שו"ת רדב"ז/א'תפג
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וארבע מאות ושמונים ושלושה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קי]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קי) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהל' איסורי מזבח וז"ל המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזה"ז אעפ"י שעבר אינו לוקה הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה ע"כ. וקשיא לך דהא סוגיא דפ"ק דע"ז משמע דלית בהני איסורא דאורייתא כלל:
תשובה דהכי משמע מהך סוגיא כפשטה אבל נ"ל שלמד הרב ז"ל דאיכא בהני תרתי איסורא דאורייתא מדכתיב כל מום לא יהיה בו מהך סוגיא דבכורות פרק כל פסולי המוקדשין דתנן בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין אותו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושין בו מום דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ר' שמעון אומר אף נשחט על אותו מום ר' יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם ע"כ. הרי לך בהדיא דכלהו תנאי דמתניתין סבירא להו דאין עושין מום לכתחלה בכוונה בבכור שאחזו דם דאפי' ר' שמעון דאמר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום מוקמינן לה בגמרא משום דדבר שאין מתכוין מותר ומשום הכי פסקינן כוותיה אבל אם הוא מתכוין לכל הני תנאי אסור ואפילו חכמים דברייתא דאמרי אף במקום שעושה בו מום דוקא שמכוין להקזה אבל אם מכוין לעשות בו מום אסור לכ"ע וגם ר' שמעון מודה בפסיק רישיה ולא ימות דאסיר וא"ת התינח שיהיה אסור מדרבנן כאשר כתבו התוספות והרא"ש אבל שיהיה עובר בלאו מנין וי"ל דבהאי סוגיא אמרינן בקראי פליגי דאמר ר' יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ וכו' לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון ופרש"י ז"ל בבעל מום כגון האי בכור שאחזו דם כל מום לא יהיה בו וקרי ביה לא יהיה בו ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום לרבות אפי' בעל מום שלא יטיל בו מום אחר ע"כ. וכתב עוד ר' יהודה סבר כר"מ ומיהו גזר מקום שאין בו מום אטו מקום שעושים בו מום ע"כ. וכיון דר' מאיר ור' יהודה ס"ל בהדיא דעבר אכל מום לא יהיה בו פסקינן כוותייהו כיון דרבנן דמתני' אפשר דס"ל דאסור מן התורה דלא פרישו אלא ובלבד שלא יעשה בו מום ואפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי לא שבקינן מאי דמפורש בדברי ר' מאיר ור' יהודה ומשום הכי פסק הרב דעבר אלאו דלא יהיה בו מום אבל לא לקי כיון שאינו ראוי להקרבה וס"ל ז"ל דלא גריע תם בזמן הזה מבעל מום בזמן הבית שזה פיסולו מגופו וזה פיסולו מפני הזמן ודוק. והך סוגיא דפ"ק דע"ז אתיא אליבא דרבנן דס"ל תמים יהיה לרצון וכל מום לגרמא הוא דאתא וא"ת הרב מזכי שטרא לבי תרי דריש כל מום לחייב המטיל בבעל מום ופסק גרמא דדרשי רבנן מריבויא דכל מום שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האזן כדי שיבא הכלב ויאכלנה וי"ל דכי היכי דרבנן מודו דאסיר מדרבנן להטיל מום בבעל מום אע"ג דלא דרשי כל מום להכי ר' מאיר נמי מודה דגרמא אסירא מדרבנן אע"ג דדרשינן כל למטיל מום בבעל מום. וא"ת אכתי כיון דסוגיא דע"ז אזלא כוותייהו דרבנן אית לן למפסק כרבנן וי"ל כיון דלא הוי בדוכתה לא חיישינן לה דלא דקו כולי האי תדע דהוה מצי למימר התם התינח לרבנן לר' מאיר ור' יהודה מאי איכא למימר אלא כיון דלא הוי בדוכתא לא חש להאריך תלמודא ומ"מ אני ערב לפרש לך כל סוגיית ע"ז לפי שיטת הרב ז"ל דגרסינן התם אמר מר איזהו עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה והא איכא צער בעלי חיים מן התורה ומשני אמר רחמנא את סוסיהם תעקר ואי זהו עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה אלמא מותר לרדותם בכך. ורמינהי אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה ואין לה מה תאכל ותמות. ופריך ונשחטי מישחט והכי עדיף דליכא לא צער בעלי חיים ולא בזיון קדשים. ורש"י ז"ל מפרש בקדשי בדק הבית דאי בקדשי מזבח הא איכא משום שחוטי חוץ וק' דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ואי בקדשי בדק הבית לא שייך מום. והתוס' פירשו בקדשי מזבח וליכא משום שחוטי חוץ כיון שאינו ראוי לפתח אהל מועד ובזמן הזה מיירי ואפשר לי לפרש דכל גוונא איירי כדקתני סתמא איו מקדישין ואין מחרימין ואביי אתי לתרוצי קדשי בדק הבית ורבא לתרוצי קדשי מזבח. ומתרץ אתי בהו לידי תקלה שיבואו לאכלו. הדר פריך ולשווייה גסטרא דהשתא לא אתי בהו לידי תקלה ולא משום צער בעלי חיים ולא משום בזיון קדשים דקברינן ליה מיד ומשום מטיל מום בקדשים נמי ליכא דהא בקדשי בדק הבית עסקינן ומשני אמר אביי קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן וגו' רבא אמר בקדשי מזבח איכא טעמא אחרינא דאי אמרת מנשר את פרסותיה נראה כמטיל מום בקדשים ופריך תלמודא נראה מום מעליא הוא ומשני הנ"מ שהוא מום גמור לעבור עליו בלאו ולוקה משום כל מום לא יהיה בו בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה כלומר אין לוקין עליו ומש"ה קאמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ולא הוי מטיל ממש כיון שאינו לוקה. והמקשה הבין הדברים כפשוטן לית לן בה ואין בו איסור כלל ומש"ה פריך ולהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור והוה מצי לתרוצי אני לא אמרתי שהוא מותר אלא שאין בו מלקות אלא לפי דרכו מתרץ לו שהבין בדבריו שאין בו איסור כלל בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי אבל לעולם המתרץ היה סובר דבתרוייהו איכא לאו אלא דלא לקי עליו והיינו דקאמר רבא מפני שנראה כמטיל מום. כל זה כתבתי להראות פנים בהלכה לדעת הרב ז"ל אבל על התירוץ הראשון אני סומך דהאי סוגיא אתיא כרבנן ולאו הלכתא היא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |