זה אינו שהרי מהרי"ק מביאו לראיה אף במקום מסיר' מודעה וע"ש. ומ"מ אי קשה הא קשה לי על סברת מהרי"ק הנ"ל דכתב דמניעת הטוב לא הוה אונס מהא דגרסי' פרק ח"ה אמר רבא והוה מודעה לחבירתא אמר רב פפא והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי לכולה נכסיך הוינא לך ואי לא לא אזל כתביה לכולהו נכסי אתא בריה קשישא א"ל וההוא גברא מה תהא עליו אמר להו לסהדי זילו איטמורו בעיבר ימינה וכתבו ליה אתו לקמיה דרבא אמר לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהוה מודעה לחבירתא ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונס הוא דכתב לה אבל הכא כו'. הרי בהדיא שמניעת הטוב שלא רצתה לקדש לו הוה אונס וקשה על מהרי"ק הנ"ל בודאי לפי' התוס' והרא"ש וריב"ם לא קשה מידי דסבירא להו דבמתנה בלי שום אונס הוי מודעה א"כ נוכל לומר שאף שאין כאן אונס כלל הוי מודעה וכן כתב המרדכי בהגהות דריב"ם ס"ל דאין זה אונס כלל שכתב המרדכי וז"ל וגם מה שהביא ריב"ם ראיה ממתנה דהוה מודעה לחברי' אע"ג דליכא אונס זה אינו דאונס גדול הוא דאמרינן ליה דלא מיקדשא ליה כו' עכ"ל משמע דריב"ם ס"ל דאין זה אונס כלל אבל לפירש רשב"ם והמרדכי הנ"ל דס"ל דזה מקרי אונס קשה על מהרי"ק הנ"ל דסבירא ליה דמניעת הטוב לא מקרי אונס. ויותר קשה לי על מהרי"ק שאף אם יפסוק כר"ת וסמ"ג מ"מ היה לו להביא פי' רשב"ם והמרדכי ולהכריע דלא כמותם כמו שהביא דברי ר"י מפ"ג דשבועות אף כי פוסק דלא כמותו. ועוד שהוא הכריע דברי ר"י דהסמ"ג שהוא בתראה סובר כר"ת ולא כר"י וקשה שהרי המרדכי בתראה יותר מסמ"ג. ויש לתרץ בסברא הנ"ל דאף רשב"ם והמרדכי דסבירא להו דהוי אונס לענין דמבטל מתנה דווקא כשהיא בלא שבועה אבל תשובת מהרי"ק מיירי במקום שבועה וכל הראיות שמביא מהרי"ק כולהו מיירי בנדרים ולכך אינו מביא רק דברי ר"י שמושבעים מהר סיני לקבל התורה וע"ש במהרי"ק (סי' קס"ו) שמשמע שסובר שמניעת הטוב הוה אונס לבטל שבועה. ואם תאמר הואיל והיה אונס לענין מתנה בלא שבועה אם כן למה פסק ר"ת בההוא שנתפס מחמת מס דלא הוה אונס הלא גט ומתנה שוים. וי"ל דהתם גבי גט לא מסר מודעה. ואם תאמר אם כן מה מביא מהרי"ק מפסק דר"ת דלא הוה אונס הלא הטעם מפני שלא מסר מודעה. וי"ל שמהרי"ק שוקל הסברות במאזני צדק שאם היה האונס כ"כ חשוב שמבטל שבועה אפי' ע"י מסירה מודעה יהיה לו להחמיר גבי גט לבטל אפי' בלא מסירת מודעה אלא ודאי אינו אונס בשום צד לבטל שבועה אפי' ע"י מסירת מודעה. אבל כאן אם מבטל מתנה גרידא במסירת מודעה אין חידוש שלא נחמיר בגט בלא מודעא וק"ל. והנה אף כי שנינן שנויי דחיקא מ"מ מפני זה אין לגמגם בפסק של מהרי"ק כי לא מפינו הוא חי ודעתו רחבה מדעתנו. העולה לנו מזה שמניעת הטוב מליתן לה גט אינו קרוי אונס לבטל שבועה או ת"כ ואם כן אף אם נדמה נדון דידן למתנה וגם נאמר שהמודעא קדמה מ"מ אינו מבטל התקיעת כף הואיל ולא מקרי אונס. כ"ש בכאן שהיה ק"ס ח"ח וש"ד ובקנס קודם המודעא כמה חדשים ומה שהיא טוענת שבטלה הלא אין עדים בדבר והוא טוען שלא בטלה ומה שנתנו אח"כ ת"כ על הפשרה אין ראיה שהראשונה בטלה דאף אם הראשונה בכחה תוכל לשבע כדי לזרז ולא הוה ש"ש לבטלה שהרי פסק כסמ"ג שמצוה לישבע לעשות מצוה אף כי מושבע ועומד כדי לזרז כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה שאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ואם כן היה ק"ס וח"ח וש"ד ות"כ ואף אם נדמה למתנה וגם נאמר שהוא אונס גמור מ"מ איכא פלוגתא דרבוות' הואיל ולא מסרה מודעה קודם. אעפ"י שפסקו התוס' בפ' ח"ה שהבאתי לעיל היכא דידיע האונס אין צריך למסור וכן כתב הרא"ש בב"ב פרק ח"ה באשר"י (דף קנ"ז ע"א) והטור חושן המשפט מביאו סוף (סי' ר"ה) וגם מהרי"ק פסק כן בתשובת שורש קי"ח באחד שעשה שיעבודי' במתנה מ"מ הרי בתשובה אחרת שורש קפ"ה פסק שאעפ"כ אין להוציא ממון מפני שרבי יודא הברזילי פליג עלייהו וז"ל והד' מן הפנים אם האונס ידוע אצל העדים אבל הוא לא מסר מודעה ומכר או נתן נתקיים המעשה עכ"ל ר"י הרי לך בהדי' אפי' במתנה כו' עכ"ל מהרי"ק. ועוד מדקדק כן מהרי"ק שם מתשובות הרא"ש שמביא הטור אבן העזר ע"ש וז"ל תשובה אשה שמחלה על כתובת' לבעלה מפני שגיזם אותה לגרשה מפני שאינה יולדה כו' והבאתי' כולה בפסק שלפני זה בריב מענדל (סי' ט"ו) אם כן על כרחינו צריכים אנו לחלק בין אונס לאונס כי אעפ"י שנראה כאונס מ"מ אינו אונס גמור כ"כ כמו שנראה היכא דכדין עושה כמו שמחלק שם מהרי"ק מתוך אותה תשובה ונדון דידן גם כן בדין עושה שלא רוצה ליתן לה גט כי הוא לא גרם לה וגם בדין אינה צריכה גט. ועוד בר מן דין הלא אין זה מתנה כי יותר יש לדמותו לשכירות ולההוא מעשה דפרק מצות חליצה (דף ק"ו) בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונס אמר ליה ולא סבר לה מר להא דרבי יוחנן ואלא היכא אימר ליה א"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז. לבתר דחליץ א"ל זיל הב לי' כו' א"ל משטה אני בך עבדא לי' כו' ופרש"י הב לי' דהא קבילית עלה ואע"ג דחלוצה בהכי לא מיפסלה מיהו איחייבה לקיומיה תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא עכ"ל. הרי שזה דומה לשכירות ולא למתנה וידוע ששכירות כמקח. ואין לומר שנאמר בכאן ג"כ משטה אני בך כבמעשה הנ"ל. שהרי פי' הרא"ש וכן נימוקי יוסף דדווקא באין הגון לה אבל בהגון לה צריך ליתן. ועוד הרי פירשו הרא"ש ונימוקי יוסף דווקא כי לא מפסיד מידי וז"ל הואיל ולא פסיד עכ"ל משמע דכי מפסיד צריך ליתן ובנדון דידן מפסיד לדעת רבי אליעזר מביה"ם ולדעת הר"ן שכתבו שכל מי שנותן גט אפי' אינו מודה בקידושין נאסר בקרוביה דאסור בקרוביה לאחר הגט שבאם לא היה נותן גט אף שיש קול שקדשה הואיל והוא כופר אינו אסור בקרובי' ונמצא בגט מפסיד. ועוד הרי פסקו התוספות פרק מצות חליצה (דף ק"ו) הא דאין לו אלא שכרו ובשאר אונס משטה אני בך דווקא במקום שדרך ליקח דבר מועט והוא אומר ליתן דבר גדול. אבל היכא שלוקחים דבר גדול אעפ"י שלא הוציא כלום חייב ליתן וידוע שאין אדם נותן גט בדבר מועט שלא לצורך כי אוסר עצמו על קרוביה ועוד דהתם היה בידה הר' זוז אמרה משטה אני בך אבל בכאן שהוא בידו לא שייך לומר משטה אני בך וק"ל. וגם אם היה ביד שליש ולא נתן ליד כמר הילל מ"מ הואיל והושלש בידו באופן זה הוה כשלוחו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |