שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קכז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קכז

סימן קכז

[אאב"ה ראה זה מצאתי דאתא לידי. תשובת מר גיסי הגאון המפורסם בישראל מוהר"ר משה סופר ני' אב"ד דק"ק פרעשבורג, אשר השיב אל אחי ני' על שאלה הנ"ל. ואציגה אותה בזה, ואולם אשר חזר מר אחי ני' להשיב על זה אין אתי ואם ירצה השם לכשתבא לידי אכתבנה בחלקים אחרים. עד מהרה יזכני ד' להוציאם לאורה]:

שלום וכל טוב לרב טב, ה"ה מר גיסי הגאון הנגיד, נגידות ידבר כבוד מהו שלמה איגר ני'

יקרת דברי קדשו הנחתים. עד צאת קרית חוצות בשוקי בראי לשאוף אויר צח בסוף ימי הקיץ כדרכי. אז שעשעתי היום פה יערגן סמוך לפרעשבורג וטיילתי בין ערוגות שושנים שפתותיו נוטפות דברים עמוקים. מדבש מתוקים, אלה התורות והחקים. ובגוף הדין הנני מסכים ועולה להתיר האשה מכבלי יבום. מטעמים אשר אבאר אי"ה. ודברי קדשו יהיו לנו לשעשועים:

זה לשון השאלה, איש אחד עוד בימי נעוריו עזב את אשתו וזה שנתים נודע וכו'. גרשה על תנאי שבעוד שנה תעקור משכנה מעירו לעיר מולדתה לבית אביה. משום שהיה מסחר אחד לה ולמשפחת הבעל. ורקד הקנאה ביניהן, והנה כמו ד' חדשים אחר הגירושין שבק הבעל חיים לכל חי. והיא רוצית לקיים תנאה שלא להצטרך חליצה. ויש מי שעורר לחוש לסברת בה"ג שכתב בשם רבנן קדמאי הביאה הה"מ פ"ח, בהתנה ע"מ שלא תשתה יין כל ימי חיי פלוני. ונשאת ומת הבעל המגרש ושוב שתתה בחיי פלוני לא נתבטל הגט. ומסתברא כמו דאין מעשה דלאחר מיתת המגרש מבטל גט. כן אין מעשה מועיל לקיים גט. ודעת הרב השואל נוטה שאין לחוש לסברא זו. שהרי הר"ן פרק המגרש והה"מ פ"ח דחו את זה בראיה מכרעת. ותו בש"ע לא הביא דעה זו כלל. עכ"ל השאלה. ומר גיסי ני' העמיק עיון והעלה להתיר. וגם אני אחריו. ואבאר דברי בעזרת הש"י:

הנה הרב המערער חשש לרבנן קדמאי משום דבה"ג חייש להו אע"ג דהר"ן והה"מ הקשו א"כ כל ימי חייכי נמי הוי כריתות לכשימות המגרש. וגם מר גיסי ני' התעורר עפ"י פירש"י פרק המגרש ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך. פירוש ע"מ שלא תבעל לפלוני חיישינן שמא תבעל לו. והיינו אחר מיתת המגרש. ש"מ גם רש"י לא ס"ל כרבנן קדמאי. מ"מ מפני קושיא לא נדחה דברי בה"ג שכל דבריו דברי קבלה. וחייש הרב המערער ללמוד מזה לקיום התנאי. כשם שאין ביטול תנאי אחר מיתה ה"ה אין קיום התנאי:

ולכאורה דבר זה בא המערער ללמוד קיום מביטול. ונמצא למד ביטול מקיום. דקיום שאינו מועיל אחר מיתה תניא. וביטול לא תניא. אלא נילף מקיום. והוא ביומא (דף י"ג ע"ב) בש"ס אי חזי דקבעי למימת קדים ועייל לבי כנישתא וכו' והקשו התוס' למה לי קדים ועייל אפילו אי עייל אחר מיתתה יהי' גט למפרע כמן אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש דחייל גם אחר מיתתי למפרע. ותירצו תוס' ישנים וז"ל דהתם קיימתה לתנאי שחיותה עד אחר י"ב חודש. אבל הכא מתה קודם שקיימה התנאי עכ"ל. שדבריהם צ"ע. מה לי מתה היא או מת הוא. כיון שהגט מצי למיחל למפרע. ע"כ נראה לכאורה דלאחר מיתה אין קיום. וה"ה אין ביטול לאחר מיתתה ולא אחר מיתתו. אך באחר יב"ח קיום התנאי ומיתה באים כאחד. ועוד שקדם קיום התנאי קודם גמר מיתה שעה סמוך למיתה והוא גוסס יודעים שלא יחיה אחרי נפלו. מש"ה מגורשת מיד. אלא שצריכה להמתין עד אחר יב"ח משום גזירה. כמ"ש התוס' והר"ן ס"פ מי שאחזו. אבל הכא ביוה"כ אי עייל לבה"כ אחר מיתתה ולא נתקיים בחיים לא מועיל קיום אחר מיתתה והוא הדין אחר מיתתו. ומשם ילפינן לביטול התנאי:

אמנם מגיטין פ' מי שאחזו (דף ע"ד ע"א) קשיא. דתניא הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת וכו'. ובשלמא מה"ק דס"ל הגט בטל לק"מ הא אין ביטול לאחר מיתה. י"ל מיתתו וביטולו באים כאחד. אע"ג דהכא לא שייך כדלעיל באם לא באתי עד יב"ח דהתם כבר בחייו שעה קודם מותו נתקיים התנאי משא"כ הכא. מ"מ נוכל לומר מיתה וביטול באים כאחד. אבל מרשב"ג קשיא. דס"ל שתקיים התנאי ליורשים אחר מיתתו, הרי דקיום התנאי מועיל אחר מיתתו. וגם מר גיסי ני' עמד בקושיא הלז. אך מה יוסיף לן קושיא כבר כתבתי מפני קושיא לא נדחה דברי בה"ג ורבנן קדמאי:

אך נ"ל דהראיה מהתוס' הנ"ל אינה מוכרחת. גם דוחק להעמיד בכוונת תוס' הנ"ל. נראה לענ"ד קושיית תוס' דיומא לק"מ ואולי לזה נתכוונו התו', והוא דכיון דאי אפשר לו לכנס לבה"כ לקיים התנאי לגמור הגירושין דחיישינן למיתה דחד דאידך אשה וקם בלא בית., והנה גירש לאה אם לא תמות ואז אשתו רחל עמו בנין עדי עד. ואינו רוצה בגרושין של רחל. אך צריך לחוש שמא תמות רחל ותשאר לו לאה. והי' חצי עבודה בשני בתים. ע"כ יכנס לביה"כ לגמור גירושי רחל למפרע קודם מותה. מ"מ א"א לו לכנס לביה"כ עד אחר מיתתה. וא"כ כל ימי חייה היא אגידה ביה ואין זה כריתות. מש"ה הוצרך הש"ס לומר דגם בחיי רחל יחול גיטה כי מקרבה למות שיודעים שלא תחי' עוד, ילך לביה"כ ויחול גיטה של רחל בחייה ולמיתת לאה לא חיישינן. דהוי מיתה דתרי, אבל אי לא הוי מצי להקדים לילך לבית הכנסת הו"ל כמו כל ימי חייכי. דאין זה כריתות. דאע"ג בע"מ שתאכלי בשר חזיר אמרינן אפשר תאכל ולקיא, וה"נ אפשר שיכנס לביה"כ ולא יחוש שתמות אחרת ועביד עבודה בלא בית. זה לא נראה. כיון דכפרת כל ישראל תלוי בו. הוי מן הנמנע שיעשה כן, כמו לא תבעלי לאבא ולאביך (גיטין דף פ"ב ע"א) עיי"ש. משא"כ אם לא באתי כיון שהוא חי הוי גט. וכריתות מעליא, ולא קשיא מידי קושית תוס' ואפשר שלזה כיונו בתירוצם. אלא שהלשון מגומגם קצת. ואם לא נתכוונו תוס' לכך אלא לדברי בה"ג הנ"ל מ"מ אין הכרח לבה"ג מכאן כי עכ"פ נוכל לתרץ כמו שכתבתי:

ואשוב ואראה בישוב קושית מר גיסי הנ"ל הנופלת על הבה"ג אשר לא הרגישו בהם הר"ן והה"מ. ומדוע לא הרגישו ותחילה נאמר כי סברת רבנן קמאי לאו חקה היא. אלא סברה נכונה וישרה ומזקנים אתבונן:

הנה הרמב"ם (פ"ח מגירושין הלכה כ"א) וחזר ואמר מחולין לך וכו'. היה נוסחא לפני הראב"ד שלמו שלשים יום ולא נתנה הרי זו מגורשת. וכתב הראב"ד מסברא דנפשיה כיון דאמר מחולין לך ומת תו לא אמרינן לצעורה קמכוון עכ"ל. אלא שכתב הה"מ שנוסחא מוטעת היא וגרסינן אינה מגורשת. ומלתא באפי נפשה היא ולא קאי אמחולין:

עיי"ש. מ"מ נחזי אנן בסברת הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם אלא ביקש ראיה ומנין. אבל הסברא בעצמה ישרה בעיניו. והיינו כי באומר ע"מ שתתן לי י"ל דלהרווחה דידיה קמכווין. ולזה מועיל מחילה והריני כאלו התקבלתי. אלא אנן חיישינן דלצעורי דידה כיון. ולזה אין מחילה מועיל זולת שמוחל גוף התנאי דלצעורה. אבל מחילת נתינת הממון אינו מועיל. עיין גיטין (דף ע"ד ע"ב) ובר"ן בשם רשב"א. והנה אנן סהדי כל שכיון לצעורה אין אדם רוצה לצער את חבירו ומה גם את אשתו בשעת מיתה. אדרבא רוצה אדם לנוח על משכבותיו ולמחול לכל מאן דצעריה ולא יצערו אחרים בגינו. וכאלו מחל הציעור להדיא בשעת מיתה אלא מכל מקום לא יועיל דדלמא להרווחה כיון ולא לצער אותה כלל. ואין בו עון אשר חטא. ולית כאן אנן סהדי. אמנם אם מחל להדיא דמהני לגבי הרווחת המעות. ושוב מת ומיתה מוחלת הצער. הרי היא מגורשת ובטל התנאי. זהו סברת הראב"ד. ועיין ר"ן פ' המדיר סוגיא דמומין, דס"ל לרמב"ם ולרוב הפוסקים לבד מרשב"א דעל מנת יכול למחול. עיין ב"ש (סי' קמ"ג סק"ט):

[אאב"ה לפי דברי מר גיסי הגאון ני'. במתנה ע"מ שתניקי את בני ומת קודם שהתחילה להניק. מהראוי שיהי' גט מעליא. דממנ"פ אי להרווחה. הא לא איצטריך. ואי לצעורי הא במותו מבטל התנאי ותו דע"כ בזה ליכא ספק דלרווחה כלל דאי הי' ספק הי' צורך להניק שתי שנים. ומדסגיא ביום אחד. ע"כ משום דברור לנו דלצעורי מכוין. ולמה פסק הרמב"ם בזה דאינו גט, והנני רק מעורר כי חלילה לא להשיג באתי. ובפרט שהענין עמוק ואין הזמן מסכים לעיין היטב]:

וכיון שזכינו לדין. א"כ בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני דליכא אלא לצעורא. אי מיית המגרש ביטל התנאי ומחלו ומותרת לשתות יין לכתחילה. וע"כ לא תקשי מאם לא תבעלי לפלוני התם קנאת חמת גבר ביניהם שחשדה מהאיש ההוא וכיוצא בו וזהו לא מחל. וכן אם לא באתי מכאן ועד יב"ח. התם אינו מוכרח שהי' דעתו לצעורא אלא אפשר לפייסה באותן הימים כדמשמע שם ע"כ אינו ברור שמחל כי לא ימצא עון בזה, וכן במאתים זוז. אפשר דעתו להרווחה [אאב"ה לענ"ד למ"ש מר גיסי הגאון ני' דהקושיא רק מרשב"ג. אין צורך למ"ש אפשר דעתו להרוחה. אלא היל"ל דרשב"ג לשיטתיה (דסבר גבי אצטלית דנותנת לו דמיה) דודאי להרוחא קא מכוין] משא"כ אל תשתי יין שהוא רק לצעור' י"ל בודאי מחל התנאי שלא ישים אשם נפשו, וכסברת הראב"ד הנ"ל. ומש"ה לא קשיא להר"ן ולהה"מ אלא מכל ימי חייכי דהוי ג"כ לצעורה ואפ"ה אינו כריתות. ובזה קשיא. אמאי הא נכרת הגט כשימות הבעל ומ"מ נראה לענ"ד להליץ וליישב קושיא זו. דנהי דחזקה דמחל התנאי בשעת מיתה מכל מקום השתא לא הוי כריתות. דעכ"פ אגידה ביה לעולם. ואם יארע שבשעת מיתה יאמר אינני מוחל התנאי הרי אינו כורת. אלא שאנו תולין מסתמא ימחול. אבל מ"מ אינו כורת כמו שהוא עתה. וצדקו דברי רבנן קדמאי דבה"ג:

ולא רחוק בעיני שזהו דעת הרמב"ם ג"כ אפילו לפי הגרסא שלפנינו. אם מת בתוך שלשים אינה מגורשת. ולא קאי אלעיל, ופסק שם באמר ע"מ שתתן לי ולא קבע זמן חולצת ולא מתייבמת. כתב הה"מ הטעם משום דבעי ביטול וקיום בפועל ויליף כן מאם לא באתי עד יב"ח דלא שרינן עד אחר י"ב חודש שנתקיים בפועל. וכשם שהתם ספק אי לאלתר התירוה או לאחר י"ב חודש. ה"נ ספק. וחולצת ולא מתייבמת. זהו כוונת הה"מ וקשה מאד לומר דהש"ס מספקא ליה בסברא חדשה אי בעי ביטול וקיום בפועל או סגי בכח. ולא פירש לן במאי מספקא, ולא הזכיר סברא זו כלל. אע"כ י"ל בודאי. אי באם לא באתי עד יב"ח הי' כוונתו לפיוסא לה. נמצא כשמת לא מחל תנאו וצריך שיתקיים בפועל. וכל שלא נתקיים בפועל מתייבמת אך אולי היתה כוונתו לצעורא ומשמת מחל התנאי ומשמחל התנאי לא צריך קיום לא בכח ולא בפועל ומותרת לעלמא. ומדמספקינן אנן בדעתיה חולצת ולא מתייבמת וה"נ במאתים זוז אי הי' כוונתו להרווחא ולא מחל התנאי בעי ביטול בפועל. וכיון שמת א"א לבטלו בפועל. ואי כוונתו לצעורה כיון שמת בטל התנאי ולא בעי לא כח ולא פועל. ומספיקא חולצת ולא מתייבמת. והרי לסברא של רבנן קמאי יש ראיה מספיקא דש"ס גבי אי לא באתי מכאן ועד י"ב חודש הנ"ל:

וכיון שזכינו ליישב דברי רבנן ולסלק מעליהם כל קושיא והראב"ד י"ל ס"ל כסברתם וגם הרמב"ם, ויש ראיה מש"ס. א"כ אחליט אני שזוהי סברתם באמת. וממילא בנדון שלפנינו בין יהי' כוונתו להרווחת בני משפחתו במסחרם. בין לצער אשתו. אם תקיים התנאי ומרויח מקום לבני משפחתו, הרי היא מותרת לשוק בלי חליצה לפי ענ"ד אך כל אלו הדברים נאמרים אם היה לשון התנאי נכתב בשאלה. שבתוך שנה תסע משכונתה ועירה ותדור בעיר אביה שאם תסע לשם ותדור שם יב"ח או תקנה בית שם שהיא בכלל בני העיר שם. הרי נתקיים התנאי והרי זה כריתות. אף על פי שאפשר שאחר כך תחזור לדור במקומה הראשון ותפסיד לבני משפחתו במסחר. מ"מ יש לומר שלא חשש הבעל לזה. מכיון שכבר עברה סיכי ומשכנה. וקבעה דירתה במקום אחר. לא תשוב עוד משם למקומה הראשון. כמ"ש הרמב"ן בחומש גבי בתי ערי חומה עיי"ש, ולפ"ז שפיר הוי כריתות. אבל אם לשון התנאי וכוונתו ע"מ שלא תדור בעיר בני משפחתו. וקיי"ל האומר סתם ע"מ שלא תכנס לבית אביך כוונתו לעולם, וה"נ כוונתו לעולם לא תדור. א"כ אין זה כריתות כלל. ולא נשאלה שאלה על זו. על כן אסתגר בקמייתא. והנראה לעניית דעתי כתבתי:

ועתה אבא קצת להשתעשע בדברי מר גיסי ני', והנה במ"ש והאריך באין אונס בגיטין לא הזכיר כלל חילוק בין אונס רחמנא פטריה ובין אונס רחמנא חייביה. ובין אונסא כמאן דעבד. או אונסא דעבר. ויש לעיין בכל זה בש"כ חוה"מ (ססי' כ"א) ומשנה למלך (פ' י"א ממכירה) על כן לא אכניס עצמי בזה כעת. ומר גיסי ני' קיצר אעפ"י שהאריך:

ומ"ש ורמי דברי רמב"ם אדברי רבנן קמאי. כיון דלא הוי קיום וביטול בפועל. כבר כתבתי לעיל דכיון דבמותו בטלו עשתנות תנאיו. תו לא שייך לא כח ולא פועל. ולדברי מר גיסי ני' עכ"פ האשה אסורה לבעלה משום ספק אסורה לבועל, ובנים ספק ממזרים וזה אינו במשמע:

ומ"ש מדיוקא ויתורא דכל ימי חייכי מוכח אפילו אחר מיתתו קאמר, הי' דבר נאה והגון, אי לאו דקשיא עליו מה שהרגיש מר גיסי ני'. א"כ מ"ט נקט שלשים יום. והלא אפילו בסתמא נמי שריא, וזה הי' חידוש נפלא, ולא הו"ל להש"ס למישתק מיניה, ותירוצו אינו מספיק לרפאות שבר גדול, אבל האמת בישוב קושיית משנה למלך שם וקושיית מכתב אליהו, אנו אין לנו אלא תירוץ קמא דשער המלך שהם דברים נכונים וראויים למי שאמרן. תו פש גבן לברורי סברת הר"ן והה"מ, במ"ש בדעת הרמב"ם בע"מ שלא תבעלי לפלוני לעולם ושלא תכנס לבית אביך לעולם משום שלא הותר מה שאסר לה, פי' הענין כי אין זה כריתות, כיון שמחמת האגד שלו והתנאי נמנעה לכנס לבית אביה, או דהבעל לפלוני, שהרי בלא התנאי היתה יכולה, והמניעה הוא מחמת האגד, אע"פ שבסוף מיפסק האגודה במיתת פלוני או אביה, מ"מ נכנסה ממניעה למניעה, שהרי כשימות האב אין לה בית אב, וכשימות פליגי א"א שתבעל לו, אע"פ שמניעה השניה אינה מחמת אגד של הבעל, מ"מ כיון שתחילתו הי' מחמתו ונתגלגל ממניעה למניעה אין זה כריתות, משא"כ שלא תבעל לאבא ולאביך שתחילת המניעה לא הי' מחמת אגודתו, שהרי בלא"ה לא היו שומעים לה לבא עליה, וכיון שהמניעה הראשונה אינה מחמת התנאי הרי זה כריתות, משא"כ לפלוני שהדבר הי' תלוי ועומד אם תרצה תבעל לו, אלא שהתנאי מנעה הוי תחילת המניעה ע"י התנאי, ונכנסת ממניעה למניעה אין זה כריתות, ואין דומה אם יאמר שלא תאכלי בשר חזיר לעולם התם המניעה הראשונה מחמת התנאי כי תלוי ועומד אי בעית אכלה ולקיא. והיא נמנעת מחמת האגוד. ואין זה כריתות. ולדעתי הדברים פשוטי' לכל מבין, אך יען ראיתי מר גיסי בנה דיק על תשובת הראנ"ח (סי' ו'). ואני אומר אי דייקינן הכי. לא תנינן, ולפי הענ"ד האמת כנ"ל:

[אאב"ה לדעתי לא בנה מר אחי ני' דיק על תשובת הראנ"ח. כי אם הוא הוציא הדברים מדעתו עפ"י הקדמות והצעות ואמר שבהכי ניחין דברי הראנ"ח, אף שלא היה כוונתו לכך, והוא על דרך ניבא, ולא ידע מה ניבא. וכן משמעות לשונו עיי"ש] ומאן חכים כמר גיסי ני' לשדד עמקים. כל דילדה אימא כוותי' תלד, זולת זה דברי מר גיסי ני' מסולאים בפז, חריפים ושנונים. והדין דין אמת, והכל מתוקן לתעודה ולתורה, והיה זה שלום למר ולתורתו כנפשו היקרה ונפש אוהבו נאמנו גיסו.

משה הקטן סופר מפ"פ דמיין.

[אאב"ה הואיל דחביבין לי שמעתתיה דרב האי גיסי האדון מופת הדור הגאון דפ"ב ני' כולי האי, אשעשע בהם עוד רגע. הנה היסוד שיסד בהיתר זה, דטעמא דרבנן סבוראי משום שכל תנאי שהוא לצעורי שבק ומחל בשעת מיתתו. טוב בסברא ונחמד להשכיל ולהבין על ידו הגרסא של הרמב"ם שהיה לפני הראב"ד דאם מת הרי זו מגורשת, ומה דצריך מחילה מקודם הוא משום ספק דלמא להרוחה קמכוון, וכוונת האדון במ"ש ספק לרווחה, הוא למ"ש רש"י ז"ל (דף ע"ד ע"ב) דכתב בד"ה דלצעורה אכוון בזה"ל, דסתם מגרש את אשתו משום איבה הוא מגרשה הלכך מספיקא אמרינן לצעורי איכוין, ומה מתוק הוא מדבש לפי מ"ש מר גיסי דזהו טעם האיבעיא, לאלתר התירוה או לאחר י"ב חדש התירוה דהיינו דמספקא אי אמרינן לצעורי איכוון או להרווחה, ובכך נ"ל ליישב מה שהמציא רש"י ז"ל דטעמא דרבנן באבדה אצטליתו משום ספק לצעורי כנ"ל ומה הכריחו לכך. ובפרט דבפשוטו מוכח להיפוך מדסגיא בהנקה יום אחד, אלמא דודאי לצעורי, ונצטרך לדחוק ולחלק, ולמה ליה לרש"י כולי האי, אבל לפי דברי מר גיסי הגאון ני' הרי זה נכון, דהא זה איבעיא ולא איפשטא והוי ספק, ואולם עכ"ז בל זכיתי לירד לסוף דעת גיסי ני'. ואיך אפשר להעמיס כן בכוונת הרמב"ם והראב"ד, דאם כן הם הדברים, מהראוי שבאבדה איצטליתו יהיה גט ספק, דלצד דלהרווחא בדמים סגיא ולמה כתב הרמב"ם אינו גט, דהיינו בטל ודאי כנודע כל לשון אינו גט שברמב"ם, והראב"ד גם הוא שתק לא ענה אותו ואודויי אודו ליה בזה, אלמא דהם לא סבירי להו כרש"י]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף