שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קיב
|
< הקודם · הבא > |
להרב ר' אפרים סג"ל אב"ד דק"ק קויל:
מ"ש לתמוה בדברי קצות החושן סי' של"ו במה שכתב ליישב קושיית בנו, דלרבא דס"ל דהבטה בהפקר לכ"ע קנה, איך יתרץ הברייתא דשומעים לו, ולשיטת רש"י דמשמע דאפילו בלא מעשה ב"ד קנה, דמשמע ברש"י דהבטה דקונה היינו בנשמר על ידו, וכיון דמה דזוכה במציאה לחבירו הוא מדין שליחות, ובענין שמירה בעלמא דלית ביה מעשה ל"ש שליחות ועל זה הקשה מעכ"ת נ"י הא הסוגיא קאי מדין פועל דידו כיד בעה"ב ול"צ לזה ענין שליחות:
לענ"ד לק"מ דהא בפ"ק דמציעא (דף י"א) מבואר דר"נ ס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כיון דחב לאחרים, ורבא הקשה לו מההיא ברייתא דפועל דמציאתו לבעה"ב, ור"נ שני ליה דשאני פועל דידו כיד בעה"ב, דאף דיכול לחזור כל כמה דלא הדר ידו כיד בעה"ב עיי"ש, לפ"ז מ"ש רש"י בסוגיין בסוף בב"מ איתיבי' רבא לר"נ למימרא דפועל לאו בכלל מגביה מציאה היינו דפריך לר"נ אף דלדידך דמגביה מציאה לא קנה, מכל מקום ע"כ ס"ל לדידך דפועל עדיף וכדמשני ליה ר"נ בעצמו, ולזה חזר ר"נ ואמר לא קשיא כאן בהגבה כאן בהבטה, דהבטה בהפקר תנאי, אבל רבא לנפשיה דפריך ליה בפ"ק מההיא דפועל להוכיח דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, הרי לא ס"ל דפועל עדיף כיון דאין גופו קנוי אין ידו כיד בעה"ב, א"כ גם בפועל הוא רק מדין שליחות כמו בכל מגביה מציאה לחבירו, ועולים יפה דברי הקצות החושן, ובזה נתיישב לי דברי רש"י בפ"ק דכתב אההיא דהוי תופס לבע"ח מאחר שלא עשאו שליח, ובתוס' שם הקשו מההיא דהכותב גבי עובדא דיימר בר חשו, ועיין בש"ך דמתרץ דכוונת רש"י בעשאו שליח בשכר דהוי פועל, דידו כיד בעה"ב, והוא דחוק כמובן, גם מה הפרש בין בשכר בין בחנם כל שמקבל עליו השליחות לעשות כן, יהי' בפועל וכי השכר דוקא גורם שיהיה נקרא פועל, והלא גם בשכר במה נקנה, והא אין משלם אלא לבסוף וגם יכול לחזור ואם אמרינן כל כמה דלא חזר וכתב ידו כיד בעה"ב גם במתחייב עצמו בחנם לעשות שליחות נימא כן, ולזה נראה לענ"ד דבאמת גם בחנם הוי פועל, היינו דרש"י דכתב שם כן על ר"נ ולדידיה דס"ל דכל מציאה הוי חב לאחרים, וההיא ברייתא דפועל הטעם דיד פועל כיד בעה"ב מש"ה גם בתופס לבע"ח אם עשאו שליח דהוי כפועל מהני תפיסתו, אבל לדינא יש לומר דקיי"ל כרבא דהוכיח מההיא דפועל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ולא ס"ל לחלק דפועל שאני, והטעם דכל מגביה מציאה דקנה חבירו, היינו דלא מקרי תופס לבע"ח משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה, ממילא בתופס לבע"ח דל"ק גם ע"י פועל לא מהני, וממילא עשאו שליח לא מהני, והסוגיא דכתובות לפי ההלכה דבאמת לא מהני עשאו שליח, ורש"י דכתב כן על ר"נ, דלדידיה עשאו שליח מהני ונכון בעזה"י:
ובזה מיושב מה דתמה באו"ת על המרדכי דמסתפק בתופס לבע"ח ע"י פועל אי מהני, והא להדיא מסקינן דשאני פועל דידו כיד בע"ב ולפי הנ"ל ניחא, נהי דר"נ ס"ל כן, מ"מ רבא דפריך מפועל לא ס"ל דפועל ידו כיד בעל הבית, וא"כ י"ל למה דפסקינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ממילא הברייתא דפועל כפשטיה, ולא אמרינן דפועל שאני, וי"ל דתופס לבע"ח אפילו ע"י פועל לא מהני:
תו הקשה לי מעכ"ת בדברי מהרש"ל פ"ק דבב"מ בסוגיא דשיירות מצויות, על תוס' ד"ה ואפילו לזמן מרובה, דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל זיל חוש לה, הא דקתני בברייתא דיחזיר היינו בתורת גירושין, א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו בא לחדש דלא נידון מלשון יחזיר דמהימנינן ליה ונותנו לאשה בדרך חזרה כהודאתו של בעל, והא זהו נ"ל גם בקושייתם:
גם אנחנו עמדנו בזה בעזה"י, וביותר דבלא"ה יקשה בפשוטו על תוס' הנ"ל דאם היה ס"ל בתחילה דיחזיר היינו חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמאמינים ליה שכבר גירש, וממילא יקשה דמאי פרכינן דמה בכך דחיישינן דנפל מאחר, הא כיון דמאמינים ליה שגירש מחזירים לה לראיה:
והנלענ"ד די"ל דבלאו סוגיא דב"ב י"ל דגרשתי א"נ דלא מקרי בידו, דדלמא חייס אפשיטא דספרא, ומ"מ הא דקתני יחזיר י"ל דלחזרה בעלמא דהכא מאמינים ליה להבעל דגירשה דבידו לומר שיתנו לה הגט עתה בתורת גירושין, ול"צ לפשיטא דספרי, וממילא ניחא פרכת הש"ס דאף אלו אמר תנו לא יתנו דניחוש ליב"ש אחר, וא"כ ממילא לא נאמן שגירש כבר להחזיר לה הגט לראיה כיון דאין בידו לומר תנו, לזה הוכרחו להקשות רק מסוגיא דב"ב, דבאמת נאמן לומר גרשתי ולא אמרינן דחייס אפשיטי דספרי, ולפ"ז יש ליישב ג"כ בזה דברי המהרש"ל דלמ"ד חוש לה היינו מכח ריעותא דלא מצא קלא דגירשה ובצירוף דלא הוי בידו לגמרי דדלמא חייס אפשיטי דספרא, אבל הכא שפיר י"ל דיחזיר לראיה בעלמא דמהימנינן ליה דגירשה כיון דהוא בידו לגמרי לומר תנו לה גט זה בתורת גירושין וק"ל:
עוד הקשה לי מעכ"ת הרב בדברי תוס' גיטין (דף כ"ח ע"א) ד"ה מצאו וכו' אבל מה שאמר דאבדה בדלוסקינא לא הוי סימן, הא בתחילה כתבו תוס' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקימא, מבואר דגם בחפיסה מה שאומר דאבד בחפיסה לא הוי סי' ואמאי נקטו תוס' אח"כ דאומר בדלוסקימא לא הוי סי' ושיירו חפיסה, וגם הא הראי' שהביאו דדרך להניח שטרות בדלוסקימא זהו ל"ש בחפיסה, והרי מתחלה כתבו תוס' דגם בחפיסה לא מהני, מה שאומר דאבדה בחפיסה:
בפשוטו לק"מ, דכוונת תוס' כך הוא, דמתני' דמצא בחפיסה או בדלוסקימא מיירי בנתן סי' בחפיסה עצמו, ובאו תוס' אח"כ לדון דלא תימא דזה דחוק לומר דמיירי בנתן סי' כיון דסתמא קתני מצא בחפיסה משמע דזהו עצמו הוי סי' במה דאמר דאבד בחפיסה, לזה כתבו דהא עכ"פ בדלוסקימא לא הוי זה סי' דהא דרך להניח שטרות בדלוסקימא וא"כ ההכרח דמצא בדלוסקימא מיירי דוקא דנותן סי' בדלוסקימא, א"כ שפיר אפשר לומר דגם בחפיסה מיירי שנותן סי' בחפיסה עצמו זהו פשוט, אולם אי קשיא הא קשיא לי דהא דברי תוס' סובבים דמה דקתני במתני' דגיטין אם מכירו דהיינו דמכיר החפיסה והדלוסקימא ומדלא חיישינן לשאלה, ע"כ דמיירי שיודע שאבד הגט בחפיסה, וע"ז הקשו דלמ"ל מכירו הא זהו עצמו הוי סי' כדקתני במתני' דבב"מ דמצא בחפיסא או בדלוסקימא ותירצו דמיירי באמת התם בנותן סי' בחפיסה ובדלוסקימא ובזה ק"ל דמנ"ל להתוס' דגם בחפיסה לא מהני סי' במה שאבדו בחפיסה דלמא מצא בחפיסה באמת מהני אף בלא נתן סי' בחפיסה [אלא דבדלוסקימא בעי' סי' בדלוסקימא כיון דדרך להניח שטרות בדלוסקימא] ובמתני' דגיטין דקתני אם מכירו קאי אדלוסקמא והכי קתני מצא בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו דהיינו שמכיר הדלוסקמא והיה מרווח יותר דמדקתני מכירו בלשון יחיד, וגם חפיסה הוא לשון נקיבה ומכירו לשון זכר, הוא דחוק דקאי גם על החפיסה כמ"ש תוס' יבמות (דף קכ"ב ע"ב) ונדחקו דנקט לשון זכר משום דלוסקמא, וא"כ מה הכריחו לזה באמת לתוס' דלמא באמת קאי אדלוסקימא, בזה בעי שמכירו, ומתני' מילי מילי קתני, מצא בחפיסה זהו לחודא מהני או בדלוסקמא אם מכירו להדלוסקמא, וצ"ע, ויש לדחוק קצת דס"ל דבמתני' דבב"מ מצא בחפיסה או בדלוסקמא, משמע דחפיסה דומיא דדלושקמא כי היכי דבדלוסקמא מיירי ע"כ בנותן סי' בדלוסקימוא ה"נ בחפיסה מיירי כה"ג:
ובעסקי בההיא עניינא ראיתי בספר יד אליהו למהר"א זאליפאפע מיוסד על כל תיקון עולם שנזכר ברמב"ם ובסופו כל חדושים והאריך בחידושיו בדברי הרא"ש פ"ב דבב"מ סי' י"ד בפסקא הוא אומר סימני הגט ול"א הכא כיון דאיכא גיטא מעיזה כיון דסימנים מסייעים לה וכו', ולפניו היה הגירסא דסימנים מסייעים ליה, ודן לומר דמה דכתב בב"י וסימנים מסייעים לה, הוא ט"ס, וצ"ל ליה, דהא אדרבא ע"י דסימנים מסייעים לה יכולה להעיז יותר אעפ"י דהגירסא מסייע ליה, והיינו דאף דבעלמא היכא דאיכא גיטא מעיזה הכא כיון דסימנים מסייעים ליה להבעל אינו יכול להעיז עיי"ש:
ובמחכ"ת אינו דא"כ למ"ל דהיא אומרת סימני הגט אף באינה אומרת סי' תהיה נאמנת בחזקה דאינה מעיזה ע"י שהוא אומר סי' דהא באמת סימנים דידיה בגט אין ראיה שהיא אומרת שקר, דהא ידוע לו טיב הגט שהיה בידו מקודם, אלא כיון דקצת מורה שהוא שלו שהיא חושבת שהסימנים דיליה הוא בירור שהגט שלו א"י להעיז, וכמ"ש הרב שם, וא"כ בהיא אינה נותנת סי' כלל החזקה דאינה מעיזה ביותר ואלים טובא ולהדרי' לה, א"ו העיקר הגירסא מסייעים לה דבאמת כל דאיכא גיטא ליכא כ"כ חזקה אלא דמ"מ כיון דאיכא סימנים דוסייעים לה ויש ב' הוכחות שהגט שלה ה"א דיש קצת חזקה דאינה מעיזה וגם הסי' מש"ה מחזירין לה, והוא ברור:
והנה לכאורה יש לעיין דאמאי כתב הרא"ש דודאי להחזירו לבעל לגרש בההוא דבעי סי' מובהק וכו' הא מ"מ הוי תרתי למעליותא, הא' חזקה דאינה מעיזה, והב' סי' שלו דאינה של יב"ש אחר ומתגרשת בגט זה, וחשבתי לומר דכוונת הרא"ש להחזירו לבעל היינו במתני' דנמלך דדייקינן דאמר תנו נותנין, וכן בברייתא אם הבעל מודה דמוקמי' בסי' בזה במתני' דגם היא אינה בפניו לומר להבעל גירשתני, ובברייתא דמודה כיון דגם הוא אומר שגירשה ליכא חזקה כלל בזה בעינן סי' מובהק, אבל באומרת גירשתני והוא מכחישה בזה אם רוצה לגרש בגט זה עכשיו מהני סי' אמצעי להוציא מחשש ב' יב"ש, אבל לפ"ז יקשה במ"ש הרא"ש אח"כ גבי הוא אומר בחפיסה דינתן לו לאו להתגרש בה, היינו היכא דצריכים לסי' דידיה במקום שיש חשש יב"ש אחר], והא בכה"ג דמכחישים הבעל והאשה מהדרינן ליה לגרש אותה, כיון דמסייע חזקה דאינה מעיזה, ולזה נראה דהחילוק כך דדוקא בהיא נותנת סי' דהחזקה דאינה מעיזה וסימנים דידה מסייעים להדדי, דשניהם מורים דנתגרשה בגט זה אבל בהא אינה נותנת סימנים רק דהוא אומר דבחפיסה, דיהא מוכח מכח זה דהוא אינו מיב"ש אחר, בזה אין החזקה וסימנים מסייעים להדדי דהחזקה מורה דנתגרשה, והסי' דידיה אינו מורה רק לגרש אותה בגט זה, מש"ה כיון דאינם מחזיקים להדדי על ענין אחד א"י לגרש בה דחיישינן ליב"ש אחר, ול"א דע"י שנותן לה גט זה עתה לגירושין יש לה ב' ראיות דמגורשת החזקה והסימנים כיון דלא מסייעים להדדי על ענין אחד ודו"ק:
ובדרך עיוני בחידושיו של הרב הנ"ל ראיתי שהביא קושיא בשם חכם אחד אהא דפרכינן דלמ"ל קרא לפסול טריפה לגבוה נילף בק"ו דמה בע"מ שמותר להדיוט פסול לגבוה טריפה שאסורה להדיוט לכ"ש, והא הוי תחילתו להחמיר וסופו להקל, דבאם לא ימצא בהמה אחרת יהי' יושב ובטל, כההיא דפסחים גבי ביעור חמץ, ובסוכה גבי לסכך בד' מינים והאריך בזה למאד בישוב קושיא זו, ולענ"ד במחילה מכבודם אין התחלה לזה, דפסחים דקולא וחומרא בגברא בחיובו אמרינן כך דדלמא בחמץ כיון דאיכא בל יראה הקפידה התורה שלא יהא יושב ובטל, ורק בנותר דאינו חמיר כ"כ הוא דבשריפה ולא חיישינן דלפעמים יהי' יושב ובטל, וכן בסוכה אמרינן דאדרבא מצד חומרתו דנוהג גם בלילה הקפידה התורה דלא יהא יושב ובטל ממצוה זו, אבל הכא גבי קרבן דבקולא וחומרא בעצמות הבהמה להקרבה ל"ס כן, ושפיר דנין בק"ו מה בע"מ דמותר להדיוט אפ"ה פסולו לגבוה ואם לא משכחת אחרת יבטל מקרבן ולא יקריב את זאת מחמת הפסול שבו, מכ"ש טריפה דפסולו ביותר דאסור אפילו להדיוט, מכ"ש דלא יקריבנו אף אם יצטרך להיות יושב ובטל מהקרבה א"ש לומר דהיא הנותנת דמחמת דחמיר יותר לא יהא יושב ובטל, דהא החומרא הוא בפסולו דהקרבן, וכיון דפסול זוטרא מעכב הקרבה ול"ח ליושב ובטל, מכ"ש פסולו ביותר דלעכב הקרבה אף במקום חשש יושב ובטל, והוא נכון מאד בעזה"י:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |