שו"ת רדב"ז/א'תרצב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה תנן בפרק ערבי פסחים הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אעפ"י שאין חרוסת מצוה ר"א ברבי צדוק אומר חרוסת מצוה ואמרינן בגמ' מאי מצוה ר' לוי אומר זכר לתפוח ר' יוחנן אומר זכר לטיט תניא כוותיה דר' תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט. ומדאיירו אמוראי לפרושי מילתיה דר' אליעזר ב"ר צדוק משמע דהלכתא היא וכן פסקו הפוסקים וכן פסק הרב ז"ל. אלא שראיתי בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר' אלעזר לא ידעתי אם טעות הוא שנפל בספרים ומ"מ על מ"ש בפסק סמכינן וכ"כ בעל מ"מ דהלכה כר"א ב"ר צדוק. ותו ילפינן מהאי סוגיא דכיון דלא הוי אלא זכר בעלמא הוי מצוה מדברי סופרים אפי' בזמן שבית המקדש קיים וקרא מסייעני על מצות ומרורים יאכלוהו משמע דאין מצוה מן התורה אלא מצות ומרורים ובזמן שבית המקדש קיים היה אוכל מצה ומרור וטובל בחרוסת ומברך אקב"ו לאכול מצות ומרורים וכן כתב ז"ל באותו פרק בעצמו וכיון דהני דאורייתא וחרוסת דרבנן לא הוה מצי למכלל חרוסת בהדייהו וכיון דבזמן שב"ה קיים לא היו מברכין על החרוסת האידנא נמי אע"ג דמרור מדרבנן מברכינן עלה ולא על החרוסת שהרי מעולם לא היה לו ברכה לא לבדו ולא כלולה עם אחרים. אי נמי שאין ראוי לברך על הדבר הנעשה לטבל בו כגון חרוסת וכותח הבבלי דהוי טפל וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ואם לעיקר ברכתו אמרו כך כ"ש לברכת המצות. ומזה הטעם אני אומר דלא אתי חרוסת בין למ"ד רשות בין למ"ד מצוה מדברי סופרים ומבטל דאורייתא דלא אמרינן הכי אלא בדבר שעשוי לאכילה זה כמו זה כגון מצה וחזרת אבל חרוסת דלטבל עביד הכי אורחיה ולא מבטלליה למצה. ותרצתי בזה מה שהקשו בתוספות עלה מתני' דתנן אע"פ שאין חרוסת מצוה וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה ותירצו דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מיקרי ביטול בכך ע"כ. וניחא דתירצו לדעת רבנן אבל לדעת ר' אליעזר דקיי"ל דהוה מצוה בחרוסת מה יתרצו. וצ"ל לפי שסתם דלא מטבילין מצה בחרוסת כלל אלא חזרת בחרוסת הנכון דכל מלתא דעביד לטבל בו ולא מבטל לטעמא דהך מלתא דמטבילין אותו בו. ושוב מצאתי שכתב הר"ן בהלכות פסח וז"ל וכ"ת והא חרוסת לתנא דמתניתין דלאו מצוה אלא רשות ולא מבטל מרור דאורייתא בזמן שב"ה קיים איכא למימר שאני התם דטיבול בעלמא הוא ולא חשיב שדרך אכילתו בכך ע"כ. והרי זה כמו שכתבנו:
ולענין מ"ש הרב ז"ל מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו וכו' לא קשיא כלל שלא כתב כאן סגנון הברכה תדע שלא כתב ומברך אקב"ו ענ"י כמו שכתב בשאר ברכות באותו פרק אלא הכוונה היא מברך על הנטילה וסמך לו על מה שכתבו פרק י"א שאם נטל ובא לברך מברך בעל ואם בא לברך קודם הנטילה מברך בלמ"ד. ואנן השתא נהגינן לברך אחר הנטילה ובעל משום דסתם ידים עסקניות הם ואינם ראויות לברכה קודם נטילה:
שוב ראיתי שכתב רבינו יעקב ז"ל ולמה אין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור והרי זה כפי שטתנו אלא שהוא ז"ל ס"ל שטעם זה יספיק לענין שלא יצטרך לברך עליו אבל לא יספיק לומר דלא אתי טעם חרוסת ומבטל טעם מצה שהוא ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל שאמר שמטבל מצה בחרוסת והלא מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא ובשלמא מרור בזמן הזה דרבנן וכן חרוסת דרבנן ולא מבטלין זה את זה. אבל מצה קשיא. ובמה שכתבתי למעלה הוא מתורץ דחרוסת תרתי אית ביה עשוי לטבל וטפל ולפיכך אין מבטל טעם המצה ואין מברכין עליו ומי יתן וידעתי בעלי הקושיא זו איך יתרצו לדעתם בזמן שבהמ"ק קיים והלא מרור מן התורה וחרוסת מדברי סופרים זכר לטיט וקאתי דרבנן ומבטל דאורייתא ואי דאכלי ליה בעיניה אין זו אכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם והכי אמרינן בפסחים גבי כותח הבבלי וחביריו. ואי דאכיל בשאר ירקות דבר זה לא הוזכר ומסתמא עבדינן השתא זכר למקדש וכי היכי דהשתא מטבילין החזרת בחרוסת ה"נ בזמן שבהמ"ק קיים הילכך מצי הרב לומר ולטעמיך אלא קושטא דמלתא לדידי דלא קשיא כלל כיון דעביד לטבל וכדכתיבנא. עוד הקשה עליו בעל המנהיג ז"ל דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואיך יתחברו יחד וגברא רבא חזינא וקושיא לא חזינא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שבהמ"ק קיים היה אוכל אותם יחד דתרווייהו דאורייתא ומצה זכר לחירות ומרור זכר לשעבוד על שם וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכ"ת שבזמן שבהמ"ק קיים היה אוכל כל אחד לבדו ליתא דהא מבואר בתלמוד שהיה כורכן יחד ועתה אנו כורכין אותם יחד זכר למקדש כהלל וזה ברור מאוד. אבל עיקרן של דברים כי יש במצוה רמז לשני דברים רמז לשעבוד שכן מנהג העבדים שמאכילין אותם לחם מצה כדי שלא יתעכל מהר ויאכלו ממנו מעט. ויש בו רמז ג"כ על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכיון שכן לא יקשה כלל אפי' שיתחברו יחד. גם כי בחרוסת יש בו רמז לטיט ויש בו רמז לתחת התפוח עוררתיך כדאמרינן בגמרא לפיכך אין כאן קושיא כלל. וטעמו של הרב ז"ל לדעתי הוא כי שבזמן שבהמ"ק קיים היה מטבל המצה בחרוסת שהרי מצה ומרור היה אוכל ביחד ומטבלין בחרוסת אף בזמן הזה לא נשתנה דינה אלא שאוכל מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו דלא ליתי מרור דרבנן בזמן הזה ומבטל מצה שהיא מן התורה אפילו בזמן הזה ושאר כל מילי כדקיימי קיימי ודוק ותשכח. א"נ כיון דמצה בזמן הזה דאורייתא ראוי לעשות עמה שהיא עיקר הזכר של הטיט דהיינו החרוסת ומ"ש הוא אם החזרת שהיא מדרבנן בזמן הזה צריך לעשות לה זכר לטיט כ"ש מצה שהיא מצוה מן התורה. והנראה לע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |