שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קכו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קכו

סימן קכו מבני יקירי קיר לבבי הרב המפורסם רבי שלמה ני'

יסלח נא אבא מארי מ"ו ני' על הטריחי אותו הפעם לבקש ממנו לחות לי דעתו הקדושה בדבר הנוכחי שנשאלתי מחביבי הגאב"ד דק"ק סאכטשוב ני' וזה לשון הרב השואל:

איש אחד עוד בימי נעוריו, עזב את אשתו ואת ביתו, וזה שנתים נודע כי אוה משכן לו במדינת האללאנד, והתאמצו הב"ד בכל כוחם והרעישו במכתבים להשתדל ממנו גט פטורים לאשתו, אך אבותיו ואחיו מגודל השנאה אשר שנאו להאשה המתגרשת מחמת הקנאה אשר בעו"ה מרקד בינינו, כי מסחר אחד לה ולהם, הרבו גם הם בדבריהם להטותו לגרש על תנאי שבעוד שנה תעקור משכנה מעירנו לעיר מולדתה לבית אבותיה, ומחשש עיגון הוסכם על גט בתנאי, והנה כמו ארבעה חדשים אחרי הגירושין שבק הבעל המגרש חיים לכל חי, והאשה רוצית לקיים תנאה שלא להצטרך חליצה, ויש מי שעורר לחוש לסברת בה"ג שכת' בשם רבנן קדמאי, הביאה הה"מ (פ"ח מגירושין) בהתנה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ונשאת לאחר, ומת בעלה הראשון בחיי פלוני ועברה ושתתה בחייו דלא נתבטל הגט, ומסתברא כמו דאין מעשיו שלאחר מות המגרש מבטל הגט כן אין מעשיו מועילים לקיים הגט, ודעתי נוטית שאין לחוש לסברא זו, חדא שהרי הר"ן פרק המגרש וכן הה"מ דחו אותה בראי' מכרעת, ותו דבש"ע לא הביא דעה זו כלל, עכ"ל הצריך לענין וזאת אשר השבתי טרם אענה, רואה אני חובה לעצמי לחקור בדין זה דהני רבנן סבוראי על שלשה דברים, האחד, בטעם הדין למה לא נתבטל הגט ע"י ביטול התנאי שאחר מיתתו, שנית, ליישב הסוגיות שנראות סותרות לדינם, הלא הם, א', זו שהקשו ממנה הה"מ והר"ן דלדבריהם במתנה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי, מהראוי שיהי' כריתות כמו בכל ימי חיי, כיון דאם ימות תהי' רשאה לשתות, ב', קשיא לי מהא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך א"ח שמא תבעל להם, ודוק מיני' דבמתנה ע"מ שלא תבעלי לפלוני חוששים, והיינו ע"כ דחוששין שיבעלו אחר מיתת המגרש, וכמ"ש הראשונים והאחרונים, דהא בחיי המגרש יהיה להם איסור א"א כיון שיתבטל הגט, ואי אמרת דאחר מיתתו לא איכפת לן בביטול התנאי, א"כ שוב למה ניחוש, ג', למצוא מקום מאין הוציאו דין זה, כי לא מלבם יוציאו מילין כאלו:

והנה בטעם הדין יש לפנינו שני דרכים, א', י"ל טעם חוקיי והוא דא"א שיתפעל הגט, (רצוני ענין הכריתות), ע"י מעשה הנעשה אחרי שכבר הותר האגוד ונפרד קשר האישות שביניהם, ב', י"ל טעם סבריי, דאומדין דעת הבעל שאינו חש על המעשה, תעשה או לא תעשה, אחרי שכבר הפריד המות ביניהם, וכשהתנה, דעתו רק על הנעשה עודם בחיים:

ואולם הנראה בישוב קושיית הר"ן והמגיד עפ"י כל אחד מהדרכים אלו, בו נפתח ונאמר שלטעם הראשון שאין אנו אומדין דעת המתנה כלל, ואמרינן שהתנאי הי' סתמיי בחיי ובמותי, אלא שא"א שיפעול איזה מעשה או העדרה על הגט אחר מיתתו, מן הדומה שא"א שזהו שאנו אומרים דביטול התנאי אינו מזיק להגט שיהי' עדיין עדיף מאלו לא עברו, (רצוני אם שתייתה מה ששתתה בחיי פלוני אינה פועלת על הגט, מ"מ א"א שיהי' עדיף מאלו אינה שותית):

והנה ידוע דרך החדש אשר להרמב"ם ז"ל בדיני תנאים בגיטין, ודרך הקודש ונפלא יקרא לו הה"מ (בפ"ח מגירושין הלכה כ"ב) והוא, שקיום התנאי וביטולו צריך להיות בפועל, ובהיותו בכח לבד ספיקא הוא אי מקרי קיומו וביטולו ביטול, ומטעם זה המתנה אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת תוך יב"ח, אף ד דודא סוף התנאי להתקיים מ"מ אסורה להנשא תוך יב"ח, ידוע ג"כ סברתי הראשונים בגט הניתן על תנאי אי רשאה להנשא קודם שנתקיים התנאי אם לא, והנה לדרכו של הרמב"ם הנזכר בסמוך ודאי מהראוי שלא תהיה רשאה להנשא קודם קיום התנאי אף אם בדידה תליא לקיים, דהא אף דאנו בוטחים בה שתקיים התנאי, מ"מ הא עכשיו עדן אין קיומו אלא בכח, ואין בטחון יותר שיקיים תנאו שלא יבא, מזה שכבר מת, ואין ודאי יותר שיבוטל תנאו של נתינת מאתים זוז, מזה שמת עד שלא ניתן לו, ומ"מ אין זה קיום ודאי ואין זה ביטול ודאי, (ולקמן נדבר אי"ה בדעת הרמב"ם בזה]:

ולפ"ז בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ומת הבעל, אף אם מעתה אין שתייתה מבטל הגט, מ"מ להנשא א"א לה בעוד פלוני חי, דלא יהא שתייתה אלא כאינה שותית, הא מ"מ לא נתקיים התנאי עדיין בפועל, ובאמת לא מצאנו להרבנן דסברי רק שהגט לא נתבטל ע"י שתייתה שיהיו הבנים ממזרים, אבל לא שרשאה להנשא:

ודון מיני' ומיני', במתנה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי דא"א שיקויים בפועל עד שתמות, ממילא א"א לה להנשא לעולם אף אחר מיתת המגרש, וכיון דאגידה לעולם וא"א לה להנשא אין זה כריתות:

הגם דבנתקיים בכח לבד הוא רק ספק, ואפשר שמקרי קיום, מ"מ בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי הוא בטל ודאי, כיון דמ"מ היא אגידה בודאי, ועדיף מזה כתב במ"ל (פ"ח מגירושין ה"י) דהיכא דאגידה בהתנאי מחמת ספיקא דדינא הגט בטל ודאי, וכמ"ש היכא דאגידה מהנשא מחמת ספק וא"כ סרה קושית הר"ן והה"מ:

והנה בתנאי דעל מנת שלא תנשאי לפלוני שהוזכר בגמרא, סובר הרמב"ם ז"ל דמיירי במגביל זמן, אבל בסתמא אינו גט, וכתב (בהלכה י"ב) למה זה הדבר דומה, לאומר ע"מ של"ת יין כל ימי חייכי, ותמהו עליו רבים דכיון דאחר מיתת פלוני לא תהיה אגידה עוד בהתנאי למה לא מקרי כריתות, וטרחו לחדש לדעתו דצריך שתהיה מותרת באיזה זמן במה שהיתה אסורה בו, (ועי' בהה"מ הי"א וכ"ה בר"ו) ולדברי תקשה טורח זה למה, הא דבריו צודקים לשיטתו דקיום התנאי בכח לבד הוי ספק גט, ומש"ה בלא הגביל זמן אף שימות אותו פליגי מ"מ יהיה מקוים התנאי רק בכח, וא"כ תהיה אסורה להנשא לעולם, ואין זה כריתות:

ע"ז אשיב דלאו בכדי טרחו נושאי כליו, דהא דברינו בנויים עפ"י ההוצעה זו דבכל תנאי אסורה להנשא עד שיקוים התנאי, והרי הרמב"ם בעצמו (בריש פ"א) כתב להדיא דמותרת להנשא קודם קיום התנאי:

והי' מידי עלות דבר זה על לבי, הייתי עומד משתומם, איך באמת אפשרים שני דינים אלו, שבע"מ אם לא אבא תוך יב"ח ומת אסורה להנשא עד יב"ח, משום דלא נתקיים התנאי בפועל עדיין אף דודאי סופו להתקיים, ובתנאי דעלמא רשאה להתנסבא עד שלא נתקיים על סמך שיקויים, והם כדברים הפכיים עד שבינותי בספרים וראיתי בספר שער המלך (פ"ח ה' כ"ב) הביא קושיא זו בשם מכתב אליהו, ועל כרחינו צריכים אנו לשמוע לאחד מתירוציו, אם כי אינם כ"כ מרווחים:

ואולם יראה כי הפרש יש בין התירוצים, דתרוצו א' הוא דתלוי זה בזה, דבתנאי שתלוי ביד אחרים דבל"ז אסורה להנשא עד שיקוים משום חשש דלא יקוים, בהא אמדינן דלא גמר בדעתו לגרש עד שיקויים בפועל, אבל בתנאי שבידה לקיים דמותרת להנשא מיד אמדינן לדעתו דקיומו יהא סגי בכח וביטולו צ"ל בפועל, ותירוצו ב' הוא, דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה והוי כאלו כבר מקויים בפועל, אך זה רק באינו תלוי בזמן, כגון ע"מ שתתן לי, אבל בתלוי בזמן כגון אם לא אבא עד יב"ח, א"א לומר דהוי ככבר עשוי מעכשיו דהא אין בידה לקיימו עכשיו. ויראה דלתירוצו השני, בע"מ שלא תנשאי לפלוני או שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני, ל"ש ביה לומר דהוי כעשוי מעכשיו, דהא תלוי בזמן ודומה הוא לאם לא אבוא כו', אלא דנצטרך לפי זה להוסיף דברים ולקבל דוחק, דזהו דוקא באם בעת חלות הגט היה הדבר שקול אצלינו אם יקויים התנאי או יבוטל. אבל היכא דהיה ברור לנו קיומו מיד הוי תמיד קיומו כאלו כבר עשוי. אף בתנאי שהוא בהמשך הזמן, דאל"כ תקשה לנו האי דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך דאין חוששין שמא תבעל להם דמה בכך דאין חוששין שתבעל להם, הא מכל מקום לא נתקיים בפועל. ולתירוץ זה נצטרך לומר עוד דמה שכתב הרמב"ם בריש הפרק דמותרת להנשא מיד לאו בכל אישי התנאים אמר למלתא. ומיירי רק בתנאים שאפשר לקיימם מיד. כתנאי דע"מ שתתן. ואין תימה על סתימות דבריו. דהא בל"ז כתב הרב המגיד דבתנאי שאינו בידה מודה הרמב"ם דלא תנשא. וסתימה זו יותר מעלייתא, די"ל דכבר סמך הרמב"ם על מה שגילה במקומות אחרים דבעי שיקויים בפועל. משא"כ חילוק בין תנאי שבידה לאינו בידה לא רמז עליו הרמב"ם עוד. והה"מ והר"ן שטרחו ליישב האי דע"מ שלא תנשאי לפלוני צ"ל דהם תופסים לתירוץ א' של שעה"מ. ומש"ה ג"כ יפה תמהו על דין דהני רבנן, ואנחנו ליישב באנו שיטת הרבנן, ונאמר דהם תופסים תירוץ ב' של שעה"מ עיקר, וממילא בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי תהי' אסורה להנשא לעולם. כיון שלא יקויים בפועל ומיושב ג"כ מה שהקשינו מע"מ שלא תבעלי לפלוני די"ל דלאו דאסורה להנשא משם חשש שתבעלי אלא משום דלא הוי כריתות. כיון דתמיד לא יהי' מקוים בפועל כ"א בכח. וכל שבעת חלות הגט הי' ספק בקיומו. לא אמרינן ביה דהוי ככבר עשוי משי' דיש לו המשך זמן. ואחרי הדברים האלו נזכרתי. שזה כמה שנים כאשר חנני ד', ואנה לידי ספר היקר ונחמד תשו' רבי אליהו בן חיים עברתי על דברי תשובותיו ונתקשיתי באחת מהם בהאי ענינא, והוא בסי'ו' בריש התשובה הביא דברי הר"ן דבתנאי שב ואל תעשה מותרת להנשא מיד. וכתב בזה"ל, וצריך להבין בדבריו שם דהוא ז"ל מייתי עלה ההיא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך, ותנאי זה שוא"ת הוא, ואפ"ה טעמא שהיא אסורה להם אין חוששין שמא תבעל, הא ע"מ שלא תבעלי לפלונית משמע דהוי חיישינן אע"ג דהוא שוא"ת. וכד מעיינינן שפיר לאו מילתא היא, דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך כיון דלא קאמר לשלשים יום אין זה כריתות. דהיינו תלוי ועומד לעולם, ומש"ה אמרינן כיון דאסורה להם אין חוששין שמא תבעל להם והוי ליה כריתות ולא אתא לאפוקי אלא דלא נימא דאין זה כריתות ולא לומר שמותרת להנשא קודם קיום התנאי. דאם לא לאבא ואביך נמי היא מותרת להנשא קודם קיום התנאי כיון שהוא בשוא"ת עכ"ל:

והרגשתי אז בזה שלשה הרגשות, דקדוק, קושיא, ותימה, דהנה מה שכתב כיון דלא קאמר לשלשים יום אין זה כריתות, יש לדקדק דהא כיון לשיטת הרמב"ם דבע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני צריך שיגביל זמן דוקא, והנה אין טעם הרמב"ם משום שהגט תלוי ועומד לעולם, דהא באמת כשימות פלוני לא יהא תלוי עוד, אלא הטעם כמו שכתבתי לעיל בשם הה"מ שלא תהא מותרת עוד במה שנאסרה אין זה כריתות, ואם כן אין הלשון מדוקדק., מה שאמר אין זה כריתות דהיינו תלוי ועומד לעולם:

ומ"ש כיון דאין חוששין שמא תבעל הוי לי' כריתות. קשה בעיני הסברא, איך תלוי כריתות בזה שלא תבעל כיון דמ"מ אם תבעל יבוטל הגט עדיין תלוי הוא ואינו כריתות, והרי זה דבר חדש בעיני, ולדבריו המתנה ע"מ שלא תאכלי חזיר לעולם יהיה כריתות וזה לא שמענו ועל גוף תירוצו אני תמה. כיון דגם הוא יודה להדיוק דבע"מ שלא תבעלי לפלוני דין אחר יש לו, אלא דלפי דבריו אין האיסור מחשש שמא תעבור על התנאי אלא משום דאין זה כריתות, וקשה, כיון דלסברתו היכא דאין חוששין שמא יבוטל הגט, אף דביטולו במציאות מקרי כריתות. וידוע דכריתות אינו צריך להיות מיד, וגם לא צריך שיהיה בבירור, אלא כל שאפשר שיבא לידי כריתות כריתות הוי. וא"כ אתתא זו דלכשתנשא יופסק החשש שמא תבעל, דהא איסורא לא עבדה לבטל גיטה למפרע, ויהי' מאז כריתות אף דבטולו במציאות מכל מקום כיון דאין חוששין לה הוי כריתות וממילא גם מעתה ליהוי כריתות כיון דאפשר שיבא לידי כריתות כגון שתנשא:

וכעת עפ"י דברינו י"ל דדבר גדול דיבר הנביא הראנ"ח (אף שרחוק לומר שכיון לזה) ודבריו דברי, והוא דבע"מ שלא תבעלי לפלוני כיון שיש המשך זמן לתנאי ל"ש לומר בו דהוי ככבר עשוי מעכשיו וממילא כיון שלא הגביל זמן, אף אם ימות אותו פלוני יהי' מקויים רק בכח, ועולה לשונו שפיר מה שכתב דיהי' תלוי ועומד לעולם, דלעולם לא תהי' רשאה להנשא מחמת אותו גט, ויהי' הגט תלוי בספק, אם קיומו בכח והוי גט או לא, ואינו כריתות. אך בל"ת לאבא ולאביך כיון דאיכא איסור אין התחלה לחשש שמא תבעל להם מעיקרא מיד בחלות תגט, ובכגון זה חשבינן לי' כאלו נתקיים תנאו בפועל מש"ה הוי כריתות. ולא שזה שאין חוששין. גורם שיהי' כריתות אף אם התנאי לעולם. דזהו נגד הסברא, כיון דמ"מ יש מציאות שיתבטל. אלא דבמקום דבעצם הוי כריתות כגון זה דאם ימות האב יהי' כריתות, אלא דמה דקיומו לא יהי' בפועל זה יגרום דלא יהי' כריתות, ובזה כיון דמסלקין הגורם, ואומרי' דהוי כעשוי מעכשיו ומקויים בפועל מיקרי. ממילא הוי כריתות, אבל ע"מ שלא תאכלי בשר חזיר לעולם, נהי דחשבינן ליה ככבר נתקיים מ"מ לענין כריתות כיון דיש מציאות לבטל הקיום לא מקרי כריתות, דמה לי אם אפשר לבטל התנאי או אפשר לבטל קיומו. כיון דמ"מ אפשר להגט לעולם להתבטל, ובע"מ שלא תבעלי לפלוני לא תקשה מה דהקשינו, דהא אפשר שתנשא ויהיה כריתות, דזהו באמת אינו, דאף דמאז לא יהיה מיחוש עוד מ"מ אין זה עושה אותו כריתות כיון שעדיין במציאות שיבוטל, ובעת חלות הגירושין היה חשש שיבוטל התנאי, דהיינו שלא תנשא בחיי הבעל ותבעל אחרי מיתת המגרש, דאז לא יהיה אסור בבעילה. ומשום הכי לא חשבינן לי' כאלו נתקיים מעכשיו. ואולם לדעת הני רבנן עדיין אין מועיל בתירוץ של הראנ"ח, דהא לדידהו גם בע"מ שלא תבעלי לפלוני מיד בחלות הגט אין חשש שיבוטל התנאי, דהא בחיי המגרש אם יבעול אותו פלוני יהי' הגט בטל ואיכא איסור א"א, ולאחר מיתת המגרש אין זה ביטול התנאי עוד, אך י"ל דלהם לא יהי' קשה קושייתו כלל, דהם יפרשו כמו שפירש הר"ן, דטעמא דהאי תנא משום דסובר דע"מ נמי שיורא הוא, אלא דבאבא ואביך אין בו משום שיור. דבל"ז אסורה אלא מחשש שתעבור ע"כ אמר דאין חוששין, וה"ה דלפלוני אין חוששין אלא דמ"מ אסורה מטעם שיור:

ובאמת תמהתי אז גם על הראנ"ח הנ"ל שהקשה על הר"ן, ולא נזכר שהר"ן בעצמו הקשה כן ותירץ בעצמו:

וזהו לדרך האחד שנתנו אנן בטעמא דדינם דהני רבנן סבוראי:

אולם לדרך השני נאמר דזה שאנו אומדין דעת המתנה שהקפיד רק על הנעשה עודם בחיים, הוא במתנה סתם, או גם במגביל זמן, אלא שמ"מ אפשר יהי' לעבור על התנאי בזמן זולת זמן, כגון ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני, דאפשר דתשתה אחרי מותו. ומש"ה הוצרך הזמן לאמרו למען ישמע ממנו דלאחר מות פלוני תהי' רשאה לשתות. בזה אמרינן דעוד זמן הי' בלבו מה שלא פירש, והיינו אם תשתה קודם מותו, וכאלו התנה ע"מ שלא תשתי כל ימי חיי פלוני כשאני חי, אבל באומר כל ימי חייכי, דאין מציאות לעבור על התנאי זולת הזמן דאין מעשה אחר המות, א"כ א"א לומר דדעתו הי' רק אם תשתה בעודו בחיים, דא"כ למה הזכיר כלל כל ימי חייה, ואם לומר אם תהיה אסורה לעולם, הא כל תנאי שהוא בשוא"ת גם בגט סתמא לעולם משמע כדאיתא בהה"מ ובלח"מ (פ"ז מאישות סוף הלכה א'). אלא ע"כ באמרו כל ימי חייכי רצונו לומר בזה, כל הימים אשר את חי אף לאחר שאמות אני:

ובזה סרה תמיהת הה"מ מעליהם מהאי דע"מ שלא (תשתי יין כל ימי חייכי, גם לדרך הזה, ומסולקת גם קושייתי מהאי דע"מ שלא תבעלי לאחר, דהא דין זה לאו בפירוש אתמר בגמרא אלא מכללא, מדקתני ע"מ של"ת לאבא לאביך כו'. משמע דלאחר חוששין שתבעל להם וא"כ י"ל דאשמעינן לאבא ולאביך לעולם אין חשש, ותידוק מיני' דלאסור יש חשש במציאות שמא תבעל להם. והיינו באם יתנה בפירוש שלא תבעל לעולם או כל ימי חייכי, דבזה גם לאחר מיתתו איתא לתנאי':

דאולם ליתן לדינם מקום מוצא, הנה לדרך השני י"ל משום דהוי קשיא להו האי דגיטין (דף פ"ג ע"ב) ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, וקשה למה הוצרך למתני במפרש לעולם, הא בל"ז בשוא"ת סתמא לעולם משמע. ואולם אם נאמר שכל המתנה דעתו רק לכל אותן הימים אשר עודו חי. שפיר אין דין זה מתקיים אלא במפרש לעולם. דאל"כ שפיר היו כריתות כיון דאם ימות המגרש תהיה רשאה לילך, וכקושי' הה"מ עליהם מן ע"מ של"ת יין כל ימי חייכי, אך כיון דפירש לעולם, על כרחך כוונתו לעולם אף אחר מיתתו, וא"ת אם כן תקשה סיפא דהך ברייתא דקתני על מנת שלא תלכי לבית אביך עד ל' יום הר"ז כריתות, ולמה לי דיפרש שלשים יום, הא סתמא נמי הוי כריתות, ובתשובת בן לב הלא בספרתו (ס"א עלה ס"ה סוף עמוד ד') חקר על דין תנאי סתמא בשוא"ת אם הוא לעולם או כמפרש יום א' דמי [ולא הביא דברי הה"מ שהבאנו לעיל דלכעולם דמי] והקשה דיוקא דרישא דהך ברייתא אסיפא, דברישא משמע דיוקא לעולם הא סתמא הוי כריתות ובסיפא משמע איפכא. וטרח בזה הרבה ולא ישבו. והרי לדברינו ג"כ יקשו הדיוקים אהדדי. וכיון דקשיא רישא לסיפא לא דייקינן מיניה מידי. זה לק"מ. דבשלמא כשאנו מקשים על הרישא דליתני סתמא שפיר מקשינן דהרי יהיה זה בעצמותו מה ששונה התנא עתה, והוא דתנאי עולמיי אין זה כריתות דגם סתמא הוא תנאי עולמיי. אבל בסיפא אין זה קושיא, דנהי דהדין אחד דהוי כריתות גם בסתמא וגם עד ל' יום עוד במכ"ש משתמע מיניה דזמן ממילא קאתי, מ"מ אין זה ממש מה דקתני עכשיו דאלו במתנה עד ל' יום הזמן יביאו לידי כריתות, ואלו במתנה סתם, מיתת הבעל הוא שמביאו לידי כריתות ודרך התנא כששונה דין והפכו שישנה אותו גם בענין והפכו ושיהי' החתימה מעין הפתיחה וכשמתחיל כל ימי חייכי אין זה כריתות. והיינו אם חיי המתגרשת מגבילים התנאי. קתני בסיפא כל ימי חיי וחיי פלוני. היינו הפכו שחיי המגרש או חיי אחר זולתה מגבילים והכא דהתחיל לשנות לעולם. והיינו בהתלות התנאי בזמן בלתי קצוב נופל עליו לשנות הפכו אם תלה התנאי בזמן קצביי. אמנם הבן לב כשחקר אם סתמא הוי לעולם או ליום א' שפיר הקשה כיון דסתמא הוי או זמן עולמיי או קצביי. א"כ ליתני אותו או ברישא או בסיפא ויהי' זה עצמו מה דקתני עכשיו:

זהו לדרך השני שדרכנו בטעם הדין דהני רבנן. אולם לדרך הראשון נאמר דהוציאו דינם עפ"י דברי הרא"ה בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין, דעשה ג' מחלוקות בדבר. הא' בהתלות התנאי בו בהמגר' אז מדינא יש טענת אונס אלא תקנה התקינו דאין אונס בגיטין ובתול' באחרי' גם מדינא אין אונס, ואולם בתולה בדידה מדינא יש אונס וגם תקנה לא שייך ביה דהא היא יודעת ולא שייך טעם צניעות ופריצות, ולפ"ז במתנה ע"מ שלא תעשי ואירע לה אונס שלא היתה יכולה לעשות אף דלא עשתה שורת הדין שיהא הגט בטל, כיון דנתקיים באונס, וכמו באם לא באתי וחלה, דלולי התקנה הי' האונס מבטל הגט, ובדיד' ליתא לתקנה ונשאר הדין דאונס מבטלה ולפ"ז יש להתעורר במה שכתב הרא"ש פ' המגרש (סי' ב') בשם בה"ג דמה דבע"מ של"ת יין ולא תנשא לפלוני רשאה להנשא מיד לאחר, ול"ח שתעבור על תנאה משום דבדידה קאי לקיומי ובע"מ שתתן לי ר' זוז לא תנשא עד שיקוים. אף דג"כ בדידה תליא דלא נראה ליה טעם הר"ן שכתב דלאו בדידה קאי שאולי לא ירצה לקבלו], היינו דחיישינן שמא תאנס ולא תוכל לתתם, ולמ"ש כיון דחיישינן לאונס, תקשה גם בתנאי של"ת יין ושל"ת לפלוני ניחוש דלמא תאנס עד שלא תהי' יכולה לשתות ולהנשא ויהא האונס מבטל הגט ויראה דזה לא קשיא, דבל"ז צריך ביאור מ"ש בה"ג דחיישינן שתאנס, והרי התוס' ריש כתובות (דף ג' ריש ע"א הוכיח בטוב דל"ח לאונס, מדקרי להו צנועות. אלמא דמן הדין לא היה להם לחוש, וע"כ נראה דהפרש יש, דלאונס דלא שכיח שורת הדין שלא לחוש שמא יארע, אבל לאונס דשכיח. ודאי אית לן לחוש עליו, כיון דשכיח הוא שיארע, ומש"ה שפיר קרי להו צנועות, כיון דאונס דשכיח מדינא אינו מבטל הגט, וכדמשני שם בגמרא (סוף דף ב') ודלמא אונסא דשכיח שאני כו'. ולא נשאר חשש כ"א על אונסא דלא שכיח ולאונס כזה אין חוששין, אמנם זה דאונס דשכיח אינו מבטל יראה שהוא רק בתנאי דשוא"ת כיון דמ"מ אוקיים ליה תנאי אבל בתנאי דקום ועשה ודאי ל"א כיון דנאנס מלקיימו יהא גטו גט, דהא מ"מ לא איקיים תנאו, ועי' בזה במל"מ (פי"א ה"א ממכירה) ומש"ה בע"מ שתתן לי ר' זוז שפיר כתב הבה"ג דחיישינן לאונס, כיון דבזה גם אונס דשכיח יבטל הגט, ולמלתא דשכיח חיישינן:

אפס למה שכתב הרא"ש נדרים (סוף ד' ג') דמש"ה האומר לא אפטור מן העולם עד שאהיה נזיר עובר מיד משום בל תאח', אף דלמיתה ל"ח היינו משום דלזמן מועט ל"ח אבל דזמן מרובה חיישינן [ולדעתי לדברי הרא"ש מדוקדק היטב אמרם גיטין (דף פ"ד ע"א) וכ"ת אפשר דמנסבה היום ומגרשה למחר, והיינו כיון דאפשר לקיים התנאי מיד למחר מש"ה רשאה היא להתנסבא, דאלו לא היה אפשר לקיים התנאי כ"א לאחר זמן היתה אסורה מחשש שמא תמות ולא תקיים לתנאה] ולפ"ז מה דקרי להו צנועות אלמא דלית לן לחוש למיתה, צ"ל או דהוצרכה התקנה משום תנאי דזמן מועט, או משום דלשמא מת באמת גם בזמן מרובה לא חיישינן, אלא לשמא ימות, בזה יש חילוק בין זמן מועט למרובה ולפי"ז אכתי תיקשי למה בתנאי דשוא"ת תנשא מיד, והרי בע"מ של"ת לפלוני דכל ימי חיי פלוני התנאי תלוי הוא, הוי זמן מרובה, ניחוש למיתה דידה, ואז יהא האונס מבטל הגט:

וי"ל דקושיא זו הכריחה להנהו רבנן שהביא בה"ג, ובה"ג לשיטתיה שהוא מרא דהאי סברא, דבשוא"ת רשאה להנשא מיד, והוכיחו זה מגמרא כמבואר בהרא"ש שם וע"כ חידשו זה הדין, דהתנאי הי' רק בעוד אגודם יחד קיים, לא לאחר מיתתו, וממילא ה"ה גם לאחר מיתתה דלא, דמה חילוק בין מיתתו למיתתה:

ועיין תוס' ישנים יומא (דף י"ג) קדים ואזל לבה"כ שכתבו שאם ילך אחר מיתתה לביה"כ לא יועיל כיון דמקיים התנאי אחר מיתתה, ונראה דאזלי בשיטת הנהו רבנן, ומש"ה ניחא דלית לן לחוש למיתתה, כיון דמותה יקח הכל ולא ישאר התנאי, ואין זה קיום התנאי ע"י אונס דהא אין צריכים עוד לקיומו:

אפס דברינו הלא יתכנו אם הדין דהיכא דאונס מבטל הגט כגון אונס דלא שכיח כלל, דינו של הגט להיות בטל לגמרי, ואף דאין מגיד לנו שאם לא הי' אירע האונס הי' עובר התנאי, ור"ל במתנה הר"ז גיטך אם לא אעשה דבר פלוני ונאנס ולא עשה, מי יעידנו שאלולי האונס הי' עושה, ויוקשה באמת למה נעשנו בטל ודאי ניחוש דלמא גם לולי האונס נמי היה מקיים התנאי ולא היה עושה, [ועי' פ"י בסוגי' דא"א בגיטין] וצ"ל דאומדין דעת המתנה שאלו היה מסיק האונס אדעתיה היה מפרש ומתנה דכל שיקויים הגט ע"י אונס אינו חפץ בו, ויהיה בטל לגמרי, וכיון שכן אמדינן, שפיר יוקשה מה שהקשינו למה בתנאי דשוא"ת מותרת להנשא מיד, ניחוש דלמא תמות, ויהיה מוכרח מכח הקושי' דהתנאי קאי רק עודם בחיים יחד, אבל הדין דאפילו היכא דהאונס מבטל הגט מ"מ אינו עושה אותו ודאי בטל כ"א ספק בטל, אז ע"כ נאמר דאף עתה שאירעו אונס מ"מ אלו היה ברור לנו שגם בלעדי האונס היה מקיים לתנאי היינו מכשירין הגט, ומש"ה אנו עושים אותו עתה רק ספק גט דאף דעכשיו נתקיים התנאי ע"י אונס מ"מ חוששין דלמא גם בלא אונס היה התנאי מתקיים, ואז יהיה הגט כשר, וא"כ לא תקשה קושייתנו כלל, דהא כל מה שאנו מתירים אותה להנשא בתנאי דשוא"ת, הוא משום חזקה דודאי לא תעבור על התנאי לקלקל עצמה כיון דבדידה קאי לקיומא, והרי ברור לן גם עתה שאירע האונס שבודאי גם בלעדו אלו לא יקרה המקרה ג"כ היתה מקיימת לתנאי כדי שלא תקלקל עצמה, וכיון שכן ממילא גם עכשיו שנתקיים ע"י אונס גיטה כשר ודאי, דהא מה דבנתקיים באונס אנו עושים אותו ספק גט הוא רק משום חשש דלמא לולי האונס לא היתה מקיימת, וכאן הרי ברירא מלתא שגם בלעדיו היתה מקיימת לתנאי:

והרמב"ם לשיטתי' גבי אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי, דהגט רק ספק, וממילא כן הוא בכל טענת אונס המבטלים הגט, וכדאיתא בב"ש (סי' קמ"ה סק"י) מש"ה בדין הוא חולק על דינא דהני רבנן [לפי מה דדייק מיני' הה"מ] משום דלשיטתיה אין קושייתנו קושיא, וממילא אין לדינם הכרח דשפיר י"ל דהתנאי קיים גם אחר מיתתם, ומ"מ מותרת להנשא, ואין לחוש לדלמא תמות ויהי' קיים התנאי ע"י אונס, דאף אם ככה יהי' מ"מ הגט כשר ודאי, כיון דברור לן שגם בלעדי מקרה האונס היתה מקיימת, [ויתר הפוסקים דסוברים היכא דהאונס מבטל הוי הגט בטל ודאי, ומ"מ אין סוברים לדין דהני רבנן, הם יאמרו דגם למיתה דזמן מרובה לא חיישינן, וכדמשמע בהר"ן נדרים שם דלא תירץ כתירוץ הרא"ש שם]:

הרי הראינו מקום לכל אחד מהדרכים בטעמא דידהו, להסיר תלונת הה"מ ולהראות מקום מוצא לדינם:

וידע מר כי דבר טרחנו כל הטורח, להעמיד שני הדרכים, כי אפשר שדין שלפנינו יהיה נפיק מבינייהו, והוא דלכאורה סוגיא ערוכה מנגדת לדינם, והיינו מה דתנן פ' מ"ש (דף ע"ד) הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז ומת, נתנה אינה זקוקה ליבם, וע"כ לא פליגי אלא דמר סבר לי וליורשי ומ"ס לי ולא ליורשי, אבל לכ"ע אלו היו יורשים בכלל התנאי הוי גיטה גט מעליא והרי קיום התנאי אחר מיתתו:

והיינו מוכרחים לומר דגם הני רבנן לא אמרי לדינייהו אלא בתנאי דשוא"ת אבל בקום ועשה מודי' דמתקיי' התנאי ואזיל ג אחרי המות, והרי הי' נפשטה דין שלפנינו:

ואולם הכרח זה יהי' אפשר רק לדרך האחד, אבל לדרכינו השני אולי יש לדחות הראי', די"ל דמה דאומדין לדעתו שמקפיד רק על הנעשה בעוד אגודם קיים, זהו בתנאי בעלמא, תעשי ולא תעשי, אבל בתנאי ממון כיון שהוא רוצה בהדמים רוצה בקיומו בכל זמן שיתקיים התנאי, ומש"ה אלו היו היורשים בכלל התנאי שפיר הוי מועיל קיומו אף אחרי מיתתו, כיון דחפצו גם בבניו אחריו שיהי' להם הדמים, ולעולם אפשר דבתנאי שאינו של ממון אין הפרש בין שוא"ת לקום ועשה:

אמנם כן לדרך זה השני יקשה לכאורה מסוגיא אחרת דבריש כתובות בעי להוכיח דאין אונס בגיטין מדתני מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת הרי זה גט, מת וה"ה נחלה, ודחי, דלמא מת שאני דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, ולדינא דידהו יקשה, הא גם בלאו הני טעמא ניחא, דכיון דמת לא שייך טענת אונס דהא המיתה מגבלת זמן התנאי, וכשמת עבר זמנו וכבר נתקיים בזמן המשך התנאי:

והנראה בזה דיש להסתפק לדרך זה דאמדינן דעתיה שמקפיד רק על הנעשה בעוד אגודם קיים, מה דינו אם מת ונפלה קמי יבם, ויש בזה להימין ולהשמאיל, די"ל כיון דכבר הפריד המות בינותם ואינה אגודה ביה עוד, אינו מקפיד עוד, וי"ל כיון דאף דבו אינה אגודה מ"מ מחמתו עדיין היא אגודה מש"ה עדיין יש לקפידא מקום לחול, ומעתה לא תיקשי קושיא זו, די"ל כצד השני, דכל שאגודה מחמתו עדיין התנאי קיים ושפיר הוצרך הגמרא לחדש סברא זו דלא ניחא ליה וכו' ואומר עוד, שלא לבד שלא יהיה קושיא עליהם מסוגיא זו, אלא דיהיה עוד קצת ראיה, משום דדברי המקשן מוקשים לכאורה, דהא ע"כ או דאכתי לא אסיק אדעתי' סברא דלא ניחא, או דאסק' אדעתי' אלא שרצה לפרש המתני' בכל גווני, בין זקוקה בין באינה זקוקה, ולצד הראשון יקשה הלשון שאמר מת וה"ה לחלה, שהוא על דרך מאי לאו, ולמה לא הקשה בחזקה, מת וכ"ש חלה, דהא אין אונס גדול ממיתה, ולצד השני יקשה דיהי' עיקר התירוץ חסר, והכי הו"ל למימר דילמא במת ונפלה קמי יבם דוקא דלא ניחא וכו', ואולם לדינם דהני רבנן ולדרכינו בו ניחא, די"ל כצד הא' דהמקשן לא אסיק אדעתיה סברא דלא ניחא, וגם רצה לפרש בכל גווני בין בזקוקה בין באינה זקוקה, ולהיפוך בצד זה באינה זקוקה לא היה קשה לי' מידי, דבזה ודאי אין מקום לטענת אונס כיון דמיתתו מגבלת הזמן וקושייתו היא רק מצד השני בזקוקה, דבזה יש סברא דעדיין התנאי קיים, כיון דעדיין אגודה מחמתו ושייך טענת אונס, ואולם בחזקה לא הי' יוכל להקשות, דהא אפשר לדחות, דהקפדתו רק בעודה אגודה בי' ממש לא באגודה מחמתיה להיבם, ע"כ הקשה רק דרך מאי לאו מת וה"ה לחלה, דמסתבר יותר דכל דאגודה מחמתיה נמי יש עדיין קפידת התנאי, והי' מוכח דאין אונס, והתרצן יכול הי' לדחות לומר לא מת דוקא דעבר זמן התנאי, אלא דאמת קמשני, דכל דאגודה מחמתיה עדיין זמן התנאי לא עבר, ומכל מקום הוי גט משום לא ניחא ליה:

ולפי הדברים גם לדרך זה השני איפשט בעיין, דבנ"ד כיון דזקוקה ליבם מועיל קיום התנאי גם אחר מיתת הבעל:

עוד יראה לחזק ראי' ראשונה מהאי דלי ולא ליורשי מהא דכתב הרמ"א בחוה"מ (סי' רמ"א ס"ז) בשם הרשב"א, האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז בניו נותנים לו והמתנה קיימת, אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי, לי ולא ליורשי קאמר עכ"ל, וקשיא לי בגוי', דהא הרשב"א עצמו בגיטין (דף ע"ד) הביא דברי הירושלמי ז"ל, אף בקידושין כן, האומר הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך ר' זוז כרשב"ג אביו ואחיו נותנים לה, והיא זקוקה ליבם, הרי מבואר דלרבנן דסברי לי ולא ליורשי, גם במת הנותן לא מתקיים התנאי בנתינת היורשים, וקשיין דברי הרשב"א אלו לאלו:

ואחשוב בזה דהרמ"א בשם הרשב"א טעמא יהיב למלתי', ז"ל, דלא כיון רק שיתנו לו והרי נתנו, ור"ל כיון דתנאו הי' משום הרוחא דידי' ורצונו שירויח כל היכא שירויח, יבואו הדמים מ"מ בין ממנה בין מיורשיה, וזהו הטעם שייך כשהוא רוצה לקבל דמים, אבל להיפוך במתנה ליתן דמים כנידון הירושלמי חזר הדין להיות כתנאי דעלמא שאינו של דמים, ואמרינן כמו דלי אינו כולל יורשי המקבל כן תתן אינו כולל יורשי הנותן:

ולפ"ז דע"מ שאתן דינו כתנאי דעלמא, יתעורר קושיא דלעיל שוב על הירושלמי, דלרשב"ג מה יועיל קיום התנאי אחרי שכבר מת הוא והותר האגוד, ותירוצנו לעיל דתנאי ממון שאני ליתא, דהא בע"מ שאתן הוי כתנאי דעלמא, וצ"ל אחד מתרתי או דתנאי דקום ועשה יודו בו הני רבנן, או משום דאגידה מחמתיה ליבם:

ובסוף פ' מ"ש הכל מודים לכשתצא חמה מנרתיקה כו' ע"מ שתצא כו' מעכשיו קאמר, ע"ש ברש"י דהיינו בנותן גט בלילה ומת באותו לילה דמעכשיו הוי גט, וקשיא הא מ"מ כשהחמה יוצאת ומתקיים התנאי כבר מת הוא, וצ"ל גם כן דבזקוקה ליבם או בקום ועשה מודים:

מכל הלין טעמא הי' נראה דבנ"ד אין לחוש לרבנן דבבה"נ, אלא שאני איני תוקע עצמי להלכה ומכ"ש למעשה, כי אני מוטרד מכל פנה, עד שבזה אני מדבר וזה בא בעסקים שונים, ואני דולג ופוסח מלימוד לעסקים ומעסקים ללימוד:

ואשר ביקש רו"מ שאם יהי' רפיא בידי שאשאל מפי אבא מורי מאור הגולה ני', אם כי מונע אני עצמי להטריחו בד"ת ליודעי רב טרדותיו, ובכל אלה לא יבטל משיעוריו הקבועים, ואם יגיעהו שאלה מבחוץ יגזול שנתו להשיב דבר, עכ"ז למען אהבתי לרו"מ וחפצי למלאות רצונו, אשלחה דברי אליו, ואשמעה מה יורני ויאמר לי, אם יסכים עמי להתיר, ואם לא, דברי בטלים ומבוטלים, ידידו דו"ש בכל לב ובכל נפש, הק' שלמה איגר, ע"כ דברי תשובתי:

ועתה יאבה נא האדון אדוני אמ"ו ני' לחוות לי דעתו הגדולה והחזקה בזה למען מלא אמלא משאלות הרב השואל כי הוא איש בריתי ואוהב נאמן לי בנו עבדו קטון תלמידיו:

הק' שלמה איגר

שעל הפסק

דברי בני החמודות הנה, מצאוני עצור בחדר המטות, נהייתי ונחליתי עד מאד, הרופאים כולם ישראלים ואינם ישראלים שבעירי, [אשר מכיר אני להם טובה ונותן תודה על רב שקידתם ועוצם השתדלותם יום ולילה לא שבתו כחשיכה כאורה סבבוני כתרוני על מטתי, תהי משכורתם שלימה מהמשלם שכר טוב], חדלו למצוא עוד מזור, חדלו, ואמרו נואש לנשמת חיים, עד אשר פנה ד' אל שועת רבים ולא בזה את תפלתם, כי לבשו רוח טהרה מגדולם ועד קטנם, בעיר ובמדינה, ויתפללו אל ד' בחזקה לחיותיני כיום הזה, וזה מעט ימים אשר קמתי ממטתי וכאשר החילותי לנוע איזה פסיעות בחדרי על משענתי הושיטו לי הפסק הנוכחי שפסק בני יקירי הגאון ני', היה לי למשיב נפשי ולהחיות רוחי לשעשע בדבריו אשר העלה בכחו הגדול וידו החזקה בחריפות ובקיאות גדול, צר לי אשר לחולשת רעיוני גם כח ידי אין אתי, לערוך אף גליון אחד לשעשע ולפלפל בדברי בני המלאים דעת הרחבים והעמוקים טובים ומתוקים, ולבל לענות דין האשה אשר בא עליה השאלה אין ברצוני לעכב תשובתי עד שיחנני ד' להשיב כחי עלי, בהגיע ובאתי היום לאשר ולקיים הפסק אשר דן ואשר הורה גבר בגוברין כבוד בני ני' ומסכים אני שתהא אשה זו אחר שתקיים תנאה רשאה להתנסבא לכל גבר דתצבי, ואני גוזר על המערערים שישימו מעתה יד לפה, ואם לא ישמעו ילכדו ומרה יהיה להם באחרונה דברי החותם בידים רועדות, וקרסולים מועדות, רוחו בקרבו מלאה תשואות ועיניו לשמים נשואות להשיבהו אל איתנו, וישית לו נוספות כח ואמיץ לתורתו הקדושה ועבודתו התמימה:

עקיבא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף