שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קצה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה איש א' שהיה לו שפחה וכל העם אשר בשער עירו דעת' שודאי שוכב' חיקו ושנתעברה וילדה ממנו פעם ופעמי' גם כשרצו למול בן השפחה נאמר לו שילך למול את הנולד ואמר לאיש שאמר לו כך לך אתה במקומי כי אני מתבייש ללכת עוד השפחה הוליכה לאדון הזה לפני שופט העיר מהמלכות ותבעו שהיתה אשתו ושנתעבר' ממנו וילדה והדיין חייבו לזונה ולפרנסה גם עשה לה קייבין כפי דתם ואשה זו עמדה כמה שנים בבית בפני עצמה גם אחר מות האדון לא היה אדם בעולם שיאמר לה דבר לומר שהיא שפחה והיתה נוהגת תורת משה ויהודית כשאר נשי ישראל הכשרות עד שנעשית מילדת מן העבריות והיו לה קצת מעות ומסרה ביד הגזברים וחלקם חלק לארץ ישר' תו"בב וחלק לירושה וחלק לחברה הקדושה יע"א גם צותה שאחר פטירתה יחלקו כל הנמצא ברשותה על האופן הנז' ובשעה שהגיע עתה למות חזרה ואמרה שיתנו הכל ליורשי רבה ולכן היורשים עתה מבקשים הנכסים באמרם כי לא היה לה כח ליתן ולא להקדיש כי היא ונכסיה שלהם ונפל הספ' בזה מטעם שלא היו עדים ברורים בדבר אלא קלא דלא פסיק ואמדנות גדולות עד מאד:
תשובה
לא נתבאר אם שפחה זו הטבילוה לשם גרות או לשם עבדות כי כל זה היה צריך לידע וזה כי מדברי הרשב"א ז"ל נראה שאין עבד ולא שפחה קנויים לישראל לגופם עד שיטבלו לשם עבדות ולכן אם קדמו הם וטבלו לשם חירות קנו עצמם בני חורין וכ"נ שזהו דעת הריב"ה בטור י"ד הלכות עבדים לפי שבשני מקומות כתב דין דישראל שלוקח עבד ובשום מקום מהם לא חלק בין כשלקחו ישראל מגוי שלקחו מגוי אחר או שנמכר הגוי עצמו לגוי או שלקחו מגוי שלקחו במלחמה אלא סתם ואמר הלוקח עבד מן הגוי אין העבד קנוי לו עד שטבלנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא ב"ח לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר לשם בן חורין:
עוד כתב אח"כ וז"ל ומהו עבד כנעני כשלוקח אחד מן האומות לא שנא כו' עד שאותו שלוקח מגוי אין גופו קנוי לו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות לפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הוא בן חורין ובאינך כלהו הגוף קנוי לו מיד נראה בפירוש דלקוח מן הגוי אין חילוק כלל אלא שלעולם אין גופו קנוי עד שיטבלנו ואם קדם כו' שלא כדברי מהרר"י קארו שרצה להטיל על הטור סברת האומר שכשלקחו מגוי שלקחו במלחמה דהוי גופו קנוי ואינו יכול לטבול לשם חירות שלא מדעת רבו הא ודאי אינו כן אלא כדפי' וא"כ לפי דעת אלו הרבנים אין אשה זו צריכה שיחרור אם לא הוטבלה לשם עבדות מ"מ קנויה היא למעשה ידי' האי לאו מלתא דכיון שראינוה נוהגת זה כמה שנים כדת משה ויהודית כדת נשין יהודאין הא ודאי טבלה לשם גרו' ונמצא שאין לרבה עליה כלום כי היא גיורת גמורה ואין עבד ישראל נוהג בזמן הזה כלל וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות איסורי ביאה וז"ל גיורת שראינוה נוהג כדרכי ישראל וכן גר שנוהג בדרכי ישראל כו' עד הרי אלו בחזקת גרי הצדק ואע"פ שאין שם עדים שמעידים לפני מי נתגיירו ע"כ וכתב המ"מ שם וז"ל וכתב הרמב"ן כו' עד דכל שאין בו קנין הגוף לא צריך גט שיחרור וכו' וכן דעת הצפרתים ומסתברא אע"ג דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרב שטר על דמיו כו' עד וכן הסכים הרשב"א ז"ל כל זה כתבתי כמחשש לפי שלבי אומר לי שלא הטבילה רבה לשם עבדות כי איני רואה בזמן הזה מי שנוהג כן וידקדק בדבר ומ"מ לפי שאפשר הענין שכן היה שהוטבלה לשם עבדות ואין ראיה ששחררה או שיאמר האומר תינח לפי דעת אלו הפוסקים שדעתן כן שאין עבד הנלקח מן הגוי קנוי גופו לישראל עד שיטבילנו לשם עבד אלא למאן דס"ל שגוי הקונה גוי ממי שלקחו בשביה שגופו קנוי ומה דקנה הוא מכר לישראל מאי איכא למימר לזה אני אומר שכן דעתי שכיון שאין זה אלא לפי שאנו אומרים דאלים שעבודא דמלכא ומכח זה אנו אומרים שהשבאי שלוקח עבד במלחמה גופו קנו א"כ הוי דין זה מהרמנא דמלכא בזמן הזה לכ"ע אין עבד קנוי לישראל לגופו לפי שחק המלכות הוא שאין שום אדם חוץ מדתם יכול לקנות עבד אלא שכי' בעלמא א"כ מטעם זה נתקיים מ"ש אליבא דכ"ע ומטעם זה אמרו שיכולות השפחות להבעיר אש בשבת כי לאו אמתך היא והארכתי בזה בפסק אחר שעשיתי:
ועוד אני אומר שאפי' שהיה שבזמן הזה היה לנו יכולת ליקח שפחה ועבד וגם שאשה זו טבלה לשם עבדות הא קי"ל בגמרא ובפוסקים דהלכה כשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחרות והרי א"כ אין לך הפקר גדול מזה שהלכו היא ורבה לפני השופט ועשה לה קייבין ומשעשה לה קייבין אינו יכול למוכרה והרי היא כאשתו לכל דבר כפי מה ששמעתי וידעתי מבקיאין בנימוסם וכיון שאין כח בידו להשתעבד בה הרי היא הפקר גמור ומעשה ידיה שלה וכ"ת צריכה מ"מ לפרוע דמיה לרבה או ליורשיה אפשר לע"ד שאם הפקיר אותה אין צריך לפרוע שכן אמרו בגמ' המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור משמע דאינו צריך כי אם גט שחרור לאפקועי איסור' הא דבר אחר אינו צריך ואפי' את"ל שאף בזה היתה צריכה לפרוע מ"מ כיון שעמדה כ"כ שנים בבית בפני עצמה היתה נאמנת לומר שפרעה לרבה ואנן טענינן להקדש כמו שאנו טוענין ליתמי וללקוחות וא"כ זכה ההקדש ואין להם ליורשים זכות כלל במה שמסר בידם של הגזברים בחייה ולפי שחזרה ואמרה בשעת פטירתה שהיתה מנחת הכל ליורשי רבה היה אפשר לומר שבמטלטלים שהניחה זכו היורשים כיון שלא נכנסו עדיין בחייה ביד הגזברים ואם גם בזה נטלה קנין ויש לה דברים ידועים היו לה בשעת קנין גם באלו זכה ההקדש ואם לא זכו היורשים דאפשר שהמטלטלין האלו קנאם אחר הקנין ולא אאריך בזה כי לא נשאלתי מטעם זה כלל אלא מטעם שספק נתעברה מרבה או לאו וכבר הוכחתי שאפי' תימא שלא נתעברה ולא נתייחדה עם רבה שזכה ההקדש מן הטעמים שזכרתי כ"ש שאחר שיש כל האמדנות הנז' גם שהיא כפי הנראה היתה שומרת דת משה ויהודית אין ראוי לומר שזנתה עם אחרים מ"מ הדין ברור מן הטעמים שכתבתי לפי ע"ד ואין מקום לספק כלל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |