שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קלא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
החכם השלם בר אוריין ובר אבהן נר"ו הגיע אלי שאלתך ז"ל ראובן היה בא בדרך מצרים ואירע לו שחלל שבת מחמת סכנה וקבל עליו נזירות שמשון בזה האופן הרי אני מקבל עלי נזירות כנ"ש בר מנוח בעל דלילה שלא לבא עוד למצרים דרך יבשה ילמדנו רבנו אם לשון לבא הוא כונתו הליכה וחזרה ממצרים לצפת תוב"ב או הוא לשון מדוייק הבאה לבד אבל לא חזרה ועוד אם צריך לכפול התנאי ולומר אם אבא בדרך יבשה הריני נזיר עכ"ל השאלה גם ראיתי תשו' ע"ז ובקשת ממני להודיעך דעתי וגם כי בעונות כעת לב כל אדם יחרד ויתר ממקומו מפני זלעפות רעב ויוקר השער גדול עד מאד מה שלא ראו אבותינו ואבות אבותינו עכ"ז התאזרתי כח להשיב על שאלותיך לאהבתך תחלה אומר כי זה לי ימים ושנים רבים סדרתי פסק והודעתי דעתי כי נדר נז"ש שהוציאו בלשון שבועה דלא הוי נדר כלל והאמ' שגם אחרי ימים רבים שכתבתי מה שכתבתי הגיעו לידי פסקי' מהר"ר שמואל חכם הלוי ז"ל ומהרב כמה"רר אברהם ירושלמי והרב כמה"רר יצחק בן לב מברושה הסכמת כל אלו הג' שנדר נז"ש שהוציאו בלשון שבועה לא הוי נדר כלל ולהיות פסקי' ארוך קצת לא ראיתי להעתיקו עוד אודיעך שגם יש לי ימים רבים שכתבתי שנדר נז"ש לא אמרינן ס' נזירות להקל ואעתיק כאן מה שכתבתי אז על מעשה שאירע פה שאלוניקי וז"ל ועתה בכל איסורי תורה יש לנו להחמיר במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא והכא נמי מאי שנא ודאי יש לנו לילך לחומרא ככל ספיקי דאוריית' דאזלינן בהו לחומרא וכ"ת דשאני הכא משאר דיני דאוריי' והטעם דכיון שאנו דנין פלוגתא דרבוותא כספק אחר וכמ"ש הרש"בא ז"ל בתשובה איכא למימר ספ' נזירו' להקל דהכי קי"ל וכמ"ש הרמ"בם ז"ל הלכות נזירות פ"ב וז"ל האומר הריני נזיר כשיהיה לפ' בן ושמע חברו ואמר ואני הרי זה ספק שמא לא נתכוון כו' עד וס' נזירות להקל עכ"ל יראה בעיני דודאי אפשר לחלק ואע"ג דבפלוגתא דרבוו' הוי ספק מ"מ לא דמי דבספק נזירות דאמרי' דאזלינן ביה לקולא אינו אלא בס' גמור דהוי ס' לכ"ע אם כונת הנודר היה כן אם לאו או דספ' דהוי ס' לכל העולם כמו שנים שהיו מהלכין בדרך וראו א' בא כנגדן ואמר א' הריני נזיר אם יהיה ראובן כו' ונעלם דלכ"ע א"א לידע אם חל הנדר אם לאו לא הוי נזיר אבל בנ"ד דאיכא הרבה מרבוותא דס' דהוי נזיר ואין בו ספק וא"כ נוכל לומר ודאי דחזר הדין ויש להחמיר כשל תורה ואפי' את"ל דודאי סתם ס' נזיר מיקרי אפשר לומר דלא אמרינן ס' נזירות להקל אלא בשאר נדרי נזירות אבל בנדר נז"ש אפי' ס' יש להחמיר והטעם דתניא פ' אלו מותרין הרי אני נזיר אם אם יש בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר"י מתיר ור"ש אוסר ושקלינן וטרינן בטעמא דר"י ואמר רבא כל שספקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספקא וכו' עד הריני נזיר כשמשון מאי איכא למימר א"ל נ"ש לא תני' אמר ליה והא אמר רב אדא בר אהבא תניא נ"ש א"ל אי תנא תניא עכ"ל הגמ' ופי' נ"ש לא תניא דר"י הוה מקל בו כיון דאין ספיקו חמור מודאו כן פי' הרא"ש ז"ל וכן נראה ג"כ פי הר"ן וא"כ נ"מ דבספק נזיר שמשון אין להקל כיון דאין ספיקו חמו' יותר מודאו להאי שנוייא ולשינוייא דקאמר אי תניא תנא פ' הר"אש ז"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר"י חד ס"ל אליבא דר"י דמעייל איניש נפשיה לספיקא א"כ ש"מ דבנ"ש אין להקל בספקו וחד ס"ל דבשום ענין לא עייל איניש נפשיה לספיקא ומש"ה מקל אפי' בנ"ש גם פי' זה משמע מתוך פי' הר"ן אלא שפי' עוד שר"ל אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי עוד תירץ רב אשי בגמ' דאמ' כההיא בריתא דברי דמתיר ר"י בספ' נזירו' ר"י משו' ר' טרפון היא כך פרש"י ז"ל ואחר הצעה זאת נמצינו למדין דלדעת רבא איכא תנא אפי' אליבא דר"י דבנזירות שמשון אין להקל אפי' בספיקו וא"כ אפשר דהכי הלכתא דאפושי במחלוקת אין ראוי וכיון דלדעת רש"י בכל ספק נזיר להחמיר איכא למימר דר"י כי פליג היינו בשאר נדרי נזיר אבל נדר נזיר שמשון מודה ועוד דהא לדעת רב אשי דהוי בתרא ההיא ברייתא דהאומר הריני נזיר כשמשון אם יש בכרי זה כותיה דר"ט אזלא דבעי הפלאה בשעת הנדר וכן פי' הר"ן בפירוש ואנן ודאי קים לן דאין הלכה כר"ט וכמו שנראה ברור מדברי הרמ"בם ובסמ"ג ז"ל ובזה אין צורך להאריך כי דברי ברור הוא ואחר שאין הלכה כר' טרפון א"כ נמצא לדעת ר"א דההיא ברייתא דתנייא פרק הרי נזיר כשמשון אם יש בכרי זה מאה כור אינו נזיר לאו הלכתא היא וי"ל ודאי שמה שפסק הרמ"בם ז"ל דספק נזירות להקל דוקא בשאר נדרי נזירות דספיקו חמור מודאי אבל בנזיר שמשון דלא חמיר ספיקו מודאו לא אמרינן ביה ס' נזירות להקל ותו אפילו את"ל דאפי' בס' נזירות שמשון יש להקל הייני במי שנדר מתחלה וחשב שיתברר א' מב' הנדרים ואם ימצא הצד הא' לא יהיה נזיר ואם ימצא הב' יהיה נזיר אבל אדעתא דספקא לא הוציא נדר מפיו אבל אם מתחלה נדר אדעתא דספיקא פשיטא ופשיטא דהוי איסור גמור עכ"ל שם ומעתה ראיתי להשיב על דבריך שכתבת ורצית להשיג לדברי האומר דלא אמרינן בנזיר שמשון ספק להקל והביא ראיה ממ"ש בגמר' בכרי וכו' ואמרת שיש לחלק בין ספק כרי דדוקא בס' כרי הוא דאמרינן דלא עייל איניש נפשיה בספקא אבל בפלוגתא דרבוותא עיילי ואני לא הבנתי דעתך וכ"ש שא"א לומר כן דכיון דטעמא משום דכל שספיקו חמיר מודאו לא עייל נפשיה לספיקא כדאמ' בגמ' באלו ודאי נזיר מגלח ומביא קרבן ונאכל על ספקו לא מצי מגלח א"כ מהאי טעמא אין חלוק בין האי ספקא לשאר ספיקי גם מה שאמר דדין הוא להחמיר בכרי אבל בפלוגתא דרבוותא דלסברת הני רבוותא אין כאן נדר ואפי' יד לא הוי לקצתם ע"כ ראוי להקל עכ"ל ואני אומר כי לדעתי אזלת בתר אפכא דאדרבא איכא למימר בס' כרי וכיוצא בו ליכא בעולם מי שיכול לומר לזה נזיר אתה ואלו פלוגתא דרבוותא איכא מ"ד ליה פ' נזיר אתה וכן יש לי ראיה שמורי כמהר"ר לוי ן' חביב ז"ל עם היות שמי שאמר הריני נזיר כשמשון לבד שהתוס' כתבו שאינו נדר ולפי שהר"ם וסמ"ג חולקין לפי דעתו כת' שאין להקל ואף שיש מקלים מ"מ אינם מקלים אלא מטעם שמפרשי בכרי הד"מ במז"ל כדברי כנ"ל עוד אמרת דאפי' נזיר שמשון דכרי יש לו התרה כו' עד ואפי' בדבר שהוא הלמ"מ כתב הרמב"ם פ"ה דה' שחיטה שיש בהן ס' לקולא ובפ' ט' ס' גלודה לקולא אע"פ שעלתה בתיקו מטעם דס"ל תיקו דהלכה למ"מ לקולא וכן יש לדקדק ממ"ש פ"ח דמקואות כל שעיקר מדברי תורה אע"פי ששיעורו הלכה ס' שעורו להחמיר דון מינה שדבר שעיקרו הלכה שספיקו להקל ובכך עולין דברי בה"ט כהוגן שכ' הערלה בא"י ספיקא אסור ובחוצה לארץ ספיקא מותר עכ"ד ואני אומר שאיני יודע איך אתה מביא ראיה מדברי הרמב"ם שהרי משם נראה דבס' דרוסה שבה מבואר בתורה החמיר ובשאר ז' טרפיות שישבהן ספיקי מותרין ותימא על עצמך מה נפשך או ז' טרפיות כן הלכה למשה מסיני או לא אי כל השבעה כו' הוו הלכה למ"מ מאי שנא הני מהני שכתב יש בהן דמשמע שאין כלם שוין אלא דאית בהו ספיקי לחומרא דאע"ג דהוו הלכה למ"מ וא"כ מאן לימא לן מאן נינהו דאית למיזל בהו לקולא ומאן נינהו דאית בהו למיזל בהו לחומרא הא ודאי אין עתה מי שיסמוך על דעתו בזה אבל האמת שאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל כל דבר שהוא הלכה למ"מ דינו כשל תורה ממש וכן כתב הרב המ"מ פ"א מה' אישות וז"ל ודע שאף לדברי רבינו אע"פ שהכסף מד"ס הוא גומר בה כו' עד והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד הרי לחומרא ולקולא שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה בין נתארסה בכסף או בשטר כו' עד וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלמ"מ נקראין ד"ס ומ"מ דינם ממש כדין תורה לגמרי וזה נ"ל מבואר עכ"ל וכן נ"ל ברור שהרי הלכות שחיטה כולם הלמ"מ הן ואין לומר שעיקרן מן התורה ושיעורו הלמ"מ שזה היה אפשר לומר בחתיכת הסימנין לבד אם יהיה רובם או מיעוטם אבל ה' דברים המפסידים את השחיטה אין להם עיקר בתורה וא"כ בכל ס' שחיטה אנו מחמירין וכן דעת הרמב"ם בזה אמנם בס' טרפה היה לנו להקל מטעם שבהמה בחייה אלא שעכ"ז אנו מחמירין היכא דאתרע חזקת התר ואלו דברים ארוכים וכבר עמד מהררי"ק זצ"ל עמ"ש מענין הגלודה ותמיה שהן לו יהי כדבריך שהרמב"ם פוסק בספק גלודה להקל איך לא הוקשה פסק זה בעיניך שהרי הרי"ף כתב בהלכות וז"ל הא מילתא ספיקא ונקטינן בה לחומרא וחזינן דשמואל מחמיר מכולהו הילכך לא מכשרינן לגלוד' אלא כדמשתייר בה רוחב צלע על פני כל השדרה כשמואל ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל הרי דבספק' דגלודה ג"כ פסק בפי' בתכלית החומרא כשמואל וא"כ עכצ"ל דאיכא דברים בגו ובהאי מילתא אפשר כדברי מהר"רי קארו זצ"וקל דהוי ס"ס וכבר הביא הוא ג"כ שהר"שבא הקשה על הרמ"בם בזה וכתב ולא הבנתי טעם ההתר דהא ספיקא דאורייתא לחומרא הרי דס"ל להר"שבא ז"ל דגם הרמ"בם ס"ל דאפי' בהלכה למ"מ הוי דינו כדין תורה ממש ומ"ה כתב ולא הבנתי כו' כנז' וא"כ אני אומר דגלודה ראי' לדא וסמי אותה מכאן ומה שהבאת ראיה מפ"ו דמקואות שעקרו מן התורה דוק מינה נרא' שכבר שעקרו הלכה כו' כנ"ל גם ע"ז כתב מהר"ריק ז"צל ואיני יודע מה אדון בך שאינך משגיח בדבריו לכל הפחות להשיב עליהם אם יש לך להשיב ואני אומר שכן דעתי שיש לנו לעשות יסוד ועקר מן השרש ואח"כ אם מצא ענף או ענפים יצאו מן הכלל לא מפני זה נעקור היסוד אלא נבקש לתקן ככל האפשר ואם באולי לא נמצא תקון ישאר התימ' עלינו אמנם נניח היסוד במקומו שהלמ"מ ודאי דינו כדין תורה לגמרי כמו שהוכחתי ואפשר לבאר דברי הרמ"בם דמס' מקואות דה"ק דכל שעיקרו מן התורה ספקו להחמי' אבל מה שעקרו הל"ממ ספק שעורו להקל לפי שכך היתה ההלכה וכהא דאמרינן בגמ' דספק ערלה דח"ל לא שאנו מקילין מפני שהוא ספק אלא שכך היתה ההלכה תחלה שדוקא ודאי ערלה אסור בח"ל וס' מותר וא"כ נאמר שדעת הרמ"בם ז"ל דכיון ששעורים הל"ממ הן נתקבלה ההלכה שכשיפול ס' שיעור בדבר שהוא מן התורה אזלינן לחומרא וכשיפול ס' שיעור בדבר שהוא הלכה למשה מסיני יש לנו להקל כל זה י"ל ויותר כדי שלא לסתור היסוד הנז' בריש הלכות אישות הנ"ל ועם מ"ש נסתלק מעל הרמב"ם קושית הרמ"בן שהרמ"בן קושיתו היה לפי שרצה לתלות בה"רמ במ"זל שדעתו שהלכה למשה מסיני הוי דינו כדין דבר שהוא מדברי סופרים דאזלינן ביה לקולא ומשום הכי הקשה דלפי דעתו מאי פריך מדתניא ס' ערלה כו' כיון דדבר שהוא הלכה למ"מ דנין אותו כד"ס אלא ודאי דהל"ממ דין תורה דיינינן ליה ומ"ה פרי' כו' א"כ קשה להרמב"ם דאמ' דיינינן ליה כד"ס אבל כפי האמת אינו כן אלא דהרמב"ם דבר שהוא הל"ממ ד"ת יש לו ומ"ה פריך ותי' אע"פ שדין הל"ממ כד"ת וכל ס' שיארע בו יש לנו להלך לחומרא אמנם בערלה אין אנו מעצמנו המקלין אלא כך נתקבלה ההלכה מעקרא ואני איני יכול להלום איך עלה על הדעת שהר"מבם דעתו לדון בהלכה למ"מ שדינו בספקו להקל כד"ס ממש מן הטעמים שכתבתי מקדושי כסף מהלכות שחיטה שאע"פ שמציאות קדושין באו בתורה גם דין שחיטה כו' עכ"ז קדושי כסף לא באו וכן ה' דברים המפסידים את השחיט' וכל אלו הלמ"מ גם ערלה כיוצא בהם וערלה דח"ל הלכה למ"מ ובא"י מבואר מן התורה וא"כ צדקו דברי המ"מ ז"ל וכמו שהבין ג"כ הרש"בא ז"ל שדין הלמ"מ אפי' לדעת הרמ"בם ד"ת יש לו ומ"ה הקשה לו בגלודה כנ"ל ומ"ש וז"ל בהתרת ס' נזירות שמשון יודו להקל שהרי לא הזכיר הר"ם במ"זל הלכה מפי קבלה אלא כי בקצת היה דינו ולא באלו יכול לישאל ע"כ הייתי סבור שס' התרתו לקולא ככל ספיקי דרבנן עכ"ל גם בזה איני מסכים עמך דודאי כל שאתה מצריך התרה נראה שחל הנדר וכיון שחל הנדר נדר שמשון אין לו התרה ומה שהוצרך הרמב"ם לומר הלכה לדעתו הוא לפי דכלאורה קשה הדבר מאד שאנו מקלים בנזירות שמשון לאסור היין והתגלחת והתר ליטמא למתים ולא היה דין כך שהרי אפי האומר הריני נזיר מן החרצני' בלבד או מן הזגים בלבד ה"ז נזיר גמור וכל דקדוקי נזי' עליו ואע"פ שפיו ולבו שוים שלא להזיר עצמו אלא מדבר זה בלבד וא"ה אמרינן דהוי נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות כנז' וא"כ כ"ש וק"ו שהיה לנו לומר כן דמ' שנדר נ"ש שאסור ביין ותגלחת שהיה ראוי שלא יטמא למתים וכדי שלא יקשה לנו זאת הקושיא הוצרך לומר שכך הלכה ואין להשיב אבל חומרת נזירות שמשון שאין לו התרה לא הוצרך לומר שהוא הלכה למ"מ וכתב הר"ן בפשיטות הדבר ובטעמו ואין להקל כ"נ לענית דעתי ומ"ש וז"ל ולענין הדין שלפנינו אין אנו צריכים לכל אלו דתנן סוף פ' קונם יין קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם כו' עד ומעת' בנדון שלפנינו י"ל שאפי' הרמ"בם יודה שכיון שלא הוציא החזרה מפיו אין להוסיף על מה שהוציא מפיו מהטעם שכתב פ' ב' דשבועות דבעינן פי' ולבו שוים כו' עד הכא דאיכא תרתי לטיבותא חדא שלא הזכיר החזרה דאפקה בל' שבועה ע"כ הן אמת כי כפי הדין דעתי הוא שאין כאן נדר כאשר כתבתי ומ"מ משום הא לא איריא לפי שיש לי על זה שכבר כתבתי פעם אחר' שיש מחלוקת בין האחרו' ואחרוני אחרונים ע"ז שהר"שבץ נמצא בב"י בי"ד וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור ויש לו עכשיו קצת שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו אע"פ שלא יעשה וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר כונת הנודר שנדר מחמת העלילה כאותה ששנינו קונם צמר שעולה עלי הרי בפי' שלא הוצי' מפיו אלא שלא יעשה ועם כ"ז אמרי' מאומד הדעת דהוה ליה כאלו נשבע שלא ימכו' זה דעת רשב"ץ ומדברי בעת"הד נראה דפליג עליה בסימן רפ"א גם כי נר' דהין ולאו ורפיא בידיה היכא דאיכא שבועה ע"כ וזה מחלוק' בעצמו נפל בין מורי הרב כמהר"רי טאיטאצק זצ"ל שכך דעתו שבנדר ושבועה פיו ולבו שוים בעינן והבו דלא לוסיף עלה נלל אלא מה שהוציא בפיו דוקא והרב כמה"רר רב"ץ ז"ל מביא סברתו זאת וחולק עליו וס"ל שיש להוסיף מאומד הדעת וכמ"ש בבן לב יעויין שם כי לא ראיתי להאריך כאן אמנם אני אע"פ שאיני כדאי להכריע אחר שראיתי תשו' הרש"בץ רואה אני שראוי להחמי' וכ"ש בענין נ"ד שבלי ספק הדע' מחיי' לילך אחר כוונ' הנודר וזכר לדבר מאי דאמרינן בגמ' בכמה מקומו' הא דתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ופר"שי ז"ל בערובין פ' מי שהוציאוהו וז"ל אלמא אע"פ דלאו שיבא וביאה חדא מלתא היא כיון דתרווייהו משמע שבא מביתו לבית המנוגע דיינינן ג"ש מנייהו ה"נ בנ"ד כיון שהביאה למצרים והחזרה לצפת תו"בב הכל דרך א' היינו ביאה היינו חזרה וא"כ מטעם זו היה לנו להחמיר אלא שכבר גליתי דעתי שאין כאן נדר מן הטעם שכתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |