שו"ת רדב"ז/א'שצה
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ושלוש מאות ותשעים וחמישה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן כב]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(כב) לפי שנפל מחלוקת בין הרב ר' יעקב בירב ובין כה"ר לוי ן' חביב בהבנת לשון הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבת אם הבי דואר לדעת רבינו אם הוא בעיר שמשתלח ממנו הכתב או בעיר שנשתלח שם הכתב ונתעצמו בעניין זה מאוד והביאו ראיות לדבריהם ושאלת ממני להודיעך דעתי בהבנת לשון הרב ז"ל גם מה שכתב הרב ז"ל והוא שיש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת וכו' אם הוא להקל או להחמיר שגם בזה נפל מחלוקת בין הנזכרים:
תשובה תניא בפרקא קמא דשבת אין משלחין איגרות ביד עכו"ם ערב שבת עם חשיכה אלא אם כן קצץ לו דמים ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והוינן בה והלא קצץ אמר רב אסי הכי קאמר אם לא קצץ ב"ש אומרים וכו' ופרכינן והא אמרת רישא אין משלחין כלל לא קשיא הא דקביע דואר במתא הא דלא קביע דואר במתא ע"כ. ובהלכה שמעינן השתא היכא דקצץ לו דמים משלחים אותם בין מגיע בין אינו מגיע והיכא דלא קצץ לו דמים אי קביע דואר במתא אין משלחין אלא עד שיגיע לבית הסמוך לחומה ואי לא קביע דואר אין משלחין כלל אלא א"כ קצץ פירוש דואר איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משכיר ומשלח כל איגרות למי שנשתלחה אליו ע"כ וכתב רש"י ז"ל לבית הסמוך לעיר שנשתלח שם וכן כתב הר"ן דואר שילטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות דלא קביע ואם לא ימצאון יהא צריך לילך אחריו. הנה הדבר ברור כי לפי שיטת רש"י ורוב מפרשים ז"ל בידואר הוא בעיר שנשתלחה שם הכתב ומינה נמי דבית הסמוך לחומה הוא לקולא כי ארחייהו דב"ה שהם לעולם להקל חוץ מאותם השנויים בעדיות. וזה לשון הריטב"א ז"ל פי' שעומד הדואר קבוע באותו מקום שהולך שם השליח הזה דליכא למיחש דילמא לא משכח ליה התם ואצטריך למיזל בתריה לדוכתא אחריתי דמהאי טעמא אסור בדלא קביע דואר במתא ואם התנה עמו שלא ילך אלא עד המקום ההוא כקביע דואר דמי ושרי ופי' דואר שילטון העיר ולדוגמא נקטי מפני שרוב איגרות שלוחות אליו וזו היא שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל הנכונה אבל הגאונים והרי"ף ז"ל פירשו בענין אחר שאינו מחוור עכ"ל. הרי לך כי לדעת הגאונים והרי"ף וכן דעת הרמב"ם מפרשים שהבידואר אינו במקום שהאיגרות משתלחות שם אלא במקום שמשתלח משם וכן הוא המנהג במצרים שיש איש קבוע נקרא מוקדי"ם שהוא שוכר אנשים שלוחים תחת ידו להוליך הכתבים למקום שמשתלחים וכן מוכיח לשון הרי"ף ז"ל שכתב והוא משכיר ושולח וכו' ואי במקום שנשתלח שם מה צורך להשכיר הרי הוא עומד עמו בעיר ומאי משלח הכי קא מבעיא והוא נותן כל איגרות למי שנשתלחו לו אלא ודאי הבידואר הוא במקום שמשתלח משם וזה ברור. גם לשון הרמב"ם ז"ל ודאי כן בפי' שפתח הנותן איגרות לעכו"ם להוליכם לעיר אחרת וכו' וסיים אם יש במדינה אדם קבוע וכו' ולא כתב אם יש בעיר משמע דאין הדואר בעיר שמשתלח שם האיגרות ועוד כתב ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו וזה ממש כלשון הרב ז"ל ועוד כתב ואם אין שם אדם קבוע לכך אלא העכו"ם שנותנים לו האיגרות הוא שמוליכם לעיר אחרת אסור משמע מכאן בהדיא שהבידואר אינו בעיר אחרת לדעת הרמב"ם ז"ל וזה פשוט מאד. והר"ן ז"ל בפי' ההלכות נמשך אחר פי' רש"י ז"ל כפי פשט הסוגיא שהוא הנכון כדפי' הריטב"א ז"ל. והנה ראיתי מי שכתב שהוא החכם ר' לוי הנזכר שאין ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שמה שכתב בתחילת הלשון עיר אחרת הוא בערך המקום שנשתלחה משם ומה שכתב בסוף הלשון הוא שמוליכה לעיר אחרת הוא בערך המקום שנשתלחה לשם כי לפעמים לא נמצא בעיר וצריך ללכת אחריו וכתב שלא הוצרך הרב לפרש דבר זה כי הוא מבואר מאליו וזה ודאי אינו במשמעות הלשון דהכי מבעי ליה אלא העכו"ם שנותנין לו האיגרות הוא שמוליכה למי שנשתלחה אליו גם החכם הנז' לא כתב כן אלא בחשבו שאין חולק על פירוש רש"י ז"ל וכן כתב ראיה לדבריו דלא לשתמיט חד ולימא דהוויא פלוגתא וכבר נשמט הריטב"א ז"ל ופירש והחכם לא ידע בו. ומה שכתב הרב ז"ל בתחילת לשונו הנותן איגרת לעכו"ם להוליכה לעיר אחרת דמשמע דאותו העכו"ם מוליכה בעצמו ותו דאי באותה העיר הוא הבדוואר יוליכנה ישראל הא לאו ראיה כלל דעיקרא דמלתא נקט הרב ז"ל שהוא אסור לשלוח כתבים ביד עכו"ם וזה ברור. עוד הביא החכם הנזכר שאם הבידואר באותה העיר עצמה איך אנו מסופקים באי זה מקום הוא דר וזו אפי' לדבריו אינה ראיה כגון שהיא מדינה גדולה כמצרים ואין יודע היכן ביתו או שמא המשתלח הוא של עיר אחרת ואינו בקי בעיר הזאת. אבל מה שיש להקשות לפי שיטה זו והחכם הנזכר הרגיש במקצת והביא ממנו ראיה לדבריו והוא זה דב"ש אומרים לפי המסקנא כדי שיגיע לביתו והוי פירושו בית הבידואר וכיון שיש שהות ביום להגיע עד שם למה צריך עד בית הסמוך לחומה ומאי טעמייהו דב"ה ותו דלא שייך הכא מחלוקת דאי ידעינן בית הבידואר הא ידעינן ואי לא ידעינן היכי אמרי ב"ש עד שיגיע לביתו. ותו שהלשון של הריא"ף והרמב"ם ז"ל משמע ודאי שהוא לחומרא שכן כתב אין משלחין עד שיגיע לבית הסמוך לחומה וכן כתב הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה שהות ביום וכו' גם הענין מוכרח מצד עצמו דכיון שהבידואר בעיר שמשתלח משם הכתב יהיה בהכרח שמי שאמר עד שיגיע לבית הסמוך לחומה הוא מחמיר יותר ממי שאמר לבית הבידואר וזה פשוט מאד ואם כן יקשה עלינו דהוה ליה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ולא תניא לה במסכת עדיות בהדי הנך. ולתרץ זה אקדים לך שדבר שלעולם היא חומרא הם השנויות בעדיות אבל דבר שלפעמים היא חומרא ולפעמים היא קולא לא תני לה ועוד דודאי מודים בעלי סברא זו שאם יש בעיר שנשתלח שם הכתב דואר קבוע ויש שהות להגיע עד שם דמשלחים דאין טעם לאסור כלל וכי האי גוונא הוו ב"ה לקולא דלב"ש עד שיגיע לבידואר ממש ולב"ה כיון שיש שהות להגיע עד בית הסמוך לחומה אזלינן לקולא כיון שהוא בעיר אחרת שהרי מופלג מן השבת זמן מרובה אבל אם הבידואר קבוע בהאי מתא דמשתלח משם האגרת ב"ש השוו מדותיהם וב"ה סברי כיון שהוא סמוך לשבת אזלינן לחומרא וחיישינן שמא בין כך ובין כך עקר דירתו הבידואר משם וקבע אותה סמוך לחומה. עוד אפשר לפרש אפילו לפי המסקנא לב"ש אין משלחין אלא אם כן יש שהות להגיע אל ביתו של מי שנשתלח אליו הכתב והכי מתרצינן אליביה היכא דלא קצץ אין משלחין כלל אפי' יש שהות להגיע לביתו שמא לא ימצא אותו בביתו ויצטרך ללכת אחריו אבל אי קבוע דואר הכא או התם משלחין אם יש שהות שיגיע לביתו של מי שנשתלחה אליו שאם לא ימצאנו יתן אותה ביד הדואר והיכא שהבידואר בעיר הזאת נמי מותר דכיון דהוי כאלו עושה שליחות הבידואר לא החמירו כולי האי שלא לשלוח כלל אלא עד שיגיע לביתו של מי שנשתלחה אליו והשתא הוו ב"ה לקולא והלשון שכתבו המפרשים דמשמעותו לחומרא הוא בערך בית הבידואר והוא לקולא בערך ב"ש ומכל מקום הראשון עיקר. והנלע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |