שו"ת שארית יוסף/ד
|
< הקודם · הבא > |
ד) בפני תבע כמר וייבל את אמו איך שנתנה לו כח לזווג בתה שהיא אחותו לאיש וכן עשה וקשר עצמו בקנס לתת נדן לזמן ידוע לעשות הנישואין והעמיד ג"כ ערב שתקיים מה שנקשר בכחה. ואמו השיבה שתי אמתלאות חדא שכבר נשדכה הבת לבן זוגה ע"י אחי בתה הגדול קודם שגמרת אתה. ושנית שבתי אינה רוצה לשמוע רק למה שעשה אחיה הגדול והיא לא נתנה לך כחה והיא גדולה בת י"ז שנה. והנה כמר וייבל עומד וצווח על אמו לפטור אותו מהקנס של שדוך שעשה בכחה והאם מתרעמת על בנה גדול ועל בתה שעשו זיווג בלתי ידיעתה. והנה ב' אחים הנ"ל לא ידעו זה במעשה אחיו כי היה לערך ע' פרסאות בין המקומות. ופטרתי אמו וממילא יפטר ג"כ וייבל הנ"ל דגרסינן בבא בתרא פ' המוכר את הבית א"ל ארעא ודיקלי חזינן אי אית לי' דיקלי יהב לי' שני דיקלי ואי לית ליה זבין ליה בדיקלי ופי' הרא"ש כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחוייב לקנות דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דבר שלא בא לעולם כמו מה שאירש כו' עכ"ל. הרי בהדיא שאין אדם מקנה מה שאינו ברשותו אף כי בקל יכול לקנות ולא מחויב ק"ו לאלמנה זו שהקנתה בתה שאינה ברשותה וא"א לה להביאה לרשותה:
והרא"ש הנ"ל הביאו בית יוסף וכתב וז"ל וכן כתב הרי"ף וכן דעת הרשב"ם וכן דעת בעל התרומות. והמרדכ"י מביא דעת רשב"ם סוף פרק המוכר את הבית וכן ב"ה וכן דעת הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות מכירה וכתב הרב המגיד שכן דעת רשב"א. ואע"פ שכתב בעל העיטר והטור ח"מ מביאו סימן ר"י וגם המרדכי מביא תשובת ר"ן פ' המוכר את הבית דסבר כבעל העיטר דלא חשיב ד"ש ב"ל אלא כגון ששניהם מתנין ויודעין בדבר שלא בא לעולם אבל אם המוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם חיי' לקיים תנאו וכו' הלא כתב הטור שאין כן דעת הרא"ש ולעיל הבאתי כמה דעות דסבירא להו כהרא"ש ועוד נוכל לומר בנדון דידן מודה בעל העיטר שהרי תלה הטעם ששניהם יודעים בדבר שלא בא לעולם אז אינו יכול להקנות. ובנדון דידן שניהם יודעים שלא היה בידו שהרי לא נכתב בתנאים שיש לו כח מאחותו. אבל העיטר מדבר בדבר שסובר הקונה שיש ברשות מוכר כן משמע דברי בעל העיטר וגם תשובות הר"ן שמביא המרדכי הנ"ל מדברת בכה"ג שמכר לו חיטים ע"ש שיש לו שהרי כתב ואח"כ נמצא שלא היו לו בשעת הקניין משמע שבשעת הקניין לא ידעו שלא היו לו וק"ל. ועוד י"ל שמדבר בדבר המצוי ליקח כגון חיטים אבל בכאן אי אפשר לה ליקח מוד' והראיה שהרי בח"מ סי' ר"ב מביא כל אילו הדעות וכתב אלמא דמידי דשכיח חייב להעמיד מקחו כו' הרי בפי' שמהרא"י מפרש דווקא דבר המצוי ליקח וגם על זה כתב שאין להוציא ממון הואיל ופלוגתא דרבוותא הוא. ואף כי כתבו תלמידי רשב"א (פ' איזהו נשך) גבי מוכרת פירות דקל אע"ג דק"ל אין אדם מקנה דשב"ל מ"מ משעבד דבר שלא בא לעולם וכן כתבו התוס' (פ' מי שמת ור"פ אף על פי). ונדון דידן אולי יש לדמותו לשעבוד ועוד הרי כתב הטור סי' ס' והמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או בדבר שבא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב ושם מביא ב"י ג"כ תשובות רשב"א שסובר כן וגם הטור מביא אח"כ תשובות הרא"ש וגם הב"י מביא סי' רי"א כתב ר' ירוחם בנתיב י"ז ולא תטעה בין מחייב עצמו חוב למקנה כי מחייב עצמו יכול לשעבד עצמו אעפ"י שאינו ברשותו אבל מקנה כו' עכ"ל. וא"כ בנדון דידן נדמה ג"כ או לשעבוד או שמחייב עצמו ליתן אחותו או להתחייב עצמו בקנס. והוה ממש כמו המחייב עצמו בפירות דקל שחייב:
אבל נ"ל להביא ראיה ברורה שכל זה צריכי' אנו לומר שמדבר בדבר שסופו לבא לידו כפירות דקל שמפרש הטור בהדיא או שאינו מצוי אצלו ויכול לבסוף להביאם לידו שאף שאין הקנין יכול לחול על הענין שרוצה להקנות לו יכול לחייב עצמו שיתנם לו ר"ל שהוא יקנה אותו ענין אבל להתחייב עצמו בדבר שאי אפשר לבא לכחו לא דאטו תרקבי דדינרי יתן לבתה שהיא אחותו כי אין בידו לכופה והראי' שכתוב בטור ח"מ סי' וז"ל וכמה שכ' ר"ל הרמב"ם אם יהיה ואם לא יהיה ולא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו זהו תימא דבגמ' מחלק בזה ור"י חילק בו ופי' דבר שאינו בידו והוא תלוי ביד אחרים כגון האומר קנה לי יין במקום פלוני וכיוצא בזה ואם לאו תתחייב לי כך וכך אסמכתא היא דלא גמר ומקנה דשמא לא ימכרו לו המוכרים לפיכך לא גמר ומקנה אפילו לא גזים עכ"ל. והנה הלא התחייב עצמו ומה בכך אם אינו בידו הלא יכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם כנ"ל אלא ע"כ אנו צריכים לחלק דאיכא חילוק בין דבר שיכול לבא מיד לידו בקל ובין דבר שאין מצוי לבא לידו מן המוכרים אף כי נמצאים מוכרים רבים וכ"ש נדון דידן שאין בידו ממילא ולא יבא לידו לעולם שאין חייב אפי' ע"י שהתחייב עצמו ושעבד עצמו. ואין לומר שזה מדבר בלא קניין ולכן הוא אסמכתא כשאינו בידו אבל בנדון דידן דהוה בק"ס קני אין לומר כן. חדא שכל דברי הרמב"ם מדברים בקנין השייך בכל הדברים ור"י קאי עליו ומחלק בין בידו משמע דקאי ג"כ על קנין ועוד קנין שאינו בב"ד חשוב לגבי קנס אינו מעלה ואינו מוריד. וא"ת הלא קנס שדוכין גובין כמו שכתב הרא"ש כלל ל"ד והמרדכי ורוב הפוסקים מ"מ נוכל לומר שמדברים במי שבידו כגון האב אבל במה שאין בידו לא ר"ל הואיל ואין יכול לבא לידו כנדון דידן לא:
וגם מאי טעמא גובין קנס זה דהוה כדמי בושת וכאן האם אינה עושה הבושת ולא כמר וייבל רק בתה והיא לא קבלה עליה כלום. ועוד בר מן דין אף אם נאמר שיכולה להקנות או להתחייב האם עצמה לזווג הבת או ליתן הקנס אפי' הכי פטורה מטעם אונס והראיה שכתב רשב"א סימן תשע"א וז"ל נשאל ראובן שדך בת בתו לבן שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאו לזמן פלוני ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון. והשיב שהדין עמו לפי שהוא אונס גמור אם לא רצתה בת בתו בבן שמעון ומאי הוה ליה למיעבד ואין לך אונס גדול מזה. ואפילו יכול לפייסה במעות ואפילו התנה שאם תסרב שיפייסנה כדאמרינן בגטין אטו תרקבי דדינרי בעי למיתן לה. ולא תשיבני שהיה לו להתנות שאם תסרב הבת שיהא פטור לא היא דאונס דלא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האח או הקרובים ואפילו שכיח ולא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענות אונס כו' עכ"ל. הרי בפי' בנדון דידן שהאם וכמר וייבל פטור מקנס. וכן כתב ריב"ש סי' ר"ן שכל שאין בידו פטור מקנס באותו שיקבל עליו לכוף בנו שירצה במכר קרקע ואף כי זה אינו כ"כ ראיה שאינו מדבר בקנס שדוכין מכל מקום הרי כתב סי' תצ"ו וז"ל ומכל מקום אף אם היתה הפשר' בדרך זה עדיין ההקנאה שמקנה אני יוסף לבחור בעד הנדוניא אין לה ממשות כלל שהרי מזכיר בה בפירוש שמקנה ונותן לו מה שיש לאשתו ליטול מן הפשרה ואין זה בידו אא"כ היה לו הרשאה מאשתו עכ"ל. הרי בפירוש אעפ"י שהוא דבר שבממון שיכול למלאות משלו ק"ו לנדון דידן שגוף הענין דהיינו הזיווג אין בידו כלל וק"ל, ואם יאמר האומר אף אם נפטרה האם והאח מ"מ מי יפטר הערבים שהרי מצינו שאף אם הב"ח פטור הערב חייב כמו שכתב הרשב"א סי' אלף ונ' שאלה ראובן השאיל חפץ לשמעון על מנת כו' והוי אסמכתא כו' ולוי נעשה ערב בקנין כו' שמעון פטור ולוי חייב כו' אעפ"י שאמרינן אין נפרעין מן הערב תחלה דאלמא אין הערב משתעבד בדאיכא לוה לא היא דדוקא כל שערב ולוה מתחייבין אין נפרעין מן הערב תחלה אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב וכאות' שאמרו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך שמקודשת מדין ערב עכ"ל. ואם כן שמא בנדון דידן נמי נאמר אף אם יפטור האח והאם הערב יתחייב הקנס. י"ל שאין הנדון דומה לראיה כי הרשב"א מדבר בדין אסמכתא ולשם יש טעם לחלק בין הערב והשואל כי אף אם הוא פטור מכח דהוה אסמכתא הערב חייב כי כל ערב אסמכתא ואעפ"כ משועבד אבל בנדון דידן שאנו פוטרים את האם והאח מטעם שאין בידם ומטעם אונס הטעם ההוא שייך ג"כ לפטור הערב כי אדעתא דאונס לא נעשה ערב וק"ל מצורף לזה שעוד אונס אחר בנדון דידן כמבואר בטענה ראשונה שקודם שנעשה ק"ס של כמר וייבל נעשה החיתון ביערסלוב ע' פרסאות ממקום של וייבל ואין לך אונס גדול מזה וגם בטעות גמור נעשה הק"ס כי נתבטל הכח שנתנה לו אמו ובאם היה כמר וייבל יודע אשר נעשה לא היה עושה הק"ס והוה קרוב למה שפסק הרא"ש באחד שקבל ק"ס על שידוך ונשתמד' אחות' ופטר את החתן מטעם שאומדין דעתו שלא היה עוש' ולא אמרי' איבעי' ליה לאתנויי' ק"ו בכאן שאנן סהדי אם היה כמר וייבל יודע שאחותו עשתה חיתון שלא היה עושה שום דבר וא"כ לפענ"ד האם והאח והערב פטורים רק שאני לא דנתי אלא בין כמר וייבל ובין אמו שאין לכמר וייבל על אמו לא דין ולא דברים:
נאם הצעיר יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |