שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות/נ
|
< הקודם · הבא > |
עוד לאחי הרב הנ"ל.
ואשר שאלתני בענין קביעות המקוה מחדש ולהעמיד שם יורה להחם המים ולשפכם להמקוה ועד הנה נשי העיר היו טובלים במים קרים.
הנה לא נעלם ממך דברי הש"ע יו"ד סס"י ר"א (סעיף עה) שכתב המחבר יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמים לתוך המקוה לחממו וכו' והרמ"א כתב על זה ויש מקילין ומתירין להטיל חמין לתוך המקוה כדי לחממו, ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם עכ"ל. והנה לכאורה הי' מקום לומר דהמחבר לא אסר רק לשפוך חמין מרובין לחממן ממש, אבל לעשותן פושרין בעלמא י"ל דשרי. אמנם המעיין במקור הדין במרדכי פ"ב דשבועות שכתב ואת אשר השיב הר"ש להר"י אחיו אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלא מקוה מים חמין ולחברו אל הנהר כשפופרת הנוד, ודבר זה יש לאסור משום גזירת מרחצאות וכו' ואני שמעתי וכו' שהי' מקוה אחד שהיו הנשים מחממין יורה ומטילין לתוך הצונן לחממו בימי החורף ואסר להם ר"ת וכו' ובסוף פ"ק דתענית (יג.) נמי אמרינן אלימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו פי' דכשאובין חשיבי וכו' ואע"ג דתנן פ"ג דיומא דאם הכה"ג איסטניס מחממין לו חמין ומטילים לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן, י"ל דכמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששית לפי הגירסא אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש וכל הנך וכו' עכ"ל בקיצור. הרי מבואר דאפילו בהפגת צונן אסור בגבולין.
אמנם באמת תמוה לי על המרדכי דמנ"ל להמציא חומרא זו ונצטרך לדחוק בההיא דיומא, הלא עיקר ראיה לאסור מספ"ק דתענית הנ"ל ואמאי לא נחלק בריווח דדווקא בחמין שייך לומר דכשאובין חשבינן דדומה למרחצאות ויביאו לטבול גם במרחצאות, אבל לפשר בעלמא י"ל דשרי, וכהאי גוונא מצינו לענין נטילת ידים לחלק בין חמין שהיד סו"ב לאיס"ב בחולין ק"ה ע"ב, ואף אי נימא דס"ל כיון דלא שכיח לטבול במים שהיס"ב, עיין טו"ז או"ח סי' ק"ס סק"ז, א"כ לא שייך למגזר גזירה במרחצאות במלתא דל"ש, וגם מסתמא הרוחצים במרחץ לא רחצו במים שהיס"ב, ואם כן בוודאי גם בפושרין שייך גזירת מרחצאות, או י"ל דהיה קשה להו דמנ"ל להש"ס ספ"ק דתענית להוכיח דצונן אסור בט"ב דלמא מיירי בפושרין, אלא ע"כ דטבילה בפושרין ליכא, מ"מ עדיין קשה לי דלמא דווקא בפושרין דניכר כח החימום במים ויש שם חמין עליהם ודומה למרחצאות, אבל בהפגת צונן בעלמא דאין שם חמין עליהם, י"ל דבכלל צונן הוא. ול"ש גזירת מרחצאות, דהרי כיוצא בזה מצינו דרז"ל אסרו רחיצת חמין בשבת משום גזירה דמרחצאות ואף לפשר אסור כדאיתא בש"ע או"ח סי' שכ"ו ס"ד, ואלו בהפגת צונן בלבד בעלמא לא מצינו דאסור, ולהדיא כתב החכם צבי בשו"ת סי' י"א דנשים הטובלות בשבת וטבלו בהפגת צונן בלבד עד שלא יקרא עליהם שם חמין עיי"ש (דלענין רחיצת כל גופו אין חילוק בין הוחמו מע"ש להוחמו בשבת), ואם כן סוגיא דיומא כפשטיה, וכמו כן קשה לי על המתירים ה"ה הראב"י והריב"א שהובא בהג' מרדכי וראייתם מההיא דעבדי חסרת, ומאי ראי' דלמא היתה צריכה לחמם להפגת צונן בלבד, ובזה יחדיו יהיו תמים סוגיא דתענית עם סוגיא דיומא ודנדה, ואולי דמפשט פשיטא להו דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לחלק ולהבחין בין הפגת צונן לפושרים דשיעורם שוה ובאמת גם ברחיצת חמין בשבת אף בהפגת צונן אסור, ודלא כשו"ת החכ"צ הנ"ל [ומ"מ לפ"ז קשה דמאי הוצרך המרדכי להביא ראיה דבמקדש הקילו מההיא דעששית, ולא הוכיח בקיצור ממתני' דמחמין לו חמין, הא מ"מ ליתסר משום שבות דרחיצת חמין ביום הכפורים, ואולי י"ל דהך שבות דיומא קא גרם, בזה י"ל דאין יוה"כ בכלל הגזירה כיון דיום אסור ברחיצת תענוג הוא ל"ש כלל גזירת מרחצאות, אבל לענין טבילת חמין דלאו יומא קגרים גם ביה"כ הו"ל לאסור] וצ"ע.
ובעיקר הדין נ"ל דמדברי תוס' תענית שם (יג.) ד"ה טבילה בחמין וכו' משמע דמפרשי דפירכת הש"ס שאובין נינהו, היינו שאובין ממש ולא משום גזירת מרחצאות ודבריהם מפורשים יותר בתמורה די"ב ד"ה ואין המים וכו' אף דלכאורה ממ"ש תוס' שם בשם הר"י שהקשה דלטעמך עדיין קשה הא משכחת בהמשיך חמין מיעוטין לתוך מי גשמים או ע"י עששית של ברזל, ולא כתבו איך יתרץ ר"י באמת לקושיא זו על סתמא דהש"ס, והי' נראה מזה דהר"י רוצה להכריח, מכח קושיא זו דפירכת הש"ס שאובין נינהו היינו משום גזירת מרחצאות, ואסרו רז"ל כל טבילת חמין. אמנם נ"ל כיון דמוכח דתוס' ס"ל דשאובין נינהו היינו שאובין ממש אינו במשמע דהר"י רוצה לחלוק בעיקר הפשט דהו"ל לכתוב כן ולא ברמז בעלמא, אלא משמע כאלו הר"י בא לומר דבלא"ה צריך לדחוק דאין מדרך לעשות חמין ע"י המשכה מדלא משכחת בהמשכת מיעוט חמין וכדומה, או דבלא"ה משני הש"ס שפיר וחדא מינייהו נקט: אבל בעיקר פירש הסוגיא גם הר"י ס"ל דרק מדין שאובין פסול, ואם כן מותר לשפוך חמין לתוך מקוה שלימה דליכא איסורא דשאובין.
ובאמת חשבתי לומר דגם תוס' ס"ל לדינא בזה כהמרדכי דאסור לשפוך חמין לתוך מקוה שלימה, והיינו כיון דמים הנשפכים הם פסולים לטבול דשאובין נינהו אף שנתנם למקוה שלימה מ"מ כיון דפסולתם ניקר בכל המים מחזי כאלו טבילתו בהם ונקרא שם שאובין על כולו, וגזרו חז"ל אטו שאובין (ושאני במילא בכתף ונתן כל היום למקוה שלימה דכשר דאין פעולתן ניכר במי המקוה) ולזה הוכיח רק דאם שאובין שהמשיכה כולה כשר אף בהמשיך מים לתכשר כיון דאין כאן פסול בשאובין כלל, וגם הר"י בא להקשות רק על דרך זה דמשכחת בהמשיך מיעוט חמין לתוך מי גשמים רבים דבכה"ג דהמיעוט מצורף להשלים שיעור מקוה א"כ גם החמין בעצמם כשירים וכאלו אין כאן שאובין כלל, וכן ע"י עששית, והי' מרווח בזה מה דקשה לי הא דלא הקשה ר"י בלא"ה דמשכחת בנתן חמים לתוך מקוה שלימה, באופן דס"ל להתוס' כהמרדכי בחדא דהיכי דהחמין הם שאובין פסול כולה, ופליגי בחדא דע"י עששית או בהמשכת חמין חמין מיעוטין למרובין מי גשמים דכשר. אמנם דחיקא לי להוציא דבר חדש, ופשטא דברי התוס' מורין דרק משום שאובין ממש פסול ולא גזרו כלל בחמין.
וראה מפורש יותר בתוס' נדה ס"ו ע"ב ד"ה אם סמוך וכו' מיהו לפיר"ת אין ראיה שפיר עבדא חסרא להחם חמין להטיל לתוך המקוה הצוננים עכ"ל. וזה סותר לכאורה לפיסקא דר"ת שהובא במרדכי לאסור בזה, אמנם במרדכי הביא ג"כ הך מלתא ואיתא שם מיהו לפי' רבינו חננאל וא"כ י"ל דט"ס בתוס' וצ"ל ר"ח, גם יש שינוי לשון בהרא"ש ובמרדכי שכתבו וז"ל להחם חמין להטילם במקוה אם יראה מן הצינה עכ"ל. א"כ י"ל דרק בהפגת צונן בלבד שרי ור"ת אפשר דלא אסר בעובדא דידיה רק לעשות פושרין וכמו דחלקנו לעיל אלא דהמרדכי לנפשיה סובר דאף בהפגת צונן אסור להר"ת.
גם נראה לכאורה להסתייע להתיר, דלגירסת רש"י ביומא דל"ד ע"ב ואין שבות במקדש אלא דבצירוף דרבנן דשא"מ מותר, וא"כ ע"כ מדלא משני בקיצור דאין שבות במקדש, ע"כ משום דס"ל להש"ס דלא היה הכרח כ"כ דשלא לצורך לא התירו שבות כמ"ש הכ"מ סוף הלכות בית הבחירה (פ"ח הי"ב), וא"כ ממילא מדהתירו הטבילה ע"י הטלת מים חמין ע"כ הוי טבילה מעליא, וגם אין לומר דלעולם דלא הוי טבילה מעליא רק במקדש הקילו, והא דלא משני הש"ס לענין צירוף כן כיון דבלאו הכי הוי שבות משום ריעותא דטביל' דהגם ע"י עששיות אסור בגבולין להמרדכי משום גזירת מרחצאות, אם כן הוי כמו ב' שבותים דגם במקדש אסור כמ"ש הר"ע ברטנורא פ"ג משנה ג' דעירובין לענין בה"ש, דדווקא התם הב' שבותים דשבת נינהו, אבל הכא אין עניינים שווים ול"ש אהדדי ולגבי כל אחד הוי רק שבות א' ומה"ט ל"ד גם כן מ"ש תוס' נדה ס"ז ע"ב ד"ה משום וכו' דב' ריעותא בטבילה לא מקלינן, דהא ריעותא דמלאכת צירוף ל"ש כלל לענין הטבילה, וגם א"ל דמש"ה לא קאמר הש"ס ורש"י דצירוף מותר משום דאין שבות במקדש כיון דיש כאן עוד שבות דשבת מחמת רחיצת חמין ביוה"כ והוי ב' שבותים דשבת, דז"א דדברי הרע"ב הנ"ל תמוהים ולא מצינו חבר לדברי הרע"ב בזה.
- [א"א ב"ה ראיתי במשניות א"א המחבר שכתב בגליון דברי הרע"ב הנ"ל וז"ל תמוה לי הא באילן למטה מי' ג"כ ב' שבותים דמפיק מכרמלית לרה"ר וגם משתמש באילן, אח"כ מצאתי בתשו' שער אפרים סי' כ"ו שתמה כן, ועיין בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב כיון דאין ב' שבותים באים כאחד דבשעה שמשתמש באילן עדיין לא הוציא לרה"ר ואח"כ כשמוציא לרה"ר שוב אינו משתמש באילן בזה מקרי חד שבות עכ"ל אאמ"ו נ"י. מזה תבין דהכא דשבות דצירוף ושבות דרחיצת חמין דלא הויין ביחד מקרי רק חד שבות].
עוד הי' נראה להוכיח גם להתוס' דלא כשיטת המרדכי, דמ"ש המרדכי דהקילו במקדש דאין שבות במקדש לכאורה ליתא למ"ש תוס' בשבת מ"ב ד"ה גחלת וכו'[1] וכיון דבשבת אסור וכו' כ"ש בעלמא, וכתב המהרש"א שם אע"ג דאין שבות במקדש היינו לענין איסור דשבת, אבל בשאר אסורין אין חילוק בין מקדש לגבולין עיי"ש. וא"כ ע"כ כה"ג הוי טבילה מעליא גם בגבולין. וגם א"ל דזה יצא מן הכלל כיון דהעבודה אינה כשירה אלא בכהן גדול וכפרת יוה"כ חלוי בו התירו טבילה כזאת שלא יחלוש דאם כן למאי נקט הש"ס גבי צירוף הטעם משום דאין שבות במקדש דמשמע דרק מהאי טעמא התירו ולא משום הכרח אחר, וא"כ לענין טבילת חמין דל"ש כן לסברת המהרש"א ע"כ דגם בגבולין שרי.
אמנם נראה דאין ראי' לזה לא לשיטת רש"י ולא לשיטת תוס' והיינו די"ל דבוודאי הי' הכרח גדול משום חששא דחולשא דכה"ג והוצרכו להתיר טבילת חמין כה"ג, רק לענין מלאכת צירוף הי' ראוי לאסור כיון דאפשר בתקנתא דמתני' לשפוך חמין כיון דגם ע"י עששית יש בו משום טבילת חמין חהמרדכי, וא"כ יותר ראוי להתיר דדווקא בשפיכת המין דנרוויח בזה שבות דמלאכת צירוף, ולזה קאמר לטעם או דאין שבות במקדש ומותר בלא הכרח גדול או דהוי דשא"מ דמותר במלאכת דרבנן, וא"כ אינו מוכח מידי להתיר.
ואדרבא יותר יש להביא ראיה מסוגיא זו לאסור, כי באמת קשה לכאורה להכ"מ הנ"ל דהיכי דאפשר בענין אחר לא התירו שבות במקדש, א"כ אמאי התירו צירוף עששית לגירסת תוס' דאין שבות במקדש, הא אפשר ע"י מים חמין, וכן מצאתי אח"ז שתמה המ"ל סוף הל' בית הבחירה (שם פ"ח הי"ב), ומזה הי' לכאורה ראי' לחלק דלהטיל חמין למקוה אסור מדרבנן כיון דשם שאובין עליו אבל ע"י עששית מותר, וא"כ אין חילוק בין תקנתא דעששית לתקנתא דמים חמין דבין ובין כך איכא שבות, דבמים חמין איכא ריעותא ובעששית יש ריעותא דמלאכת צירוף. אולם לסברת המהרש"א הנ"ל קשה בהיפוך דנתיר דווקא ע"י עששיות דאין שבות במקדש אבל לא בחמין דלענין ריעותא דטבילה מקדש וגבולין שווים וע"כ או דבשניהם יש ריעותא דטבילה או דבשניהם ליכא ריעותא דטבילה ונסתר סברת הכ"מ הנ"ל. אח"כ מצאתי בירושלמי פ"ג דיומא שהקשה על ר"י דעששיות וז"ל ויחם חמין (דלמה נתיר שבות דצירוף הלא אפשר בחמין), ומשני טעם דהדין תניין שלא יהא אומרים ראינו כה"ג ביוה"כ במים שאובין, וכתב הקרבן עדה דמזה סייעתא גדולה לר"ת דאסור ליתן מים חמין למקוה לטבול בהן והניח בצ"ע ע"ש. וחידוש שלא הערה דגם דעת המרדכי נסתר לכאורה במאי דמשמע דליכא שום טבילה בחמין אף ע"י עששית דמשום גזירת מרחצאות נגע בה, ואין היתר רק בחמי טבריא, א"כ דגם בעששית הוי ריעותא דטבילה בחמין, עדיין קשה למה נתיר בחנם שבות דצירוף וכנ"ל. אמנם לענ"ד אין ראיא כלל מהירושלמי דמשמע דלאו משום טעמא דגזירת מרחצאות קאמר, אלא דכאשר יראו השופכים חמין יסברו דטובל בשאובין, וא"כ קשה מ"ש משופך צוננים בעלמא למקוה שלימה, אע"כ דדווקא בהנך טבילת דכה"ג חשו לה כיון דהנך משום חומר דקדושת יום הכפורים הוא, יאמרו דהוא רק לטהרה יתירה ומהני בשאובין אבל בעלמא י"ל דלא חשו דמעשים בכל יום דשאובין פסול למקוה.
עכ"פ אחרי דבררנו דעת תוס' ספ"ק דתענית ובתמורה ס"ל דליכא איסור בחמין היכא דלא הוויין שאובין, וכ"כ תוס' והרא"ש מפורש בשם הר"ח. וגם ההגהת מרדכי כ"כ בשם הראב"י והריב"א כדאי הנך פוסקים לסמוך עלייהו, דהרי בוודאי מדינא עיקר כהנך פוסקים מדלא מחינן להנוהגין כן ונתפשט זה למנהג פשוט, אם כן בוודאי י"ל דדברי הרמ"א בעצמו הוא רק בדרך חומרא בעלמא. וגם אפשר דלהפג צינון בעלמא מודה הרמ"א דמותר לכתחילה, אבל בכה"ג במקום דחק דאיכא למיחש משום צנועות דימסרו עצמן בשעת הקרירות גדולות ויוכלו לבוא לסכנה, וקצתם יבטלו טבילת מצוה בוודאי אין להחמיר, דהרי לענין טבילה ביום ח' דאסור מדינא משום סרך בתה אעפ"כ הקילו חז"ל מפני צינה או פחד גנבים, ק"ו בכה"ג דמעיקר הדין שרי דהרי לא מחינן להנוהגין כן, וכמדומני נתפשט ההיתר בכל גלילות פולין, א"כ ראוי לסמוך במלתא דרבנן בשעת הדחק, ובפרט להפיג צינתן בעלמא עד שלא יקרא עליו שם חמין בוודאי נ"ל להתיר. וחד מחברייא הוסיף ליתן טעם לשבח די"ל במקוה שע"י מי הגשמים בזה שייך גזירת שאובין, משא"כ במעיין דמדינא אף במעיין כ"ש יכול לרבות עליו שאובין בזה לא גזרו. ובזה יש ליתן טעם דלא גזרו כן במקדש גבי טבלת כה"ג כיון דהי' שם מעיין כדאיתא יומא דף ל"א עכ"ד. והנה אף שהחילוק בעצמותו נכון בסברא, מ"מ מדטרח המרדכי למצוא טעם ההיתר על טבילת כה"ג דל"ג שבות במקדש משמע דס"ל דגם במעיין אסור. וגם ממ"ש המרדכי שם ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש וכו' וכתב עוד שם הא דתני בתוספתא שפשוף או שטבל בחמין דיש לדחוק ולאוקמי בחמי טבריא, משמע דליכא גוונא להיתירא אלא בחמי טבריא אבל לא במעיין דומיא דחמי טבריא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |