שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קיא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב קיא

תשובה קיא
לכבוד אחי חביבי הרב הגאון האב"ד דק"ק מאטרסדארף הרב רבי בונם נ"י:

מ"ש אחי רומעכ"ת לתמוה על הפ"י בסוגיא דתרי ותרי שכתב רמ"י מדינא קאמר דבעי' נשאת בתחילה דהוי חזקת היתר, דא"כ לא הקשו תוס' כלום בסוגיא דב"ב, דמאי ארי' ניסת אפילו התירוה נמי הוי זילותא דבי דינא, הא מ"מ בהתירוה מדינא אסור עכ"ד:

נ"ל דהתוס' ב"ב אזלי בשיטת הר"י בר ברוך דמיד שבאו עדים המתירים תחילה אתחזק להיתירא, וע"כ לרמב"י בבאו עדים המתירים תחילה דתצא הוא רק חומרא ושפיר הקשו תוס' אולם זה אינו דהא כל עיקר טרחתו דהפ"י להשוות סוגיא דיבמות דמבואר דרמב"י מדאורייתא אסור בלא נשאת תחילה, לסוגיא דב"ב דתליא בזילותא דב"ד, וא"כ לכאורה לשיטת הריב"ב אין מקום לדבריו, דהא גם בלא נשאת תחילה מותרת מדאורייתא ואי דכוונת הש"ס ביבמות היכי דב' כיתי העדים באו בב"א, הא לשיטת הריב"ב גם לרבנן דרמב"י בכה"ג תצא דלא ס"ל לסברת דייקא, א"כ אם באנו לקיים דברי הפ"י גם לשיטת הריב"ב, צ"ל דבהא גופא פליגי רמב"י ורבנן, דרבנן ס"ל דע"י עדים המתירים תחילה אתחזק להיתירא, ורמב"י סבר דלא אתחזק להתירא רק ע"י דנישאת תחילה, וא"כ עדיין לא הקשו תוס' כלום, ודוחק לומר דתוס' ב"ב ס"ל ב' הסברות דלרבנן דייקא מגרע לחזקת א"א, וגם סברת הריב"ב דע"י עדים אתחזק להתירא, וביבמות מיירי בבאו בב"א, וא"כ יפה הקשה אחי בזה:

אולם באמת יש לקיים דברי הפ"י ובסגנון אחר, ולא יצטרך לדוחקא דהפ"י דס"ל לסוגיא דב"ב מסברא דאף אתחזק בהיתירא ע"י דנשאת תחילה ראוי לאסור מדרבנן לולי טעמא דזילותא דב"ד, ולמסקנא בהא לחוד דאתחזק היתירא מהני, והיינו דבלא"ה קשה על הפ"י, הא מ"מ למ"ד תרי ותרי ספיקא דאוריי', א"כ בלא"ה ליכא חזקת איסור, מה חילוק יש בין באו עדים תחילה לנישאת תחילה, הא ליכא חזקת היתר, דתרי ותרי מסלקים כל החזקות, ודוחק לומר דחז"ל החמירו בתרי ותרי ליזול בתר החזקות לחומרא, ולזה נ"ל דהסוגיא דיבמות אזלא להלכתא דתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן ושפיר אמרינן דלרמב"י מדאורייתא בעי' נשאת תחילה שיהי' חזקת היתר אבל סוגיא דב"ב אזלא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, א"כ הא דבאו עדים תחילה דתצא משום דחז"ל החמירו אף בספק השקול, והוא והיא אומרים ברי, א"כ הא דנישאת תחילה דל"ת ע"כ משום זילותא דב"ד, ולמסקנא הסוגיא ב"ב דל"ח לזילותא דב"ד, באמת הא כהלכתא, דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן, וקיימינן דרמב"י מדינא קאמר וכסוגיא דיבמות וא"כ שפיר הקשו תוס', ושני הסוגיות עולים לנכון:

אולם ביסוד דברי הפ"י דתוס' מודים להריב"ב דנישאת הוי חזקת היתר, טובים דבריך לסתור דבריו ממה דהקשו ביבמות דהתם מיירי בנתייבמה, ובלא"ה נסתרו דברי הפ"י ממה דהקשו ב"ב דבנישאת ואח"כ באו עדים דליכא דייקא דבב' עדים ליכא חומר, ואמאי לא תצא, ולא ניחא להו דבניסת תחילה ממילא ליכא חזקת היתר, אע"כ דס"ל דגם בזה נשאר חזקת איסור בתוקפו:

ובדברי תוס' אלו איני יורד לעומק דבריהם הקדושים במ"ש בכתובות (דף כ"ו) ועוד כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן יש לאוסרה כדאמרינן גבי ינאי, ולא זכיתי להבין, דמה עדיפות קושיא בזה מכח דתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן, וע"כ כוונתם דתרי ותרי אם הוי ספיקא דאורייתא, מסלקים כל החזקות מוקמינן סוגיא דיבמות באומרת ברי לי, וכמ"ש תוס' יבמות, אבל למ"ד דתרי ותרי הוא ספק דרבנן דבחזקת היתר מדאורייתא מוקמינן אחזקה ורק מדרבנן החמירו ממילא היכי דאיכא חזקת איסור הוי חזקה דאורייתא ולא מהני ברי, והא זהו עצמו קושייתם הראשונה ומה הוסיפו להקשות בדרך ועוד, וצ"ע:

ובזה תמוהים דברי המהרש"א גיטין (דף ט' ע"א) ד"ה סמוך אהני עפימ"ש וכו' אי לאו דנוקמי אחזקת א"א, ואינו מובן לי, דמשמע דאם תרי ותרי ספיקא דאורייתא בלא"ה פרכינן שפיר דהוי ספיקא דאורייתא, אלא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ליכא קושיא רק מכח חזקת א"א, וזה תמוה, דתרי ספיקא דרבנן, היינו במקום חזקת היתר, אבל בליכא חזקת היתר פשיטא דהוי ספיקא דאורייתא ול"צ לבא מדין דאוקמינן בחזקת א"א:

מ"ש אחי נ"י על קושיית הבית מאיר סי' קנ"ב דבתרי ותרי נישאת לא תצא, הא הבנים יהיו אסורים לבא בקהל דהוי ספק ממזר, די"ל דהאב נאמן להכשיר לבנו כיון דהאמינתו התורה לפסלו, ק"ו להכשירו, זה אינו, דלא עדיפא נאמנות דהאב מעדות של כת השניה דמ"מ הב' עדים שאומרים הויין כתרי לגבי העדים ולגבי האב, דתרי כמאה, אולם דבריך מספיקים ליישב במה שעמדתי בתוס' גיטין (דף י"ט ע"א) שכתבו דהאידנא כותבין זמן בגט שלא יחפה על בניה ממזרים וכ"כ הרא"ש:

ובזה אמרתי ליישב בסוגיא דלשם מה דהי' קשיא לי, במה דפרכינן שם א"ל אביי לר"י ג' גיטין פסולין ואם נישאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, ולכאורה תמוה לי, למה צורך להקדמה זו דמתני', הא אף אלו היה אמרינן דחז"ל החמירו לשוי' גם להולד ממזר, הא מ"מ פשיטא כיון דמה"ת הגט כשר א"א לדונה במיתה, ומה הועילו חכמים בתקנתן [ואולי י"ל דהי' מקום לומר דחכמים הפקירו הנייר בגט כזה, ומדין הפקר ב"ד הפקר וממילא אינה מגורשת מה"ת וקטלינן לה,] ולזה אמרתי דלא חשו חז"ל במה דע"י החיפוי תנצל ממיתה דאין בזה קלקול כ"כ אלא דהוא יעשה כן בשביל חיפוי להצילה ממיתה, ועי"ז יהיו תקלה דיתירו הבנים לבא בקהל, ולזה אם בגט שאין בו זמן מדרבנן הוי הבנים ממזרים ממילא ליכא חשש תקלה, מש"ה הוצרך למפרך ממתני' דגט שאין בו זמן הולד כשר:

ולכאורה הא מ"מ בגט שאין בו זמן יהי' הבנים בספק ממזרים, ואינו דומה לראוה מעוברת דנאמנת להכשיר בתה דהתם הספק גם על האם, ואנו דנין להכשירה מכח החזקה וממילא כשר הולד, [ואף דתוס' ס"ל גם בינאי להקל מדינא אף דהתם מתה האם, צ"ל כיון דעל אותה שעה שאומרים העדים דנשבית היה מקום ספק גם עליה והי' דינה להכשירה מ"מ גם ינאי מתכשר, ובדברי תוס' כתובות (דף כ"ו) וקדושין (דף ס"ו) דינאי כשר מדינא, דקיי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, נ"ל דלכאורה ל"צ לזה, דבפשוטו מאן דס"ל דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה, היינו העובר זה שמן הבועל דלא ידעינן אותו אם הוא כשר או פסול, אבל בראוה מדברת ומעוברת ונשאת לכהן והולידה ממנו דהבנים ודאי כשרים כיון דהפסול יהי' רק מחמת שמא היא נתחללה והבנים שמכהן זה חללים, א"כ מוכרחים תחילה לדון עליה שהיא חללה, והרי הכשרנו אותה להנשא לכהן שאינה חללה, וממילא הבנים כשרים, וא"כ גבי ינאי דלא מספקינן כלל שנולד בעת השבי' מנכרי וידעינן שנולד מבעלה אלא דניחוש דבשביה נישאת ונתחללה ובניה מבעלה הכהן הם חללים בזה כיון דהפסול הבנים יהי' רק מכחה לדונה כחללה לכ"ע כשרים, כיון דהכשרנו אותה שלא לדונה כחללה] אבל הכא דאין דנין כלל על האם, דבלא"ה היא גרושה ופסולה לכהונה, ואם היא בת ישראל דליכא נ"מ לענין תרומת בית אביה ליכא נ"מ לגבי דידה כלל לדון על חזקת היתר, ואולי י"ל דדנין עליה אם היא מותרת לחזור לבעלה דלא זינתה תחתיו והוי חזקת היתר, אבל עדיין אנכי נבוך, בזה, אם נקרא חזקה לדון על איש פרטי שמותרת להנשא לו, דלא מצינו רק חזקת כשרות לכהונה או לבעלה הנשואה לו, או ליבמה דעומדת ליפול לפניו, אבל באינה נשואיה אינה זקוקה לו ואינה עומדת להנשא לזה דוקא אפשר דלא מקרי חזקה, אכן באמת כפי דברי הרמב"ם וכדפסקינן בש"ע סי' ד' סכ"ט דא"א שזינתה ואמרה מנכרי נתעברתי נאמנת להכשיר הולד אף דהתם אין דנין עליה דהיא ודאי נתחללה לכהונה, והארכתי בזה במק"א] ובזה היו עולים יפה דבריך דהאב יהיה נאמן להכשיר לבנו דזינה עמה אחר הגירושין:

ומ"ש אחי נ"י להוכיח דתוס' ס"ל ג"כ כשיטת הרשב"א דאף בחזקת איסור מהני הברי וקושייתם רק דהולד יהי' ממזר, תוס' כתובות פ"ה דפרכת הש"ס וכי לא מודה היינו דאם הודאה לחוד לא מהני, גם טעמא דר"ג לא מהני, וקשה דמידי ארי', דדלמא הודאה לחוד משום דהוי ר"פ אצלה, אבל כיון דההלכה כר"ג ורק לכתחילה לא עבדינן בה עובדא לא גרע מספק השקול דמהני ברי עכ"ד:

אינו מספיק, דזהו הי' ניחא אם היו התוס' מפרשים דפרכת הש"ס דהודאה לחוד ודאי מספיק, וע"כ כל חד וחד טעמא באפי נפשיה הוא, [ובאמת כתבתי לתמוה על התוס' אמאי לא ניחא להו לתרץ דהי' מלתא דפשיטא להש"ס דהודאה לחוד בודאי מהני וע"כ כל חד וחד טענה באנפי נפשיה הוא,] אבל מדכתבו תוס' דאם הודאה לחוד לא מהני משמע דהוי ספק דאפשר דההודאה לחוד לא מהני, א"כ איך מדמינן ספק לרוב, ולזה הי' נ"ל בכוונת תוס' דגם לר"י מדינא מהני הברי וחזקת כשרות, רק מטעם יוחסין החמירו ומש"ה ס"ל להש"ס מסברא דאם טעמא דהודאה לחוד לא מהני אף דהוי רק חומרת יוחסין, גם טעמא דר"ג לא מהני, אך עכ"ז עדיין קשה איך מדמין דבר שיש בו חומרא רק דלכתחילה לא תעביד למלתא דאסור מדרבנן מדינא אף דיעבד, ולזה נ"ל ברור בכוונת התוס', דס"ל להש"ס דלכתחילה עבדינן לגמרי כר' יהושע, ואם לר"י לא מהני הודאה גם אנן עבדינן כוותיה לכתחילה, ונסתלק בזה קושיית אחי מעכ"ת נ"י:

מ"ש אחי מעכ"ת להוכיח עוד, דהא בההיא דדפנו ניכא ספק דדייקא, ואף לרבנן תתסר מדינא, ומה שתירץ אא"ז זצ"ל בספרו משנת דרע"ק דבעדים ג"כ דייקא, הא התם אקרא קאי, ולדין דאורייתא ליכא דייקא בעדים עכ"ד:

גם בדבריך אינו מיושב, דעכ"פ מכח קושיית תוס' ומכח פירושך דיהי' הולד ממזר מוכח סברת תירוצם דדייקא מגרע לחזקת א"א, א"כ ממילא כי היכי דלרמב"י מדאורייתא אסורה היכי דליכא חזקת היתר בבאו עדים ואח"כ נישאת, ולא מהני הברי דידה משום חזקת איסור, וכיון דרמב"י בודאי סבר כן מהיכן פסיקא להש"ס דלרבנן מהני הברי נגד חזקת איסור, כיון דרמב"י בודאי לא ס"ל כן:

גם מה שתמה אחי על הפ"י דדייק מסוגיא דיבמות דלרמב"י תצא מדאורייתא, א"כ תקשי דגם לרבנן ליתסר, דבדינא דאורייתא ליכא דייקא, אע"כ דהקרא אסמכתא בעלמא וסוגי' דיבמות אזלא רק לדינא לבתר תקנת חז"ל:

מלבד דלפי דרכו דהפ"י בלא"ה נסתלק קושי' אא"ז הגאון זצ"ל כיון דס"ל דנישאת תחילה הוי חזקת היתר, גם י"ל על קושייתך על הני אריות הפ"י ואא"ז זצ"ל דתרווייהו איתנהו, דודאי הדרשא היא דרשא גמורה רק דלא ניחא להש"ס לומר דהברייתא נקט מלתא דלא קאי כן הדין לבתר תקחז"ל, אולם מה דהקשה זקנינו הגאון זצ"ל, דלרבנן למ"ל קרא דוקדשתו והאריך בזה, דהנך רבנן ס"ל דליכא דייקא בעדים, בזה נכונים דברי אחי, דבלא"ה לדינא דאורייתא ליכא דייקא:

ובההיא עניינא נתקשיתי במה דמשני הש"ס ביבמות בבאו עדים ואח"כ נישאת ורמב"י היא, דא"כ מאי ארי' כהן, בישראל נמי הא הוי ספק איסור זונה להבועל, בשלמא למה דמוקמינן מעיקרא בנישאת ואח"כ באו עדים ניחא, דבבעלה ישראל מותרת דאף אם מת עתה מותרת לו כיון דנישאת לו בהיתר עפ"י ב' עדים הוי כאנוסה, [והיינו כר"ש דבנישאת שלא ברשות ב"ד לא דנו חכמים לקונסה לדונה כאלו זינתה ברצון, או דגם כרבנן דנקט בכהן, דבישראל מדאוריתא מותרת לו דהוי כאנוסה, ובאמת לאחר תקנת חז"ל גם בישראל אסורה, גם י"ל כיון דעכ"פ מותרת מדאורי' ואסורה רק מקנס לא החמירו היכי דאיכא ספיקא דתרי ותרי] ואף להסוברים דלתירוצא ב' דתוס' כתובות (דף ט') ד"ה ואב"א גט כריתות מחולק בדין עם התירוץ הראשון, וס"ל דגם באונס אסורה להבעל, מ"מ היינו היכי דלגבי הבועל הוא רצון כמ"ש הב"ש (סי' י"א סק"ג) והכי דגם הוא נשאה בהיתר ומקרי אונס גם בדידיה שריא ליה ואף דמיירי בנישאת לאחד מעידיה, וא"כ לפי עדות הכת ב' דלא מת אז והוא שיקר בעדותו היה הוא מזיד, י"ל דמ"מ בישראל משכחת בהיתר בלי נישאת לאחד מעידיה, אבל בכהן בכל ענין תצא, גם בישראל משכחת בהעידו ג' עדים שמת ונישאת לאחד מעידיה, דבזה אף ששיקר בדבריו והוא לא ידע מזה דמת, מ"מ נשואים יש לו בהיתר, דסמך על אינך ב' עדים דמעידים שמת, [ אבל בב' עדים ונישאת לאחד מהם י"ל אף לפי תקנת חז"ל להתירה בעדות ע"א שמת בעלה, מ"מ אין לדון כה"ג, דאף לפי כת הב' מקרי הוא אונס, אף דשיקר בעדותו והוא לא ידע, מ"מ נשאה בהיתר עפ"י עדות עד השני, די"ל דהכא דהיא חשבה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ דליכא חומר וממילא אין לה היתר רק מכח ב"ע, וכיון דידע בנפשו דמשקר וליכא רק ע"א נשאה באיסור כיון דהיא לא דייקא אזדא ההיתר דע"א, וראיה לזה מתוס' כתובות ד"ה דניסת לאחד מעידיה והא דתנן הרגנוהו וכו', ולכאורה תמוה, איך הי' ס"ד דתוס' לפרש הרגנוהו דשנים אומרים כן, הא לו יהא דגם בב' אמרינן עיניו נתן בה מ"מ דל עדותו מהכא ותשתרי ע"י עדות השני אע"כ כנ"ל היכי דיש ב' עדים המעידים ההיתר רק מכח ב' עדים, כיון דהיא סבורה שיש לה ב' עדים ולא דייקא, וכיון דאנן חיישינן דעיניו נתן בה ליכא רק ע"א, אמנם י"ל דההיא דהרגנוהו הי' אפשר לומר דאתי' כר"ש, דבב' עדים ליכא חומר ולא דייקא, אבל למה דקיימא לן כת"ק דאף בב' עדים איכא חומר יש לומר דדייקא ונשאה בהיתר על ידי עדות עד השני, אבל עכ"פ לפי אוקימתא דמיירי בב"ע ואחר כך נישאת יגדל התמיה, הא גם לישראל אסורה מספק סוטה להבועל, ואולי יש לומר דמיירי בבאו עדים דמת וניסת לישראל ואח"כ באו כת ב' ואמרו דלא מת אז אלא עתה דמותרת לבעלה דהוי כאונס וכנ"ל, ואח"כ מת בעלה הב' וניסת לכהן דתצא מטעם ספק חללה דשמא כשניסת לבעלה הב' הי' בעלה הראשון חי ונתחללה, ומה דאמרינן בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו אח"כ ניסת לבעלה זה הכהן, ולפ"ז יהי' הוכחה ברורה לדעת הסוברים דהעיקר כפי משמעות סוגיא דב"ב דטעמא דרמב"י משום זילותא דב"ד והיינו דמדינא גם בב"ע ואח"כ ניסת מותרת אלא דהחמירו, ובניסת תחילה אוקמי אדינא משום זילותא וקרא דוקשרתם דנקט הברייתא היינו בדרך אסמכתא, א"כ שפיר י"ל כנ"ל, דמיירי בנישאת לישראל ואח"כ באו עדים ואמרו דמת עתה ומת הישראל וניסת לכהן דלגבי כהן זה הוי באו עדים תחילה, דהא צריכים לחזור מהוראתן לאסרה על כהן אחר שאינו מהעדים אוסרים אותה ג"כ לאחד מעידיה ואף אם אפשר דבעלמא בתרי ותרי ונישאת ואח"כ באו עדים ואח"כ מת וניסת לעד הב' מהכת שאמרו מת דלא תצא, כיון דבשעה שבאו עדים השניים והיתה תחת בעלה לאחד מעידיה לא היו צריכים לחזור מהוראתם ונתקיים הוראתם להתיר, מ"מ י"ל שאני התם דבשעה שפסקו הב"ד שתשב תחת בעלה הב' הוי הוראה שמאמינים לעדים שאומרים מת להתירה לא' מעידיה, אבל בנ"ד דהכת הב' אמרו מת עתה, דבזה דבמה שהותרה לישב תחת הב' לא הוי הוראה דגם לפי כת ב' מותרת דהוי כאנוסה, ולגבי ההוראה ראשונה שהתירו להנשא להב' הוי עתה רק כמו התירוה להנשא כיון דעתה צריכים לחזור על שאר כהנים דתצא, אבל אם נימא כשיטת הפ"י דרמב"י מדינא קאמר דוקדשתו הוי לימוד גמור דבבאו עדים תחילה הוי חזקת א"א ומדינא תצא, א"כ א"א לומר בניסת תחילה לישראל קודם שבאו הכת הב' דא"כ אזדא חזקת איסור והוא בכלל נישאת ואח"כ באו עדים ונצטרך לומר בפשוטו דבאו עדים ואח"כ נישאת היינו דלא ניסת כלל עד שבאו עדים ואמרו לא מת, ואחר שניסת לכהן באו עדים ואמרו מת עתה, א"כ הדרא הקושיא לדוכתי' דבכה"ג אף בישראל תצא משום ספק זונה, וצע"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף