שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קצז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
החכם השלם שרש היחס והמעלה נר"ו ראיתי דברך כמשיג על דברי ברוב ענוה והתנצלות מה שלא היה צריך אלי ידעתי שאני באתי בגבולך אלא שלהיות הענין נוגע לאיסור והתר אינו מן התימה לחוות אדם דעתו מ"מ ערבים עלי דברי דודים ראיתי גם אני לא אחשוך פי להשיג על השגותיך אלי כתבת על מה שאמרתי שלדעת הרמב"ם איסור שפחה לבן חורין אינו אלא איסור דרבנן וז"ל ואני הצעיר שמעתי ולא אבין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפי' בפ' י"ח מהלכות איסורי ביאה דזונה האמורה בתורה היא כל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו ולפיכך ישראלי שנבעלה לגוי ועבד הואיל והיא אסורה להנשא לו הרי זו זונה הרי שכתב בפי' דישראלית לעבד אסורה להנשא לו ועל כרחין אסורה להנשא לו מן התורה קאמר שלא קראה הכתוב זונה לפי שהיא אסורה מדברי סופרים ובודאי מלאו דלא תהיה קדשה נפקא מינה דלא יהיה קדש הוא איסור שפחה לבן חורין ובפי' י"ב מהלכות איסורי ביאה הביא דברי המתרגם שכלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש משמע דס"ל כדברי המתרגם שהוא כלול בכלל אותו הלאו אלא שלדעת המתרגם כל עיקר הכתוב בא על עבד ושפחה שלא ינשאו לבן חורין ולדעת הרמב"ם ז"ל עיקר הכתוב לא בא אלא לבא על הפנויה דרך זנות ואגב אורחיה כלל שם עבד ושפחה ולפיכך ס"ל להרמב"ם שיש בפנויה זונה מלקות ואין בשפחה וגויה מלקות גם ה"ה ז"ל כתב שם וז"ל דעת רבינו שאין בשפחה מלקות כדפירש אנקלוס שהרי בשפחה חרופה אין בה אלא אשם לבועל וכ"ש כשאינה חרופה כלל שאין בה מלקות ואין בשפחה אלא מכת מרדות ובודאי יש בה מכת מרדות דלא גרע מאיסור של דבריהם עכ"ל ודקאמר דלא גרע מאיסור של דבריהם משמע בפירוש שאין זה איסור של דבריהם אלא ודאי מן התורה הוא אלא שהתורה לא חייבה בה מלקות כמו חצי שיעור והרבה איסורין של תורה שאין בהם מלקות וחכמים חייבוהו מכות מרדות עוד כתוב שם מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ונמכר בב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ע"כ וכל אותם ההבדלי' שיש בין מוכר עצמו ולמכרוהו ב"ד מוכחינן לה מקראי בגמ' מכל זה נראה בפירוש דאיסור שפחה לבן חורין הוא מדאוריתא ועוד לו הונח שכל אלו הראיות אינם ראיות כיון שאנקלוס המתרגום ורבינו תם אנו רואים בפירוש דסבירא להו דהוי איסורא דאורייתא מנא ליה למר לחלק בניהם ולומר דלדעת הרמב"ם הוי איסור דרבנן הא אין להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל אלא שאין שם מלקות מן התורה אלא שיהא איסורא מדברי סופרים מנין לו ע"כ לשונך אות באות ואני תמיה מאד מן האריכות הזה ומ"מ אשיב בקצרה לחכימיא ברמיזא על הראיה שכתבת אומר כיון שאנקלוס ורבנו תם כו' אינה קושיא לי כי המ"מ בעצמו בפירוש אומר שרבנו אינו סובר כדברי אנקלוס וכתב שדעת רבנו שהפסוק ההוא אזהרה לבא על הפנויה ושיש בה מלקות ולא על הגויה דבבנות ישראל כתיב בפי' וא"כ שפחה אינה מבנות ישראל ואם היה שדעת הרמב"ם שגם איסור שפחה כלול בלא תהיה קדשה מי אמר לו שהבא על הפנייה חייב מלקות והבא על השפחה אינו חייב מלקות כיון שאיסור שניהם יוצאין מן הפסוק הזה ועוד אלו היה סובר רבינו ששפחה ופנויה נכנסין בלאו זה א"כ הוי כלאו שבכללות שאין לוקין עליו כלאו דלא תאכלו על הדם וא"ת דלא מקרי לאו שבכללות כיון דתרווייהו משום זנות א"כ הדרן קושיא לילקו בתרוויהו ועוד שלא ראינו להרמב"ם שיכתוב בשפחה איסור תורה כמ"ש בגויה אדרבא השוה אותם במ"ש בבא על הגויה שלא באישות אל יהי עון זה קל בעיניך וכן בשפחה אמר לשון זה ממש וכי היכי דבגויה שלא באישות ס"ל להרמב"ם שאין בה איסור תורה כך בשפחה ועוד אלו היה בשפחה איסור תורה יעלה על הדעת שיאמר אל יהי עון זה קל כו' ולמה אינו אומר כן בכל איסורי תורה שאין בהם לאו ועשה ונוציא מכאן שזה לא יהיה קל בעיני אבל שאר איסורין יהיו קלים בעיני חלילה וחס אלא ודאי משום דס"ל להרמב"ם דאיסור שפחה לבן חורין אין בו איסור תורה אלא איסור דרבנן וקל אפי' מאיסור גויה דאלו גויה אסורה לממזר ושפחה מותרת לממזר לכן הוצרך לומר גם איסור זה איסור שפחה שנראה קל מן הטעם הנז' אל יהי קל בעיניך כו' ומה שהביא דברי אנקלוס כאלו רצה לומר טעם למ"ש אל יהי קל בעניך שהרי המתרגם אמר כך ואע"פ דלגבי דין אינו סובר כמוהו מכל מקום לא דבר רק הוא כיון שיצא מפי קדוש. ומ"ש הרב המגיד דלא גרע כו' היינו טעמא דא"עפ שאיסו' זה קל מן הטעם הנ"ל לכן אמר לא גרע איסור זה משאר איסור דבריהם דסוף סוף יש בו חומרא כיון שיש בו רמז מן התורה כפי דעת המתרגם ועוד הטעם שאומר הרב ומ"ש כבוד תורתך ראיה מעבד כנעני כ"ת מדמה ענין לענין מאינו דומה לו שהרי לא מצינו בתורה שבת ישראל הנמכרת לישראל שיוכל האדון למוסרה לעבד כנעני מה שאין כן בעבד ישראלי בן חורין שהתירה התורה לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב הרמב"ם שאין איסור תורה בשפחה כיון שעבד ישראלי ובן חורין הוא חייב בכל המצות ככל איש ישראל דעלמא איך אפשר שיתיר תורתנו לו מה שאסר לישראל מה שלא עשה כן באמה העבריה אלא ודאי שאיסור ישראלית לעבד אסור מן התורה מלא יהיה קדש לכך אסור באמה העבריה ג"כ אבל שפחה שמותרת לישראל מן התורה מותרת לעבד ויכול ישראל האדון למסור לו שפחתו הכנענית או שפחה אחרת מישראל אחר לעשות ולדות וכמו שאמר הכתוב כי משנה שכר שכיר עבדך גם מה שכתב כבוד תורתך למה אמרתי שאפי' לר"ת כיון שהותר כו' הא ודאי שאמרתי הם דברים של טעם באמת כי אין הדעת נותן שאם היה איסור גדול שיתיר אותו התורה לישראל מפני שהוא עבד וכמ"ש שמטעם זה ברח הרמ"בם מלומר שהיה בו איסור תורה כנז' ומ"ש ראיה מחלב כו' כן הוא ג"כ שם באמת שהוא צד קולא לגבי אחריני דכוותיה כיון שהותר מכללו כנז' בתלמוד גם מה שהבאת ראיה מביצה אינה ראיה כלל דשאני התם שההתר בא מאליו וחילוק זה הוא אמיתי הביאו יורה דעה בשם הרשב"א סי' ק"ב אבל בנ"ד דצריך מעשה סופר ועדים אין הנדון דומה לראיה כלל ועיקר ומה שכתבת שאין הפירוש כדברי מה אני יכול לעשות בזה כבר הוזהרתי מחכמים שאמרו אל יאמר אדם קבלי דעתי אבל הפירוש שאמרתי הוא אמיתי אמת ויציב שהר"ם במז"ל נטה מדעת אנקלוס לפי שראה שהתירה התורה השפחה לעבד עברי כמ"ש השומע ישמע והחדל יחד' עוד ראי' ברורה שהרי הרמב"ם ז"ל במנין המצו' שהבי' לאוין שיש בהם מלקו' ולאוין שאין בהם מלקו' ולא הזכי' זה כלל וכת' המ"מ ז"ל בפ"ז מהלכ' י"ט עמ"ש הרמב"ם ז"ל שחולו של מוע' מד"ס ז"ל שאם היה ח"המ אסו' מן התור' היה איס' לאו או עשה ולא מצאנוהו ואין א' מן המחברים שמנו המצות מי שמנה ח"המ אלא אסמכתא בעלמא הוא ע"כ גם אני אומר אלו היה דעת הרמב"ם שאיסור שפחה היה בו איסור היה מונה כו' עוד כתבת וזה לשונך גם מ"ש חכמתו דנראה בעיניו דאם שניהם מודים אפי' הרמ"ה יודה דאין צריך ראיה איך אפשר לומר כן והרי הרמ"ה בעצמו לעיל מזה בסמוך כתב ואם הוא שכיב מרע או אפי' בריא שאמר כן דרך הודאה מהני למקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין והתם אין העבד מכחישו ושתיקתו דבור גמור הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחרות דמשום הכי זכין לו גט שחרור שלא בפניו וכל שלא אמר בפירוש לא עשאני חזקה הוא שיסכים לדברי האדון כי מי פתי יראה עצמו יוצא לחרות מעבדות ורבו מודה בשחרורו ולא יודה לו והודאתו ושתיקתו שהוא זכות והנאה לו מה יוסיף ומה יתן ועוד ממקומו הוא מוכרח דמיירי ששניהם מודים זה לזה שהרי על זה הלשון בעצמו כתב בתחלה וז"ל כתב בשטר עשיתי פ' עבדי בן חורין ומסרו לידו יצא לחירות וכיון שמיירי שכותב לו כן בשטר ומוסרו בידו א"כ שניהם מקיימים השחרור ועלה קאי מה שכתב שאם לא כתב כן בשטר לא מהני אלא א"כ הוא שכיב מרע או בריא שאמר כן דרך הודאה ובודאי דבשניה' מודים זה את זה איירי דומיא דההיא דכתב לו בשטר ואפי' הכי כתב דאינו מותר בבת חורין עכ"ל במחילה מכבוד תורתך לא דקדקת לרדת לעומקן של דברים ואפי' שהם כפי האמת שהרי כל הני לישני לא הוו לישני מעלייא לשחררו ואפי' הכי כשכתב הלשונות ההם מהני ועל זה כתב הרמ"ה דהני מילי דצריך כתב בבריא אבל שכיב מרע שאומר א' מאלו הלשונות מהני אפי' על פה וכן בריא כשאומר אותו דרך הודאה גמורה ומ"מ כיון דהוו לישני גריעי לא מהני לאפקועי איסורא אלא לאפקועי ממונא אבל כשאומר עשיתי פ' עבדי בן חורין ונתתי לו גט שחרור והעבד מודה כן יודה הרמ"ה ומה שכתבת ושתיקה דבור גמור הוא כו' נפלאים דבריך אלה וכי מפני שהוא זכות גמור יאמר מה שאינו יודע שהוא אמת וברייתא דקתני האומר עשיתי פ' והוא אומר לא עשני וכי שוטה הוא זה תימא על עצמך כפי דבריך אלא שהאמת הוא שאינו רוצה לדבר שקר או שמא בהפקרא ניחא ליה ובמקום שיודע שרבו משקר או' בפי' לא עשני ובמקום שאינו יודע שותק ומשום הכי הוי חששה לדעת הרמ"ה כיון שהדעת נותן שאם היה אמת היה יודע אותו העבד ומדלא ידע איכא חשש בדבר אבל כאשר נעשו הדברים כדרכן וביושר שהאדון משחרר ומוסר הגט ביד העבד והעבד אומר שהוא אמת יודה הרמ"ה שאין צריך גט שחרור עוד כתבת ומאי דקשיא ליה למר דא"כ לשמעינן תלמודא רבותא באפי' בששניהם מודים צריך גט שחרור להתירו בבת חורין וממילא שמעינן דכ"ש כשאומר לא עשאני אינה קושיא במחילה דכל עיקר מאי דאתא לאשמועינן תלמודא אינו אלא לומר שיש הבדל בין אומרו עשיתי פ' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני לאומרו כתבתי וחתמתי גט שחרור והוא אומר לא כתב ולא נתן דבהא אמרינן הודאת בעל דין כק' עדים ובהא לא אמרינן דומיא דאידך בבא דמייתי בסמוך ואצטריך כו' עד ועוד אני אומר דאדרבא לרבותא נקט שהעבד אומר לא עשני דלא מבעיא אם שניהם מודים בשחרור דמהני הודאתם לאפקועי ממונא אלא אפי' שהעבד אומר לא עשאני דס"ד אמינא דהודאת העבד כק' עדים דמו ויוכל הרב לחזור ולהשתעבד בו על כרחך קמ"ל האמ' כי רואה אני שכ"ת לא דקדק בדברי שכבר נשמרתי מכל דברי אלה שכתב שהיה לו לתנא לאשמועינן רבותא ולומר דכששניהם מודים צריך גט שחרור ויצא לחרות מן הממון וכשאומר נתתי והוא אומר לא קבלתי הודאת בעל דין כמאה עדים דמו כו' אמרתי שאם היה אומר כן לא היה נשאר מקום לטענ' דדוקא כשאמר העבד לא קבלתי דמכחיש האדון לגמרי אז אמרינן הודאת בעל דין כו' הא כשאינו מכחיש לא אמרינן הודאת בעל דין כו' ועוד הוה שמעינן מן החלוקה הראשונה דאפילו כששניה' מודים צריך גט שחרור וכ"ש כשאין שניהם מודים אלא שהאדון אומר עשיתי והעבד אומר לא עשיתי ומדלא קאמר הכי ודאי דדוקא כשהו' אומר לא עשני שר"ל שאינו יודע שעשאו בן חורין אז הוא דלא הוי בן חורין לגמרי אבל כששניהם מודים אז הוא בן חורין לגמרי ואין צריך גט שחרור וכבוד תורתך לא השגיח בדברי כראוי עוד כתב כ"ת וז"ל ומה שהביא ראיה האדון מדברי הרמ"ה דשלטי הגבורים איני יודע מה הוכחה היא זו אדרבא משם ראיה גמורה דאע"פ ששניהם מודים בשחרור אינם נאמנים דאי לא תימא הכי אלא דנאמנים כיון דאיתנהו קמן נשיילינהו ואי תרוייהו מודו בשחרור לא לבעי גיטא דחרותא ולא קדושי אחריני ואי תרוייהו קאמרי שלא היה שם שחרור כלל אמאי מהני אפי' לאפקועי ממונא אלא ודאי צריך לומר דלענין הפקעת איסור לא מפיהם אנו חיים ואין שם אלא אמדן דעת עפ"י המעשה שעשו ואמדן דעת לא מהני אלא לענין ממונא לא לענין איסורא אעפ"י ששניהם מודים וזה ברור לע"ד עכ"ל נפלאתי עד מאד שאני אומר לך דברים של טעם אי אפשר להכחישם וכ"ת אומר לי מן השמים ירחמו והלשון כך הוא ביורה דעה ג"כ אלא שבאותה שעה לא ראיתי אלא בשלטי הגבורים וז"ל עבד שנשא בת חורין לפני רבו כו' עד אם נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא שחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין לרבה לכתוב לה גט שחרור ואי בעי לשהוייה בתר הכי בעיא קדושי אחריני דקידושי קמאי ספק קידושי נינהו ואי לא בעי לשהוייה לשום אישות בעיא גט לקדושי קמאי דמשום אומדן דעתא מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתיר בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו וא"א הרא"ש כתב הא דמצרכינן גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בב"ח הילכך גבי מקדש שפחתו דליכא למיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט אינה צריכה ע"כ והשתא קשה בדברי הרמ"ה מה צריך להאריך דמשום אומדן דעתא כו' לימא עד ואי לא בעי לשהוייא לשם אישות בעיא גט לקדושי קמאי ולא עוד ומדקאמר דמשום אומדן משמע דדוקא משום אומדן לא מפקיעינן איסורא הא אי ליכא אומדן אלא מאמר בפירוש מפקיעין ועוד דהכי הוה ליה למימר אבל גבי איסורא אין להתיר עד דאיכא עדים ששחררה עוד שהרי הרא"ש כתב אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעת' משמע דלא פליגי הרא"ש והרמ"ה אלא באומדן דעת אבל כשאמר האדון כן בפירוש והיא מודה לא פליגי וכן ראוי לומר בכל מקום דאפושי מחלוק' לא מפשינן ומה שקשה לכ"ת נשייליה לא קשה כלל דסבר הרמ"ה דכיון שהשיאה קודם שאמר לנו ששחררה ודאי עכשיו דבורו לא מהני דשמא כדי שלא לשוי' נפשיה רשע ועובר על דברי חכמים אומר כן מה שאין כן בנ"ד וכמו שאבאר בס"ד להלן. עוד כתב כ"ת וז"ל גם מ"ש בחכמתו דלדע' הרמב"ם הוא מוכר' שיהא נאמן מדתלי טעמא בחששה דקלקול הא כל היכא דליכא למיחש נאמן במחילה אין משם הכרח כלל דלא הוצרך הרמב"ם לאותו טעם אלא לפי שהוקשה לו דאיך אפשר שאם היא אמרה לבעלה גרשתני והוא מכחיש נאמנת וכששניהם אומרים שנתגרשה שלא יהיו נאמנים ולזה הוצרך להשיב דטעמא רבה איכא הכא דכיון שהבעל מסייעה איפש' שהוא מכוון לקלקלה ובגט בטל גירשה והיא אינה יודעת מה שאין כן כשהבעל מכחישה אי נמי כשהבעל מסייעה מעיזה פניה מה שאין כן כשהוא מכחיש ומצאתי בספרי' המדוייקים להרמב"ם מכתיבת יד שכתוב בהם שמא יתכוין לקלקל' ובגט בטל גירש וזה יורה על הפי' שכתבתי ואף הספרים שכתוב בהם או בגט בטל גירשה טעות הוא שנפל בספרי' כי חשש הקלקול הוא עצמו מאי דגירשה בגט בטל וצריך להגיה ובגט בטל גרשה בו"או נמצא לפי זה שלא בא הרב אלא לתת טעם למה אינה נאמנת אבל אין לומר דבא לתת טעם למה אין הבעל נאמן דמה טעם הוא מה שהיא מעיזה פניה לומר שהוא לא יהיה נאמן אלא ודאי מה שאין הבעל נאמן הוא דאם איתא דגירש' קלא הוה לה כמ"ש שם רשב"ם והתוס' והר"ן ולא הוצרך הרמב"ם לאלו הטעמים אלא כדי לברר מה טעם אינה נאמנת ע"כ לשונך ואני אומר ברוך אתה לה' הקימות את דברי שהרי היה מספיק להרמב"ם שיאמר דכיון שהבעל מסייעה מעיזה פניה וא"כ אינה נאמנת והוא גם כן אינו נאמן דאם איתא דגירשה קלא אית לה א"כ מה אנו צריכין טעמא דקלקולא אלא ודאי שבא לתת טעם למה אין הבעל נאמן והיא ג"כ אינה נאמנ' משום דחיישינן לקלקולא דהוי טעם לבעל וטעם לאשה הא אי לא חיישינן לקלקול' היה הבעל נאמן וק"ל: עוד כתב כ"ת וז"ל ומה שדח' האדון להוצי' דברי הרמב"ם מפשטן ועשה בזה שלשה חילוקים כדי לקיים סברתו איני יודע מה חילוקים הם אלו דמה שחילק בחילוק הראשון דהיינו טעמא דאין האב נאמן משום שאין הבן יודע בדברי אביו כלום אדרבא היא הנותנ' כיון שאינו יודע בדברי אביו לא יוכל להכחישו דהוי כאלו שניה' מודים והייתי חפץ לדעת מאי אהני לן סהדותיה דבן בדבר שהוא זכות והנאה לו כדי שנאמר שאם הבן שותק אינו נאמן ואם יודה לו נאמן הא ודאי אתמה' עכ"ל אין ספק שכ"ת אומר אמת דאתמהה הוא והטעם שכפי' הנר' בין ריסי עיניך שהאומר עשיתי פ' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני בן חורין חיישינן שמא זיכה לו שטר שחרור על ידי אחר שר"ל שלא עשני ודאי וזה אי אפשר שאם כן הוה ליה כתבתי שחרור ונתתיו לו והעבד אומר לא נתנו לי הודא' ב"ד של עבד כמאה עדים דמו והוי עבד כמו שהיה ומה לי הא ומה הא אלא ודאי דמ"ש והוא אומר לא עשני ר"ל שהוא אינו יודע שעשאו בן חורין ומפני שאינו יודע סבר הרמ"ה שאינו בן חורין להתירו בבת חורין הכא נמי בההיא דהרמ"בם שאין כאן השפחה שתאמר לנו שהיא משוחררת והבן אינו יודע ג"כ שאמו היתה משוחררת א"כ הוי כההיא דאמרינן עשיתי עבדי בן חורין והעבד אומר לא עשאני שר"ל איני יודע כמו שכתבנו וכמו שאמרינן התם חיישינן שמא זיכה ואינו ודאי משוחרר הכא נמי כן עוד כתבת וז"ש גם החילו' שני שחיל' דלא כתב הרמ"בם אלא דאינו נושא לכתחלה אבל אם נשא אין שום חשש ובניו כשרים תימא על עצמך הוא נשוי בת ישראל ובניו כשרים ואחיו מאביו מוכרים אותו בשוק שכך כתב הרמ"בם בפירוש שהוא בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו ע"כ לשונך האמת והאמונה כשראיתי דבריך אלה הרגשתני לעלות ופתחתי הספר לראו' ובפתחי עמדתי מרעיד על איש כמוך כי לא ידעתי מה אדון בך שערבבת אור עם חשך או שאין לך לשון הרמב"ם כתקנו וז"ל כמו שהביאו הטור בחושן המשפט סי' רע"ט כתב הרמב"ם מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוחזק בדקדוק מצות הרי זה יירשנו ואע"פ כן אינו נושא ישראלית עד שיביא ראיה שנשתחרר' אמו ואחר ילדה שהרי הוחזק' שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צריך לומר אם הוא מהמפקירין עצמן לכך הרי הוא בחזקת עבד לכל דבריו ואחיו מאביו מוכרין אותו ואם אין אחים מאביו חוץ ממנו מתייבמת ע"כ והשתא תימא גדול שכפי דבריך חשבת שמה שאומ' הרי הוא בחזקת עבד ואחי' מאבי' מוכרין אותו כו' שחוזר גם לחלוק' הא' ואיך יעלה זה בדעת בן אדם שהרי למעל' אמר הרי זה יירשנו ואם הוא יורש את אביו ומחזיקין אותו לגבי ממון בנו גמור איך אחיו מוכרין אותו ועוד איך אם אין אחיו מאביו חוץ ממנו מתייבמת כיון שהוא בנו גמר לענין ממון אלו דברים שאין להם שיעור אלא מאי אית לך למימר שמה שאומר הרי הוא בחזקת עבד כו' אינו חוזר אלא לחלוקה דאם משאר הדיוטות הוא אבל לחלוקה הראשונה שאם היה בחזקת כשר הרי זה ירשנו ואע"פי כן אינו נושא ישראלית פשיטא שאין אחיו מוכרין אותו ואינו בחזקת עבד ואיני חושב אלא דכד נאים ושכיב מר אמר' להאי מילתא עוד כתבת גם החילוק הג' שחילק דבההיא דהרמ"בם אין בידו לתקנו השת' תימ' למה אין בידו לתקנו השת' ישחררו עכשיו ויהיה מותר בבת חורין נהי דאין בידו לתקן ענין הירושה אבל בענין הנישואין מי הוא המונע וכי תימא אין לנו להאמינו לחצאין או יהיה נאמן לכל דבר או לא יהיה נאמן כלל זה אי אפשר כלל שהרי הרמב"ם עצמו כתב שאם הוא ת"ח ובדוק בדקדוקי מצות נאמן לענין הירושה ולא לענין הנישואין כבר אני רואה לע"ד שאין מגמת פני כ"ת אלא להפליג בדברים יהיה מה שיהיה כי החילוק שאמרתי הוא דק ואמיתי דבשלמא כשאומר אדם עבדי פ' זה שחררתי אותו מה לו לשקר אלו בעי עתה משחררו ומקיי' מה שהוציא מפיו אבל זה שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו נוכל לומר מה לו לשקר אלו בעי עתה משחררה ומקיי' מה שמוציא מפיו הא ודאי לא דמה שהוציא מפיו הוא דבר א' שהוא בנו ואלו עתה משחררו אינו בנו נמצא שאין מה שהוציא מפיו יכול לעשותו עתה אבל לגבי ממונא אמרינן יירשנו דאי בעי עתה היה נותן לו במתנה ולפיכך אנו מאמיני' אותו לגבי ממון ולא לגבי איסור' עוד כתב כ"ת וז"ל ומה שהבי' כ"ת ראיה מההיא דפרק יש נוחלין דאם אמר זה בני נאמן משום דאי בעי מגרש לה השתא במחילה מכ"ת משם ראיה עצומה לדברי ומכח ההיא סוגיא דנתי בנ"ד דאינו נאמן שהרי הקשו התוס' שם דמאי שנא האומר זה בני נאמן ובההיא דבעל שאומ' גרשתי את אשתי אינו נאמן ותירצו דשאני הת' דאע"ג דהוחזק לן דלית ליה בנים ההיא חזק' לא הויא חזקה אלימת' דאפשר שיש לו בנים ואינו יודע לעול' אבל בההיא דבעל שאמר גרשתי את אשתי הוי חזקה אלימתא שהוחזק אשת איש לפנינו ולא מהני מיגו לבטל חזק' כי האי ואע"ג דבמה שאמר גרשתי לא מבטל לחזקה דאפשר דזה וזה אמת שהית' אשת איש ועכשו גירשה ובנ"ד נמי כיון שהוחזק' שפחה לפנינו לא מהני מיגו לבטל חזק' כי האי אע"ג דאפשר דזה וזה אמת שהיתה שפחה ועכשו שחררה והרי זה דומה ממש לאומר אין לו אחים ומוחזק שיש לו אחים שאינו נאמן אע"ג דאפשר דזה וזה אמת דהוו ליה ומתו וכן גר שבא ואמר נתגיירתי בב"ד פלו' אינו נאמן כל שידענו מקדם שהיה גוי אע"ג דאפשר דזה וזה אמת שהיה גוי ואח"כ נתגייר והיינו טעמא דכל דב' שהוחזק בפנינו חזקה גמורה לא מהני מיגו לבטל חזק' כי האי אע"ג שאותה חזקה הלכה לה ע"י מעשה שנעשה אחר כך ולא דמי לאומר יש לי בני' והוחזק לנו שיש לו אחים דהתם שאני דמ"ש יש לי בנים לא מרע לחזקה דיש לי אחים דהת' אפשר דזה וזה אמת מבלי שנבטל החזקה בשום צד לא ע"י מעשה שאידע אח"כ ולא קודם דהאי מילתא באפי נפשה ואנו מקיימים זה וזה אמנם בנ"ד ובההיא דבעל שאמר גרשתי ובההיא דאין לי אחים ובההיא דגר שבא ואמר נתגיירתי אי איפשר לקיים זה וזה שאם היא שפחה אינ' משוחררת ואם היא אשת איש אינה מגורשת ואם יש לו עכשיו אחים אי אפשר לקיים שאין לו אחים וזה ברור כשמש לא ידעתי איך דחה זה בהבל פיו עכ"ל הרחבת פה והארכת לשון כרצונך והאמת כי אני לא אכחיש המוחש שיש חילוק בין נ"ד לאומר זה בני דנאמן משום דאי בעי מגרש לה השתא אבל מ"מ אין ראיה לדבריך מכל אותם שאמרת ועוד יש לי להודיע שמתוך דברי רש"בם נר' בפי' דמיגו מבטל החזקה ואפי' חזק' אלימתא כי האי שהרי כתב וז"ל ובעל שאמ' גרשתי את אשתי אינו נאמן והא דאמרי' דיהא נאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא שיהא נותן לה היום גט דאם איתא דאיתגרשה קלא אית לה למילתא והוי מיגו במקום עדים ע"כ
ועתה ראה אם יש טע' לדבריך שכתבת שכל דבר שהוחז' לפנינו לא מהני מיגו לבטל החזקה הרי כתב רשב"ם בהפך דהוה מהני מיגו לבטל חזקה אי לא מטעמ' דאם איתא קלא אית לה וא"ת תינח לרשב"ם אבל לדעת התוספות מאי איכא למימר כבר היית יכול למימר שמא הרמב"ם ס"ל כרשב"ם ואנו כל מה שאנו עומדים בו הוי לדעת הרמב"ם ז"ל אלא שמ"מ היה נראה קצת דוחק אלא שיש לי לדחות כל הראיות שאמרת דמגט אין ראיה דהתם ודאי הוי חזקה אלימתא העמד אשה על חזקתה לאשת איש לפי שאין אשה עומדת להתגרש וקשין גירושין כמו שידוע וכמו שכתבו התוספות פ' השולח דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמ' בריש זבחים ומאין לי אחים ומתו למיתה לא חיישינן שהרי אמרו בגיטין המביא גט והניחו זקן או חולה נתנו בחזקה שהוא קיים ובמסכת יומא משנה ראשונה תנן ר' יאוד' או' אף אשה אחרת מתקני' לו שמא תמות אשתו וחכמים או' א"כ אין לדבר סוף דלמיתא לא חיישי' ומגר ג"כ אין ראיה דאין הגוי עומד להתגייר אבל בנ"ד אפי' תימא דבשפחה דעלמא אין האדון נאמן לו' שחררתי את שפחתי להתירה בבן חורין כו' הכא נאמן דבשלמ' התם אינה עומד' להשתחר' אדרב' ארז"ל כל המשחר' עבדו כנעני עובר בעשה אבל נ"ד שחכמים התירו לו לכתחלה לישא שפחה לטהר את בניו פשיטא ופשיטא לכ"ע דנאמן ועם זה אבטל כל ספק וערעור שיכול אדם לערער בענין זה ואע"פ שאין צריך ראיה יש לי כדמות ראיה בפסחים פ"ק דתנן לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המוע' ואמרי' דרבנן אדרבנן לא קשיא הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיניה בתמיה הכא נמי בנ"ד זה העני שהוא ת"ח שמותזק לאדם כשר ואם ח"ו היה רוצה לעבור איסור ולישא אשה בת חורין במקומות שהלך שלא היו מכירי' אותו היה בא מידו ולא עשה משום דמהדר קא מהד' אבניו שיהיו כשרים ונימא השתא דמפסל קא פסיל להו בעבירה העבודה שהדברים אלו מי שיאמר אותם אין להם שחר ומעתה באתי לפרש מה שהוקשה בעיני כבוד תורתך על המגיד משנה וז"ל ומה שהביא ראיה האדון לדברי הר' המגיד בההיא דשטר אירוסין דמחלק בין ההיא דשטר אירוסין דמשמע ממעשיו שרוצה אותה דרך אישות לבא עליה דרך זנות לא יכולתי להבין זה כי לפי הנראה ההוא טעמא לא לענין הנאמנות איתמר אלא לענין אי אמרינן עש' בעילתו זנות ולא חשיב בנו או לאו כמו שנראה מהרדפ' הלשון. וגם הענין בעצמו שכתב המגיד ז"ל איני מבינו כלל הלואי שיאיר לי הר' עיני באותו הלשון כי מן הגמ' ומדברי הרב המגיד נר' בפי' דהכותב שטר אירוסין לשפחתו סתם היא מקודשת והנה הרמב"ם כתב בפי' בהלכות עבדים בסוף פ"ו וז"ל הכותב שטר לשפחתו אעפ"י שאמר לה צאי בו לחירות אין בלשון הזה לשון שחרור ואינה מקודשת ולא משוחררת ומשמע מדבריו דכ"ש אי כתב לה שטר אירוסין סתם ולא כתב לה צאי והתקדשי בו וזה הפך הגמ' הן אמת שמצאתי להרמ"ה שכ' בההיא דשטר אירוסין סתם דמקודש' מספק וכופין את רבה לכתוב לה גט שחרור ובעיא קידו' אחריני אי בעי לשהוייא בתר הכי ומ"מ לענין ממונא אין הרב יכול להשתעבד בה ואולי כונת הרמב"ם כדברי הרמ"ה ומ"ש אינה מקודשת ולא משוחררת פי' אינה מקודש' ודאית ולא משוחררת ודאית וא"כ אין ראיה לכבוד תורתך משם לענין נ"ד שיהא נאמן בלא גט שחרור סוף דבר ענין זה לא הבינותי יפה ואיני יכול להשיב בזה עכ"ל ואני אפרש כי שלשה חלוקות בדבר אחד שידענו עתה שפלו' שפחתו של פ' בודאי שלא נשתחררה. ב' שפ' שפחתו של פלוני אבל אנו יודעים שנשתחררה ומ"ש בגמ' הכותב שטר אירוסי' לשפחתו סתם היא מקודשת מיירי בסתם שפחה שאין אנו יודעים אם נשתחרר' או לא נשתחרר' ובהא אמרינן שהיא מקודשת דאם לא ששחררה מקודם לא היה נותן לה שטר אירוסין מ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות עברים הכותב שטר אירוסין לשפחתו אע"פ שאמר לה צאי בו לחרות והתקדשי בו אין בלשון הזה לשון שחרור ואינה מקודשת ולא משוחרר' מיירי בחלוקה השנית שידענו ודאי שלא נשתחררה והשת' קא' שפיר אע"פ דמשמע דכ"ש אי כתב לה שטר אירוסין סתם דאינה מקודשת ואינה משוחררת א"כ הראי' שלי הי' ברורה כמ"ש הרב המגיד משנה דדוקא כשב' על שפחתו בדרך זנות והוליד בן ממנה לא מחזקינן אותו כן חורין מטעם דודאי שחררה כיון דאזיל בתר זנות אבל בכותב לה שטר אירוסין שאנו רואין דאזיל בתר נשואין אז ודאי אמרינן דשחררה דאל"כ לא היה כות' לה שטר אירוסין ועם מה שאמרתי איני צריך להאריך במה שכתב כבוד תורתך בסוף דבריו וז"ל ולע"ד בנ"ד ל"מ לדעת הר"ן שכתב בפי' בפ' השולח דאינו נאמן ולא מבעיא לדעת הרמ"ה והרמב"ם אלא אפילו לדעת הרא"ש וההולכים לשיטתו דס"ל דנאמן הרב לומר עשיתי עבדי ב"ח נראה דעד כאן לא קאמרי אלא בעבד קנוי מן השוק דאמדן דעת הוא בודאי דלא משקר שאין לך אדם שמפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהיה אמת אבל בבנו מן השפחה שיש לו הנאה בעדותו להכשיר את זרעו או להליץ עצמו פשיטא דלא מהימן ועם זה ניחא לי מאי דקשה לדעת הדא"ש דנאמן אדם לו' שחררתי את עבדי ועל פיו מותר בישראלית ומאי שנא מהאומר בני הוא זה שאינו נאמן להתיר את אשתו מן היבום כשיש עדים שיש לו אחים וכמ"ש שם רשב"ם באותה סוגייא והטור והרא"ש וספר אדם והריב"ש וכמה חבל נביאים ועם מה שאמרתי לא קשה כלל דשאני גבי עבד דאמדן דעת הוא בודאי לא משקר שאין לך אדם שמפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהיה אמת דאמדן דעת כזה הוי כאלו יש שם עדים ברורים ששחררה ומהני להוציאו מחזקתו אבל בההיא דבעל שאמר גרשתי א"נ דהאומר בני הוא זה כיון שאין שם דבר שהיא חובה לו אינו נאמן להוצי' דבר מחזקתו וכ"ש בדבר שהוא להנאתו ולטובתו כנ"ד דודאי אינו נאמן והנה הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין כתב וז"ל הורו מקצ' הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים והגדילו כו' וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו' אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונ' בחזק' שבעל לשם זנות ואין צריך לו' בשפחה או גויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל והרי הבן בחזקת גוי ועבד עד שיודע שנשתחררה אמו או נתגיירה וטבע לשון זה מחיי' שצריך עבד ראיה גמורה ולא מהני הודאת רבו או הודאתו בשום צד זהו מה שראיתי להשיב על דברי אדוני ואם יכשרו בעיני כ"ת דברי אלה ישמח לבי כי רב חלי ואם לאו אלמוד לפעם אחרת כי תודה היא וללמוד אני צריך ואע"פ שיהיה כנגדי לא אחוש לבד שיתברר האמת ומי שחותמו אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד עולם נאם קטן שבקטנים משתחוה מול ספי בית מדרשו הצעיר אברהם ן' יעיש עכ"ל ואני אומר אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי החכמים בחכמה ויראת ה' אתה בעיני ואם שאהבת עולם אהבתיך מיום ששמעתי שמעך האמת אהובה על הכל ועל כן אני אומר דזיל לאידך גיסא דלא מבעיא לדעת התוס' והריא"ה והרא"ש דכל הני רבוותא סברי דנאמן האדון לומר שחררתי עבדי זה להתירו בבת חורין דבנ"ד פשיטא ופשיטא דנאמן אלא אפי' לדעת הר"ן ואם יש אחרים נמשכים לדעתו דסברי דאינו נאמן בנ"ד כ"ע מודו דנאמן והטעם כמ"ש בשאר עבד או שפחה דאינם עומדים להשתחרר ואדרבא י"א שאסור לשחרר מן התורה והמשחרר' עובר בעשה ולכ"ע לפחות איכא איסורא התם ודאי איכא מקום להחמיר ולומר דאינו נאמן דקרוב לומר שמשים עצמו רשע כאשר הוא אומר ששחררו אבל בנ"ד שהתירו לו חכמים לכתחלה לישא שפחה לטהר את בניו ולשחררם לכ"ע מודו ודאי דנאמן וכ"ש כאשד אנו רואין היות האיש הזה שאנו עומדים עליו ת"ח ויגע ועמל לישא שפחה כדי לטהר את בניו ועכשיו יהיה חשוד בעינינו שלא שחרר את שפחתו ופוסל את זרעו חלילה להאמין בדבר הזה ומ"מ מה שהוקשה לכ"ת מאי שנא מהאומר בני הוא זה שאינו נאמן להתיר את אשתו מן הייבום כשיש עדים שיש לו אחים הייתי יכול לומר מדעת הכרס דכשאומר זה בני ואינו ידוע לנו יש לחוש דשמא אינו בנו והיום או למחר יבואו עדים שהוא בן פ' אחר מה שא"כ בשחררתי את עברי זה החילוק היה אפשר לומר אבל אין אנו צריכין לכך וצריך אני להביא כאן הא דאמרינן במס' יבמות פ' האשה שהלכה בעא מיניה רבה מרב נחמן המזכ' גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דשנייא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא כיון דזימנין דרחמא ליה ליבמה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ומסיק אמר ליה תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ופרש"י וקתני חוששין לדבריה ולא תתייב' ולא אמרי' ודאי משקר' ומשו' דשניא ליה קאמר' אלמא זימנין דשני' ליה וזמנין דרחמ' לי' ע"כ תו גרסינן בגיטין פ' הזורק ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא לא הספיק למיתביה ניהלה למחר תקיף ליה עלמא אתו לקמי' דרבא א"ל זילו א"ל לקני' ניהלה לההוא דוכת' דיתיב בה גיט' כו' פרש"י למחר תקיף ליה עלמא והיה ירא פן ימות ותזקק ליבום משני מקומות למדנו ב' דברים א' שפעמים דרך האשה לשנאות את יבמה כמו שנראה מההיא דיבמות ומהא דגיטין למדנו שהבעל אינו רוצה שתשאר זקוקה אשתו ליבם שהרי תלה רש"י והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם תלה הירא' בשכיב מרע עצמו והשתא ניחא דהאומר בני הוא זה היכא דאיכא עדים שיש לו אחים אינו נאמן משום דאיכא למיחש שמא הוא יודע דאיתתיה שניא ליבמה ולא ניחא ליה שתפול קמי יבם אבל באומר שחררתי את עבדי דלא שייך האי טעמא כלל דליכא למיחש למשקר משום הכי נאמן סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דלע"ד אין ראוי להחמיר כלל אלא אנו יכולין לומר בפה מלא דלכ"ע נאמן לומר שחררתי וכ"ש כאשר כבר נשאה דגדולה מזו הביא המ"מ בהלכות פ"ט בשם הרש"בא ז"ל על ההיא דהאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתיך נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה כתב הרש"בא אעפ"י שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל עכ"ל והדברים ק"ו ב"ב של ק"ו דהשתא ומה התם שהוא דבר פשוט בגמ' ובפוס' דאסורה לו עכ"ז דוקא לכתחלה אבל אם כנס לא יוציא עם שאפשר שאני מרבה ממזרים בנדון דידן עא"כו שכפי האמת אפי' לכתחלה נאמן מכל הראיות וה טעמים שאמרתי הנראה לע"ד כתבתי ושמי חתמתי
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |