שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קצו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ילמדנו רבינו הלכה למעשה בא' שהיה לו שפחה וגלה מארצו לארץ אחרת ובמקום ההוא בא להשיא שפחתו לישראל בן חורין וישאלו אותו חכמי המקום על שפחתו זאת אם היא משוחרר' או לא ויען ויאמר כתבתי ונתתי לה גט שחרור במקומי ובארצי בפני פ' ופ' והשפחה גם היא אמרה קבלתי גט שחרורי בפני פ' ופ' ועתה יש מי שהורה שצריכין להביא ראיה לדבריהם ואם לא בחזקת איסור שפחה עדיין עומד' ומביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בהלכות נחלות פ"ד וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד בן ממנה הוא אומר משוחררת היא אמו לענין ירושה יירשנה ואע"פ כן אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואחר ילדה ע"כ. מכאן נראה שאין האדון נאמן לומר משוחררת היא ועוד מביאין ראיה מדברי הרמ"ה ז"ל ואחרים מתירים ואומרים שאין צריך ראיה אלא שהאדון נאמן לומר משוחררת היא ומביאין ראיה מהתוס' ומהרא"ש ז"ל ואשאל עתה מאת הרב המורה יורנו אי זה הדרך ישכון אור והדין עם מי ועוד אשאל אם צריך בעל השפחה להביא עדים שאותה השפחה נתנו לו במתנה אחר שהחזיק בה עשרים שנה בלא שום מחאה ובלי שום ערעור וכן יראה ממשנה שעבדים יש להם חזקה בשלש שנים כמו קרקע גם בזה יש מערערים יורנו רבינו הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה
גם כי לבי בל עמי וגולה אני ממקומי וספרי אין אתי מכ"מ להפיס דעת השואל יואל לדעת דעתי בזה אמרתי שלא להשיב פניו ריקם יען כי נראה בעיני מצוה רבה היא וקודם כל דברי אני אומר שעם היות שלפי דעתי כפי מה ששמעתי ונראה אמת שבמלכות הזה מלכות תוגרמה יר"ה אין שום אדם חוץ מדתם יכול להשתעבד בשפחה ועבד א"כ דין זה לא היה צריך להשיב עליו דשפחה אין כאן אבל מ"מ במקומו' שיכולין ישראל להשתעבד בשפחה ועבד יועילו דברי אלה וכן ג"כ לפי דעת חכמים רבים שפסקו שגם במלכות הזה בזמן הזה יש דין שפחה ועבד כמו בזמן התלמוד גם שאני לא ראיתי דבריהם יהיה מה שיהיה על פי ההנחה שיש דין עבד ושפחה אני אומר שנאמן אדם לומר שפחתי זאת נתתי לה גט שחרור ובת חורין היא ואם היא הודית ג"כ לכ"ע נאמנים הם ומותר להנשאת לבן חורין וכ"ש שאם נשאת דפשיטא ופשיטא שאין כאן ערעור כלל וכמו שאבאר בס"ד וקודם כל דברי רואה אני לבאר שהגע עצמך שאינה משוחררת ונישאת לבן חורין מה איסור יש בדבר אי הוי איסורא דאוריתא או דרבנן הרמב"ם ז"ל כתב פ"יב בהלכות איסורי ביאה וז"ל העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הגוים ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חברו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו ולא גזרו חכמים בדבר הזה ולא חייבה התורה מלקות בשפחה אא"כ נחרפת לאיש ע"כ וכן כתב בפ' ט"ו וז"ל לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו' עד ולא גזרו על השפח' לממזר מפני תקנת הבנים הרי בהדיא דאינו אלא גזר' דרבנן שמעינן מיהא שאין איסור שפחה לבן חורין מדרבנן וקל הוא מאיסור גויה שהרי התירו לממזר לישא שפחה לטהר עצמו ולא התירו לו גויה ואע"ג שמדברי ר"ת נראה דאיכא איסורה דאורייתא שכתב הר"ן וז"ל וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאו דחיתון תירץ ר"ת דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנ' לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון דלא יהא קדש משמע שאין ממזר בכלל ביאה שיצירתו בעבירה קדש ועמד הוא משמע דסברי דהוי איסורא דאורייתא מ"מ אני אומר דלהרמב"ם ליכא איסורא דאורי' וטעמיה מסתבר דמשום הכי הותרה לממזר דהם אמרו והם אמרו אבל לדעת ר"ת קשה וכ"ש שאפי' לפי דבריו הוי איסור קל כיון שלא בא בפירוש בתורה לא תקח שפחה ועוד שהתורה התירה לעבד עברי וא"כ קל הוי ומעת' אני אומר שמתוך פשטא דגמ' פ' השולח הדין פשוט דנאמן אדם לומר עשיתי פ' עבדי בן חורין דאמרי' התם האומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני חיישי' שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ וכתבו התוס' ז"ל חיישינין שמא זיכה האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן במי מלין כתבו ע"כ נמצא שלדעת התו' ז"ל אפי' במקום שהעבד אומר לא עשני הוי בן חורין ודאי וכ"ש כשהוא מוד' ואין לומר דדוקא לענין שאין האדון יכול לחזור להשתעבד בו אמרי דהוי ודאי אבל לגבי איסורא לא דהא ודאי משמע דסתם אמרו האי חיישי' הוי ודאי דמשמע לכל מילי ועוד דאם איתא דלגבי איסור' לא הוי ודאי אלא לגבי ממונ' מאי קמ"ל פשיטא דהודא' בעל דין כמאה עדים דמו אלא ודאי דלכל מילי קאמר אפילו שהעבד אומר שלא עשאו בן חורין וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל ואע"ג דאמר חיישי' הוא ודאי ומותר בבת חורין ע"כ ומצאתי שהריא"ה ז"ל ג"כ מסכים לדע' התו' שכתב וז"ל עבד שהשיאו רבו אשה שידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע"י אחר שאם לא כן לא היה משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה ע"כ נר' בפי' מסכים לדברי התוס' ומה שצריך לכתו' גט היינו לראיה כדי שלא יחזור ויתפוס בו היום או למחר ויאמר עבדי אתה ונראה בעיני שכששניהם מודים האדון והעבד בהא לכ"ע אין צריך ראיה אלא נאמן לומר זה נתתי וזה קבלתי ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל נראה זה מוכרח שהרי כתב הרמב"ם בה' גירושין בפי"ב וז"ל אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגרשה אינו נאמן שמא יתכוון לקלקלה או בגט בטל גרשה והיא אינה יודעת או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה לפי' אומר לה' אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה בפנינו ע"כ נראה בעיני הדבר ברור שכל אלה הטעמים שכתב הרמב"ם דשמא בגט בטל גרשה או שמא תעיז פניה כו' הכל חוזר לטעמא דשמא יתכוין לקלקלה דטעמ' דשמא יתכוין כו' הא היכא דליכא למיחש כי האי גוונא דנ"ד שעינינו רואות כל טרחו ועמלו לטהר זרעו פשיטא דנאמן. ועוד דהתם בגירושין דסתם גירושין מחמת שנאה איכא למיחש לקלקולא הא בנ"ד שהדבר ברור כשמש שהוא להפך ודאי שנאמן ואפי' היה באיסור חמור כיון דליכא למיחש לקלקולא כנז' וכ"ש וק"ו באיסור קל כזה שראוי ויכולים אנו להאמינם ומעתה נשאר עלי לבאר א"כ מה זה שכתב הרמב"ם בהלכות נחלות מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו כו' עד ועל פי כן אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו עד כאן:
אם כן יאמר האומר שיש מכאן סתירה לדברי דכפי מ"ש למה אינו נאמן אפי' להשיאו בת ישראל הא ודאי ל"ק דאיכא למימר דשאני התם שהבן שזה בא להכחיש' אינו יודע בדברי אביו כלל והוה ליה כההיא דהאומר עשיתי את עבדי פ' בן חורין והוא אומר לא עשני דאמרי' שמא זיכה לו על ידי אחר וסבר הרמב"ם דפי' דשמא הוי כפשוטו דלא הוי ודאי כמו שפירשו התוס' מה שאין כן בנדון דידן דשניהם מודים זה שנתן גט שחרור וזה שקבל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב"ם אלא שאינו נושא דהיינו לכתחל' אבל אם נשא בדיעבד נדאה ודאי דלא פליג הרמב"ם. עוד תירוץ אחר דהתם אחר מעשה אמרה ר"ל אחר שנולד הבן והיתה האם בחזקת שפחה והבן נולד בחזקת עבד והוא בא עתה להתירו ובא להוציא הבן מחזקת עבד אבל בנ"ד דקודם מעשה אמרה ששחרר שפחתו ואינו עולה על הדעת שבא לקלקל כנז' לעיל ודאי דנאמנים וחילוק זה דקודם מעשה אמרה או אחר מעשה גם שהדעת אומר אותו ואינו צריך ראיה מ"מ יש להביא ראיה מקידושין פ' עשר' יוחסין ממעשה דשמעי' דרב יהודה יעויין שם. עוד תירו' אחר דבשלמא התם אינו נאמן לומר משוחרר' היא אמו להתיר הבן בבת חורין כיון שאין בידו עתה לתקנו אבל בנ"ד שיש בידו עתה לתקן פשיטא דנאמן וראיה לזה דתנן פ' יש נוחלין האומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא לפטור אשתו מן היבום תנינא מי שאמד בשעת מיתה יש לי בנים נאמן ומשני התם דלא מוחזק לן באח' הכא אף ע"ג דמוחזק לן באח' ופירש הר"ן ז"ל דמשום הכי תנא הכא לאשמועינן דאפי' דמוחזק דאית ליה אח נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג דהלכות יבום וחליצה וז"ל האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום ע"כ. מדסתם דבריו נראה ודאי דאפי' דידעינן דאית ליה אח נאמן ופוטר את אשתו והיינו טעמא משום דאמרינן מה לו לשקר אי בעי פטר לה בגט הכא נמי בנ"ד מה לו לשקר אי בעי נותן לה עתה שחרור ואע"ג דכשאמר אין לי אח ומוחזק שיש לו אחים אינו נאמן היינו טעמא דלא סגי טעמא דמה לו לשקר לבטל החזקה דהוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן אבל באומר יש לי בנים דלא מרע לחזקה דאחים טעמא דמה לו לשקר הוי טעמא ונאמן ובנ"ד נמי אע"ג ששפחה זו היתה בחזקת שפחה מה שאומר דנתן לה גט שחרור לא מרע לחזקה שזה וזה יכול להיות אמת מה שאין כן גבי אחים וק"ל ואע"ג שהריב"ם ז"ל מחלק אפי' בבנים בין חזקה לעדים דהיכא דאיכא עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר שיש לו בן כדי לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום מ"מ להרמב"ם ז"ל שאנו עומדין עליו הוא נאמן אפי' במקום עדים כיון דסתם ולא חלק כלל כנז' ומדברי הרב מגיד משנה ז"ל נראה סיוע ג"כ לדברינו ודבריו ארוכים שם ואני אקצר ואביא מה שצריך לנ"ד וז"ל שמא יקשה אדם על דברי רבנו שבנו משפחתו הרי הוא כנעני ממה ששנינו בגיטין פ' השולח עבד שנש' אשה בפני רבו יצא לחרות כו' אלמא משמע דלא עבד איסור' דע"כ לא פליגי רבנן אלא כדאיגלאי מילתא דקודם לכן לא שחררה ויש לו לתרץ דהתם בשטר אירוסין משמ' ממעשיו שהוא רוצה אות' דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבא משמע ממעשיו שהוא רוצה דרך זנות ע"כ ואני אומר מי הוא רואה דברים אלו ולא יתן מחסום לפיו ולא יערער בנ"ד שהרי כל טעמו של הרמב"ם לפי דעת הרב מגיד משנה הוא לפי שמעשיו מוכיחין עליו כאן לטובה וכאן להפך ובנ"ד אנו רואין מתחלה ועד סוף כל טרחו' וכל עמלו של איש זה כל מעשיו מוכיחין עליו שבא לטהר זרעו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ועוד ניכר ומפורסם לחכם וירא שמים א"כ איך אפשר להעלות על לב שלא להאמינו הא ודאי האומר כן אינו אלא מן המתמיהין לע"ד לא נשאר עתה לברר אלא מ"ש הטור י"ד בהלכות עבדים האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' כנ"ל כתב הטור וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ואם שניה' עומדי' בדבורם לא איצטרי' לאשמועי' אלא דהא דלתרוייהו שהר' אומ' לא נתתיו ועבד אומ' כן קבלתיו אבל אם עבד חזר בו ואמ' כן קבלתיו והר' לא חזר בו כופין אותו וכות' גט שחרו' ע"כ נרא' א"כ דלדע' הרמ"ה ז"ל אפי' שניה' מודים צריך שיכתוב גט שחרור לפנינו ואין אנו מאמינים אותם לגבי איסורא לזה אני אומר שלו יהיה כן האמת שהרמ"ה חולק בנ"ד כדאי היו רבותינו התוס' לסמוך אפי' באיסור יותר חמור וכמ"ש מהררי"ק ז"ל בכמה מקומות משם מהר"ם שנהגו לפסוק הלכה כמות' במקום שאין הרי"ף חולק עליהם ובנ"ד אין אנו רואים שהרי"ף ז"ל חולק עליהם והריא"ז ז"ל מסכים לדעת התוס' כנ"ל וא"כ אחר שהרא"ש והריב"ה שהם אחרונים מסכימים לדעת התוס' ולדעתי גם הרמב"ם והמגיד משנה א"כ פשיטא שאפילו היה באיסור יותר חמור הרבה היינו יכולים לסמוך עליהם אפי' היה הרמ"ה חולק עליהם ואומר שהיו איסור ואע"ג שגדול בדורו עד מאד מ"מ הלכה כרבים וכ"ש שהרמ"ה ז"ל אינו אוסר אלא מספק פשיטא ופשיטא דלא אתי ספק דהרמ"ה ומוציא מידי ודאי דכל הני רבותא. ועוד אני אומר דאפשר שגם הרמ"ה יודה בנדון כזה ויש לנו לקרב הסברות כל מאי דאפשר דאפושי מחלוקת לא מפשינן וא"כ יש לנו לומר דע"כ לא פליג הרמ"ה אלא בההיא דאומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין כו' דאיכא ריעותא לכל אחד מהצדדין דבהוא אומר לא עשני אעפ"י דאיכא למימר שמא זיכה לו ע"י אחר פשיטא דאיכא ריעותא כיון דעבד לא ידע ולא עוד אלא דנקט לישנ' והוא אומר לא עשני התם הוא דאיכ' למימר דסבר הרמ"ה דהוי ספק שמא או בצד שאומר נתתי והעבד אומר לא קבלתי ולא נתן לי ואע"ג דקאמר הרמ"ה ז"ל דמיירי דהדר העבד וקאמר קבלתי מ"מ פשיטא דאיכא ריעותא כיון דמעיקרא אמר לא נתן כבר שוייה אנפשיה עבד ועתה שחוזר אינו נאמן אבל אם מתחלה אמר נתתי והעבד אמר קבלתי בהא ודאי יודה הרמ"ה ז"ל דנאמני' ואין צריך תו גט שחרור דאי לא תימא הכי אלא דאפי' הכי אינם נאמני' ואעפ"כ צריך גט שחרור לשמועי' תלמודא רבותא ולימא דאומר עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אמר כן חיישינן וכ"ש כשאומר לא עשני ואין לומר שאז הייתי טועה והייתי אומר כשהעבד משיב כן הוא דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר הא כשאמר לא עשני ה"א הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוי עבד ודאי הא ודאי לא אפשר למיטעי בהא חדא דהא שמעינן הא מהחלו השני דדוקא כשאמר לא נתן לי הוא דאמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים כו' הא לאו הכי לא ותו דהיכא דעבד לא ידע אי אפשר להכחיש טעם השמא אלא ודאי דהכי אית לן למימר דע"כ לא אמר הרמ"ה דצריך גט אלא היכא דאיכא ריעותא כנ"ל אבל היכא דשניהם מודים מתחלה זה שאומר נתתי וזה שאומר קבלתי נאמן ותו לא צריך גט ונראה לי שכן הוא האמת וראיה לדבר מהא שמצאתי בשלטי הגבורי' לשון הרמ"ה ז"ל על ההיא דאמרינן בגמ' אמר רבי זירא א"ר אסי אמר רבי חנינא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור ודוקא כשרבו השיאו אשה וז"ל הרמ"ה ואצ"ל אם האדון גופיה נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא שחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ"ה שמקודשת מספק וכופין את רבה לכתוב לה גט שחרור ואי בעי להשהויי בתר הכי צריך קדושי אחריני דקידושין קמאי ספק קידושין ואי לא בעי להשהויי לשם אישות בעי גט לקידושי קמאי דמשום אמדן דעתא מפקיעין ממון אבל גבי איסורא לא אזלן בתר אמדן דעתא לשחררה בלא גט עד כאן ומדלא קאמר אבל גבי איסורא לא שרינן לה בלא גט עד דאיכא עדים משמע דדוקא היכא דליכא אלא אמדן דעת לחוד הוא דלא שרינן בלא גט הא היכא דאמר בפירוש ששחרר' והי' הודי' ודאי שנאמן ומותר' בל' גט ול' פליג הרמ"ה אל' באמדן דע' ובאמ' עשיתי כו' כנ"ל דאיכא ריעותא כדפי' אבל בנ"ד דקודם מעשה אמר בפירוש שעשאה בת חורין פשיטא שאפי' הרמ"ה יודה וכן יש לנו לומר כדי למעט המחלוקת כל מה דאפשר אפי' לא היה הוכחא בדברי הרמ"ה כ"ש וק"ו במקום שיש הוכחא גדולה כנז' א"כ משום האי טעמא או לישנ' דהרמב"ם ודאי ליכא למיחש כלל מן הטעם שכתבתי וכן נראה לי ברור שאם לא היה עומד בפני טעם אחר שבבטחון גדול הייתי אומר שהדין עם המתירים וכנ"ל. ועל השאלה הב' איני יודע טעם וריח לפקפק דזיל קארי בי רב הוא פשוט בגמ' פ' חזקת הבתי' משנת העבדים יש להם חזקה והקשו והא אמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים וכתב דין זה הרמב"ם ז"ל פ' עשירי מהלכות טוען ונטען וגדולה מזו כתוב שם הטוען את חבירו ואמר בגד או בהמה או עבד זה בידך שלי הוא כו' והנטען אמר לא אלא זה ממוני וירושתי והביא הטוען עדים שהעידו שהם יודעים שזה החפץ או העבד או הבהמה ידוע שהיא היתה לזה חזר הנטען ואמר כן היה שלך אבל אתה נתתו לי או מכרתו וזה שאמרתי שלי כאלו ירשתיו הרי זה נאמן ונשב' הסת כ"ש בנ"ד דליכא שום טוען ונטען לא ידעתי טעם לשאלה זאת מרוב פשיטותא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |