שו"ת מי באר (שור)/כה
|
< הקודם · הבא > |
י"ט אלול תרמ"ג
- השוכן בשמים. יטיב הכתיבה והחתימה לחיים לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי הח[כם] הש[לם] כו' כש"ת מהו' קלונימוס בערקוויטש נ"י מו"צ דק' סאווראן ברוסיא.
אחדש"ה באהבה, מכתבו השגתי כו' וע"ד שאלתו באתרוג הכבוש וספק אם נכבש כשיעור כבוש, אם מותר לצאת בו ידי חובת מצוה והאריך בזה. והנה בשולחן ערוך (יו"ד סי' ק"ה ס"א) כתב הרמ"א דספק כבוש [היינו שספק אם נכבש מעל"ע] אסור מלבד בב"ח דאזלינן לקולא דמה"ת אינו אסור רק בכבוש ממש והטעם דבכל איסורים ספק כבוש אסור משא"כ בשר בחלב כ' ב"ד בשו"ת ש"ש (תשו' נ"ה) משום דבשאר איסורין תיכף בעת מציאת האיסור הוי ספיקא דאורייתא ע"כ אין מעמידין על חזקת היתר כיון דאיתרע לפנינו משא"כ בב"ח דבעת מציאת הריעותא הוי ס' דרבנן ואנו מחזיקין אותו בחזקת היתר שהרי אנו מתירין אותו לאכלו וכיון שהחזקנוהו בחזקת היתרותו גם כשנתבשל ויש כאן חשש איסור תורה מ"מ אמרינן העמידנו על חזקתו שהחזקנוהו בתחילה בהיתר כיון דבבישול לא נולד לנו שום ריעותא מחדש יותר מכפי שהיה מתחלה שפיר אנו מעמידין אותה בחזקת היתר שהחזקנוהו מתחילה והנה בט"ז הקשה דגם בשאר איסורים אמאי לא נוקי אחזקת היתר שהיה לו מקודם ונימא ללא נכבש מעל"ע ודעתו להתיר בספק ומדמה למקוה והכו"פ הסכים עם הט"ז דיש להקל בספק משום דאוקמינן אח"כ אחזקה אולם הנה"כ והפר"ח דחאו דברי הט"ז דשאני הכי דאיתרע לי' חזקת כשרות כיון דעכ"פ נשרה בו וכבר ידוע דעת הר"ן בשם ר"י דהיכא דנשמטה גף העוף ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אזלינן לחומרא וזקיני התב"ש הקשה על זה הא הר"ן כתב בשם ר"י להתיר הגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה מטעם דמוקמינן אחזקה ואמרינן עתה נעשית הריעותא א"ק בס' אם נשבר קודם שחיטה או אחר שחיטה כ"ש דיש לאוקמי אחזקה ולומר דמעולם לא יצאתה מחזקתה בחי' ועתה קודם מציאה משהו נעשה השבירה ע"ש ובמק"א כתבתי דגבינות שאני דיצא בחזקת היתר משא"כ בנשבר הגף דמעולם לא היה בחזקת היתר כ"א אחר שנשחטה ואז תיכף הוי ס' דילמא מחיים ומחזיקין מאיסור לאיסור וז"ב.
וא"כ בנ"ד דחזקת חיוב הוא ולקחתם לכם ביום ראשון ותיכף כשבא עליו חזקת חיוב תיכף יש ס' דלמא נכבש כשיעור כבוש וא"כ בודאי אסור לצאת בו ולא כדברי כ"ת. והנה בשו"ת ת"י (סי' י"ז) ספק כדעת הרמ"א ובפמ"ג שם הקשה על הט"ז מב' קדירות ולפענ"ד י"ל בנקל עפ"י סברת המוהרש"א במס' חולין (דף ט' ע"ב) דאיתא שם דלכך בב' קדירות לא מוקמינן אחזקת היתר משום דהספק הוא על הנופל וזה ל"ש הכי דהא בודאי נפל אלא דספק אי שהה שם מעל"ע והבן.
אלא שקו' הט"ז נלע"ד ליישב עפימ"ש ש"ב הגאון בס' ישועות יעקב בסי' צ"ב סק"ט ונכדו הגאון בסכ"ז דלכך לא מוקמינן בב' קדירות אחזקת היתר משום דאף עתה אין מוציאין את ההיתר מחזקתו הראשונה אלא שהאיסור נתערב בין ההיתר ואין מבטלין אותו ע"ש ולפי"ז גם הכי ל"ש חזקת היתר דהא אין מוציאין אותה מחזקת היתר אלא דהאיסור נתערב בין ההיתר ואין מבטלין אותה וז"ב.
והנה בתשו' נו"ב (מהדו"ק חיו"ד סי' כ"ו) כתב דהא דכבוש הוא כמבושל אינו כלל לכל הרברים אלא דוקא אותן המפורשים במשניות דשבועות ותרומות וכן בשר טבעו להיות נו"ט בכבוש אבל יש דברים שאין טבעם לבלוע ככבוש ומש"ה אותן המינים שאין מפורשים שנאסרם[1] בכבוש יש מקום להקל בספק כבוש. וכבר ידוע דעת התוס' והר"ש דכל שיש היתר ואיסור מעורב ל"ש חזקת היתר דאטוי אנו מהפכים ההיתר לאיסור אנו אומרים דהאיסור נו"ט בו אבל ההיתר במקומו וגם כ"כ יש כאן איסור ומאי חזית דניזול בתר חזקת היתר ניזול בתר חזקת איסור אבל היכא דשניהם מותרים כ"א בפ"ע שוב שייך חזקת היתר של כל אחת. ועי' בתוס' יבמות (דף פ"ב) גבי תרומה דל"ש להעמידה אחזקה דהא באמת החזקה לא נתנה רק שנתערב בו איסור וע"כ בנ"ד שחזקת חיוב ולקחתם לכם ביום הראשון לא נשתנה רק שהאתרוג הוא כבוש ואינו הדר וכל הפסולין מחמת הדר ודאי אסור לצאת בו י"ח, עי' במג"א (סי' תס"ז סקי"ט) שכתב דאם יש לנו ספק אם נשרה מעל"ע אסיר.
אבל זאת אתמה על כ"ת למה לא עיינתם ברמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש שפסק דס' דאורייתא בעי ברוכי ובראב"ד בפ"ג מהל' חנוכה פסק דאף בספק דרבנן בעי ברוכי. (וחכם אחד שאל אותי ע"ד הראב"ד דאף בס' דרבנן בעי ברוכי והקשה הלא ברא"ש הובא בשולחן ערוך יו"ד סי כ"ח במחבר כ' דעל כיסוי דם מכוי שהוא ס' חיה ס' בהמה אין מברכין. והשבתי לו ששכח דכוי הוא ס' בגופה אם חייב בכיסוי ולכן אין לברך עלי' כי אפשר שאין הכוי חיה אלא בהמה וד' לא ציוה לכסות דם בהמה והוי ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא, אבל ס' קרא ק"ש או ספק נטל לולב דאין הספק בגופם שהרי מ"מ ד' צונו רק שאנו מסופקים אם כבר עשינו אותן המצות או לא, שייך שפיר לברך עליהם שהרי אמת א"א שד' צונו לקרוא שמע בכל יום והבן) וגם ידוע שתיקנו ברכה על בדיקת חמץ אף דלא הוי רק ספק משום דהו"ל אתחזק חיובא. ועי' בריב"ש בתשו'. ולפ"ז היה נראה שמותר לצאת ביו ידי חובת מצוה ולברך עלי' ויש להאריך בזה הרבה אולם מחמת טרדת י"נ[2] אקצר:
בשולי המכתב[עריכה]
בשולי המכתב: ברמב"ם (ה' יסה"ת פ"א ה"ו) וידיעת דבר זה מצות עשה כו'. עיין בזתה באורך במניין המצות ברמב"ן שדעת בה"ג שאין לחשוב זה למנין המצות משום שזה אינה מצוה פרטיות אלא שורש ועיקר מכל כללי התורה ובלעדי מצות אלקיות תפול התורה בכללה ואין דורש לה. ורבינו חשבה למ"ע וכבר האריך שם הרמב"ן בדברי המכילתא אמר הקב"ה קבלו מלכותי ע"ש. ומש"ס דמכות (כג:-כד.) מבואר להדיא כדברי רבינו כמ"ש רבינו שם במנין המצות מדמקשה הש"ס שם תורה בגי' תרי"א הוי ומשני אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו מבואר להדיא דגם אנכי הוי במנין המצות וברמב"ן שם רוצה לומר דבולא יהיה לך לחודי' איכא שני מצות שלא יעבוד ע"א ושלא יקיים ע"א עיי"ש וכבר במצות ל"ת הביא הרמב"ן שם שזה רק לר' יוסי אבל לרבנן לא יהיה לך לא אתי לקיים ע"א ע"ש וא"כ העיקר כדעת רבינו וכן הסכים עליו הרמב"ן ובס' מ[גילת] א[סתר] הביא שבעל זוהר הרקיע תמה ע"ד רבינו מש"ס דהוריות (ח:) איזה מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו ע"א וא"כ ע"כ אנכי לא מחשב במנין המצות דאל"ה לא נאמרה בתחילה ע"ש ולדידי לק"מ דהרי הבאת הקרבן הוי ע"כ על מצות ל"ת אלא דהש"ס דייק דמנ"ל דדוקא על הל"ת דע"ז מיירי וע"ז משני דקאי על מה שנאמרה תחילה והיינו על המצות ל"ת שנאמרה בתחילה וענין ע"ז הוי מצות ל"ת שנאמרה בתחילה וא"כ קרא דע"ז מיירי וז"פ.
והנני ידידו הדוש"ת בלונ"ח המוכן להשיבו אי"ה כאשר יציגו לפני עוד איזה שאלות נחוצים לדינא.