שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות/כא
|
< הקודם · הבא > |
לק"ק נאשעלסק
לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסים אב"ד ור"מ מוהר"ר זלמן נ"י.}}
ע"ד הענין שנשאל למעכ"ת נ"י בשטרי ממרמי הנהוג בין הסוחרים שנאבד מתחת יד המלוה, והלוה מודה בחיובו, אלא דירא לנפשו שמא איזה אחר ימצא השטר חוב ויגבה ממנו, ולא מהני לזה תקנתא דשובר כיון דלא נזכר שם המלוה בשטר, אם מפסיד המלוה חיובו הברור מחשש פסידא דהלוה.
הנה בפשיטו נראה דהאלימו חז"ל כח הלוה דמחשש פסידא דיליה מפסידין המלוה, דהרי למ"ד אין כותבין שובר מפסידין להמלו' חובו מחשש פסיד' דהלוה, וא"כ יש לומר דעד כאן לא פליג ר' יוסי וס"ל דכותבין שובר וקיי"ל הכי, היינו משום דאיכא תקנה בשובר ומחייבין להלוה לשמור שוברו מטעמא דעבד לוה לאיש מלוה, אבל היכי דליכא תקנה בשובר כמו בנ"ד לכ"ע מפסידין להמלוה, ואף היכי דאיכא עדים דנאבד באונס גמור בענין דלא שייך לומר דהמלוה איהו דאפסיד אנפשי', דהכי משמע ברפ"ב דכתובו' דאמרי' מעיקרא מאי איבדה, איבדה באור, ופרכי' עלה היינו נשרפה ולא מוקמינן באיבדה כמשמע' ובאונס, וכמו כן במסקנא דאמרינן איבדה, כתובתה כי הטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דמייתי עדים דנשרפה משמע דבעינן דווקא עידי שריפה אבל לא מהני עידי אבידה באונס דכל שהשטר בעולם לא יהבינן לה, וכן לפי"מ דפירש הרא"ה דלא בעי עידי שריפה אלא דמהימנא במגו דלא כתב לי משמע ג"כ דווקא בטוענת נשרפה, אבל בטוענת נאבד ממני באונס אף דמהימנא במגו, מ"מ לא יהבי' לה גם מדפרכי' בתר הכי וניחוש דלמא מפקא עידי הנימא בהאי ב"ד וגביא והדרא ומפקא עידי הינימא בב"ד אחר וגביא, ועיין בהרא"ה דמפרש דפרכת הש"ס לר"פ בין אמתני' בין אמתניתא הרי דגם אמתני' דמיירי במקום שא"כ כתובה, דוודאי לא שייך לומר דאפסדא אנפשיה, מ"מ פרכינן דליחוש לפסידה דהבעל ונפסיד אותה ובפני יהושע כתב בפשיטו' דפירכת הש"ס קאי באמת רק על הברייתא דתמה אמאי לא פריך כן אמתני' ואם נימא דהיכי דל"ש איהו דאספדי' אנפשיה לא מפסידין להמלוה וחששא פסידא דהלוה, בפשוטו א"ש דבמתני' דמיירי במקום שאין כותבין ליכא למפרך כלל, משא"כ ברייתא דקתני דאבדה כי הטמינה דמי, וע"כ דהיינו היכי דלא נזהר בשמירתו ודומי' דהכי נשרפה אף דהי' מכח מיעוט זהירתו מ"מ מגבי' לה ועלה פריך דניחוש דגבי' בב"ד אחר בעידי הנימא, (ובאמת בלא"ה י"ל בפשוטו במתני' דמעיקרא כי אחייב לה כתובה ע"כ נתחייב ע"ד לקבל שובר דאם לא כן לעולם לא משכחת דיצטרך לפרוע, משא"כ בברייתא דמיירי בכתב לה בזה פרכינן דניחוש דילמא מפקא עידי הנימא, והוא לא נתחייב לה ע"ד לקבל שובר דהא כשהתחייב לה כתב לה כתובה והיה דעתו לשלם אם תחזור לו הכתובה, ופשוט), ועלה משנינין במקום דלא אפשר וודאי כ"ש, והיינו במקום שא"כ או דנשרפה, אבל באיבדה כתובתה דהכתובה בעולם והוי אפשר אף היכי דלא שייך איהו דאפסיד אנפשי' לא יהבינן לה, והא וודאי ליכא למימר דתלי' הכל אם איהו דאפסיד אנפשיה, וכל היכי דלא נזהר כראוי ולאו איהו גרם לה מקרי לא אפשר, וכל היכי דלא נזהר בשמירת השטר מקרי אפשר כיון דהיה אפשר שיזהר בשטרו ויגבה חובו. דז"א דאם נימא הכי, ע"כ הא דקתני איבדה כי הטמינה דמי היינו שלא באונס אם כן דומיא דהכי נשרפה היינו שלא באונס, ואמאי מגבי' הא זהו מקרי בכלל אפשר אלא ע"כ דאנו דנין על של עכשיו דעתה דנשרפה מקרי לא אפשר, וא"כ הא דאיבדה מקרי אפשר היינו משום דהשטר בעולם, אם כן ממילא אף דאיבדה באונס מפסידין ליה דכל דאפשר לא יהיבי' ליה כדמשמע מרהיטא דפירכת הש"ס הנ"ל, ואף אם נדחוק דגם איבדה באונס מקרי לא אפשר, הא אמרינן רק במקום דלא אפשר וודאי כ"ש, והיינו דסמכינן אתקנתא דשובר אבל במקום דליכא תקנה בשובר אף במקום דל"א מפסידי' להמלוה.
והנה מעכ"ת נ"י הביא דברי תשובת צ"צ דהעיד השואל דמנהג בתי דינים בשטרי ממרמי דנאבד מהמלוה דמכריזין כל מי שיש לו שטר בחתימת פלוני יביא שט"ח לבית דין תוך ל' יום, ואם לא יביא יאבד זכותו, והצ"צ הוסיף דצריך המלוה ליתן להלוה שטר פוצוי דאולי יבוא אחר ויטעון שהיה בארץ רחוק ולא שמע הכרוז, ומעכ"ת נ"י דשטרי פוצוי לא מהני כדמוכח בסוגי' דב"ב קס"ט דאמרי' ביני וביני שמיט ואכיל פירי, לענ"ד דבלא"ה יש לתמוה איך מדמינן התם דיני דשטרי מקח וממכר למאי דקי"ל כ"ש הא יש לומר דשני ושני, דדווקא באבד שטרו כיון דעכ"פ הלוה חייב להמלוה לא מפקעי' להמלוה חיובו, ונשאר החיוב על הלוה לשלם ולשמור שוברו, וכן בהא דפרע מקצת חובו לא מגרעינן כח המלוה להחליף שטרו ומחייבינן להלוה לשמור שוברו מה שאין כן ליתן להלוקח זכיות לכתוב לו שטר מקח, י"ל דיכול המוכר לעכב בטענה כל דהוא דחושש שיאבד שוברו, ומחשש הזה מוחה מלכתוב להמוכר שטר מקח, ולזה הי' נראה דלשיטת תוס' בב"מ דאף אם הלה מודה דהשטר בידו, מכל מקום מחייבינן ללוה ליקח שובר, ואם כן י"ל דמדמי' לה דאם תקנתא דשובר אלים כ"כ דאף דהשטר בידו לא מאחרינן הפרעון בשביל כך, ה"נ הי' לנו ליפות כחו דהמוכר לכתוב לו זכותו וליתן להלוקח שובר ואם כן י"ל דהא דאמרינן ביני וביני שמיט ואכיל, והיינו רק לענין זה דיוכל למחות מלכתוב לו שטר מחדש, אבל להפקיע להמלוה חיובו בשביל כך לא מפקעי', ואולם לאינך פוסקים דקיי"ל הכי בש"ע דאם השטר בידו דאין כותבין שובר ליתא לדברינו אמנם בלא"ה י"ל. דהא דאמרי' שמיט ואכיל היינו דלא יהא אפשר לברר אח"כ כמה אכיל וכמה הפסיד.
גם יש לומר דווקא התם דהחשש שהוא בעצמו יגבה שנית, בזה לא סגי פיצוי דאינו בדין שהוא יגבה מעותיו שלא כדין אדעתא דיהי' בע"ח להחזיר לו, אבל בדינא דצ"צ דהחשש שימצא אחר ויגבה ממנו, בזה אף אם נידון אותו כדין מזיק כיון דמקבל עלי' לפצות אותו מהיזקו לא מקרי מזיק. והנה מעכ"ת נ"י רצונו לחלק ביסוד הדין דהא דמפלגי אם כותבין שובר או לא היינו היכי דהחשש שהוא בעצמו יגבה פעמיים דיפסיד בידים להלוה, אבל היכי דהחשש שמא ימצא אחר דמדינא אפילו גרמי לא הוי לא חיישינן לה ולא מפסידין לזה חובו. ולכאורה רציתי להביא סייעתא לדבריו ממ"ש הרא"ה רפ"ב דכתובות להקשות דמאי מהני תקנתא דשובר ניחוש שמא מכר שטר חובו לאחר, ותירץ דמ"מ יספיק השובר, דהא חזר ומחלו מחל, וע"ז הקשה דאם כן יהיה מכאן סייעתא לשמואל דחזר ומחלו מחל, ותירץ דאפשר לדחות דמיירי דיש עדים דנאבד ממנו ע"ש.
ולכאורה עדיין קשה הא רבא הוא דאמר בפ"ק דמציעא ש"מ איתא לדשמואל וכו' והא רבא לשיטתי' דס"ל בב"ב קע"ג דאותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה, בלא"ה הוי ליה לאתויי סייעתא דשמואל מכח קושית הרא"ה הנ"ל דאף דאיכא עדים דנאבד, מ"מ היכי דאשתהי איזה ימים בין אבידת השטר להפרעון ניחוש שמא מצא אחר השטר חוב ויעמיד לו עדים שראה השטר בידו ביום פלוני ויטעון לקוח בידי ויהי' זמן המקח קודם לזמן השובר, אע"כ דמחשש שמא ימצא אחר ויגבה בו ל"ח, אמנם יש לדחות די"ל דעידי האביד' יכתבו לו העדות שנאבד ממונו השטר וממילא לא יהא זה נאמן לטעון לקוח דדווקא מסתמא ס"ל לרבא דל"ח לנפילה אבל היכי דידוע דנפל ממנו אין תפסתו מוכחת עליו לטעון לקוח (ובכה"ג נראה לי גם בעלמא היכי דבאו עדים דחפץ זה שביד שמעון הי' לראובן ונאבד ממנו דאין שמעון נאמן לטעון לקוח דאין תפיסתו מוכחת עליו דשמא מצא החפץ והיה כמו דברים העשוי' להשאיל ולהשכיר) ועוד יש לדחות בכמה אופנים.
והנה מעכ"ת נ"י הביא ראי' לחילוקו, דלכאורה יקשה מ"ש אבד שטרו מאבד משכונו דהיכי דאינו חייב מדין שומר אף בפשע וכגון דהי' שמיר' בבעלים דהדין דגובה חובו אף דנפסד הלוה, אלא ע"כ דהחילוק דבמשכון מסתמא הוא לא ימצאנו דאזלינן בתר רובא, והחשש רק שמא ימצא אחר ולא יהא הוא המפסיד בידים, משא"כ באבד שטרו חיישי' דמי שימצאנו יחזירנו להמלוה דלאו כולה עלמא דינא גמירי לענ"ד חילוק זה אינו מספיק דהא בפשע במשכון והוי שמירה בבעלים כל ענייני פשיעה בכלל אף היכי דטוען לא ידענא היכי אותביני', ובזה שפיר יש לחוש שהוא יהא נזכר מקום הצנעתו וימצאנו, גם יש לעיין מהא דכתב תוס' פ"ק דגיטין דבישראל שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לפלוני נכרי במ"ג דיכול לחזור בו דבגוי לא תקנו מעמד ג', ומ"מ היכי דאינו יכול להשמט מנכרי נותן לנכרי ומפטר, ועיין בהרא"ז שם דכתב הטעם כיון דידוע לו שכן דנים העכו"ם איהו דאפסיד אנפשי', וכן העתיק הסמ"ע, מלשון זה נראה בעליל דלאו מדין מזיק ממש אייתי' לדונו כמסר דלא היה כוונתו להזיק, אלא דמ"מ כיון דבגרמתו נפסד הלוה אמרינן איהו דאפסיד אנפשי' ובזה הקשה הא איהו אינו מפסידו ומזיקו בידים אלא דגרם דהנכרי יגבה ממנו ומפסידי' אותו מחובו, ומ"ש מאבד המשכון דבוודאי נפסד הלוה נימא ג"כ דהמלוה אפסיד אנפשי', א"ו נראה ברור דהחילוק הוא כך, דבמשכון פסידא דהלוה שנאבד משכונו הוא ענין בפני עצמו ואינו נוגע לפרעון החוב, והוי כמו פקדון בעלמא שנתן הלוה למלוה ופשע המלוה דפשיטא דמשום זה לא נפסיד המלוה את חובו, משא"כ באמר תן לנכרי במ"ג דצריך לפרוע לנכרי, בזה אמרינן דאין צריך לפרוע להמלוה דכל דאינו נפטר בפרעון להמלוה ויצטרך לפרוע עוד פעם בין לו בין לאחר לא מחייבינן להלוה לפרוע לו ומש"ה גם באבד שטרו מפסידים להמלוה כיון דפרעון זה עדיין לא אפטר מחיובו דאפשר יצטרך לפרוע שנית, וכיון שכן אין הכרח לחילוק מעכ"ת נ"י דיש לומר אף היכי דהחשש שאחר יגבה ממנו אינו חייב לפרוע כמו במעמד ג'.
אמנם נ"ל להוכיח דיש יסוד חילוק כחילוק של מעכ"ת נ"י והיינו דיש להקשות לכאורה בהיפוך דמדברי הרא"ז גיטין הנ"ל מבואר דאלו לא ידע המלוה שיגבו ממנו בדיני עכו"ם לא היינו פוטר להלוה מלשלם לו אף דיפסיד ויצטרך לשלם לעכו"ם, והרי ממה דפרכינן בכתובות דדילמא מפקא עידי הנומא בב"ד אחרינא וגביא דכתבנו לפי דברי הרא"ה דהפרכא גם אמתני' מבואר דגם במקום שא"כ דלא פשעה כלל וכלל אפילו הכי מפסידי' לה מחשש פסידא דהבעל, ובזה אנו צריכים לחילוקו של מעכ"ת דדווקא בההיא דמעמד ג' דהוא אינו מפסיד בידים אלא דהחשש שהעכו"ם יגבה ממנו, בזה לא מפקעינן להמלוה חיובו היכא דל"ש איהו דאפסיד אנפשי', משא"כ בכתובה דהחשש שמא יגבה הוא שנית, בזה גרע כיון דהחשש שהוא בעצמו יפסידנו בידים, וכיון דמוכרחים לחילוק זה ממילא יש לומר הכי לדיני דהיכי דהחשש רק שיגבה אחר מגבי להמלוה באבד שטרו, דאף דחזינן בדינא דמעמד ג' הנ"ל דהיכי דשייך איהו דאפסידה אנפשי' מפסדי' להמלוה חובו, י"ל דדווקא התם דהפסידה דהלוה ברור, אבל באבד דהוי רק חשש בעלמא, י"ל דלא מפסדי' להמלוה בכה"ג, ואף אם נדמהו, עכ"פ היכי דנאבד באונס דל"ש איהו דאפסיד אנפשי' בזה לא מפסדי' היכי דהחשש רק שיגבה אחר דדמי לדינא דמעמד ג' הנ"ל היכי דלא ידע הדין דבדיני עכו"ם מגבינן ממנו, גם יש ללמוד כן מעדותו של השואל צ"צ במנהג בתי דינים דמגבינן על ידי הכרזה, ומה שהכריח הצ"צ ליתן שטר פיצוי, וזהו ל"ש בנ"ד כמ"ש מעכ"ת נ"י לנכון דבממרמי שלנו שכותבין סך מעות בריש מגלתא ואחר כך ברחוק ממנו חותם את שמו, דבזה המוצא יכול לחתוך הסך ולכתוב סך כמה דבעי' ואין קצבה לדבר, מ"מ בוודאי תקנתא דפיצוי לא אלים כ"כ דהיכי דרואים שהמלוה הזה הוא איש עני ואין לו אחיזת קרקעות, ותיכף כשישלם לו בעודו בכפו יבלענה מה"ת נחייב להלוה להאמין להמלוה ע"י שטר פיצוי שלו. אלא וודאי דהצ"צ נקט לה זה בדרך כל מה דאפשר לתקוני לתקנת הלוה להצילו מפסידו עבדינן אבל לא שיהי' עיכב בדבר ואם כן נראה דהדין עם מעלכ"ת נ"י דאם הלוה מאמין להמלוה שלא מכר השטר חוב, ושנאבד ממנו באונס בענין דל"ש איהו דאפסיד אנפשי' דצריך לשלם לו ומכריזים שכל מי שיש לו שטר חוב בחתימת ידו שיביא זכותו תוך ל' יום ובאם לאו יאבד זכותו, כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |