שו"ת שארית יוסף/ג
|
< הקודם · הבא > |
ג) מה שהשבתי על צואה של מת שאין לו יורשים:
אשר למרחקים נשמע קולו, ומעשיו גרמו לו הוא אהובי כמהר"ר אברהם גירא י"ץ כו':
אהובי ראיתי מה שכתב מר בענין המעות המונח ביד כמ"ר יודל מק"ק לייפניק והמעות הם משל מת שאין לו יורשים וצוה מחמת מיתה ליתן מעותיו אנה ואנה ומקצתם לצדקה וכתב מ"כ וז"ל כמ"ר יודל י"ץ נתבע לפני לדין כו' עד והנה מורי ורבותי לית דין צריך בשש וזיל קרי ביה רב הוא שכמר יודל מוכרח לקיים הצואה עכ"ל. והנה אף כי מ"כ לא כתב אלי רק להאלוף הגאון אבי חרגי מהר"ר יואל י"ץ ולמהר"ר משה שטאוך י"ץ מ"מ אמחול על כבודי ואהיה כנושא ונותן בדבר באשר אפרוש"י מאיסור"א שאני ולאשר חמוץ. כי יש לתמוה על גוף הדין שפסק מ"כ ויותר יש לתמוה על שכתבת' לית דין צריך בשש וזיל קרי ביה רב הוא שהרי תלמוד. ערוך הוא בב"ב פ' מי שמת (דף קמ"ט) ע"א במעשה דאיסור גיורא דאמר רבא היכא ליקני לרב מרי הני זוזי כו' עד ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה כו'. וכל היכא דליתא בירושה ליתא במתנה הרי בהדיא שאין צואת מי שאין לו יורשים כלום. ואעפ"י שהיה יכול להיות ע"י הודאה כדאמרינן על ההוא מעשה נפק אודיתא מבני איסור. אבל מ"כ כתב וז"ל הביאו הגבאים את הצואה מאושרת שיתנו נכסיו לצדקה. משמע שאין כאן רק צואה ולא הודאה. וגם מצוה לקיים דברי המת בכאן אינ' הואיל וליתא בירושה כמו שפסקו התוס' (דף קמ"ט) ע"ב. וכמו שפסק המרדכי על מעשה דאיסור גיורת הנ"ל ואעפ"י שכתב האלפס"י (דף רכ"ח) וז"ל פי' והא דאמר רבא מתנות ש"מ כירושה שווינהו רבנן כל היכי דליתא בירושה ליתא במתנה במתנת יורש בלחוד הוא דאקמ' כו' ועיקרא דמילתא דגבי יורש לשון ירושה ומתנה חד טעמא נינהו כו' אבל מתנ' ש"מ למי שאינו יורש ואפי' לגר בעלמא קני דק"ל דברי ש"מ ככתובים כו' והכי שדר רבי' האי גאון זצ"ל עכ"ל. מ"מ הלא למי כל חמדת ישראל הוא מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהוא בתראה כתב עליו וז"ל באשיר"י (דף רי"ב ע"ד) אף כי נתלה באילן גדול דברים תמוהים הם דמנ"מ בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא הוה מאחר שהיה הורתו שלא בקדושה ואינו ראוי ליורשו מה לי שנתן לבנו או לאחר אי מהני לאדם אחר מהני נמי לרב מרי אין אלו אלא דברי נביאות עכ"ל. הרי בפי' שהרא"ש דוחה דבריו עם טעם רב וסברא גדולה ואין לומר שהרא"ש תמה עליו אבל לא פליג כמו שמצינו באדמון שאמר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ופסקו כל הפוסקים שאדמון אינו פליג אלא תמה ואף כי ר"ג אמר רואה אני את דברי אדמון פי' ג"כ שאינו פליג אלא שיש לתמוה אין לומר כן שהרי הטור בסי' רנ"ו סעיף קטן א' מביא דברי רב אלפס וכתב ולא נראה לא"א הרא"ש וכן השיג הראב"ד על הרמב"ם שסובר כאלפס ועוד שהרי הטור ח"מ (סימן רנ"ו סעיף קטן ז') מביא תשובות הרא"ש והתשובה הוא בת' הרא"ש כנ"ל ט"ו סי"א שפסק בא' ששכר בית ומת המשכיר ואין לו יורשים וציווה הבית לאחר ופסק להחזיק השוכ' בבית ואף אם הוא פלוגתא ביני רבוות' מנא לן לאפוקי ממונא מכמר יודל המוחזק וגם בתשובות הרמב"ן סי' ס"ט משמע שאין להוציא ממנו כלל ולפחות אין לכתוב על דין כזה לית דין צריך בשש וזיל קרי בי' רב הו' אומר אני דבי רב ודאי לא ידעי והלואי שידע הרב בעצמו והנה שרא לי מר שלע"ד נראה מ"כ טעה בשיקול הדעת מטעם שידוע שמימי אביי ורבא ואילך שנכתבו הדעות אנן בתר בתראי נגררים באשר ידעו מקמאי ולא מסתבר להו ואולי אי שמעי קמאי סברא בתראי הוי הדר' בהו והנה הראב"ד והרא"ש ובנו ר' יעקב בעל הטורים הם בתראי וק"ל, ואף כי כת' מהרא"י בתרומת הדשן (סי' שנ"ב) דחולקין הואיל ופלוגתא דרבוות' מ"מ יש לדקדק מדבריו דאדרבה בנדון דידן אין חולקין שכתב וז"ל ובפלוגתא דרבוות' כה"ג דלא תפיש חד מנייהו חולקין עכ"ל הרי שתלה הטעם כה"ג דלא תפש חד משמע דאם תפס חד כנדון דידן שאין מוציאין מיד כמר יודל ומ"מ במקצת הצואה יש לפקפק מחמת שהוא לצדקה ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל הצדקה בזמן הזה הוה מתנת עניים ולא הקדש כמו שכתב הרא"ש כלל י"ג והטור ח"מ מביאו (סי' רי"ג) ע"ש וזה לשונו ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא דהקדש כו' עד והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה כו' ויש לי ראיה שאפילו במתנת עניים אינו כלום במת שאין לו יורשים כנדון דידן דכתב בטור א"ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אחר אות' תשובה שהבאתי לעיל והיא בתשובות הרא"ש כלל ט"ו (סי"ג) שנדר ליתומה פלונית ורוצה להחזיק במה שבידו ולא ליתן ליתומה. ופסק הרא"ש שאין לו להחזיק רק יתן ליתומה הואיל ומתחלה נעשה אפטרופוס שלה והיה כוונתו לזכות במה שציותה הגיורי' כדי ליתן ליתומה אלא שעתה נודע לו ונתחדש אצלו ורוצה לחזור אין בדבריו כלום כו'. הרי בהדיא דאי לאו הכי באם מתחלה היה רוצה לזכות היה הרשות בידו אף כי יתומה היא דהיינו צדקה ואף אם נדמה צדקה להקדש ואם כן חמור ממתנת עניים וכתב האלפסי בפ"ק דב"מ (דף ס' ע"ב) וכן נ"י מביא' דכן סובר הרנב"ר דמטלטלי דפקדון דאי תבע מיני' יהב ליה יכול להקדיש דפקדון כל היכי דאית' ברשותא דמרה איתא עכ"ל. א"כ לפי זה לפום ריהטא משמע שיכול להקדיש אם נאמר דצדקה שלנו הוה דינא כהקדש. מ"מ נ"ל להוכיח מיני' וביה דנדון דידן לא היה יכול להקדיש שהרי האלפסי תלה הדבר דאי תבע מיני' יהיב לי' ועוד תלה הדבר דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמר' אית' ובנדון דידן לית' תרווייהו חדא אי תבע מיניה באותו זמן לא יהיב ליה דלא עדיף כמר יודל מרבא דאמר אי שלחי לי לא אתי'. ועוד דווקא פקדון מטלטלין שאסור להשתמש בהו ולא ניתנו להוציאם בודאי כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל בנדון דידן היה הפקדון מעות שמותר למפקיד להוציאם כמו שפסק המרדכי פרק המפקיד (דף קל"ו ע"ד) בשם ר"י הלוי דהמפקיד מעות אצל חבירו בארנקי ואינו קשור קשר משונה מותר הנפקד להשתמש בהן דק"ל כר' יודא כו' וא"כ לא שייך בהו כל היכא דאיתא ברשותא דמר' איתא דמטעם זה אין שייך להקדיש מלוה ולכך נקט הרנב"ר מטלטלי דפקדון ולא מעות ואף כי יש לפקפק ולדקדק מדברי האלפסי שכתב מלוה היכא דכפרי' משמע אבל לא כפרי' אף כי לא יהב ליה יכול להקדיש מ"מ אין הנדון דומה לראיה דהתם יכול להקדיש הואיל והקדישה מחיים שעודן ברשותו אבל נדון דידן לא הקדישן אלא ליתנם להקדש לאחר מותן וא"כ לא חל הצואה אלא עם יציאת הנפש ובאותו זמן פקע כחו וקמו ביד כמר יודל כי זכה מן ההפקר. ויש לי להביא ראיה קצת דכשמת פקע ליה דהטעם דלא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת כת' המרדכי כי הטעם דווקא יורשין שזכו מכח המת כופין לקיים דברי המת אבל לעיל גבי איסור כשמת לא כפינן לרבא לקד"ה משום דכשמת הוה רבא יורש וזוכה מן ההפקר כאלו מצא מציאה ולא זכה רבא מכח המת עכ"ל. א"כ משמע דתיכף כשמת פקע כחו וא"כ האיך יכול לומר שיהא להקדש ויתחיל ההקדש לאחר מיתה. ואהו' ואף כי יש עוד לפקפק בדברים אילו אעפ"כ קצרתי הואיל ולא היו דברי מ"כ אלי אבל גם הם שלא לצורך כי לדעתי דברי הבל הם. והנה בזה התחלתי ובזה אסיים למ"כ לכתוב לית דין צריך בשש ושלום ממני יוסף:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |