שו"ת רדב"ז/א'תקעז
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ושבעים ושבעה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן ריג]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(ריג) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח ושמירת נפש המתכוין להרוג את זה והרג לזה פטור ממיתת ב"ד והוי פלוגתא דרבנן ור' שמעון במתניתין פרק אלו הן הנשרפין והיכי שביק רבנן דרבים נינהו ופסק כר' שמעון וגם בפירוש המשניות כתב והלכה כר' שמעון ולא כתב טעם:
תשובה כבר השיגו הראב"ד ז"ל על זה וגם אחרים אבל מ"מ נ"ל דיפה כיון הרב ז"ל לפסוק כרבי שמעון מכמה טעמי חדא מדבעי תלמודא עלה דהך מתניתין פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מכוינא לשמעון לא קא מכוינא היינו פלוגתייהו כלומר דרבנן ור' שמעון. אמר לחד מיניהו מאי א"נ כסבור שהוא ראובן ונמצא שמעון מאי ת"ש דתניא ר' שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מכוין ולרבנן לא נפקא מינה מידי וכיון דבעי סתם תלמודא אליבא דר' שמעון משמע דהכי הלכתא. ותו מדשיילינן מאי טעמיה דר' שמעון ואמרינן דאמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו והכי משמע פשטיה דקרא ואע"ג דמתרצינן נמי אליבא דרבנן דאמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו מ"מ פשטיה דקרא כר' שמעון אתי. ותו מדאמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עלייה לדרך ירידה. אף מכה אדם לא תחלוק בו וכולי ומסיק למלתיה ואי בר קטלא הוא מאי איצטריך למפטריה ממון אלא ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא ובהכי סלקא סוגיין ולא אשכחנא מאן דפליג עליה דרבא הכא. והאי ברייתא דחזקיה הלכתא היא ומייתינן מינה בכולי תלמודא וכיון דמפקא מדרבנן משמע דלית הלכתא כותייהו. ורבא נמי דקאמר דברייתא מפקא מדרבנן משמע דלא ס"ל כוותייהו. ותו כיון דהוי פלוגתא בנפשות אית לן למיזל בתר המיקל כדאשכחן דהקילה תורה כמה קולות וקרא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ולא שאני סומך על כלל זה אלא לצניפין לפסקו של הרב ז"ל דשבק רבים ופסק כיחיד ויפה כיון ז"ל וכן פסק המאירי ז"ל:
ולענין מה שכתב בפ"ו וז"ל וכל הרצחנין שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהם אם הרגן גואל הדם אין להם דמים. וקשיא טובא למה נאמין עד א' להתיר דמו של זה לגואל הדם וקרא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ודקדקו ז"ל לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע כי לכל הדברים עד א' לאו כלום הוא וכבר תמה עליו הראב"ד ז"ל. נ"ל שלא היתה כיונתו להתיר דמו בעד א' אלא כלומר שלא התרה בו אלא אחד אבל לעולם שנים היו רואים אותו. ומה שכתב שהרגו בעד א' כלומר בעדות שלם של א' דהיינו התראה או שהרגו בלא התראה כלל וכגון שלא שמע חבירו ההתראה שאם שמע לא בעינן שיתרו בו שניהם אלא אפילו א' מן העדים או אפי' אחר בפני עדים ואפי' אשה או עבד או אפי' שמע קול המתרה ולא ראהו הויא התראה אלא הבמ"ע כגון שהעד אומר אני התרתי והשני אומר אני ראיתי המעשה אבל לא התרתי בו ולא שמעתי התראת חבירי שנמצא שיש בכאן חצי עדות שלימה. כל זה כתבתי ליישב לשון הרב ז"ל ומ"מ לבי אומר לי שיש טעות סופר בלשון וכך צריך להיות שהרגו בעדים זה אחר זה וכו' וכיוצא בזה הלשון כתב בפרק ד' ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחד אלא ראהו האחד אחר האחר. וא"ת אם כן מאי שנא דהתם כונסין אותו לכיפה והכא נמסר דמו לגואל הדם. וי"ל דאם ברח ולא הכניסוהו לכיפה איצטריך לאשמעינן שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו וע"כ אתה צריך לתרץ דהא בעדים ולא התראה כתב למעלה שמכניסין אותו לכיפה והכא כתב שאין לו דמים. והנלע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |